למה כתוב בגמרא שלנשים אסור ללמוד תורה? האם זה עדיין רלוונטי?
למה אומרים בגמרא שמוטב שאב לא ילמד את בתו?
שהוא כמלמדה תפלות (משנה סוטה כ א) ושלימוד זה גורם לה ערמומית (סוטה כא ב)
אשמח לדעת אם זה עדיין רלוונטי לימינו אנו? והאם הגיע הזמן לשנות את זה לאור התקופה שהמין הנשי הרבה יותר בולט משאר התקופות בהיסטוריה.
תשובה:
שלום רב,
תודה על שאלתך החשובה.
אפתח בדברים ידועים, אבל הם מאד חשובים לעומק העיון שלנו בשאלתך:
מדי יום אנו מצטטות בתפילה את הברייתא המונה את המצוות "שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא", המסתיימת במילים: "ותלמוד תורה כנגד כולם" (שבת קכז, א). מצוות לימוד תורה היא החשובה במצוות.
במקום אחר מתארים חז"ל את ערך לימוד התורה כך: "א"ר אלכסנדרי: כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה… רב אמר: כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה (=שותף לבריאה. שמים וארץ) …רבי יוחנן אמר: אף מגן על כל העולם כולו… ולוי אמר: אף מקרב את הגאולה…" (סנהדרין צט, ב)
כלומר: לימוד תורה הוא בנין עולם!
חשיבותו הגדולה של לימוד התורה מעלה את שאלתך הקשה: מדוע מוטב שאב לא ילמד את בתו? מדוע נאמר שבת שלומדת תורה, הלימוד מביא לה נזק ולא תועלת?
לשאלתך שני פנים:
האחד – כיצד נסביר את הנאמר במשנה ובגמרא נגד לימוד תורה של נשים? האם כשאנו לומדות תורה אנו הולכות כנגד מה שנאמר בה?
השני – כיצד נסביר את המציאות של היום בה יש נשים למדניות כה רבות? האם רק כהשפעה של "התקופה ההיסטורית" בה אנו חיות, ההישגים הפמיניסטיים המרשימים, אשר גם המציאות ההלכתית מושפעת מהם, או האם זה ביטוי מהותי פנימי של רוחה של ההלכה, והשינוי הזה מבטא את הנכון והרצוי לפי התורה?
אפתח בתשובה קצרה:
הדעות בעניין לימוד תורה של נשים שונות ומגוונות החל במשנה ובגמרא, בדברי ואפילו בדברי הרמב"ם. הן נעות בין: "חייב אדם ללמד בתו תורה" (דעת בן עזאי שכנראה נדחתה. מסכת סוטה פרק ג, משנה ד), לבין: "כל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תפלות" (דעת ר' אליעזר. שם).
במסכת קידושין למדנו על החובה על האב ללמד את בנו, או לדאוג ללימודו של בנו, מן הפסוק שבקריאת שמע "וְלִמַּדְתֶּם אותם את בניכם" (דברים יא, יט). מאותו פסוק לומדים גם את הפטור מללמד את הבנות – "ולא את בנותיכם" (קידושין ל ע"א). יש להדגיש שלא מדובר באיסור, אלא בפטור מחובת האב – המלמד.
ממקורות אלו ומרבים נוספים ניתן ללמוד שאכן, אין חובה על האב ללמד את בתו תורה, אבל לפי רובם אין גם איסור. הרמב"ם מסייג את ההגבלה רק לתורה שבעל פה, וגם זה רק בעניין שכרה של הלומדת, שאינו כשכר האיש.
עיון במקורות ההלכה לאורך הדורות, מלמד כי התקיים ויכוח מתמשך לגבי החיוב העקרוני של הנשים ללמוד תורה. לעתים קרובות שרר מתח בין הרצון של נשים ללמוד תורה בפועל ובין הסירוב של חכמים ושל החברה להכיר רשמית בערך של לימוד התורה של נשים.
אבל, כפי שנראה מדעות ראשונים ואחרונים, הדיון אינו על עצם העובדה שנשים לומדות אלא על מידת החובה! האם יש לחייבן? האם עליהן לברך מדי יום על לימוד תורה? מה מותר להן ללמוד? מה הן חייבות ללמוד? וכו'.. כבר לפני הרבה מאות שנים רצון הנשים ללמוד ונכונות האנשים להעריך את רצונן השפיעו זה על זה.
יש לדעת – מעטים היו הגברים שהעמיקו בלימודם מעבר לראשוניות הלימוד הפורמלי לבנים הצעירים מאד (חדר, מלאח וכדו'), וזאת בגלל הנסיבות החברתיות, הכלכליות, וההיסטוריות. מעטות עוד יותר היו נשים שעסקו בלימוד תורה, אם כי לאורך כל הדורות שמענו על יחידות סגולה כאלה.
