למה ממשיכים להקפיד על גזרות שטעמן כבר בטל? מאת: הרבנית רחל קרן

תשובות מאת: רבניות אורחות

רציתי לשאול אודות מאמר חז"ל הידוע : "בטל הטעם לא בטלה התקנה".  אימרה זו חוזרת בהקשרים רבים. רציתי לרדת יותר לעמקה אבל בעיקר לא מובן לי אם בטל הטעם איזו סיבה יש להשאיר את התקנה (אלא אם כן נוצרת סיבה חדשה כגון מדרון חלקלק וכדומה ..) כמו כן אם נרבה להשתמש בזה היכן כוח חכמים לחדש דברים ביחס למציאות שאכן משתנה..?

דוגמא: שני ימי יום טוב בחו"ל-איזו סיבה יש להשאיר? יש כיום לוח שנה ואין שום ספק מבחינת הזמנים…ועוד נושאים אחרים רבים שצריכים תיקון גם בהקשר המוסרי?

 

תשובה:

 

שלום רב,

התשובה להלן היא כמובן אינה הלכה למעשה, ולא באה להציע יישום, אלא לעורר למחשבה בעקבות שאלתך החשובה.

מן הדברים להלן תעלה תמונה מורכבת. לעתים ברור לפוסקים ראשונים ואחרונים ששינוי המציאות צריך להביא לשינוי ההלכה. לדעת אחרים – ההלכה והתקנות שנקבעו מבטאות אמת מהותית, שלא נובעת מן הטעם אלא יש לה תוקף מעצם תקנתה ולכן – אינה ניתנת לשינוי. תמונה מורכבת זאת מניחה לפתחנו את שאלתך בסוגיות רבות. ואין דרך פשוטה להכריע בה.

ארחיב את דברי ואדגים אותם:

הדיון בשאלה האם כשבטל הטעם בטלה התקנה מתקיים, למשל, מסביב למשנה  (פסחים נ, א) העוסקת באיסור מלאכה בערב פסח. היו שנהגו לא לעשות כלל מלאכה, והיו שעשו עד חצות. על כולם חל האיסור לאחר חצות היום, מפני שזה היה זמן הקרבת קרבן הפסח. לא נאמר איסור כזה בתורה, אבל זאת היתה תקנת חכמים, שבזמן שקרבנו של אדם קרב, יהיה בטל ממלאכה (כך מנומק בירושלמי).  וכמובן השאלה עלתה, האם האיסור ממשיך להתקיים גם כשבית המקדש אינו קיים, או "בטל טעם בטלה תקנה". עמדת התוספות על אתר: "נראה דאף בזמן הזה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם", כלומר, גם אם אין הקרבת קרבן פסח, ובטל הטעם, דבר שנאסר, איסורו נשאר לעולם.

בדיון על דברי הרי"ף בסוגיה זו (פסחים טז, ב בדפי הרי"ף) טוען בעל המאור (ר' זרחיה הלוי) שמאחר שבימינו אין קרבן, בטל האיסור. כנגדו יוצא הרמב"ן ב"מלחמות ה'" וטוען ש (דבריו מצוטטים להלן ולידם פירשתי את משמעותם):

1. "משנאסר הדבר נאסר לעולם בכל מקום. שאפילו נמי בטל דבר לא בטלה גזירה" –  עמדת הרמב"ן כאן כעמדת התוספות. כלומר: הגזרה משקפת אמת מהותית ותוקפה אינו תלוי בטעמה.

2. "עד שיעמוד בית דין ויתיר שכל דבר שבמניין צריך מנין אחר להתירו" – ההנמקה כאן אינה מהותית אלא פורמלית – היעדר הסמכות להתיר מה שנאסר על ידי חכמים מדורות קודמים, אלא אם כן יש סמכות מקבילה במעמדה. ומכאן שייתכן שיהיו גזרות שיבוטלו אם יתקיים התנאי הפורמלי.

3. "כל שכן בזה שאפילו לא היתה תקנה לשם כך, הדבר מהני ומועיל לעסקי מצה ומרור" – כאן מציע הרמב"ן שאולי הגזרה לא נתקנה בגלל הקרבן, ואולי יש טעות בהסבר הטעם לגזירה, כי ייתכן שיש לה טעם אחר שנותר רלוונטי גם לימינו.  

