אני מופיעה בהצגה בקרוב ובן אמור לחבק אותי כחלק מההצגה אני לא יודעת איך להימנע מזה?

היי
אני דתייה ואני מאוד רוצה להיות שחקנית בעתיד
אני יודעת שזה מקצוע לא פשוט מהמון בחינות ואחת מהן היא שמירת נגיעה…
אני עוד מעט עולה להופעה שבה בן חילוני אמור לתת לי חיבוק ואני לא יודעת איך להגיד לו שזה לא מתאים בלי דרך שבה הוא יפגע…
(זה חלק משחק שמועבר בתוך ריקוד ואני יודעת שאם אני יגיד למורה שלנו משהו היא כנראה תחליף אותי במישהי אחרת ואני מאוד רוצה את התפקיד…
מה לעשות?
דרך אגב,
מה ההגבלות של שמירת נגיעה?  

תשובה

שלום לך יקרה,

ישר כוח על השאלה

את נמצאת בזמן קצר לאחר קבלת עול מצוות, ואת מתחילה לחוות את המשמעות שמחויבות הלכתית דורשת מאתנו. הרצון שלך למצוא את הדרך לשלב בין שאיפותייך להיות שחקנית לבין שמירת ההלכה הינה משמעותית וראויה להערכה.

הרבה דרכים יש לעבוד את ה', ו"בכל דרכיך דעהו", בכל דרך בה אנו פונים עלינו לעבוד את ה', ולמצוא את החיבור לקב"ה שם. (מוסר אביך ב', ב)

חיזוק לרצונך, תוכלי למצוא בדבריו הנפלאים של הרב קוק:

"מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להיסגר בתלמודו השטחי לבד. כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה, ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה. ("אורות הקודש", חלק א, עמ קע")

"אי אפשר לשום אדם לכבוש את הכשרונות הטבעיים שלו, מפני איזה מעצור של מצב או של נימוס. ומי שהוא סופר ומשורר בטבע, מוכרח הוא להוציא את כשרונו מן הכוח אל הפועל… ("חדריו", עמ ס"ו)

עצם הרצון לפתח את כישורייך במשחק הוא חשוב ומבורך, ובכך את יכולה לבטא את הכוחות המיוחדים שהקב"ה חנן אותך בהם.

אכן כפי ציינת מקצוע המשחק בעתיד, ואף בהשתתפות בקבוצה מעין זו בהווה, מציבה בפנייך אתגרים. המורכבות עשויה לעלות הן מבחינת התכנים של ההצגה, והן מבחינת גדרים הלכתיים כדוגמת מה שאת מתארת. דווקא בשל כך ישנה חשיבות גדולה להקפדה ושמירה על גבולות. כפי שאת מבינה בשאלתך, אכן ישנו איסור הלכתי במגע אינטימי בין איש ואישה שאינם נשואים. אין מקום להתיר חיבוק, גם במסגרת הצגה.

להרחבה בנושא מקור איסור המגע וגבולותיו, אני מפנה אותך לתשובה של הרבנית רחל ריינפלד – וכטפוגל בנושא, באתר שלנו:

https://www.meshivat-nefesh.org.il/questions/#toggle-id-41.

אני מציעה ליזום שיחה עם מנחת הקבוצה על הגבולות שלך, ואף לבחון על ידי כך את היכולת של הקבוצה להכיל בחורה דתייה. ייתכן כי תוכלי להיעזר במישהו מסביבתך או משפחתך בשיחה מעין זו. אני מציעה לך גם לשוחח עם נשים דתיות העוסקות במשחק וביצירה, ולשמוע על ההתמודדות שלהן. איני יודעת אם ישנה אפשרות כזו לגיל שלך במקום מגורייך, אך דעי כי התחום מתפתח, וישנן מסגרות שונות לנשים דתיות במשחק, בהן ייתכן ותוכלי בעתיד בעזרת ה' למצוא את מקומך. החיים הבוגרים מציבים בפנינו בחירות ואתגרים ולפעמים רצונות וערכים מתנגשים, ובידינו הבחירה והאפשרות לאזן בין הכוחות השונים. אם תרצי אשמח לשוחח איתך בנושא באופן אישי ולסייע באתגרים השונים.

אני מברכת אותך בהמשך דרכך, ומאחלת לך להשכיל ולסלול את דרכך הייחודית מתוך שמחה ומתוך מחויבות הלכתית.

בברכה,

אשרה

לקריאה נוספת על מקור האיסור וגבולותיו: הרב יובל שרלו- באתר הישיבה "אורות שאול" https://www.ypt.co.il/beit-hamidrash/view.asp?id=6043

 
 

 

 
 

בשימוש בגבעונית יש סיכוי לקריעת קרום הבתולין. האם זו בעיה לפני החתונה?

השאלה:

שלום, אשמח לדעת לגבי הגביעונית.
זהו תחליף אקולוגי ובריאותי לטמפון.
יש חשש לקריעת קרום הבתולין ולשינויים בזמן המחזור.
כרגע לפני נישואים אשמח לדעת אם יש בעיה לקחת סיכון שקרום הבתולין ייקרע לפני חתונה?
תודה

תשובה:

שלום יקרה!

הגביעונית היא המצאה נפלאה שמאד מתאימה לכל אישה שמעוניינת בהגנה טבעית, וגם מעוניינת להכיר טוב יותר את גופה.  אכן, יש סיכוי מסוים שתהיה מתיחה של קרום הבתולין, אבל  אין בדבר בעייתיות מצד ההלכה. הגמרא אף מספרת על נשים שהיו בכוונה "ממעכות" את קרום הבתולין לפני הנישואין.(יבמות ל"ד ע"ב)

בימינו יש המון מתח סביב נושא הבתולין ויש נשים שמאד לחוצות מהאפשרות ש קרום הבתולין יקרע.

ביחס למתח זה רציתי להדגיש שתי נקודות

  1. חשוב לדעת שהיום ישנן נשים רבות שקרום הבתולין שלהן פתוח או מתוח בצורה כזו שאין להן דימום בליל הכלולות בלי שום קשר לשימוש בגבעונית. שינוי בגיל הנישואין וכן שינויים באורח החיים הם בין השאר אשמים בכך.
  2. מבחינה הלכתית הבתולין תלויים בקיום יחסים ולא בקרום הבתולין. לכן אישה שלא קיימה יחסים תהיה בתולה גם אם הקרום נמתח או נקרע

שמחה לשמוע שתפוצת הגביעונית מתרחבת,

מוזמנת תמיד לפנות בכל שאלה,

רחל

הרבנית רחל וינשטיין היא עמיתה בפרוייקט הילכתא במת"ן, יועצת הלכה ומדריכת כלות

הרחבה:

תשובה נוספת בנושא הגביעונית והלכות טהרת המשפחה של הרבנית נועה לאו נמצאת באתר בקישור הבא:

https://www.meshivat-nefesh.org.il/questions/#toggle-id-63

האם ניתן לשחות בבריכה מעורבת עם בגד ים צנוע (בצורת שמלה עם טייץ)?

מטעמי בריאות ורצון להוריד במשקל, אני צריכה ורוצה להתחיל פעילות ספורט, אף כי זה לא דבר שאני אוהבת…
הספורט היחיד שאני נהנית ממנו, ומקווה שאצליח להתמיד בו, הוא שחיה, אבל ההגבלה לשעות נפרדות בבריכה הופכת זאת למאוד לא מעשי. יש מעט מאוד שעות נשים בבריכות השונות, בזמנים לא מתאימים ליתר המחויבויות שלי.
האם ניתן לשחות בבריכה מעורבת בבגד ים "צנוע" – בצורת שמלה, עם שרוולים וטייץ?

 

התשובה:

יקרה שלום,

ראשית אני מחזקת את ידייך. התעמלות זה דבר חשוב מאד, לא פשוט להתחיל. וגם להתמיד לא פשוט.

בהצלחה!!

לגבי שחיה מעורבת, נראה שבפשטות אין איסור על האישה לשחות בשעות מעורבות כאשר היא לבושה באופן הולם. נראה לי שאם בגד הים שאת מתארת מתאים לרמת הצניעות שאת דורשת מעצמך ביום יום, גם כאשר הבגד ים רטוב, הדבר לכאורה מותר.

עלי להסתייג ולהוסיף שהרב עובדיה יוסף בתשובותיו מתייחס באופן חריף מאד לאיסור שחייה מעורבת. (שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן סג) לעומת זאת רב משה פיינשטיין כותב שכאשר אדם נצרך לים לרפואה הוא יכול להגיע גם בשעות שישנן שם נשים אם אין בריריה אחרת.(אגרות משה אבן העזר חלק א סימן נו). נראה לי בפשטות שהם התכוונו לאיסור על האיש להיחשף לנשים שאינם לבושות באופן צנוע, אך חשוב להכיר את דברים.

בנוסף, נראה לי שישנם שיקולים נוספים שחשוב לתת עליהם את הדעת. שיקולים אלו אינם הלכתיים במובן הפשוט של המילה אך נראה לי שחשוב לקחת אותם בחשבון.

  • מראית עין

ישנו חשש מסוים שהרואים אותך נכנסת לבריכה ויוצאת מן הבריכה בשעות מעורבות לא ידעו שהשחייה מתבצעת בבגד ים צנוע, הדבר יכול להביא לידי טעויות.