הרחבת מעגלי הלומדות חלה, כפי שציינת בשאלתך, במקביל לעלית ההשכלה בכלל, והשכלת נשים בפרט. שינויים אלו הביאו לרצון רב יותר של נשים ללמוד, וגם הביאו אתם מודעות גדולה לבעיית הריחוק של נשים מעולמה של תורה, אם תימשכנה רק להשכלה לא יהודית ותמנע מהן האפשרות ללמוד תורה. ראש לפוסקים בכיוון זה היה הרב ישראל מאיר מראדין ("חפץ חיים") וכלשונו, בקצרה:
"וחנוך הבנות ברוח התורה ע"י למוד התורה מעורר דאגה ופחד בלב תמימים רק מפני חידושו, מפני שלא ראו את אבותיהם נוהגים כן…." כלומר: אין באמת איסור, אלא לא היה מקובל. ובהמשך מביע את דאגתו: "…לא כימים הראשונים הימים האחרונים; בימים הראשונים התנהגו בתי ישראל ע"פ השולחן ערוך, ואפשר היה ללמוד בהם את כל התורה מהנסיון, וממילא לא היה צורך ללמד את בנות ישראל תורה מן הספר. אבל עתה בעוונותינו הרבים אי אפשר כבר ללמוד את התורה בבתי ישראל, כי יש בתים אשר אין זכר בהם להרבה מצוות ולחוקי התורה… ומן ההכרח ללמדה תורה, כדי שתדע את הדרך אשר תלך בה ואת המעשה אשר תעשה, כדי שתהיה יהודית…" (חידושים למסכת סוטה). ה"חפץ חיים" תמך ביוזמתה של שרה שנירר להקים את "בית יעקב" לפני מעל 100 שנה, מהסיבות שהוזכרו בדבריו. מכאן ואילך הוקמו מוסדות ללימוד תורה לנשים, ולא רק לימוד אישי.
הרוב המכריע של בעלי הסמכות ההלכתית בימינו לא רק מתיר אלא אף מחייב נשים ללמוד תורה! לדעת רבים מדובר בלימוד בצורה עיונית ומעמיקה, במטרה להבטיח, בין השאר, נאמנות יהודית מלאה, וכדי למנוע, בין השאר, את התופעה של נשים מלומדות המכירות תרבויות זרות לעומק ולא את יהדותן שלהן. הפוסקים המסתייגים מדעה זו, גם הם מקבלים את דעת חכמי הדורות הקודמים, המחייבים נשים ללמוד, אותם חלקים רחבים בתורה אשר הידיעה בהם היא הכרחית למען קיום חיי יומיום יהודיים.
ולתשובה בהרחבה:
פטור נשים מלימוד תורה
"כל מצות עשה שהזמן גרמה, האנשים חייבין והנשים פטורות, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה אחד אנשים ואחד נשים חייבות" (קידושין א משנה ז). ומאחר שמצוות לימוד תורה אינה מצווה שהזמן גרמה – הרי משתמע שנשים חייבות בה.
מצוות לימוד תורה מתקיימת בשני אופנים: "ללמוד וללמד". בספרי (דברים מו) למדנו את הדיון על חובת "ללמד" מהפסוק: "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים יא,יט) שנדרש: החובה היא רק "את בניכם – ולא את בנותיכם" ובניסוח אחר: "האב חייב בבנו ללמדו תורה" (תוספתא קידושין א). ומתוך הדיוק שזאת מצווה המוטלת על האב בלבד, ואשה אינה מחויבת בלימוד בנה (ייתכן שדיוק זה משקף מציאות ואולי מַבְנֶה אותה) לומדים גם על "ללמוד" – אשה אינה מחויבת ללמוד בעצמה, כי: "כל שאחרים מצווין ללמדו – מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו – אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין מצווים ללמדה? – ולמדתם אותם את בניכם, ולא בנותיכם". (תלמוד בבלי קידושין כט ב). הלימוד הוא שנשים אינן מצוות, לא מהטעם של פטור נשים ממצוות מסויימות אלא בגלל כריכת חובת הלימוד העצמי בחובת הדאגה ללימוד הבנים.
