קושי בקיום מצוות עונה
ביני לבין בעלי יש פער ברצון שלנו לקיים יחסים. זה לא שאני לא אוהבת אותו, אבל לפעמים יש תקופות (שנמשכים אפילו כמה שבועות ויותר) שזה ממש לא בא לי ומאוד קשה לי להביא את עצמי לקיום יחסי מין. האם מבחינה הלכתית אני חייבת להתאמץ מאוד בשבילו ולקיים יחסים? ואם לא, מה אפשר לעשות? הוא לא רוצה לעבור על האיסור של הוצאת זרע לבטלה, אבל הוא מפחד שהיות וממש קשה לו הוא לא יצליח להתגבר. האם מותר לו לעבור על האיסור? האם מותר לנו מגע חלקי, רק חיבוק ונישוק או מגע בחלקי גוף אחרים, בלי קיום יחסים מלאים, למרות שבסוף הזרע יצא בחוץ? גם זה קצת קשה לי, אבל פחות.
סליחה שאני כל כך מאריכה בדברים פרטיים, אבל זה מאוד חשוב לי לדעת דברים ברורים, לפעמים זה אפילו גורר בעיות בשלום בית.
תודה מראש,
תשובה:
שלום רב,
את מתארת סיטואציה לא פשוטה, שבה יש פערים ברצון לקיום יחסים בינך לבין בעלך. טבעי שמצב כזה יצור מתחים ביניכם ויגרור בעיות בשלום הבית, ולכן חשוב לנסות למצוא מענה. יש לציין שזוגות רבים חווים פערים ביניהם בנושא זה, ברמות שונות של קושי, ובתקופות שונות של חיי הנישואים, וזו אינה בעיה ייחודית רק לכם.
קיום יחסים מתוך תחושת חובה מזיק מאד להתעוררות הרצון המיני, בעיקר אצל האישה, ויוצר דפוס חוזר של חוסר רצון והימנעות. לכן כדאי מאד ללכת להדרכה קצרה (למשל במרכז "יהל", ניתן להגיע אליו דרך האינטרנט), ורק אחר כך להתייחס לצד ההלכתי.
מבט הלכתי
בתשובתי אתייחס קודם לעצם החובה לקיים יחסים, ובאיזו תדירות, ולאחר מיכן לשאלתך בדבר ההיתר לקיים יחסים לא מלאים, הכוללים הוצאת זרע מחוץ לגוף האישה.
ראשית יש לומר בבירור: יחסי מין מקיימים רק בהסכמת שני בני הזוג, ומתוך רצון של שניהם. יחסים המתקיימים בכפייה (מכל סוג שהוא) אינם רצויים, לא מבחינה הלכתית ולא מבחינה זוגית.
יחד עם זאת יש להדגיש שאחד ממרכיבי הנישואין הבסיסיים הוא התחייבות לקיום יחסי מין, מדי פעם.
מצד האיש זוהי "מצוות עונה" המחייבת אותו להיות עם אשתו בפרקי זמן מוגדרים. ההלכה לא קובעת בדיוק באיזו תדירות ומאפשרת מרחב לפי מקצועו של האיש וכוחותיו (כתובות ס"א ע"ב). כמובן שהגדרות אלה אינן מחייבות אם ישנה הסכמה אחרת משותפת לשני בני הזוג.
מצד האישה, מהות הקידושין היא ייחוד האישה לאיש זה בלבד, ליחסי אישות (כפי שמברכים בברכת הקידושין: "והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין"). אולם משמעות הדבר אינה שהאישה צריכה להסכים בכל פעם כשהאיש רוצה, אלא לא להמנע מקיום יחסים למשך זמן רב.
לגבי האפשרות לקיים יחסים לא מלאים:
הוצאת זרע לבטלה היא אסורה, אולם ככל שהזרע יוצא בחוץ, באקראי, תוך כדי מגע אינטימי בין בני זוג נשואים, אין להחשיב זאת כעבירה, אלא כחלק מהמכלול של יחסי אישות. עדיין יש להשתדל לא לעשות כך באופן קבוע ובכוונה תחילה.
הדברים האחרים שכתבת מותרים בפשטות כשלב מקדים לקיום היחסים, אך אם הגירוי מכוון להוצאת הזרע ע"י האיש עצמו – הם לא מומלצים.
להלכה נפסק שכל דבר שמוסכם על ידי בני הזוג ונעים להם – מותר להם לעשותו, אולם עדיין יש להשתדל שהזרע יצא בתוך גוף האישה ברוב הפעמים, ורק מדי פעם או לתקופות קצובות יצא בדרך אחרת.
מבט כולל על המצב שתארת:
מצב של "כמה שבועות ויותר" שבהם לא מקיימים יחסים אינו מצב בריא לזוגיות שלכם, וגם לא נכון מבחינה הלכתית, אך כפי שנכתב לעיל הפתרון אינו בקיום יחסים מתוך הכרח וחובה, אלא בבירור עמוק ויסודי של הבעיה ונסיון לפתור אותה.
את מתארת מצב של קשר אוהב ביניכם, ושאיפה להיות נוכחים וקשובים אחד לצרכי השני. זו נקודת פתיחה טובה לבירור הנושא ביניכם.
לכן נראה שחשוב לפנות לגורם מקצועי, להדרכה קצרה או לטיפול מעמיק יותר, כדי לנסות לברר מדוע זה כל כך קשה לך בתקופות מסוימות, ואיך ניתן לשפר את המצב. זוגות רבים שחוו קשיים דומים התגברו עליהם לאחר פניה לייעוץ, ואני מקוה שכך גם אתם.
