הטענת אופניים חשמליים במרחב הציבורי ללא רשות

שלום להרבניות תליט"א.
רציתי לדעת לגבי הטענת חשמל במקומות העבודה במקומות ציבורים האם זה שאלה של גזל האם מותר להטעין בלי רשות?
בברכה

תשובה

שלום לך, ויישר כוחך על השאלה, שלכאורה איננו נותנים עליה את הדעת ורוב האנשים נוהגים להטעין במקומות שונים מבלי לברר.

בדבר שאין מקפידים עליו ושעלותו הכספית נמוכה ביותר, אין גזל, ולכן השימוש בחשמל לצורך הטענה מותר מכיוון שעלות ההטענה של סוללת אופניים חשמליים הוא כמה עשרות אגורות בלבד, סכום שהוא זניח. מה עוד שאין מדובר בחפץ מוחשי, שעלול להתכלות, ולכן אף למידת החסידות שמובאת בירושלמי (להלן), אין לחשוש (ערוך השולחן חושן משפט סימן שנט ס"א).

כעת אסביר את המקורות המובילים להוראה זו. על דור המבול כותבת התורה: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו, יא), וביאר רש"י, שלמרות חטאיהם החמורים בתחומים שונים, לא נחתם דינם אלא על הגזל. והמדרש מתאר את מעשיהם:

"איזהו חמס ואיזה היא גזל? א"ר חנינא חמס אינו שווה פרוטה וגזל ששווה פרוטה. וכך היו אנשי המבול עושים: היה אחד מהם מוציא קופתו מליאה תורמוסים, והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדין" (בראשית רבה פרשה לא פסקה ה). ההנחה העומדת בבסיס הקביעה, כי כמות מועטת אינה נדרשת להשבה, מבוססת על טבע בני האדם, שאינם מקפידים על כך (סנהדרין נז, ע"א), או שבתי הדין אינם דנים בסכומים כל כך זעומים (רש"י שם).

לכאורה אין במעשה זה תועלת, שהרי על פי הדין, בן נח מחויב גם על פחות משווה פרוטה (עירובין סב, ע"א). אור החיים (בראשית ו, יא) מביא לכך שני הסברים: שלא רק שאנשי דור המבול עברו על דין משבע מצוות בני נח, אלא גם על כללי המוסר והצדק השכליים האנושיים, ולכן התחכמו לגזול בדרך שבה לא יוכלו לתבעם לדין, (שהרי בית דין אינו מתיישב לדון על פחות משווה פרוטה). הסבר נוסף מחלק בין גזילה להלוואה, ולדבריו לוו אנשי דור המבול פחות משווה פרוטה, מה שמנע מהמלווה לתבוע אותם בבית הדין. בשני המקרים הם גזלו באופן שלא יוכלו להיתבע.

לפי בעל הבן איש חי, גזלו האנשים פחות משווה פרוטה (שזהו חמס) רק בפני הבעלים, כדי להימלט מתביעה בבית הדין, אולם שלא בפניהם גזלו הרבה מאד. וכן בדעתם ובמחשבתם עלה הרצון לקחת הרבה יותר, ואצל הגויים מחשבה רעה מצרפה הקב"ה למעשה, וכאילו עשו כן בפועל (אדרת אליהו לפרשת נח).

מן הפירושים הללו ניתן להבין, כי ניצול מתחכם בדין שאין בו חובה להשיב גזילה של פחות משווה פרוטה הינו חמור מאד. אך מכאן אנחנו גם לומדים את הצד השני של הדברים ששימוש בתום לב של פחות משווה פרוטה, ובאופן שאינו מתחכם ונצלני, ואף מקובל ורווח בחברה הנורמטיבית, אינו נכנס בקטגוריית האיסור.

אולם כתב על כך הרמב"ם, כי גניבת ממון משווה פרוטה ומעלה הינה מצוות לא תעשה מן התורה, אך גנבה בכל שיעור שהוא אסורה מן התורה, למרות שאין עוברים בזה על לאו (הלכות גניבה פרק א הלכות א-ב), ובאופן דומה כתב בהלכות גזילה ואבדה (פרק א הלכות א-ב).

לדברי המגיד משנה (הלכות גניבה פ"א ה"ב) מדובר בחצי שיעור, אשר בדומה לאיסורים (כגון אכילת חצי כזית מאכל אסור, אך אין לוקים על כך) נאסר גם כן בממון [1]. ואכן מדברי הרמב"ם בהמשך, כי "הגוזל פחות משווה פרוטה, אע"פ שעבר, אינו בתורת השב גזלה", ניתן באמת להקיש בין התחומים ולמצוא את השווה ביניהם למרות השוני בשורת דין [2]. אולם הרמב"ם עצמו כתב במקום אחר, כי "מה שהוא שווה פחות משווה פרוטה אין חוששין לו בכל התורה לא לענין גזל, ולא לענין נהנה מן ההקדש, ולא לשום ענין מן העניינים" (פירושו למשנת מעשר שני פ"ד מ"ח). יוצא אם כן, שטעמו לאסור אינו ברור.