חובה או איסור ללמד את בתו תורה – הבנת מחלוקת התנאים
במשנה מסכת סוטה, (פרק ג, משנה ד) אנו עדים למחלוקת על כך: "מכאן אמר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה, תדע שהזכות תולה לה. רבי אליעזר אומר: המלמד את בתו תורה, מלמדה תפלות". מהמשך הדברים במשנה: "רבי יהושע אומר, רוצה אישה בקב ותפלות, מתשעה קבין ופרישות" ניתן אולי להבין שתפלות היא סוג של פריצות, ומכאן שלימוד של נשים כרוכה בו סכנה במישור יחסי אישות, טוהר מיני.
עצם הבאת הדעות השונות בנושא לימוד תורה לנשים במסכת סוטה תמוהה, שהרי לכאורה המקום המתאים לדיון בנושא הוא בהמשך לדיון לעיל במסכת קידושין. מסכת סוטה עוסקת בערעור הקשר הבסיסי ביותר בין בני זוג, באבדן אמונו של איש בנאמנותה המינית של אשתו, בעקבות שילוב של קנאה מצידו ושל התנהגות חשודה מצידה. אולי הבאת הדעות בהקשר זה רומזת כי כבר אז נחלקו ביניהם החכמים בשאלה, האם אשה הלומדת תורה חורגת ממוסכמות חברתיות וחודרת לעולם של הגברים, דבר העלול לאיים על הקשר שבינה ובין בעלה ועל משפחתם?
הדעה הראשונה המובאת שם היא של התנא שמעון בן עזאי: "חייב אדם ללמד את בתו תורה". הנימוק לחובה זו המוצג במשנה הוא: "תדע שהזכות תולה לה". הרמב"ם מפרש (כפי שנראה להלן בפסיקת ההלכה שלו): 'יש לה זכות' – רוצה לומר זכות תורה, ואף על פי שאינה מצווה בכך, כלומר: היא מאזנת את זכויותיה לנוכח החובה בה היא נאשמת. ואילו אחרים מפרשים: אי אפשר יהיה לערער על אמינותה של תורה, במקרה שיהיו אנשים שידעו בודאות שאשה מסוימת באמת בגדה בבעלה ובכל זאת שתית המים לא הביאה למותה, יוכלו להסביר שהאשה לא נפגעה, לא מפני שדברי התורה לא מתגשמים, אלא דווקא העובדה שהאשה למדה תורה, היא ששמרה על האשה מלהיפגע, כי הזכות של הלימוד הזה הגנה עליה.
אפשר להגיד שבן עזאי אינו רואה ערך בלימוד תורה של נשים מלכתחילה, אלא רק לצורך הסיטואציה הזאת, אבל אולי אפשר להבין שיש בכך הצהרה, שלימודן של נשים מגן על האמונה באמיתות התורה!
רבי אליעזר חולק על בן עזאי וקובע: "כל המלמד בתו תורה לימדה תיפלות". בגמרא 'מרככים' את את דברי ר' אליעזר – 'מלמדה תיפלות' ושואלים: "תיפלות סלקא דעתך (=האם עולה על דעתך שתיפלות ממש)? אלא אימא (=אמור): כאילו למדה תיפלות".
רש"י מפרש את הדברים: מלמדה לנהוג בערמומיות, תלמד כדי שלא "תיתפס" על בגידתה. כך גם מפרש ר' ניסים מקירואן: ): "ומשום כך התנגדו החכמים ז"ל שילמד אדם בתו תורה … כי לפי דעת התלמוד יביא דבר זה אותה לשחיתות ורוב תחבולות ועורמה." כלומר: יש בלימוד התורה סיכון של ניצולו לרעה, ובודאי נשים תעשינה שימוש כזה בתורה.
הרמב"ם רואה את הבעיה בקוצר דעתן של נשים: "לימדה תיפלות" – הדברים ייראו לה חסרי טעם והגיון. המאירי פירש "תיפלות" – התהדרות והתפארות במעט הידיעות שקנתה – כלומר: מידותיהן המגונות של נשים.
רבי אליעזר גינה את המלמד בתו תורה, אך לא אסר. בירושלמי סוטה (ג, ד) מצוטט ר' אליעזר כמי שאמר: "יישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים" ומוסיף את הקביעה: "אין חכמה לאשה אלא בפלך", כלומר: אין בהן היכולת. וחמור מכך – מסירת התורה לנשים חמורה יותר מביטולה!! התנגדות עקרונית לעצם לימוד תורה של נשים ולא רק גינוי למלמד את בתו! במהלך הדורות, כפי שנראה להלן, היו מי שקבלו את הדעה שחל איסור על לימוד תורה על ידי נשים, ואחרים – שלא אסרו, קבלו דעתו שאין חובה על האב ללמד את בתו.