  • מצביעים עם הרגליים

ישנן בריכות שהחישוב של שעות הנשים, הגברים והמעורב מתבססים בין השאר על ספירת השוחים. איני יודעת אם כך הוא הדבר בבריכה שבה תשחי, אך אם כן יש עניין לחזק את השעות הנפרדות בכדי שמפעילי הבריכה יבינו "שיש קונים" למוצר זה.

לסיכום נראה לי שכמובן שעדיף לעשות מאמץ ולשחות בשעות הנפרדות. אך אם הדבר לא מתאפשר, מותר לאישה לשחות בבגד ים צנוע בשעות מעורבות כאשר מדובר בשחייה לצרכים בריאותיים. כדאי להשתדל להגיע בשעות פחות עמוסות של הבריכה בהן יש פחות גברים ובהם השחייה אינה מפגש חברתי.

רחל

מאיזה גיל צריך לחנך ילדות לצניעות?

שלום,

אני אמא לילדה בת 3, מתלבטת מתי כדאי להתחיל להרגיל אותה ללבוש חולצות 3/4.

בכללי אשמח לדעת מהו השלב שיש לעמוד על הצניעות מבחינת לבוש.

תשובה

שלום!

שאלת החינוך לצניעות פוגשת אימהות רבות בשלבים שונים בחיי הילדים, וגם אני עמדתי מול שאלות דומות. אפתח בפן ההלכתית לנושא ואחר כך אתייחס למרכיבים נוספים בהתלבטות, שהיא מעצם טיבה אישית ודינמית.

הרב מלמד בפניני הלכה (תוכלי למצוא קישור לדבריו למטה) פוסק שחינוך לצניעות ראוי מגיל חינוך, שהוא לשיטתו גיל שש. לדבריו השיטה המקובלת להלכה היא שיטתו של החזון איש (או"ח ט"ז, ח'), שסובר שחובת לבוש בצניעות קיימת רק כאשר ילדה כבר נראית "גדולה" והיא סמוכה לגיל ההתבגרות, כבת עשר או אחת עשרה, ולא כשיטת המשנה ברורה שמקדים את החיוב לגיל שלוש (או"ח ע"ה באור הלכה ד"ה טפח).

לצד ההתייחסות ההלכתית, שגם היא כפי שראית אינה טכנית בלבד, יש לתת את הדעת על רבדים נוספים. חינוך לצניעות הוא דבר מורכב ורגיש, כך גם ההחלטה באיזה גיל להתחיל להקפיד על לבוש צנוע. אעלה כמה נקודות שחשוב להתייחס אליהן:

מצד אחד יש לנו רצון להתחיל לחנך לצניעות מגיל כמה שיותר צעיר, על מנת שהלבוש הצנוע ירגיש טבעי ורגיל. כמה שנחכה יותר, נתקרב יותר לגיל מורכב שיש בו התנגדות ואולי אף מרדנות. מצד שני, בגיל צעיר מאד לבוש צנוע הוא מסרבל ואפילו קצת מסוכן לעיתים. ילדות קטנות עם חצאית שמטפסות על סולמות בגן שעשועים, או רוכבות על אופנים, ועדיין לא גדולות מספיק כדי לדעת איך להיזהר, עלולות להסתכן.

בנוסף לכך יש היום מודעות הולכת וגוברת לחשיבות של היחס שלנו לגוף. אין סתירה בין צניעות לדימוי גוף חיובי, אך לפעמים חינוך לצניעות, עלול להביא ליחס פחות מאידיאלי לגוף בלשון המעטה. חשוב אם כן לשים לב לכך שהחינוך לצניעות נעשה במקביל לחיזוק החיבור של הבת לגופה ולא באופן שיגרום לנתק או לרגשות שליליים ביחס לגוף שהקב"ה חנן אותה בו.

צריך לקחת בחשבון גם את הגורם הסביבתי – מה מקובל בסביבה שלכם? והאם מה שמקובל בסביבה שלכם מתאים גם לכם?

ילדה שהופכת מפעוטה לילדה של ממש אכן בוגרת מבחינות רבות, אבל חשוב לשים לב שכשהיא תגדל ודאי במבט לאחור גיל שלוש יראה צעיר מאוד.

נראה לי שאת הבת שלי הבכורה הלבשתי בבגדים צנועים בגיל הרבה יותר מוקדם מאשר הבנות שהגיעו אחריה, כי היא הייתה נראית לי כל כך גדולה, ואחר כך הבנתי כמה היא הייתה קטנה.

מקווה שעזרתי בהצלחה רבה!

רחל

מקורת לעיון נוסף:  הרב מלמד http://www.yeshiva.org.il/midrash/1830

הקישור הבא הוא למאמר על חינוך לצניעות למתבגרים אך לדעתי עדיין שייך בחלקו לשאלה זו.

רציתי לדעת האם כשאני מסיימת מסכת בסיום אני יכולה לומר קדיש?

שלום רב,
רציתי לדעת כשאני מסיימת מסכת, בסיום אני יכולה לומר קדיש?
שמעתי לאחרונה שזה יכול להיות אפשרי כי זה אולי לא דברים שבקדושה.
תודה רבה!

תשובה:

שלום וברכה,

ראשית יישר – כח על סיום המסכת, בהחלט הישג ראוי.

לשאלתך בעניין אמירת קדיש, ראוי שמסיים המסכת יאמר את הקדיש .

אמירת הקדיש נחשבת "לדברים שבקודשה" ולכן יש לאומרו במניין של עשרה גברים כמו יתר הדברים שבקדושה שדורשים מנין.

אולם היות הקדיש דבר שבקדושה לא מונע מאישה לאומרו. כדי לומר קדיש יש צורך בעשרה גברים, כאשר יש עשרה גברים גם אישה יכולה לאומרו.

אפרט:

הדיון בנושא זה נכתב סביב קדיש יתום. פוסקים דנו בשאלה לגבי אמירת קדיש יתום על ידי אישה (קדיש יתומה). במסקנה, אם יש מניין של גברים גם אישה יכולה לאומרו. אמירה קדיש יתומה ע"י אישה כבר מקובלת בהרבה קהילות. מקורות על הפסיקה בנושא זה את יכולה לראות בפסק "קדיש יתומה" באתר בית הלל בקישור כאן. הפסק מופיע גם בספר "ובית הלל אומרים  – פיסקי ההלכה של רבני ורבניות בית הלל", ע"מ 187.

את שואלת על קדיש סיום מסכת ולא על קדיש יתומה, אבל אינני רואה סיבה לחלק בין קדיש יתומה לקדיש שאומרים בסיום מסכת. אני מצרפת קישור לתשובה שכתבתי בנושא בה מופיעים מקורות מפורטים כאן

לצד הבירור ההלכתי, חשוב לקחת דבר נוסף בחשבון. יש רגישות שונה בכל קהילה וחברה, לא כולם רגילים שאשה אומרת קדיש ולכן כדאי לבחון עד כמה הקהילה שאת מצויה בה תקבל זאת. אם את צופה מתח, אולי כדאי למצוא חבורה שמכבדת ומעריכה את היותך עושה סיום ואומרת קדיש במעמד.

מאחלת לך לזכות לסיים עוד הרבה מסכתות ,

נועם ה' עליך

אשרה קורן

 

אני מתכוונת לעשות סיום מסכת מה בדיוק צריך לעשות?

אני מתכננת לסיים מסכת בגמרא לכבוד הגיוס הקרב ובא לצה"ל. ב"ה נותרו לי עוד מספר דפים.. 
ההורים שלי לא התנסו בזה אז אין לי את מי לשאול.
הבנתי שיש עניין לעשות 'סיום' עם סעודת מצווה, קדיש? ועוד. 

אם אכן מדובר בעניין הלכתי, אני אשמח לקבל הדרכה מה בדיוק צריך לעשות? 
בנוסף- לגבי הטקסט של הסיום, קראתי אותו והיה לי קשה במיוחד עם הקטע הזה: 

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְּפָנֶיךָ ה' אלוקינו ואלוקי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תּוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים. אָנו עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים. אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת.

אני שמחה מאוד על הזכות שנפלה בחלקי ללמוד תורה אבל ברור לי שזו לא נחלת הכלל כרגע, ויש אנשים רבים שנבצרה מהם הזכות גם בלי שהם בחרו בזה, האם אני מפרשת את הטקסט "כפשוטו" מידי? 
אשמח להארת עיניים.. 

 

תשובה

שלום לך,

ראשית ישר כח על הסיום לכבוד הגיוס, בהחלט ראוי ומשמח, ומעורר הערכה! שאלת על כמה עניינים ואתייחס לכל אחד:

סעודה

לשאלתך לגבי סעודת מצווה בסיום- אין חיוב גמור, אבל יש בכך ערך.

עצם קיום סעודת מצווה באירוע נותן חשיבות יתרה למאורע.

שני טעמים מובאים בחז"ל לקיום סעודה בסיום מסכת :

ראשית יש בכך הודאה לקב"ה על הזכות ללמוד תורה וההישג  לסיים מסכת. כך משתמע

במדרש שיר השירים רבה (א,ט) לומדים ממעשה שלמה שעשה משתה לעבדיו לאחר שזכה לקבל מהקב"ה חכמה גדולה,"מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה"

ועוד מופיע טעם נוסף, שע"י עריכת סעודה ציבורית יש דוגמא ועידוד לאחרים ללמוד ולסיים מסכת. כך משמע ממסכת שבת (קיח/ב-קיט/א- מובא כאן בתרגום):" כאשר אביי היה רואה תלמיד שלו שהיה מסיים מסכת היה אומר לו, עשה סעודה לכל החכמים". בכך אביי מעודד תלמידים נוספים ללמוד ולסיים מסכתות.