4. ו"אין ב"ד רשאי להתיר דבר שיש בו נדנוד עבירה". – אולי יש בהתרת הגזרה חשש שמא תיגרם עבירה, כי אולי אנשים יאריכו בעבודתם ולא יכנסו כראוי ובזמן לחג.

 

 הדוגמא הזאת מעלה שאלות רבות שהן ממהותה של שאלתך: מה היא גזרה? האם היא חשיפה של כוונת התורה באמת, ואם כך – אזי אין מקום לשנותה? או: האם גזרה היא דרך להתאים את דברי התורה למציאות כדי להקפיד על שמירת התורה בתנאים השונים בה חיים, כלומר: גזרה היא תהליך של פסיקה והכרעה ולא של חשיפת האמת, ואם כך – ניתן להכריע אחרת בהשתנות התנאים?  

בנוסף, יש כאן שאלה של סמכות של דורות מאוחרים מול הקודמים להם.

בדיון בגמרא על תקנת הפרוזבול של הלל (גיטין לו, ב), תקנה שבפועל ביטלה את התוקף הטוטאלי של שמיטת הכספים הנדרשת בתורה, נאמר בשם שמואל שהתנגד לתקנה זו, "אי איישיר חילא – אבטליניה!" כלומר, אילו היתה לי הסמכות הייתי מבטל את תקנת הפרוזבול!   שמואל חולק על ראיית המציאות של הלל, שכדי שאנשים לא יימנעו מלהלוות מתוך חשש משמיטת החוב, העביר את סמכות גביית החובות לבית הדין, שיוכל לגבות גם לאחר השמיטה. שמואל רואה בתקנה הזאת דבר שגוי,  אבל בעיית היעדר הסמכות אל מול הלל מונעת ממנו לשנות.  "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין" (שם).

הרמב"ן מעלה שאלה נוספת – "מי אמר שזה הטעם"? אולי טעינו בפירוש הטעם, ואז בודאי לא נכון לבטל.

קריטריון אחר הנוגע לדיון שלנו הוא: האם פשט האיסור בכל ישראל? האם רוב הציבור קיבלו עליהם את התקנה או את הגזרה? על כך יש דיון במסכת עבודה זרה (לו. א). אפשר לשאול האם אי קבלת הגזרה נוגע לחוסר שכנוע בטעמה, או בחוסר רצון או יכולת לקיימה. אבל, תהא הסיבה אשר תהיה – הגזירה (במקרה המדובר – שמן של גויים) בטלה. 

דוגמא נוספת: במסכת ברכות (נג, ב) נדרש הפסוק: (ויקרא כ, ז) "והתקדשתם" –  אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" –  אלו מים אחרונים, "כי קדוש אני ה' אלקיכם" – זו ברכה.

על כך מעירים התוספות: והייתם קדושים אלו מים אחרונים – דוקא להם שהיו רגילין ליטול ידיהם אחר הסעודה מפני מלח סדומית (מלח חריף שמגע שלו בעינים גרם לפגיעה בהן), אבל אנו שאין מלח סדומית מצוי בידינו ואין אנו רגילין ליטול אחר הסעודה אין הנטילה מעכבת עלינו לברך.

כלומר – "בטל טעם בטלה תקנה".

 

שאלתך, אם כן, במקומה עומדת והדוגמאות להלן עוד מחזקות אותה. המקורות מעידים על שתי מגמות סותרות שאפשר להיווכח בהן בהבדל המשמעותי כל כך בין שתי המובאות מהתוספות.

 וכמובן הדברים קשורים לשאלת תוקפה של ההלכה, וכיצד משמרים אותה, האם על ידי הקפדה על תקפותן של גזרות גם כשטל טעמן, או דווקא בהתאמתן לחיים המשתנים?

דוגמא מסוג שונה אותה העלית בשאלתך היא על יום טוב שני של גלויות. אכן, הלוח ידוע והטעם בטל מזמן. ובעצם בכך התלבטו כבר אמוראים במסכת ראש השנה. ועם זאת – לא בוטל יום טוב שני על ידי אף אחד מן הפוסקים. ייתכן שבנושא זה עלינו להבין את הדברים על פי דבריו של הרמב"ן. האם ייתכן שהטעם ליו"ט שני של גלויות אינו אי ידיעת הלוח, כי הרי למרות ידיעתו המשיכו כל הדורות לקדש גם את היום השני בגלות?! אולי יש בכך ביטוי של חוסר השלמות בחיים בגלות?