כשאנו מבררים את המציאות בתקופת התנאים, הרי לפי משנה במסכת נדרים (ד, ג) נראה שהיה מקובל ללמד תורה לבנות בפועל. בתיאור ההשלכות של סכסוך בין חברים שגורם לאדם לנדור נדר שלא יהנה מדבר של חברו, אך למרות זאת "מלמד הוא את בניו ואת בנותיו (של חברו) מקרא". תמונת מציאות של נשים בקיאות עולה גם מן הדיון האם נשים יכולות להוציא את בעליהן בברכת המזון, באמירת הלל ועוד, שמוכיח את ידענותן.
במסכת חגיגה (ג, א) מלמד ר' אלעזר בן עזריה בעניין מצוות הקהל, באופן מובן מאליו ש"האנשים באין ללמוד והנשים באות לשמוע…" אכן, נשים הן במעמד אחר, כפי שמדגישים התוספות שם: 'דלא כבן עזאי שאמר שחייב אדם ללמד לבתו תורה', אבל בודאי שנשים באות לשמוע תורה!
וכמובן לא נשכח את הרוח הנושבת מעולם האגדה – דמותה של ברוריה אשת ר' מאיר ששונה 300 הלכות בענייני טהרה ביום, ועוד כמותה.
עיון בדעת הרמב"ם
הלכות תלמוד תורה של הרמב"ם נפתחות בקביעה: "נשים פטורות מתלמוד תורה" (הלכות תלמוד תורה א, א). ובהמשך (בהלכות יג – טז): "אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה, אלא פחות ממנו. ואף על פי שיש לה שכר, ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים, אין דעתן מכוונת להתלמד, והן מוציאין דברי תורה לדברי הבאי, לפי עניות דעתן. אמרו חכמים, כל המלמד את בתו תורה, כאילו לימדה תפלות. במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה. אבל תורה שבכתב, לא ילמד אותה לכתחילה; ואם לימדה, אינו כמלמדה תפלות.
אישה שלמדה תורה, יש לה שכר; אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטווית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו".
הרמב"ם אינו אוסר על לימוד עצמי של נשים, אלא מציין שהן פטורות. את דברי ר' אליעזר הוא מדייק כעוסקים רק בלימוד האב את בתו, ואף בכך נפתח פתח לומר שהאיסור על האב חל כאשר "רוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד". אם כך, במקרה של המיעוט, או של שינוי במצבן של רוב הנשים, כשדעתן תהיה מכוונת להתלמד, אז – לא יחול האיסור. בכל מקרה, האיסור חל רק על לימוד תורה שבעל פה ולא על לימוד תורה שבכתב, וקיימת אפשרות לנהוג "בדיעבד", נגד מצות חכמים, בלי שהדבר יהיה מגונה.
דברי הרמב"ם קבעו את הגישה ללימוד תורה לנשים במשך מאות שנים.
אולם, כדי להכיר את דעת הרמב"ם בשלמותה, יש לציין שכאשר הרמב"ם דן בחובתו של אדם לקיים את מצוות אהבת ה', ידיעת ה', ייחוד ה', יראת ה' ועוד, הוא כותב:
"וענייני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצוות האלו–הם שחכמים הראשונים קוראין אותן פרדס… ואני אומר שאין ראוי "לטייל בפרדס", אלא מי שנתמלא כרסו 'לחם ובשר'; ו'לחם ובשר' זה, הוא לידע ביאור האסור והמותר וכיוצא בהן משאר המצוות. ואף על פי שדברים אלו, 'דבר קטן' קראו אותם חכמים…דבר קטן הוויות דאביי ורבא; אף על פי כן, ראויין הן להקדימן: שהן מיישבין דעתו של אדם תחילה, ועוד שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה, כדי לנחול חיי העולם הבא. ואפשר שיידעם הכול–גדול וקטן, איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר" (הלכות יסודי התורה סוף פרק ד). הרמב"ם מכיר באפשרות ההתקדמות הרוחנית של נשים המבוססת על ידיעת תורה. (כך גם בסיום הלכות תשובה). בתשובותיו הוא עוסק במציאות של נשים מלמדות.
נשים בלימוד תורה לאורך ההיסטוריה
כפי שנראה בתקופות שונות ובמקומות שונים, לא נמנעו אבות מללמד את בנותיהם תורה, לא נמנעו נשים מללמוד תורה בעצמן, לא נמנעו נשים מללמד את בניהם ואחרים, ולא נמנעו חכמים מלהכיר את מקומן של נשים חכמות ואף ללמוד עם נשותיהם. בעלי התוספות מזכירים את נשותיהם הלמדניות, מביאים עדויות מפיהן על הלכות שלמדו עם אבותיהן וכו'.