הסעודה מעניקה חשיבות למאורע סיום המסכת ומבליטה את שמחת לימוד התורה.היא  מראה את הצד השווה בין סיום המסכת לבין ימי שמחה ומועד אחרים שבהם נהוג לקיים סעודה וכך הופך הסיום ליום שמחה.

הרמ"א( יו"ד רמו,כו ) כותב "כשמסיים מסכת, מצווה לשמוח ולעשות סעודה,ונקראת סעודת מצווה".

אין כוונת הרמ"א בהכרח שיש כאן חיוב, אלא מעלה גדולה. לעומת הרמ"א השולחן ערוך לא מזכיר בכלל את הצורך בסעודת מצוה.

קדיש וסדר סיום המסכת

ראוי להתאמץ ולאסוף מנין בכדי שהמסיים יאמר קדיש, ובנוסף, יש בכך כבוד לתורה כאשר מתאספים רבים. אולם, אם הדבר כרוך בקשיים מרובים אין בכך הכרח, ויש מעלה גם בעריכת סיום בחיק המשפחה והחברים. בעניין אמירת קדיש על ידי נשים- הדבר נידון בפוסקים לאורך הדורות. ישנם פוסקים שהורו שאין לנשים לומר קדיש, אך פוסקים רבים אחרים לא ראו לכך מניעה. ישנן עדויות רבות לקהילות בהן נשים אמרו קדיש יתומה ( בהרחבה מובא קישור לפסק בית הלל בנושא קדיש וכן לתשובות של הרב שמואל שפירא והרב שרלו בנושא)[i].

להלכה נראה כי אין מניעה שנשים יאמרו קדיש, והרי גם הן מצוות בקידוש שם שמים, ובסיום מסכת הן יכולות לקדש שם שמים באמירת הקדיש. נראה כי יש להתייחס גם לנהוג ומקובל בחברה ובקהילה בה את נמצאת, ישנן קהילות שבהן, ברוך ה',מתקבל הדבר בברכה, יחד עם זאת ישנם מקומות בהם לא יראו זאת בעין יפה ואני ממליצה לך להפעיל שיקול דעת בהתאם.

לכן, אם הדבר אפשרי- תוכלי לאסוף מנין אנשים הרואה את הערך הגדול בהישג סיום המסכת ולומר קדיש בחברתם. לעומת זאת, אם הדבר כרוך בקשיים מסוגים שונים ערכי סעודה בחיק המשפחה או החברים.

כאשר אין מנין יש לקיים את סדר הסיום במלואוכפי שמופיע בסוף המסכת.כפי שנהוג בידי המסיימים, תוכלי לקרוא ולהסביר את החלק האחרון במסכת, וכן להוסיף דבר תורה מתוך קטע שאת אוהבת במיוחד מהלימוד שלך במסכת. לאחר מכן נהוג לומר את התפילות המופיעות בסדר הסיום, רק ללא אמירת קדיש.

לשון התפילה

לשאלתך בדבר התפילה: ראשית, הייתי מתמקדת בהודאה לקב"ה על הזכות להיות מלומדות התורה, דבר שכלל אינו מובן מאליו, ולא התאפשר כמעט בדורות קודמים. לכאורה אכן יש בנוסח  הסיום דברים שמתוכם משתמע זלזול באנשים אחרים שאינם עוסקים בתורה. אך שימי לב כי אל מול יושבי בית המדרש מוצגים 'יושבי הקרנות', המשכימים לדברים בטלים. נראה אם כן, שמדובר באנשים שאינם עוסקים במלאכה ועשייה, ואינם עוסקים בקידום ותיקון העולם. חילוק זה, בין יושבי הקרנות לבין אנשי עבודה ועמל מובן עוד יותר מתוך התפילה המקבילה המופיעה בירושלמי (ברכות פרק ד דף ז טור ד):

מודה אני לפניך ה' א-לוהי וא-לוהי אבותי, שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כנסיות ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות [=תיאטראות וקרקסים]…

מכאן ברור שאין הכוונה לזלזל באדם שעובד לפרנסתו ואין רוב עיסוקו בתלמוד תורה. מובן שכל אחד צריך לעסוק בתורה כפי יכולתו, ואף מי שעוסק בתורה אפילו שעה אחת מתוך כוונה לשם שמים הדבר רצוי ומבורך, ובכך יכול להיות בן עולם הבא.

את הכבוד שנותנים חכמים לאנשי מלאכה, ניתן למצוא בדברים הבאים המופיעים במסכת ברכות (יז/א)

וכך היה מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה (כך היו מורגלים חכמי יבנה לומר):

אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה.

אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו.

כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו.

ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט? שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לשמים".

לסיכום, אם יש באפשרותך לקיים סעודת מצווה (כמובן אין צורך בהוצאות גדולות)עם מנין גברים, ולומר קדיש יש בכך קידוש ה' והגדלת כבוד התורה.

אם אין באפשרותך לקיים כינוס כזה, ישנו ערך גם בציון סיום המסכת בחיק המשפחה או עם חברותייך. אם גם כינוס זה לא מתאפשר ישנו ערך גם בסיום ביחידות.

מאד ריגשת אותי בשאלתך, אשרינו שאילו החיילות שלנו, הבאות בשם ה'. חילך לאוריתא!

בהצלחה בהמשך קידוש שם שמים.

אשרה

 

הרחבה:

קדיש יתומה:אני מפנה אותך לפסק הלכה של בית הלל בנושא: http://www.beithillel.org.il/show.asp?mador=&id=60598#.XA570mhva70.

וכן למאמרה המעמיק של הרבנית מלכה פיוטרקוסבקי בספרה 'מהלכת בדרכה' (אמירת קדיש ע"י אישה עמ' 257).

בנושא קדיש בסיום מסכת: שתי תשובות מהאינטרנט

הרב שמואל שפירא בעניין סיום מסכת של בת מצווה

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5067412,00.html

הרב יובל שרלו בנושא סיום מסכת על ידי בת

https://www.kipa.co.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%91/%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%9E%D7%A1%D7%9B%D7%AA-%D7%A2%D7%99-%D7%91%D7%AA/

 

מה עושים עם חבילת פירורי לחם לקראת פסח – מותר למכור לגוי?

מה עושים עם פרורי לחם לקראת הפסח? האם אפשר למכור אותם לגוי? והאם מותר להשתמש אחרי הפסח, בפרורי לחם שנאפו לפני הפסח? או שצריך לזרוק אותם.

תשובה:

תודה על שאלתך.

שאלת על פרורי לחם. בדרך כלל פירורי לחם הם לא מוצר יקר. אבל אם יש לך פירורי לחם יקרים במיוחד/ או כמות גדולה, זה שיקול רציני ואתייחס לכך בהמשך. אולם אם מה שמפריע לך הוא לא ההפסד הכספי אלא זריקת אוכל לפח  ו"בל תשחית", המצב אחר מאחר וביעור החמץ לקראת פסח אינו בעיתי במובן זה ואין בו השחתה.

אפרט: התורה אומרת לנו במפורש "שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ: (שמות יב: יט). ועוד בהמשך, "מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ" (שמות יג:ז). מכאן למדו חז"ל שמעבר למצוות אכילת מצה בפסח ואיסור אכילת חמץ בפסח, ישנו איסור של "בל יראה ובל יימצא", כלומר איסור שיישאר שום חמץ בבעלותי אפילו אם אינני אוכלת אותו. הדרך לקיים מצוות אלו שחמץ לא יהיה בבעלותי הוא בראש ובראשונה על ידי "ביעור חמץ" שהינו מצווה מן התורה. לכן, למרות שבשאר השנה אנחנו לא אוהבים לזרוק אוכל לפח, ביעור חמץ הינו מצווה מדאורייתא, ולכן מעשה זה שבאופן רגיל הוא פסול כאן הוא מצווה.

לאור נתונים אלו אענה של שאלותיך, שאלת שתי שאלות– הראשונה על מכירת חמץ לפני פסח והשניה לגבי דין חמץ שעבר עליו הפסח – ואשיב לכל אחת בנפרד.

מכירת חמץ קיימת כבר מזמן חז"ל (עי' משנה פסחים ב:א ותוספתא פסחים ב:ו-ז) כדי למנוע הפסד של חמץ שנשאר ליהודי לפני פסח.

דיני מכירת חמץ עברו כמה וכמה גלגולים  מהמשנה ועד היום. היו פוסקים לאורך הדורות שהתנגדו להרחבות של מכירת החמץ, מתוך הכרה שבכך יש החלשה של עקרונות ביעור החמץ – ובמיוחד במכירה כיום כאשר החמץ נשאר ממש בבית של היהודי בפסח. יש גם פוסקים שמחמת הבעייתיות הזאת צמצמו את המקרים בהם ניתן למכור חמץ. לדוגמא, התירו רק לבית עסק למכור את החמץ בגלל ה"הפסד מרובה" שיגרם, אבל חמץ גמור של אדם פרטי – נהגו שלא למכרו (למשל בשו"ת שבט הלוי חלק ט סימן קכ). לבן אדם הפרטי נהגו לא למכור "חמץ גמור" כמו לחם, פסטה, ופירורי לחם, אלא רק תערובת חמץ (למשל בשו"ת ויען יוסף אורח חיים סוף סימן רכד).

