בן הזוג מסורתי, שישמור שבת בשבילי?
שלום כבוד הרבנית,
אני בחורה מבית מסורתי-דתי, ואני יוצאת עם מישהו 3 שנים מבית מסורתי אך בעל ערכים וקרבה לדת.
בזמן האחרון התחלנו לדבר על חתונה והקמת בית בישראל וציינתי בפניו שחשוב לי שבעלי ישמור איתי שבת ויכבד את הערכים שחונכתי וגדלתי עליהם. בנוסף, ציינתי שחשוב לי שהילדים שלי יתחנכו בבתי ספר דתיים ובאופן כללי שיהיה אורח חיים מסורתי-דתי בבית. עם כל הקושי שזה דורש ממנו, הוא מוכן לקבל על עצמו שמירת שבת ואף הסכים איתי לגבי חינוך הילדים ואופי הבית (גם הוא התחנך בבית ספר דתי). אני מפחדת שזה יבוא ממקום של "לעשות את זה בשבילי" ולאו דווקא מרצון אמיתי להתחזק ולהתקרב לדת. מיותר לציין שמלבד נושא זה, הזוגיות שלנו מדהימה ומלאת כבוד. אני באמת מרגישה שהוא מתאים לי, מה אני אמורה לעשות?
אשמח לתשובה וייעוץ, המשך יום טוב ורק בשורות טובות לכל עם ישראל בעז"ה!
תשובה
שלום לך,
השאלה שלך היא שאלתם של זוגות רבים בימינו, שרוצים להקים בית ביחד ועם זאת לא חולקים בדיוק את אותה גישה לשמירת מצוות ולמחוייבות להלכה.
צעד מאד משמעותי עשיתם ביחד בהסכמה על שמירת שבת, על כיבוד ערכי שמירת המצוות ועל חינוך דתי לילדיכם בע"ה.
נקודה מאד משמעותית שציינת היא שהזוגיות שלכם מושתתת על כבוד הדדי.
אני משוכנעת שאלו נקודות יסוד שיאפשרו לכם לבנות בית נאמן בישראל, בית שיש בו מקום לתורה ולקיומה.
ומכאן לשאלתך: האם זה נכון שהוא "יעשה את זה בשבילי".
השאלה שלך נוגעת לשאלה רחבה מאד בנושא לימוד תורה ושמירת מצוותיה: האם יש ערך בקיומם אם הם אינם לשם שמים? האם יש מקום לקיום מצוות משיקולים שאינם קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות, אלא, כמו שאת חוששת: כדי לכבד אותך, ולרצות אותך?
בשאלה זו התחבטו חכמים לאורך הדורות, ורובם ככולם הכריעו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – יבוא לשמה". (סנהדרין קה, ב; רמב"ם הל' ת"ת פ"ג ה"ה והל' תשובה פ"י ה"ה)
מה משמעותה של האמירה הזאת?
אני רואה שתי אפשרויות לפרש, ושתיהן נראות לי נכונות.
ראשית, אפשר לפרש את האמירה כתהליך חינוכי. כדי שאדם יגיע לעסוק בתורה ובמצוות בשל היותן האמת, ראשית עליו להיכנס לעולם הזה, ואפילו מסיבות 'לא נכונות', כמו: סקרנות, רצון ההורים, ציות למסגרת החינוך וכו'. ואז אם יהיה בתוך העשיה הזאת, ורק מתוכה – יוכל גם להגיע אל האור שבתורה.
שנית, אפשר לפרש את האמירה כהבנה מעמיקה של טבע האדם לאורך כל חייו, שבדרך כלל זקוק למניעים כדי להיות מחויב לעשיה. ולכן המניעים האלו הכרחיים אף על פי שהם חיצוניים ולא ממהותה של תורה, כי כך ייתכן שיפתח תודעה של עשיה "לשמה" של תורה ולמצוות.
אפשר להגיד שעצם הביטוי במאמר – "לעולם יעסוק" מציינת שזה הוא המצב הרגיל. ורק לעתים רחוקות יש פריצה רוחנית בעשיה ועיסוק בתורה שכל כולה הוא "לשמה". אך האמירה הזאת גם טומנת תקווה – שיש אפשרות ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה".
במסכת אבות (פרק א משנה ג) יש הסתייגות מאיכות עשיה כזאת:
"אנטיגנוס איש סוכו אומר: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס (= כלומר: לצורך הישג כלשהו בחיים האנושיים), אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס (=לנתק לחלוטין את עבודת ה' משיקול אנושי כלשהו), ויהי מורא שמים עליכם". המניע הנכון היחיד לשיטתו הוא: מורא שמים. הרמב"ם (בהקדמה לפירוש המשנה לפרק י בסנהדרין – פרק "חלק") מתנגד לעמדה זו בטענה שעמדה כזאת מרחיקה מתורה ומקיומה ולא מקרבת. זה יעד ליחידי סגולה ולא התווית דרך לרבים.
וכעת נקרב את הדיון הרעיוני הזה לשאלתך:
קיום תורה ומצוות חשוב כשלעצמו. עצם העשיה, עצם העיסוק בתורה. גם אם חתנך לעתיד עושה זאת כדי לבנות אתך את ביתכם, ולא "לשמה" של תורה, ולא מתוך שכנוע אמוני עמוק – הרי עצם העשיה היא הדבר הנכון והמבורך.
מדבריהם של החכמים למדנו, שמתוך העשיה "שלא לשמה", בגלל ההתמדה בעשיה כזאת, יש אפשרות שהתודעה הדתית תעמיק. אולי כלל לא תיתכן "עשיה לשמה" שלא קודמים לה חיים על פי דרכה של תורה "שלא לשמה". עצם השיח עם התורה, ההתרגלות בשמירתה, הם טובים כשלעצמם. ויש בהם יסוד ותשתית לקיום התורה "לשמה".
אני מאחלת לכם שתזכו להקים בית נאמן בישראל בכבוד ובאהבה וברעות, ושתהיה בו אהבת תורה ויראת שמים.