בוודאי שדוגמא זו מלמדת על הזהירות הגדולה שיש לנקוט בביטול גזרות, גם שנראה שבטל טעמן.   

 

אביא דוגמא נוספת, מנושא אחר, אשר תפקח את עינינו בדיון בכיוון אליו רמזת – שאלות של מדיניות פסיקה, של שיקולים מוסריים ואחרים, ושל שיקולים של דבקות בפסיקה הקיימת. 

בשו"ת אחיעזר (חלק ג סימן כו) של הרב חיים עוזר גרודינסקי ישנה תשובה מרתקת על השאלה: יהודי שנשא בנישואים אזרחיים גויה באמריקה, וכעת היא רוצה להתגייר. האם נכון לגיירה ולקבלה לכלל ישראל?

יסוד התשובה בסוגית הגיור במסכת יבמות שם נאמר שלא מקבלים גיור שלא לשם שמים, כמו דוגמא זו – לשם אישות, אבל סיכום הדיון הוא: "והלכה – כולם גרים". בדרך זו פוסקים ראשונים רבים (יש פסיקה מאד יפה ומפורטת של הריטב"א ועוד), אך רבים התנגדו לכל גיור שאינו לשם שמים ואינו שלם. כך, אכן, מנמק האחיעזר בשנת תרע"ב (1912). ההנחה היא שאין זה גיור לשם שמים אלא לשם אישות ולכן – עדיף לא לגיירה. (בשאלה מוצגת האפשרות שתתגייר אצל הרפורמים, וגם על כך הוא משיב שאין בכך הצדקה לגיירה).

אבל, בהמשך התשובה, אשר נכתבה כעבור 6 שנים שבמהלכן התרחשה המהפיכה בברית המועצות, ורבו הנישואים האזרחיים, משנה הרב לחלוטין את תשובתו, ואומר: שבימינו, אחרי הרבולוציה (=המהפיכה) דווקא גיור לשם אישות הוא לשם שמים, כי הזוג הזה חי במילא ביחסי אישות מתוקף נישואיהם האזרחיים, ולכן אם הם פונים לגיור – הרי זאת הבעת רצון אמיתית בכיוון של "לשם שמים".

זאת תשובה מלמדת כל כך!  שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. וכשעיניו רואות מציאות קשה של נישואי תערובת ושל בלבול זהויות ושל אובדן בעם ישראל, גזרת ההחמרה בגיור הופכת להקלה בתהליך.

 בודאי לא ניתן ללמוד מכך שאם "בטל טעם בטלה גזירה" אלא אפשר ללמוד מכך – שיש לבחון את הגזירות ואת הפסיקות, לא על מנת לבטלן אלא על מנת לקיים באמצעותן את התורה על ידי כל שומריה ועל ידי כל עם ישראל. 

הדברים להלן מלמדים ששאלתך נידונה רבות, ואלו רק דוגמאות. ונראה שלעתים קיומה של תורה מצריך את ביטולן של גזרות, ולעתים, על אף שהטעם לא קיים, עצם שמירת מסורת הדורות, שמירת ההלכה ככתבה, יש בה משמעות גדולה לחיזוקה של תורה. 

 

יש לי שאלה

הפנייה ל"משיבת נפש" יכולה להיות אנונימית, עם זאת כל פרט שתבחרו לשתף יעזור לנו בדיוק התשובה והתאמתה אליך אישית. השאלות והתשובות יפורסמו באתר ללא פרטים מזהים ובמידת הצורך ישונו פרטים בגוף השאלה כדי להגן על צנעת הפרט.

בשל השאלות הרבות המופנות אל הרבניות אנו ממליצים להתאזר בסבלנות בהמתנה לתשובה. אם יש צורך במענה דחוף אנא ציינו זאת בפנייתכן. זמן המענה הרגיל הוא כשבועיים.
לתשומת לבכם, השאלות מגיעות למנהלות האתר, ומועברות למשיבות השונות בהתאם לתחומי העניין והפניות. אם ברצונכם להפנות שאלה לרבנית מסוימת אנא ציינו זאת בגוף השאלה.
עצם שליחת השאלה מהווה הסכמה לתנאים אלו.

תשובות הרבניות לשאלותיכם יתקבלו באמצעות הדואר האלקטרוני, אנא הקפידו לציין כתובת דואר אלקטרוני תקינה.