לכן עדיף שאדם פרטי שאין לו הפסד לא ימכור פרורי לחם לגוי, אלא ישתמש בהם לפני פסח או יבער אותם, בשריפת חמץ שהיא כאמור מצווה חשובה. אם זאת, אם מוכרים פרורי לחם לגוי לפני פסח, המכירה מועילה, וניתן להשתמש בפרורי לחם הללו שוב אחרי פסח (כך מסקנת הרב ווזנר בשו"ת שבט הלוי חלק ט סימן קכ).

חשוב להדגיש שבכל מכירת חמץ יש לעשותה בצורה הטובה ביותר. הנה כמה דברים שצריך לשים לב אליהן:

  1. יש למכור את החמץ באופן מסודר על ידי המוסמכים לכך באזור מגורייך או באינטרנט.
  2. אין לחכות לרגע האחרון – החמץ אינו יכול להיות בבעלותך בזמן שאסורה אכילת חמץ בערב פסח. מוטב לטפל בנושא מוקדם ככל האפשר.
  3. בזמן המכירה חשוב לציין איזה סוגי חמץ את מוכרת, את הכמויות ואת הערך שלהן. יש לפרט היכן בדיוק החמץ נמצא בביתך.

בנוגע לשאלה השנייה, מה לעשות אחרי פסח פרורי לחם שנמכרו לגוי לפני הפסח, במסגרת ביתית פרטית או במסגרת מסחרי שמוכרת את כל החמץ שלו לגוי – מותר להשתמש בהם אחרי הפסח. חשוב מאוד לבדוק בכל סופר או מכולת שיש להם "אישור מכירת חמץ" לשנה הנוכחית מטעם הרבנות המקומית.

אם פרורי לחם לא נמכרו לגוי לפני הפסח – לדוגמא, אם אחרי הפסח את מוצאת שקית של פרורי לחם במקום שפשוט לא בדקת לפני פסח, אז יש לפרורים דין "חמץ שעבר עליו הפסח" וצריך לזרוק אותם (כפי שנקבע בשו"ע או"ח תמח:ג). כמו כן אין לקנות חמץ גמור ממכולת שאין לה אישור מכירה.

לסיכום: בפירורי לחם יש לקיים את מצוות ביעור חמץ. אם נחשב הדבר להפסד משמעותי לבעליו ניתן למכרו. אם פרורי לחם נמכרו לגוי יש לוודא שהמכירה נעשתה כראוי.

בברכת פסח שמח וכשר,

ג'ני רוזנפלד

הרבנית ג'ני רוזנפלד היא מנהיגה רוחנית באפרת, ומנהלת בית הדין לממונות שע"י המועצה הדתית אפרת

מקורות להרחבה:

משנה פסחים ב:א

כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכרו לנכרי ומותר בהנאתו…

תוספתא מסכת פסחים (ליברמן) פרק ב

הלכה יב

ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה

הלכה יג

רשיי ישראל שיאמר לנכרי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמח, סעיף ג

חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס. ואם מכרו או נתנו לאינו יהודי שמחוץ לבית קודם הפסח, אף על פי שהישראל מכרו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו, מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט; אבלמתנה על מנת להחזיר לא מהני.

שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן קכ

ב. בענין מכירת חמץ ממש בעין אשר החמירו כמה גדולי ישראל, והטעמים ידועים, מכ"מ שאל האיך לנהוג כאשר באים אנשים שנשארו להם דברים יקרי ערך כקופסאות בשר וכה"ג שיש תערובת חמץ, דאם יאבדם איכא חשש מלאו דבל תשחית.

הנה אם הי' נהוג זה מעיקר הדין אין כאן לאו דבל תשחית דהותר מכללו במקום תועלת או הלכה, וקרוב דגם אם נהוג זה שלא למכור חמץ ודאי אינו מעיקר ההלכה מכ"מ כלפי מי שמחמיר בזה אין חשש בל תשחית, מכ"מ בעיקר המנהג גם אנחנו מחמירים על עצמינו שלא למכור חמץ גמור, אבל ידוע שבשטר מכירה של מרן הח"ס שעשה לרבים (לא באופן פרטי) הי' כתוב גם מכירת לחם, מכ"מ אינו לגמרי כדידן דאז היו מוכרים כל אחד בפני עצמו לגוי שלו, לא כהיום שיש מכירה כללית של רבים שבודאי החשש של ערך המכירה גדול יותר, מכ"מ העיקר שיהי' נמכר כהלכה ע"פ המבואר בפוסקים, ואז מי שמוכר גם חמץ גמור, אין בידינו למחות בו.

ילקוט יוסף הלכות פסח, סימן תמח, חמץ שעבר עליו הפסח (באתר: http://www.yalkut.info/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F-%D7%AA%D7%9E%D7%97-%D7%97%D7%9E%D7%A5-%D7%A9%D7%A2%D7%91%D7%A8-%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%95-%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%97/ )

ילקוט יוסף, הלכות פסח תמח, ג (באתר: http://www.yalkut.info/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F-%D7%AA%D7%9E%D7%97-%D7%A1%D7%A2%D7%99%D7%A3-%D7%92-%D7%9E%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%AA-%D7%97%D7%9E%D7%A5/ )

 
 

עברתי תאונה קשה. איך מברכים בפועל "שעשה לי נס במקום הזה"

עברתי תאונת דרכים מסוכנת מאד, ב"ה התרחש לי נס ויצאתי כמעט ללא פגע. התאונה קרתה בצומת בה אני עוברת כמעט כל יום. אני רוצה לברך "שעשה לי נס במקום הזה" (בנוסף לברכת הגומל שכבר ברכתי), אבל מכיוון שאני עוברת שם כמעט בכל יום אינני יודעת איך לנהוג – לברך פעם אחת? לברך רק אחרי תקופה? לברך בכל פעם שאני עוברת לא נראה לי…
תודה!

תשובה:

תודה על שאלתך – ב"ה שניצלת מתאונת הדרכים כמעט ללא פגע – אני מקווה שהחלמת לגמרי ומרגישה בטוב!

לגבי עצם אמירת הברכה קיימת מחלוקת– האם ניתן רק לברך על הצלה שחרג מדרך הטבע, או האם ניתן לברך גם על כל מצב בו יש הרגשה של הצלה דרך נס. כל עוד הרגשת באמת שהיה כאן נס, יש על מי לסמוך שניתן לברך. אם תרצי להתייעץ על עצם החיוב שלך לברך – את מוזמנת לחזור אלינו. (ראי בהרחבות, ושם גם במשנה ברורה לגבי דרכים נוספות להודות לקב"ה על זה שניצלת).

האינסטינקט שלך לגבי ברכת "שעשה לי נס במקום הזה" צודק: זו לא ברכה שאנחנו אמורים להגיד בכל יום. ר' יוסף קארו פוסק בשלחן ערוך שאומרים ברכה זו רק אחרי שעברו לפחות שלושים יום בהם לא ראית את המקום הזה (או"ח ריח:ג). לכן במקרה שלך תוכלי לברך לעיתים נדירות– פעם אחת מיד אחרי הנס שזה עכשיו – ולהבא, רק כאשר עברה תקופה ארוכה (לפחות 30 יום) שלא עברת בצומת בה התרחשה התאונה.

מבחינה טכנית אני ממליצה שתעצרי במקום קרוב אבל בטוח, ותצאי מהרכב בכדי להגיע כמה שיותר קרוב למקום המדויק שבו התרחש הנס, ושם לברך.

בברכת רוגע ושלווה בחייך, ושתרגישי את יד ה' גם ביומיום,

ג'ני רוזנפלד

הרבנית ג'ני רוזנפלד מנהיגה רוחנית באפרת ומנהלת שם את בית הדין לממונות

הרחבות:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נד עמוד א

/משנה/. הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה…

גמרא. מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן, דאמר קרא: ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וגו'. אניסא דרבים מברכינן, אניסא דיחיד לא מברכינן? והא ההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא, נפל עליה אריא, אתעביד ליה ניסא ואיתצל מיניה; אתא לקמיה דרבא, ואמר ליה: כל אימת דמטית להתם – בריך ברוך שעשה לי נס במקום הזה! ומר בריה דרבינא הוה קאזיל בפקתא דערבות וצחא למיא, אתעביד ליה ניסא איברי ליה עינא דמיא ואישתי. ותו, זמנא חדא הוה קאזיל ברסתקא דמחוזא ונפל עליה גמלא פריצא, איתפרקא ליה אשיתא, על לגוה; כי מטא לערבות, בריך: ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל, כי מטא לרסתקא דמחוזא, בריך: ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות! – אמרי: אניסא דרבים כולי עלמא מיחייבי לברוכי, אניסא דיחיד – איהו חייב לברוכי.

רא"ש מסכת ברכות פרק ט סימן א

… וכל הברכות השנויות בזה הפרק צריך להזכיר בהם שם ומלכות והכי איתא נמי בירושלמי דפרקין רבי זירא ורב יהודה כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה א"ר תנחומא אנא אמינא טעמא ארוממך אלהי המלך רבה אומר צ"ל אתה. שמואל אומר אלהינו מלך העולם וכל הברכות האלו אינן אלא משלשים יום לשלשים יום וה"נ אמרי' בגמ' (דף נח ב) הרואה את חבירו לאחר שלשים יום אומר שהחיינו ותנן נמי הרואה את הים הגדול לפרקים דהיינו אחת לשלשים יום ואמרינן נמי בירושלמי דפירקין שמעון קמטקיא שאל את ר' חייא בר אבא כגון אנא דסליק וחמי ירושלים כל שעה ושעה מהו שאקרע א"ל אי אתה צריך לקרוע וכי תעלה על דעתך שהרואה המלך בכל יום יברך הלכך נראה דכל הברכות אינם אלא משלשים יום לשלשים יום…

שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריח

סעיף ג) כל אלו הדברים אינם אלא כשרואה אותם משלשים לשלשים יום, ואז הם חובה כמו בפעם ראשונה.