ר' ישעיה דיטראני (מאה 13. איטליה) כותב: "אף על פי שאין האשה מצווה על תלמוד תורה כמו שכתוב "ולמדתם אותם את בניכם" – ולא בנותיכם, אם רצה ללמד הרשות בידו".
ובספר חסידים סימן שיג. (אשכנז. מאה 13): "חייב אדם ללמוד לבנותיו המצוות כגון פסקי הלכות, ומה שאמרו שהמלמד לאשה תורה כאלו מלמדה תיפלות זהו עומק תלמוד וטעמי המצוות וסודי התורה, אותן אין מלמדין לאשה ולקטן, אבל הלכות מצוות ילמד לה, שאם לא תדע הלכות שבת – איך תשמור שבת?! וכן כל מצוות כדי לעשות להיזהר במצוות. שהרי בימי חזקיה מלך יהודה אנשים ונשים גדולים וקטנים ידעו אפילו טהרות וקדשים. וזהו 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף' (דברים ל"א, יב)". וכך גם בספר מצוות קטן (ר' משה מקורביל. אשכנז. מאה 13): "… לומר לנשים מצוות הנוהגות להם ותועיל להן הקריאה והדקדוק בהן כאשר יועיל עסק התלמוד לאנשים". – אין זאת רק אמירה בדיעבד, אלא מכתחילה, יש להן ללמוד, או שיש ללמדן".
חיוב נשים בברכות התורה ומה ניתן ללמוד מכך
הכרה רשמית במציאות של נשים לומדות, בזכותן ובמעמדן, תוך התמודדות עם עמדת ר' אליעזר במשנה, מופיעה בדברי המהרי"ל (ר' יעקב מולין. גדול חכמי אשכנז בסוף המאה ה -14 וראשית ה- 15) (שו"ת מהרי"ל החדשות. סימן מה, נג): "איך מלמדים את הנשים ברכת התורה, כיון שהמלמד בתו תורה כאילו לומדה תפלות? אלא אינה כמלמדה תפלות אלא בתורה שבע"פ אבל לא שבכתב. ודוק: המלמד, אבל היא עצמה שלמדה יש לה שכר… כאשר אנו רואים בדורנו שבקיאות הרבה…"
המהרי"ל מתאר מציאות של נשים בקיאות. המהרי"ל מצמצם את דברי ר' אליער רק לענין חובת האב, ורק ביחס לתושב"ע, אבל מעריך מאד את הלומדות מכח עצמן.
דברי המהרי"ל מצוטטים בספר "האגור" (של ר' יעקב לנדא. מאה 15. אשכנז) ומשם הועתקו ב"בית יוסף" של ר' יוסף קארו. בסיכום ההלכה ב"שולחן ערוך" כותב ר' יוסף קארו (אורח חיים סי' מז, ס"ק יד): "וכתב עוד האגור בשם מהר"י מולין דנשים מברכות ברכת התורה, אף על פי שאינן חייבות, ולא עוד אלא ש'המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות' (סוטה כ ע"א) – זהו בתורה שבעל פה, אבל לא תורה שבכתב; ואע"פ שלשון ברכת 'לעסוק בדברי תורה' משמע תורה שבעל פה, מכל מקום אין לשנות מטבע הברכות; ועוד, כי הן מברכות על קריאת הקורבנות, ותפילה כנגד קורבנות תקנום (ברכות כו ע"ב), והן חייבות בתפילה (שם כ ע"ב); ואם כן חייבות גם כן בקריאת העולה והקורבנות, וכל שכן לדברי סמ"ג (ספר מצות גדול, ר' משה מקוצי, מבעלי התוספות בצרפת במאה ה-13), שכתב שהנשים חייבות ללמוד הדינים השייכין להן."
בדברי השולחן ערוך מובאים ארבעה נימוקים מדוע נשים מברכות ברכת התורה אף על פי שאינן חייבות ללמוד:
א. הביטוי במשנה: "מלמדה תפלות" נוגע רק לתורה שבע"פ.
ב. אמנם נוסח הברכה: "לעסוק בדברי תורה" מכוון לתורה שבע"פ אבל אין משנים מנוסח הברכה גם לפני לימוד תורה שבכתב.
ג. נשים חייבות בתפילה ולפני התפילה נשים קוראות את פסוקי הקורבנות מהתורה, וברכתן על קריאה זו.
ד. נשים חייבות ללמוד את הדינים השייכים להן, ולפיכך חייבות הן לברך על לימודן זה. (סמ"ק שצוטט לעיל, וכדבריו גם הסמ"ג).