בתפילה שתמצאו את הדרך המתאימה והנכונה לשניכם,
נועה לאו
הרחבה ומקורות:
- הצורך בהסכמה ורצון הדדיים בקיום יחסי אישות: לשון הגמרא במסכת נדרים דף כ עמוד ב: "וברותי מכם המורדים והפושעים בי – אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות, בני אסנ"ת משגע"ח: בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה" – מגמרא זו עולה שיחסי מין שאינם בהסכמה מלאה ומודעות מלאה אסורים. כלשון הגמרא פסק השו"ע באו"ח, ר"מ, ס"ג. כך פסק גם הרמב"ם בהלכות דעות פרק ה, ה"ד:
"ולא יהיו שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים, ולא אחד מהן, ולא תהיה ישינה, ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם". – הרמב"ם מדגיש את הצד החיובי של הרצון והשמחה של שניהם.
- המקור למצוות עונה, מצד האיש: בסיס הדיון במשנה ובגמרא בכתובות דפים סא – ס"ב. המשנה מחלקת את חיובי תדירות מצוות העונה לפי מקצועו של האיש (העונה האמורה בתורה, הטיילין – בכל יום, הפועלים – שתים בשבת, החמרים – אחת בשבת, הגמלים – אחת לשלשים יום, הספנים – אחת לששה חדשים…) הגמרא מוסיפה גם עונת תלמידי חכמים פעם בשבוע. על פי זה נפסקה ההלכה. ראו רמב"ם, הלכות אישות פרק יד הלכה א. הרמב"ם מוסיף הגדרה כללית: "עונה האמורה בתורה, לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו", השו"ע עוסק במצות עונה בשני מקומות. באו"ח סימן ר"מ, ובאה"ע סימן ע"ו. בסימן ר"מ הוא מוסיף לחיוב העונה גם: " וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה, ובשעה שיוצא לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה, וכן אם אשתו מניקה והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה, חייב לפקדה". מכאן מסיקים הפוסקים שחיובים אלה הם בגדר המלצה מינימלית, ועיקר מצוות עונה הוא: " עכ"פ כיון דחזינן שמה שהאשה מתאוית ומשתוקקת עושה חיוב עונה מדאורייתא, מסתבר שזהו עיקר חיוב העונה שבתורה, וכן מפורש בלשון הראב"ד שהביא הטור באו"ח סימן ר"מ שהכוונה הג' היא כשהיא משתוקקת כשהיא מניקה שמכיר בה בזה, וכן בצאתו לדרך שברור לו שהיא משתוקקת אלא אף שלא ראה היכר דהא כן אמדו חכמים היא מצות עונה האמורה בתורה… אבל מחמת דרוב הנשים הן צנועות ולא ניכר כל כך רצונם, שיש אנשים הרבה שלא יכירו שהיא מתאוה לזה ע"י עניני חבה שמראה לפניו… קבעו חכמים זמנים שאמדו לבד כח האיש אלא גם דעת הנשים שרובן לא ישתוקקו ליותר בידעם בטרדת הבעל…" (שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ג סימן כח)
- המקור להתחייבות האישה ליחסי אישות: "וכן צוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה ולא תתבע תשמיש המטה בפיה ולא תהיה מדברת בעסק זה, ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה אלא נשמעת לו בכל עת שירצה…".(רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה יח). פירוש "שם יוסף" על הרמב"ם מסביר: "כונת רבינו ז"ל נראה במה שכתב "דנשמעת לו בכל עת שירצה", לאפוקי אם היא אינה רוצה בעת הזאת אלא בעת אחרת, אין הכי נמי דיכולה לצער אותו כדי שירבה חיבתו עמה, אבל בתנאי שתתרצה לו באותו הפעם (=האחרת) שהוא רוצה…", ובשו"ת דברי יציב (אה"ע סימן נה) הוסיף ע"פ דברי הבאר היטב: "דהא ודאי לא משעבדה ליה בכל שעה אם היא אינה רוצה, שלא מצינו מורדת אלא באומרת מאיס עלי או מצערנא ליה, אבל אם היא טוענת בעונה האמורה בתורה הטיילין וכו' נראה דלא כייפי לה שאינה שבויית חרב להזדקק לו בכל שעה…". עיינו עוד בספר נשמת הבית, סימן כו: "כאב וחוסר ענין ביחסים", עמ' 141 – 144.
- איסור הוצאת זרע לבטלה: איסור הוצאת זרע לבטלה נחשב כאיסור חמור במיוחד, ויש לו השלכות רבות. מקורו בגמרא נידה דף י"ג, ובהמשך בפסק השו"ע על פי הזוהר ש"עוון זה חמור מכל עבירות שבתורה" (שו"ע, אה"ע, כג,א). בין הפוסקים ישנה מחלוקת אם איסור זה קיים גם תוך כדי קיום יחסי אישות, כשאין כוונה למניעת הריון. עיינו בתוספות יבמות לד ב, ד"ה "ולא כמעשה ער ואונן". להרחבה נוספת עיינו בשו"ת בני בנים, כרך ד' סימן י"ח, וכן במאמרו של הרב יצחק רונס, "מגע פיזי בין בני זוג נשואים" , אסיא צ"ז – צ"ח (כרך כ"ה, א-ב). סיכום המחלוקת מופיע בספר נשמת הבית, סימן ל"ג: שימוש בקונדום במקרה של סכנה להרות", במיוחד בעמ' 180 – 182.
- מותר ואסור ביחסי אישות: שולחן ערוך אבן העזר סימן כה סעיף ב, הגהת הרמ"א, על פי הטור: "ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה (טור). ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך (גם זה טור בשם ר"י). ואע"פ שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו". עיינו עוד במאמרו של יצחק רונס המוזכר לעיל. בדורנו פוסקים רבים מקלים כפסיקת היש אומרים ברמ"א, לאור תנאי המציאות בה אנו חיים.