סעיף ד) הרואה מקום שנעשה נס ליחיד, אינו מברך; אבל הוא עצמו מברך שעשה לי נס במקום הזה; וכל יוצאי ירכו גם כן מברכין שעשה נס לאבי במקום הזה.

סעיף ט) יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם; אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול וכיוצא בזה, אינו חייב לברך; ויש חולק, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות.

שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תקעב

(אלף א') שאלת ממני ידיד נפשי אודיעך דעתי במי שנפל מן הסולם והיה חושש מצד כאב האיברים ולא נפל למשכב ולא חלה אם חייב לברך הגומל או לא. ואם יש לחוש משום הוצאת שם שמים לבטלה.

תשובה דבר זה מחלוקת פוסקים… ולפיכך הנכון הוא שאם נפל למשכב מחמת הנפילה צריך לברך ואם לא נפל למשכב והיתה הנפילה מקום סכנה צריך לברך שעשה לי נס. ואפי' בזה ראיתי להרב רבינו אברהם אב ב"ד בתשובה שהעלה הדבר בצ"ע וז"ל ומי שנפל אבן סמוך לראשו או נתקע עץ או ברזל סמוך לעינו ונעשה לו נס ולא נפל על הראש וגם הברזל לא נכנס בעינו או שהיה עולה בסולם ונשמט עקבו או נשמטה שליבה מתחתיו ונפל ולא אירע בו שום מיחוש י"א שצריך להודות ברוך שעשה לי נס במקום הזה כי כל אדם שהוא קרוב לדבר שיש בו סכנה וניצול ממנו צריך לברך ברוך שעשה לי נס. וי"א שאין צריך לברך אלא על נס חדש שהוא מעשה שמים כמקום שנעשו בו ניסים לאבותינו ואית דמייתי ראיה על זה ההגדה דסלע המחלוקת שהיו יורדין ומברכין ברוך שעשה לנו נס במקום הזה ודברים אלו צריכין עיון ע"כ. הרי אתה למד מתשובה זו כי הנפילה מן הסולם אם לא נפל למשכב אינו נכנס בגדר חולה שצריך להודות ולברך הגומל אלא תחת גדר נס וצריך לברך ברוך שעשה לי נס. ולמר א"צ ורואה אני בכיוצא בזה שיברך בלא הזכרת שם ומלכות דהא איכא מאן דמפרש דכל הברכות כיוצא בה הם בלא שם ומלכות והיכא דאיכא פלוגתא בעיקר הברכה יעשה כדבריו שלא הפסדנו כלום כיון שאינו מזכיר שם ומלכות. והנראה לע"ד כתבתי: (אעפ"י שלא כתב כן הריב"ש ז"ל בתשובה סימן של"ז)

בית הבחירה למאירי מסכת ברכות דף נד עמוד א

נסים אלו שמברכין עליהם יש אומרים דוקא בנס גדול היוצא מגדרו של עולם אבל נס קטן כגון שבאו לו גנבים או גדודי חיה ולסטים אין מברך עליו ולדעתי כל נס העשוי ליחיד מברך עליו שכל נס אצל יחיד גדול הואאבל נס של רבים אין מברכין עליו אלא כשהוא נס גדול ומ"מ כל שנתקרבו למקרה גדול ונצול הימנו אף על פי שאין בו מופת מברכין עליו:

שו"ת הריב"ש סימן שלז

עוד שאלת: הא דאמרי' בפ' הרואה (נד:): ארבעה צריכין להודות, בסמך פסוקי המזמור; מי נימא: אלו דוקא, דהא אקרא סמכי, וא"כ, אפי' נפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, וכיוצא בנסים כאלו, אינו חייב לברך, או נימא דכל שכן הוא.

תשובה: נראה שצריך לברך; שהרי הולכי מדברות, שצריכין להודות, זהו מפני סכנת אריא וגנבי המצוים בדרכים, וא"כ, כשעמד עליו אריה לטורפו, אפילו בעיר, אם גנבים באו לו, אם שודדי לילה, וניצל מהם, וכיוצא בנסי' אלו, כל שכן שצריך להודות. ולא הוזכרו הארבעה בכתוב, אלא מפני שהם מצויים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים, ולזה גם כן הזכירה רב יהודה בשם רב בעל המאמר ההוא. וכ"ש הנעשה לו נס וניצול ממיתה עצמה; שהרי קבעו עליו ברכה אחרת לברך, כשיעבור עוד במקום ההוא: ברוך שעשה לי נס במקום הזה. כדאמרינן בריש פרק הרואה, בההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא, נפל עליה אריא, אתרחיש ליה ניסא וכו'. וכן מר בריה דרבינא הוה קא אזיל בפקתא דערבות, וצחי למיא ואתרחיש ליה ניסא וכולי. וכפי גרסת הגאונים ז"ל, איהו חייב לברוכי ובריה ובר בריה; וגם יש שמפרשים לפי גרסתם, דלאו דוקא עד בר בריה, אלא כל יוצאי יריכו עד עולם. וכ"ש שמיד שניצל צריך הוא להודות, כדרך הארבעה שצריכין להודות, ולא שיפטר מברכת ההודאה בברכת: שעשה לי נס; שחייבוהו לברך כשישוב לעבור במקום ההוא, ואולי לא יעבור שם לעולם ולא יברך אותה ברכה; אלא ודאי נראה שברכת ההודאה מברך אותה מ"מ

שו"ת שבט הלוי חלק ז סימן כח

ב"ה ג' לס' חיי שרה תשמ"ח לפ"ק. כבוד הה"ג המופלג בתו"י בנש"ק ר' שלמה זלמן פרידמן שליט"א.

אחדשה"ט וש"ת באהבה.

אך עתה באתי בקיצור על אשר שאל בענין ברכת הנס שקרה לו שהלך הוא וחבירו על נהר שנעשה קרח ונשבר הקרח תחתיו והי' בסכנה עצומה לולי שהקב"ה עזר שחבירו הצילו, ולא נשבר שוב הקרח, והאריך בעובדא והציע מחלוקת הפוסקים בזה באו"ח סוס"י רי"ח, ודעתי העניה נוטה יותר לדעת המברכים ברוך שעשה לי נס במקום הזה, אם הי' בודאי בסכנת נפש, ושיטת המג"א שם לא ברורה כ"כ דקרי בס"ק א' נפילת ארי' או גמלא פריצא נס שלא כדרך הטבע – וגנבים נס כדרך הטבע, ומש"כ המ"ב שם בשער הציון ס"ק י"א נפילת חי' וגמלא פריצא נס שלא כדרך הטבע דר"ל שהסכנה הי' שלא כדרך הטבע, ובס"ק י"ב דעת המג"א דהיכא דסכנה דרך הטבע צריך שיהי' הנס שלא כדרך הטבע, הדברים באמת דחוקים, אבל יותר נראה מש"כ בנשמת אדם שם דכל היכא דהסכנה בטוחה ז"א שהיתה סכנת מות בטוחה וניצל מזה זהו כבר בגדר נס כיון שעפ"י טבע אין מוציא ממצב סכנה זה, הגם שההצלה עצמה לא היתה ע"י שינוי הטבע ממש. וכגון מי שנפל עליו בית או חומה גדולה שבדרך הטבע אין הצלה מזה, ולפעמים רואים ששאר בני אדם ר"ל נהרגים כולם ואחד יוצא בלי פגע וכיו"ב, בודאי זה נס גמור ומש"כ מג"א ס"ק י"ב דהאיך יעלה על הדעת להקרא נס דבר שהוא בדרך הטבע, ולפי הבנת המ"ב ר"ל דוקא חוץ ונגד הטבע ממש זה עצמו צע"ג דסוגיית חז"ל והלשון אינו כן, אבל כדברי הנשמת אדם הוא עיקר, וכיון דהגאון חיי אדם בנ"א כותב שהורה כן הלכה למעשה, וכן הגאון יעב"ץ במו"ק סי' רי"ח ובסוף ספרו שם חולק מאד על המג"א ועביד עובדא בנפשי' לברך על נס טבעי, בעניותי דהכי נקטינן.

ואגב אורחי ראיתי מש"כ רבינו הגר"א באו"ח סי' רי"ח שם בתו"ד וז"ל: ועיין מג"א שם (סי' רי"ט), וסובר לפ"ז שה"ה שמברך על הנס במקום הגומל (ר"ל הריב"ש ס"ל כן) והגר"א הקשה ע"ז וז"ל ואינו מוכרח, גם דבריו תמוהין דא"כ כל חולים ויולדות צריכים תמיד לברך וכן יוצאי יריכן, וא"כ כל אחד חייב לברך תמיד ע"כ, ור"ל כיון שכל יולדת חייבת לברך שעשה לי נס מלבד ברכת הגומל.

ודברי הגר"א לא זכיתי להבין, דחולה שנתרפא הוא דרך הטבע ממש שכך דרכן להתרפאות, ומכ"ש במקום ששייך רוב חולים לחיים, ומכ"ש ביולדת שהסכנה שלה בדרך הטבע ואין אחד מאלף מתים וכמ"ש מג"א סי' ש"ל בשם הה"מ.