דברי המהרי"ל משקפים תפנית בעניין לימוד הנשים, והסבריו ואלו של ר' יוסף קארו נראים כמגיבים למציאות קיימת, בה נשים למדו ונשים ברכו על לימודן. וכך באמת מסביר הרב חיים יוסף דוד אזולאי ("החיד"א", בשו"ת יוסף אומץ סימן סז. מאה 18): "פסק מרן כדברי "האגור" דנשים מברכות ברכת התורה, והיה טעמו שזה מנהג קדום מקדם קדמתה, ונתפשט בכל ישראל בכל המקומות, דנשים מברכות ברכת התורה…" כלומר: טעמו של הפסק של ר' יוסף קארו הוא – המציאות בה נשים מברכות ברכות התורה ולומדות תורה.
ההסכמה הכללית ביחס לברכות התורה, היא למרות המחלוקת העקרונית בשאלת ברכות של נשים על מצוות שהן פטורות מהן. ר"י קארו בעקבות הרמב"ם אוסרים, ואילו הרמ"א (ר' משה איסרליש) בעקבות רבנו תם, – מחייבים אשה לברך על מצווה שהיא מקיימת, על אף שהיא פטורה. אך כאמור, מחלוקת זאת אינה קיימת ביחס לברכות התורה כולל ברכת המצווה: "לעסוק בדברי תורה", כדברי השולחן ערוך: "נשים מברכות ברכות התורה" (שו"ע אורח חיים מז), וכך נוהגים בני כל העדות.
נשים אשר נדבה ליבן ללמוד תורה
בן תקופתו של ר' יוסף קארו, ר' שמואל ארקוולטי (פדואה. מאה 16) בספרו "מעין גנים" (איגרת י'. מצוטט ב"תורה תמימה" על הפסוק "ולמדתם אותם את בניכם", בהקשר לדרשה: 'ולא את בנותיכם') כותב: "בהיות האשה מוכנה לקבל שפע החכמות – יזיק לה ההתרשלות (מללמוד תורה) ואין חשש מ"כל המלמד בתו תורה – מלמדה תפלות", כי אפשר לחלק שחכמים ז"ל לא דברו אלא שהאב מלמדה מקטנותה, ששם יש לחשוש מפני שרוב הנשים דעתן קלות בדברי הבאי. אמנם הנשים אשר נדבה לבן אותנה לקרבה אל מלאכת ה' מצד בחירתן בטוב, הן הנה תעלינה בהר ה' ותשכונה במקום קודשו, כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן להדרן, לאדרן, לסדרן, לחזק ידיהן ולאמץ זרועותיהן ומהן תצא תורה!!" – הרב ארקוולטי מתאר מציאות של נשים לומדות תורה, תומך בכך וקורא לתלמידי החכמים לתמוך בהן. את האיסור של ר' אליעזר במשנה הוא מצמצם רק רק לקטנות שאינן מבינות, ומדגיש את הערכתו לנשים אלו בדרך של פיוט בשבח הנשים הלומדות.
תמורות בדורות האחרונים
החל מסוף המאה ה-19 פוסקים רבים, עודדו ותמכו בלימוד תורה של נשים.
הדברים קשורים בעלית ההשכלה בכלל, והשכלת נשים בפרט, וכך כותב רש"ר הירש: (גרמניה. מאה 19) (סידור תפילות ישראל, ירושלים תשנ"ב, עמ' ע): "נשים אינן חייבות להיות למדניות, להיות בקיאות במדרשי הלכה, כי בזה יעסקו בעיקר האנשים. אולם הבנת המקרא ואותה ידיעה הדרושה ליראת ה' המביאה לשמירת מצוות קפדנית ולקיומיהן השלם, היא שייכת לעיצוב הרוח והלב של בנותינו, בדיוק כמו של הבנים!"
ובאופן מפורש יותר – ר' ישראל מאיר מראדין ה"חפץ חיים" (חידושים למסכת סוטה. על דברי ר' אליעזר במשנה): "ונראה דכל זה דווקא בזמנים שלפנינו, שכל אחד היה דר במקום אבותיו, וקבלת האבות היה חזק מאוד אצל כל אחד ואחד, להתנהג בדרך שדרכו אבותיו, וכמאמר הכתוב 'שאל אביך ויגדך'; בזה היינו יכולים לומר שלא תלמוד תורה, ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים. אבל כעת בעוונותינו הרבים, שקבלת האבות נתרופף מאוד מאוד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל, ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בוודאי מצווה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל, כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור וכדומה, כדי שיתאמת אצלם עניין אמונתנו הקדושה; דאי לאו הכי עלול שיסורו לגמרי מדרך ד', ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו".