בדומה לרמב"ם כתב גם השולחן ערוך, שאסור לגזול או לעשוק אפילו בשיעור כל שהוא (חושן משפט סימן שנט ס"א), אך סייג את דבריו: "ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה, שרי, כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצות בו שיניו" [דבר שאין מי שמקפיד בו, מותר]. וכך גם הוסיף המגיד משנה על הרמב"ם: דדוקא כשיעור מאי דקפדי ביה קצת מן האנשים, אבל ליטול מן החבילה קיסם או מן הגדר לחצוץ בו שיניו דליכא איניש דקפיד ביה בכי האי שרי (גזלה ואבדה פ"א ה"ב). ושניהם הוסיפו את דברי הירושלמי (מסכת דמאי פ"ג ה"ב), שממידת חסידות המעשה נאסר.

המפרשים מבארים את דברי הירושלמי בכך, שיתכן שישנו סיכוי קלוש שבעל הבית מקפיד על כך, או שמדובר בגזל מאורגן כמו בדור המבול, שבו באים אנשים רבים, וכל אחד נוטל פחות משווה פרוטה עד שנגמרת הכמות כולה (הדוגמה היא בנטילת קיסם עץ מתוך הגדר, עד שבסופו של דבר היא מתכלה), ויתכן שחשש זה עמד בבסיס דברי הרמב"ם, אשר חשש להשחתה מוסרית מאורגנת[3]. אולם להלכה נראה, שאין לחוש למידת החסידות הזו, משום שהסיכוי שיגיעו רבים עם אותו הצורך, עד שיגרמו לכילוי המוצר (קיסמים, תורמוסים, נייר טישו) הוא רחוק ביותר: ונראה שאם יש לעובר אורח צורך גדול לחצוץ את שיניו ואינו מוצא קיסם אחר מותר, מאחר שאין זה אלא מדת חסידות (עלי תמר על הירושלמי).

יתר על כן, כאשר ידוע בוודאות, שהבעלים יסכימו כשישמעו בדיעבד על השימוש בחפץ שבבעלותם, מתיר הש"ך (סימן שנח סק"א) לעשות בו שימוש, והרש"ז אויערבאך מצמצם את ההיתר להנאות מדבר שאינו מתכלה (כגון אכילת פרי של חברו), כלימוד בספר או תפילה מסידור השייכים לחבר (הליכות שלמה הלכות תפילה פרק יט סעיף י הערה יג). וחשמל כמובן, שייך למין הדברים שאינם מתכלים (שאינו נגמר).[4]

יוצא מכך, כפי שכתבתי בפתיחת הדברים, שבדבר שאין מקפידים עליו [5] ושעלותו הכספית נמוכה ביותר, אין גזל. לכן השימוש בחשמל לצורך הטענה מותר מכיוון שעלות ההטענה של סוללת אופניים חשמליים הוא כמה עשרות אגורות בלבד, סכום שהוא זניח. מה עוד שאין מדובר בחפץ מוחשי, שעלול להתכלות, ולכן אף למידת החסידות שמובאת בירושלמי, אין לחשוש (ערוך השולחן חושן משפט סימן שנט ס"א).

 עידית

[1] באופן דומה כתבו גם ספר החינוך מצווה רכט, והסמ"ע בחו"מ סימן שנט סק"א.

[2] ולדברי המנחת חינוך (מצווה לח אות ה), הקריטריון לקביעת העבירה הוא החיוב בהשבה, ומכיוון שהחיוב אינו קיים על פחות משווה פרוטה, אין עוברים בזה על איסור לאו של גזל, ואף כשאין מחילה.  

[3] שיקולים מעין זה מופיעים גם בדברי החזון אי"ש (דמאי סימן ז אות ה): זלזול באיסור גזל וניצול ע"י אנשים שאינם מהוגנים, אף כשיש הפסד לבעלים וכילוי החפצים.

[4] הדברים מובאים אף בדעת שו"ע הרב הלכות מציאה ופיקדון סעיף כח.

[5] אך במצבים בהם ידוע שהבעלים מקפידים, אסור להשתמש, אף כשמקובל בחברה להשתמש בלא נטילת רשות בחפצים מסוג זה (ערוך השולחן שם).