ואם היתה אז בסכנה גמורה שלא כדרך סכנת לידה סתם, א"כ לא שייך קושיית הגר"א דא"כ כל אחד חייב לברך דאין לכ"א אם יולדת שהיתה בסכנה גדולה כ"כ, ועוד נלענ"ד דחז"ל לא תקנו ברכה זו אלא אם אפשר לומר דהמקום גורם הנס להצלתו ואילו היה במקום אחר אולי לא היה ניצל, וכן מוכח נוסח הברכה שעשה לי נס במקום הזה, ולא תקנו סתם לברך על נס שנעשה לו אשר כמובן זה העיקר להודות לה', אבל מי בא בסוד תקנתם, אבל יולדת וחולה הרפואה שנעשה להם בדרך הרגיל מה שחוזרים לאיתנם, אינו קשור כלל לאיזה מקום, ולכן אין מברכים רק ברכת הגומל כנלענ"ד.

וא"כ, אם ברור לו שהי' בסכנת מות בטוח ר"ל וניצל מזה שלא כדרך הרגיל חייב לברך, ואם לאו יברך בלי שם ומלכות.

משנה ברורה סימן ריח ס"ק לב

(לב) ויש חולק – דאפילו היה ההצלה שלא למעלה מדרך הטבע אעפ"כ כיון שהיה בסכנה אם לא נזדמן לו ההצלה נס מקרי וחייב להודות ולשבח לבורא על שהכין והזמין לו ההצלה ברגע זו. אם נפל עליו אבן וכיו"ב או שעבר עליו עגלה טעונה שבדרך הטבע היה שימות עי"ז והוא ניצול ממיתה כשיגיע לאותו מקום משלשים לשלשים צריך לברך ואם נפל אבן סמוך לראשו או נתקע ברזל סמוך לעינו ונעשה לו נס ולא נפל האבן על ראשו ולא נתקע הברזל בעין ממש לדעה ראשונה אין מברכין ולדעה שניה אפשר שמברכים כי כל אדם שקרוב לדבר שיש בו סכנה וניצול מברך וע"כ יברך בלא שם ומלכות ועיין בבה"ל. כתבו האחרונים מי שנעשה לו נס יש לו להפריש לצדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש וראוי לומר פרשת תודה. וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה' יתברך ולשמוח ולספר חסדו:

למאמר של הרב אליעזר מלמד "ברכה על מקום שנעשה בו נס", שכולל הרבה פרטים הלכה למעשה בברכה זו:

https://www.yeshiva.org.il/midrash/9183

למאמר באתר "לב לדעת" על ברכת שעשה לי נס, שיותר מתמדקד בצד הרעיוני:

www.levladaat.org/data/upl/Discipline_Lesson/20-sFile.doc

 
 

מה המקורות לכך שאישה יכולה להוציא את בעלה ואחרים בהדלקת נרות חנוכה?

אישה נשואה אשכנזיה שרוצה להדליק נרות חנוכה בברכה ולהוציא אחרים (מדובר כאשר שני בני הזוג נמצאים) רציתי לדעת אילו מקורות פוסקים מאפשרים זאת? אשמח אם יתאפשר שהתשובה תגיע לפני חנוכה.תודה רבה

תשובה:

תודה לך על שאלתך. אכן פוסקים רבים מתירים שאשה תוציא אחרים (כולל גברים) בנר חנוכה. דבר זה עולה מפשט הגמרא בתוך סוגיית "מאי חנוכה", רצף של דפים במסכת שבת שדנים בנושא חנוכה (שבת דף כג ע"א): "אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס." באותה פיסקה ממש, הגמרא אומרת שהדלקת חרש, שוטה וקטן אינה כלום, ובניגוד להם שנשים "ודאי" מדליקות משום שהן חייבות. וברגע שנשים חייבות, הן גם יכולות להוציא אחרים (וכך פוסקים הרמב"ם ושו"ע, וראי עוד בהרחבות).

הגמרא ממשיכה בדין נוסף: רב ששת אומר שגם האכסנאי – האורח, שנמצא מחוץ לביתו הקבוע – חייב בנר חנוכה. ורבי זירא מספר שבהתחלה כשהוא היה מתארח בחנוכה בבית רבו, הוא היה משתתף בהדלקת הנר שם ע"י נתינת כסף עבור ההשתתפות בשמן ופתילות. אבל אחרי שהוא התחתן, הוא כבר לא השתתף כספית במקום שהתארח, בגלל שאשתו הדליקה עבורו בביתו. ומכאן דוגמא ברורה לכך שכשגבר נשוי לא נמצא בביתו בחנוכה, הוא יוצא ידי חובה בהדלקת אשתו. ולדין זה, הסכימו הפוסקים (הובאו בהרחבות). ואף דנו במקרים שהאיש לא נעדר מביתו, אלא רק יחזור הביתה מאוחר, אחרי הזמן האידיאלי להדלקת נר חנוכה. והכריעו שגם שם, עדיף שאשתו תדליק עבורו בזמן, משיחכה עד שהוא חוזר לביתו מאוחר.

יש הבדל בין אשכנזים וספרדים בנר חנוכה: בעוד אשכנזים נוהגים בריבוי חנוכיות (של כל מי שרוצה להדליק), אצל ספרדים רק בעל הבית מדליק עבור כולם (ע"פ שו"ע או"ח תרעא:ב ורמ"א שם, נמצא בהרחבות).

אלא שיש גם פוסקים אשכנזיים שכתבו שאשה נשואה לא תדליק ותצא ידי חובה בהדלקת בעלה –החתם סופר (על מסכת שבת דף כא ע"ב) מסביר שבדורות הקדמונים נהגו להדליק בחוץ, ובגלל לא היה מכובד לנשים לצאת החוצה, הן לא הדליקו. ואפי' בזמנו שהיו מדליקים בפנים ולא בחוץ, המנהג הקדום של נשים לא להדליק נשאר במקומו. גם המשנה ברורה כותב שנשים לא מדליקות אך מסיבה אחרת – "אשתו כגופו" (תרעא:ט), שמסביר למה אשה נשואה יוצאת אוטומטית בהדלקת בעלה. אך שניהם מודים בעיקר הדין שאשה מוציאה את בעלה (או גברים אחרים) ידי חובה בהדלקת נר חנוכה (ראי בהרחבות).

יש מאמר על בסיס תורתו של הרב אהרון ליכטנשטיין (מובא קישור בהרחבות), בו הוא אומר שנשים בביתו נהגו להדליק נר חנוכה, וכךגם בביתו של הרב סולובייצ'יק זצ"ל, שהיה חותנו. כאן הכוונה שגם האישה וגם האיש ידליקו, כל אחד בחנוכיה שלו (ושהשני יתכווין לא לצאת ידי חובה בברכת הראשון מבני הזוג).

לסיכום :עולה מהמקורות (גם מחז"ל וגם מרבני זמננו) שיש כמה דרכים שבהם את יכולה להדליק כאשה אשכנזיה: גם את וגם בעלך תוכלו להדליק כל אחד בחנוכיה שלו, או שאת יכולה להדליק נרות חנוכה ובכך להוציא את בן-זוגך וילדייך. בביתי, אני ואישי נוהגים להתחלף – יום אחד אני מדליקה, ויום אחד הוא מדליק, כדי שהילדים יראו שזה מצוה עבור כולם.

אני מאחלת לך בהצלחה בבחירת האופציה הכי מתאימה למשפחה שלך. בברכת חנוכה שמח ומלא אור,

ג'ני רוזנפלד

הרבנית ג'ני רוזנפלד מנהיגה רוחנית באפרת ומנהלת שם את בית הדין לממונות.

הרחבות:

את דברי ר' יהושע בן לוי בגמרא, שנשים חייבות בנר חנוכה, מביאים פוסקים רבים, וביניהם הרמב"ם (מסתימת לשונו בהל' מגילה וחנוכה ד:ט, וראי שם הגהות מיימוניות אות י), טור (סימן תרעה) ושלחן ערוך (תרעה:ג,):

רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ט

נר חנוכה שהדליקו חרש שוטה וקטן או גוי לא עשה כלום עד שידליקנו מי שהוא חייב בהדלקה…

הגהות מיימוניות הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ט אות י

אשה ודאי מדלקת דאמר ריב"ל נשים חייבות בנר חנוכה וכו', ע"כ:

טור אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעה

ולא ידליקנה חרש שוטה וקטןאבל אשה מדלקת שאף היא היתה בנס וחייבת בה:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעה סעיף ג

אשה מדלקת נר חנוכה, שאף היא חייבת בה.

באופן כללי בהלכה, אם אשה מחויבת במצוה, היא גם מוציאה אחרים ידי חובתם במצוה. אכן, הרבה פוסקים כותבים במפורש שאשה מוציאה איש וכל בני הבית בנר חנוכה (ראי מגן אברהם או"ח תרעה:ד, ט"ז או"ח תרעה:ד שמביא גם את האגודה, ב"ח או"ח תרע"ה שמביא גם את הסמ"ג, פרי מגדים או"ח אשל אברהם תרעה:ד, פרי מגדים או"ח משבצות זהב תרעה:ד, ביאור הלכה סימן תרעה סעיף ג ד"ה אשה מדלקת, מחצית השקל או"ח תרעה:ד, מור וקציעה סימן תרעה).