הרב סורוצקין (שו"ת מאזנים למשפט א, סימן מב) ממשיך ומסביר את דברי ה"חפץ חיים": חינוך הבנות ברוח התורה ע"י למוד התורה מעורר דאגה ופחד בלב תמימים רק מפני חידושו, מפני שלא ראו את אבותיהם נוהגים כן. אבל לא כימים הראשונים הימים האחרונים; בימים הראשונים התנהגו בתי ישראל ע"פ השולחן ערוך, ואפשר היה ללמוד בהם את כל התורה מהנסיון, וממילא לא היה צורך ללמד את בנות ישראל תורה מן הספר. אבל עתה אי אפשר כבר ללמוד את התורה בבתי ישראל, כי יש בתים אשר אין זכר בהם להרבה מצוות ולחוקי התורה, ובת ישראל שבאה מהבתים האלה ללמוד בבית ספר דתי, הרי היא כמעט כנכרית שבאה להתגייר, שמן ההכרח ללמדה תורה, כדי שתדע את הדרך אשר תלך בה ואת המעשה אשר תעשה, כדי שתהיה יהודית".
נסביר את דבריהם: לפי דעתם של ה"חפץ חיים" ושל הרב סורוצקין בעקבותיו, דבריו של ר' אליעזר אינם מתאימים לדורנו. אף פעם לא היה איסור על נשים ללמוד תורה, אלא שבמציאות החיים שהיתה, נשים למדו מתוך חייהן בבית שומר תורה ומצוות את כל הנדרש להן כדי ללכת בדרכי התורה ולשמור מצוותיה. זאת היתה דרך לימוד התורה שלהן במציאות החיים היהודיים בעבר. אבל, המציאות השתנתה. בבתים רבים אין תורה ואין שמירת מצוות. יתרה מכך – נשים מרבות ללמוד תרבויות זרות, בעוד שאת התורה הן אינן מכירות. ומאחר שהמציאות השתנתה, הופך האיסור שכתוב במשנה לחיוב! חובה על הקהילה להקים מוסדות שבהן תלמדנה הבנות תורה! כלומר, אין כלל איסור. להיפך – יש להתבונן במציאות, ומתוך התבוננות זו נובעת המסקנה. בדברים אלו ביטא ר' ישראל מאיר מראדין את תמיכתו בשרה שנירר מקימת "בית יעקב" לפני כמאה שנה אשר עשתה זאת מתוך החשש שנשים יהודיות שתימנע מהן הגישה אל ידיעת התורה, תתרחקנה לחלוטין מעולם היהדות ותמישכנה אחרי ההשכלה והתרבות הכלליים.
בחיבורו "משנה ברורה" הוא מסכם את פסיקת השו"ע (אורח חיים סי' מז, ס"ק יד) ) בעניין ברכות התורה של נשים, ועיקר דבריו: נשים חייבות לברך את ברכות התורה כל יום, בדיוק כמו גברים; נשים חייבות ללמוד, לפחות, את ההלכות הנוגעות להן באופן מעשי.
ואכן, במהלך המאה ה-20 עד ימינו התרבו לומדות התורה ומורותיה, ורבו הרבנים ואנשי ההלכה שלימדו נשים ועודדו נשים ללמוד וללמד.
וכך פוסק הרב משה מלכא (מרוקו – ישראל. המאה ה-20) (שו"ת מקווה המים ג יו"ד סימן כא), אשר מסביר את דברי ר' אליעזר, באופן דומה לדעת ה"חפץ חיים":
"הדבר פשוט שלא נחלקו בן עזאי ור' אליעזר אלא בזמניהם, שהיתה האשה "כבודה בת מלך פנימה", ומעולם לא יצאה חוץ למחיצת הבית… ומשום כך נחלק רבי אליעזר, ואמר שאין ללמדה תורה, שכן היא גורמת לה לצאת ממסגרת המשפחה ותלמד עורמה ותחבולות לעשות מעשיה בצנעא. לא כן בימינו אלה, שהנשים לוקחות חלק גדול באורחות חיים, חודרות אל מעמקי החוכמות החיצוניות וממלאות ספסלי האוניברסיטאות… והן מחכימות יותר ומתפתחות יותר מהגברים… בוודאי יודה גם ר' אליעזר שאין שום איסור ללמדה גם תושבע"פ, בכדי שתדע להיזהר ולשמור את כל חוקי התורה הקשורים בכל הליכותיה ובעבודתה, ולא זו בלבד, אלא שהחיוב מוטל עלינו ללמדה, ולהלעיטה כל מה שאפשר, אולי המאור שבה יחזירנה למוטב… ואולי תשמש משקל נגדי, לכל אותן התחבולות והערמומיות שהן לומדות באותם ספרים חיצוניים".
הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ב, סימן נב) מדגיש אף הוא את שינוי הזמנים כיסוד לשינוי הנדרש בנושא זה:
"נראה שבזמנים הראשונים, כאשר הייתה האשה עקרת בית גרידא, והבנות לא למדו כל עיקר, היה קיים חשש שלימוד התורה, שכולה חכמה… תגרום אולי נזק לאותן נשים שהיו מרוחקות מכל חכמה אחרת… אבל בזמננו, שלומדות לימודים כלליים בכל הרצינות הראויה, למה ייגרעו דברי תורה".
ובאשר לתכני הלימוד כתב הרב אהרון ליכטנשטיין ('בעיות יסוד בחינוכה של האשה', בתוך: ב"צ רוזנפלד (עורך), האשה וחינוכה, כפר סבא תש"ם, עמ' 158-159.)
"לדעתי רצוי וצריך, לא רק אפשר, לתת חינוך אינטנסיבי לבנות גם ממקורות תושבע"פ; בין אם משום הטענה שנשים עוסקות בכל המקצועות, מדוע ייגרע חלקן דווקא לגבי תורה, ובין אם משום דברי ה'חפץ חיים' (בהווסד 'בית יעקב') שאם הרמב"ם אומר שצריך ללמד לגר את עיקרי הדת, אדם שגדל במסגרת יהודית – על אחת כמה וכמה… הבנות כיום מקבלות חינוך כללי רחב, ורבות מגיעות לאוניברסיטה, ושם – ולא רק שם, אלא בחברה בכלל – באות במגע עם השקפות ותפיסות עולם שונות. כך שהידע וערכי התורה נחוצים לבת… לדעתי, מה שדרוש לבת כדי לקבל את ההכשרה התורנית המעשית זה הרבה מעבר למה שמלמדים היום. יש להגביר את הלימוד לבנות, כמותית ואיכותית, תוך כדי הוראת כל תחומי התורה…אני גם לא משוכנע שרצוי ללחוץ על בת ללמוד גמרא בצורה כל כך אינטנסיבית…. אבל אם לדבר על היכולת ללמוד דף גמרא ולהבין אותו ולהנות ממנו, איני רואה שום סיבה שלא לכוון לכך ללמד זאת לבנות, וצריך אפילו למסד את זה כחלק אינטגרלי של למידה בביה"ס, שיעור ממשי… זו נראית לי הדרך המומלצת לציבור הבנות בדורנו".
מתוך הציטוטים האחרונים, ומדבריהם של תלמידי ותלמידות חכמים וחכמות רבים בדורנו, נראה שהתשובה לשאלתך אודות השינוי ההיסטורי והשפעתו היא: אכן – באמת כך. הפסוק בספר קהלת (פרק ח, ח) אומר: "אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח…", ומשלים את דבריו הפסוק מספר איוב (פרק לב, ח): "אכן, רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" – רוח הלימוד ושאיפת הדעת הם מהותו של כל אדם, של כל אשה. רוח ההשכלה על היבטיה החיוביים הביאה הרבה ברכה לעולם כולו, ורבים הם תאבי ותאבות הדעת.
אשרינו שזכינו לחיות בדור בו הרצון לדעת, הביא לרוח המפעמת בקרב נשים רבות להעמיק וללמוד תורה. כבר לפני דורות רבים היו נשים כאלה, אולם בדורנו, השאיפה הזאת באה לידי ביטוי בהתרחבות הגדולה של לימוד התורה של נשים, במדרשות, בבתי מדרש לפוסקות הלכה, בשיעורים רבים מספור לקהלים גדולים של נשים.
עלינו לזכור שיש גם רוחות אחרות הנושבות בעולמנו, אשר מרחיקות יהודים ויהודיות רבות ממקור מחצבתם. זאת שעה של "פיקוח נפש" במובן הרוחני. ככל שתרבינה הנשים הלומדות והמלמדות, בצד הלומדים והמלמדים – נביא ברכה גדולה לעם ישראל.
לדעתי השאלה האם מותר לנשים ללמוד תורה צריכה להפוך בדורנו לאמירה: חובה על כל אשה להעמיק באהבת תורה ובלימודה!
יהי רצון שתרבינה לומדות תורה בישראל כי "תלמוד תורה כנגד כולן".
רחל
הרבנית רחל קרן היא ראש בית המדרש במדרשת עין הנצי"ב. בוגרת תוכניות ההלכה בבית מורשה ובמדרשת עין הנצי"ב וישיבת מעלה גלבוע. בעלת תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית ותואר שני מבר-אילן. בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות חינוכית.