לא אעסוק כאן בנושא של "אף הן היו באותו הנס" – שזו הסבר שמביא הגמרא גם בהקשר של ד' כוסות ומקרא מגילה בכדי לחייב נשים במצוות עשה שהזמן גרמא (שהן בדרך כלל פטורות מהם). אמנם במקרא מגילה יש דיון על רמת החיוב שמחייב ההיגיון של "אף הן היו באותו הנס" הדבר לא נראה רלוונטי לעניין נר חנוכה (ראי בהרחבות במאמר ע"פ הרב לכטנשטיין זצ"ל שעוסק גם בשאלה זו; וגם בתוספות והראבי"ה לגבי רמת החיוב במגילה):

מאמר על פי שיטת הרב ליכטנשטיין זצ"ל, שעוסק בהרחבה בחיוב נשים בנר חנוכהhttps://etzion.org.il/he/%D7%97%D7%99%D7%95%D7%91-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A0%D7%A8-%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%9B%D7%94

תוספות מסכת מגילה דף ד עמוד א

נשים חייבות במקרא מגילה – מכאן משמע שהנשים מוציאות את אחרים ידי חובתן מדלא קאמר לשמוע מקרא מגילה והכי נמי משמע בערכין (דף ב: ושם) דקאמר הכל כשרים לקרא את המגילה ומסיק הכל כשרים לאתויי מאי ומשני לאתויי נשים משמע להוציא אפילו אנשים וקשה דהא בתוספתא תני בהדיא דטומטום אין מוציא לא את מינו ולא שאין מינו ואנדרוגינוס מוציא את מינו ואין מוציא את שאין מינו ופשיטא דלא עדיפא אשה מאנדרוגינוס וכן פסקו הה"ג דאשה מוציאה מינה אבל לא אנשים וי"ל דסלקא דעתך דלא יועיל קריאתן אפילו להוציא הנשים קמ"ל דחייבין דהכל חייבין בשמיעה עבדים נשים וקטנים.

ראבי"ה חלק ב – מסכת מגילה סימן תקסט

ונראה לי דהא דתנן הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן הכי פירושו כל האנשים כשירים לקרות חוץ מהני, אבל נשים נמי אינן כשירות לקרות ולהוציא אנשים. וכן פסק בהלכות גדולות, והכי תניא בתוספתא דמגילה נשים ועבדים פטורין מלקרות המגילה, ומהשתא הוו להו שאינן מחויבין בדבר <ואין מוציאין אחרים ידי חובתן>. והא דאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות במקרא מגילה פירושו לשמוע מקרא מגילה, ובהלכות גדולות גרס במשמע מגילה. ואמרינן בפרק שני דמגילה והלועז ששמע אשורית יצא והא לא ידעי מאי קאמרי, ומשני מידי דהוי אנשים ועמי הארץ, ומיהו יש לדחות דאי הוו ידעי הוו קרי. והא דאמרינן בשבת <בבמה מדליקין> אשה וודאי מדלקת דאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה בדקתי בהלכות גדולות ולא פירש בה מידי, ולא ידענא בה אי בחדא [מ]חיתא איכא לפרושי אי לא, וכן נשים חייבות בארבע כוסות. ומיהו לעצמן דבר פשוט דמצו למיקרי דמצו להדליק… ונראה לי דנשים מברכות על משמע מגילה ואפילו אי קרו לה לעצמן:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף כג עמוד א

אמר רב ששת: אכסנאי חייב בנר חנוכה. אמר רבי זירא: מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא. בתר דנסיבי איתתא אמינא: השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעא סעיף ב

כמה נרות מדליק; בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר.

הגה: וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק (הרמב"ם), וכן המנהג פשוט; ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין (מהר"א מפראג).

חתם סופר מסכת שבת דף כא עמוד ב

והמהדרין ראיתי מי שנתקשה מ"ט לא נהיגי נשי דידן להיות מן המהדרי' והיכא דליכא זכר והיא מדלקת היא מוספת והולכת והרי היא ממהדרי' מן המהדרי' ומ"ט לא תהי' מהמהדרים ונלפע"ד בתחלה כשתקנו נר איש וביתו על פתח ביתו מבחוץ ונמצאו בישראל מהדרין שיצאו לחוץ והדליקו בעצמם נוסף על הדלקת של בעל הבית אז לא נמצא שום אשה שתהי' מהמהדרים כי אין כבודה לצאת בחוץ בר"ה לעתותי ערב ולהדליק בין האנשים נהי אם אין האיש בביתו ועלי' מוטל מצות הדלקה על כרחה תצא לחוץ להדליק מ"מ אם יש כאן זכר המדליק אין מן החסידות שתחמיר על עצמה בזה ותביא עצמה לידי חשדא והשתא אף על גב שכולם מדליקין בפנים מ"מ מנהג הראשון לא זז ממקומו כנ"ל נכון בעזה"י:

משנה ברורה סימן תרעה ס"ק ט

אשה מדלקת – פי' בעד כל בני ביתה. ואפילו איש יכול לעשות אותה שליח להוציאו אם עומדין בשעה שמדלקת ושומעין הברכה ובדיעבד אם לא ענו אמן על הברכה ג"כ יצאו וכן איש מברך לאשה ויוצאת ידי חובתה אם עומדת שם ושומעת הברכה לא בע"א ועיין בתשובת עולת שמואל סימן ק"ה דלדידן שמדליקין כ"א בפ"ע מ"מ אשה אינה צריכה להדליק דהויין רק טפילות לאנשים ואם רוצים להדליק מברכות דהוי כשאר מ"ע שהזמן גרמא דיכולות לברך וכשאין האיש בבית תדליק האשה דהוי בת חיובא ובברכה ולא ידליק קטן וכדלקמיה. כתב רש"ל בתשובה סימן ע"ז סומא אם הוא בבית שאחרים דולקין ויכול להשתתף בפריטי עמהם ויברכו עליו זה עדיף וכן אם יש לו אשה אשתו מדלקת עליו ואם הוא בבית מיוחד ואין לו אשה ידליק בעצמו ע"י סיוע של אחר ועיין בשע"ת דלא יברך וכ"ש שאינו יכול להוציא אחרים:

  • ההיגיון של "אשתו כגופו" נמצא גם בפוסקים יותר קדומים – באליה רבה ובמהרש"ל, וראי מחצית השקל או"ח תרעה:ד שמביא אותם:

מחצית השקל אורח חיים סימן תרעה ס"ק ד

(ד) אשה מדלקת. פירוש בעד כל בני הבית. שאף הן היו באותו נס, ועיקר הגזרה היתה על בתולה הניסת תבעל להגמון. וגם התשועה נעשה על ידי אשה. ובתשובת שער אפרים סימן מ"ב הקשה, לדידן דנוהגים שכל אחד מבני בית מדליק משום מהדרין מן מהדרין, כמו שכתב רמ"א סימן תרע"א [סעיף ב], א"כ למה אין אשה מדלקת. ובספר אליה רבה סימן תרע"א [ס"ק ג] תירץ דאשתו כגופו דמי, וכן משמע בתשובת מהרש"ל סימן פ"ה:

איך אוכל לדעת שמי שאני אוהבת הוא הזיווג האמיתי שלי?

שלום

אני מקווה שאצליח לנסח את השאלה בצורה נכונה כך שאוכל לקבל תשובה מספקת.

אני בזוגיות כבר 3 חודשים בערך, טוב לנו ביחד וכיף. תמיד כיף לנו. הוא תמיד מאוד אופטימי לגבינו .. עוד ממש לפני שיצאנו , בעוד שאני בהתחלה חשבתי שלא ילך כי הוא לא דתי כמוני ואז אחרי שיחה על זה הבנו שיש מצב שכן נצליח לבנות בית ששנינו רוצים. בגלל האהבה

מזה אני פוחדת. טוב לנו יחד

שנינו רוצים בקשר הזה (הוא יותר כי הוא תמיד רצה בנו והוא תמיד האמין שיצליח בינינו והוא בן אדם כזה שתמיד מאמין ומוכן להתחשב והכל ..

הפחד שלי הוא כזה – אנחנו לא באמת מתאימים, אנחנו לא באמת זיווג טוב, אבל בגלל שאנחנו רוצים בקשר הזה, בגלל שאנחנו רוצים שיצליח – אז מצליח לנו וגם יצליח… אבל מה אם זה לא זה!??! מה אם אנחנו מפספסים את הזיווג הכן אמיתי שלנו?

מה אם ילך לנו רק בגלל שאנחנו רוצים שיצליח?

זה כמו חברות עם מישהי, שאם שתינו נחליט שאנחנו החברות הכי טובות ונפעל עבור זה – אנחנו נהיה. (זה מה שיש לי עם החברה הגי טובה, לפעמים אני מרגישה שאני עובדת על עצמי או שמהו אבל בסךהכל בגלל ההחלטה שלנו להיות החברות הכי טובות אנחנו תמיד מתחשבות ועושות מעבר וזה באמת גורם לנו לאהוב יותר אחת את השניה ואיתה אני הכי פתוחה וכולי ..) אז ככה אני פוחדת שאנחנו עושים בזוגיות שלנו .. כי אם מתעורר ריב אנחנו באים אחד לקראת השני ופותרים את זה כדי שלא יציק. ואנחנו מתחשבים אחד בשניה ומקשיבים גם אם אין כח .. וזה שאנחנו עוברים יחד דברים וחווים חויות ..אני מרגישה איך כל אלו מקרבים בינינו. ואני מפחדת שאנחנו מתקרבים אחד לשניה אבל לא צריכים :/

אגב – אנחנו מאוד משתדלים לשמור נגיעה מוחלטת של – גם בלי להחזיק ידיים או לשם ראש וכאלה. וכמעט כל הזמן אנחנו מצליחים כי לשנינו זה חשוב .. אם זה משנה כאילו.

אז כן , השאלה שלי היא פחות שאלתית אלא מעין שיתוף בפחד הזה שלי , או שאפשר לשאול – האם יכול להיות שגבר ואישה שלא באמת מתאימים יצליחו בגלל שהם רוצים להתאים?

שלא תבינו לא נכון, אני לא רוצה שנצליח גם אם אנחנו לא. אני רוצה שכל אחד מאיתנו יקבל את הטוב ביותר עבורו – את הזיווג הנכון לו, ואני מפחדת זאנחנו לא זיווג נכון אבל בגלל מה שאנחנו עושים אנחנו נרגיש ונחשוב שכן וכך נפסיד את האמת ..

זה הטריד אותי עוד בעבר אבל כל פעם לפני פגישה עשיתי תפילה של לפני פגישה , כזו של "אם אנחנו מתאימים שיצליח ואם לא אז שנםרד בלי עוגמת נפש" וגם זה שהכרנו באתר 7 ברכות למרות שהוא לא דתי .. הוא חיפש מישהי דתיה שתקרב אותו ואני אישה שאוהבת לקרב .. אז בעבר הרגשתי שיש מצב שאלוקים הפגיש בינינו ככה בכוונה וזה מגניב אותי לחשוב על זה כי בלי האתר לא הייתי מזתכלת עליו בחיים וכנראה גם הוא לא עליי כי חיצונית אני לא מה שהוא אהב , אבל עכשיו הכרתי את המלאך שבו והוא אוהב את איך שאני נראית .. אז לא יודעת. זה כן מגניב לחשוב שאלוקים הפגיש בינינו ככה אבל כל הזמן חוזר בי הפחד הזה שציינתי קודם. אני לא ידועת לאיזה תשובה אני מצפה פשוט .. אולי לשמוע מה דעתך ..

תשובה:

שלום לך ותודה על שאלתך. קשה לחיות עם הספקות שאת מתארת. קשה גם להשקיע בקשר שבו בכל רגע נתון מתעוררים הספקות שאת מתארת וכך לא מאפשרים לך לתת לקשר כאשר כל רגע את שואלת אם זה באמת זה, ולא נותנת לעצמך באמת לבנות ולתת לזה צ'אנס.

הגמרא אומרת כמה דברים חשובים בהקשר זה.

בתחילת מסכת סוטה (דף ב ע"א) מובאת בשם ר' שמואל בר רב יצחק מסורת של ריש לקיש על פיה הזיווג קשור במעשי האדם. ריש לקיש סבור שאדם טוב וישר ימצא אישה עם תכונות אלו, וכן להפך. ראוי לדייק שאין הוא טוען שלכל אדם ישנו זיווג אחד המיועד לו. אלא, לכל אדם כמה אפשרויות לזיווג, ובלבד שבני הזוג מתאימים מבחינת מעשיהם.

בהמשך אומר רבה בר בר חנה אומר בשם ר' יוחנן "קשין לזווגן כקריעת ים סוף". כלומר, רבי יוחנן אומר שיצירת זיווג טוב דורשת מאמץ עליון. כידוע, ר' יוחנן חולק בדרך כלל על ריש לקיש, אך נראה שכאן דעותיהם שוות בכך שמדעות שניהם משתמע שייתכן שיש כמה זיווגים אפשריים לכל אחד.

רק בסוף הסוגיא אנו מוצאים את שיטת רב יהודה בשם רב האומרת שיש זיווג אחד ויחיד שהקב"ה מחליט עליו עוד לפני שהוולד נוצר, ומכאן מתקבל רעיון "הזיווג המיועד."

הגמרא מנסה ליישב בין השיטות השונות, ולא אכנס לזה כאן. אך גם אם נאמר שהקב"ה מכריז על הזיווג המיועד לכל וולד עוד לפני שנוצר, אין דרך מוחלטת בשבילנו כבני אדם לדעת אם מצאנו אותו. ובנוסף ראינו שמושג הזיווג המיועד איננו מוסכם על הכל. גם אם נאמין בכך שהוא קיים, אין בידינו כלי שבאמצעותו נדע בוודאות שאכן מצאנו אותו.

ספק זה, בדבר הזיווג המיועד, הוא ספק שתצטרכי לחיות איתו בין אם הזוגיות שתיארת תתקדם ותבשיל ובין אם תמצאי מישהו אחר. לכן נראה לי שעדיף לא להקדיש לכך מחשבות רבות. זוהי אחת השאלות שאין עליהן תשובה, וחבל שרעיון זה ימנע ממך לשמוח במה שאפשר ולמצוא בן זוג שאיתו את עשויה לפתח חיים מלאי משמעות. מובן שתצטרכי למצוא בתוכך את השקט הנפשי הנחוץ להגיע להכרעה כזו.

ממה שכתבת יש כמה שאלות שתוכלי לשאול כדי לבחון את עצמך ולבדוק עד כמה הספק סביב נושא הזיווג המיועד לא נותן לך מנוחה: איך את מרגישה באמת סביב הקשר הזה? כתבת שהוא רוצה בזה יותר ממך – אבל האם את רוצה בזה בכלל? כתבת שיש ביניכם פער בנושא הדתי – האם זה מפריע לך?

חשוב גם להפריד בין הרצון שלך לקרב אנשים לדת ובין הרצון שלך למצוא בן-זוג. אני מציעה לך לשוחח על דברים אלו עם חברה טובה או קרובת משפחה שמכירה אותך מקרוב. יכול להיות ששיחה כזו של חשבון נפש תעזור לך להתקדם ולדעת מה נכון לך כרגע.

יש פתגם ידוע: "אין שמחה כהתרת הספקות" – ובזה אני מברכת אותך. שתמצאי את השקט הנפשי הנחוץ לך בזמן הנכון ועם האדם המתאים. ובע"ה שזה יגיע בקלות ובקרוב!

ג'ני

פחד מהצלחה בזוגיות בגלל הרצון בהתאמה

שלום

אני מקווה שאצליח לנסח את השאלה בצורה נכונה כך שאוכל לקבל תשובה מספקת.

אני בזוגיות כבר 3 חודשים בערך, טוב לנו ביחד וכיף. תמיד כיף לנו. הוא תמיד מאוד אופטימי לגבינו .. עוד ממש לפני שיצאנו , בעוד שאני בהתחלה חשבתי שלא ילך כי הוא לא דתי כמוני ואז אחרי שיחה על זה הבנו שיש מצב שכן נצליח לבנות בית ששנינו רוצים. בגלל האהבה

מזה אני פוחדת. טוב לנו יחד

שנינו רוצים בקשר הזה (הוא יותר כי הוא תמיד רצה בנו והוא תמיד האמין שיצליח בינינו והוא בן אדם כזה שתמיד מאמין ומוכן להתחשב והכל ..

הפחד שלי הוא כזה – אנחנו לא באמת מתאימים, אנחנו לא באמת זיווג טוב, אבל בגלל שאנחנו רוצים בקשר הזה, בגלל שאנחנו רוצים שיצליח – אז מצליח לנו וגם יצליח .. אבל מה אם זה לא זה !??! מה אם אנחנו מפספסים את הזיווג הכן אמיתי שלנו?

מה אם ילך לנו רק בגלל שאנחנו רוצים שיצליח?

זה כמו חברות עם מישהי , שאם שתינו נחליט שאנחנו החברות הכי טובות ונפעל עבור זה – אנחנו נהיה. (זה מה שיש לי עם החברה הגי טובה, לפעמים אני מרגישה שאני עובדת על עצמי או שמהו אבל בסךהכל בגלל ההחלטה שלנו להיות החברות הכי טובות אנחנו תמיד מתחשבות ועושות מעבר וזה באמת גורם לנו לאהוב יותר אחת את השניה ואיתה אני הכי פתוחה וכולי ..) אז ככה אני פוחדת שאנחנו עושים בזוגיות שלנו .. כי אם מתעורר ריב אנחנו באים אחד לקראת השני ופותרים את זה כדי שלא יציק. ואנחנו מתחשבים אחד בשניה ומקשיבים גם אם אין כח .. וזה שאנחנו עוברים יחד דברים וחווים חויות ..אני מרגישה איך כל אלו מקרבים בינינו. ואני מפחדת שאנחנו מתקרבים אחד לשניה אבל לא צריכים :/

אגב – אנחנו מאוד משתדלים לשמור נגיעה מוחלטת של – גם בלי להחזיק ידיים או לשם ראש וכאלה. וכמעט כל הזמן אנחנו מצליחים כי לשנינו זה חשוב .. אם זה משנה כאילו.

אז כן , השאלה שלי היא פחות שאלתית אלא מעין שיתוף בפחד הזה שלי , או שאפשר לשאול – האם יכול להיות שגבר ואישה שלא באמת מתאימים יצליחו בגלל שהם רוצים להתאים?

שלא תבינו לא נכון, אני לא רוצה שנצליח גם אם אנחנו לא. אני רוצה שכל אחד מאיתנו יקבל את הטוב ביותר עבורו – את הזיווג הנכון לו, ואני מפחדת זאנחנו לא זיווג נכון אבל בגלל מה שאנחנו עושים אנחנו נרגיש ונחשוב שכן וכך נפסיד את האמת ..

זה הטריד אותי עוד בעבר אבל כל פעם לפני פגישה עשיתי תפילה של לפני פגישה , כזו של "אם אנחנו מתאימים שיצליח ואם לא אז שנםרד בלי עוגמת נפש" וגם זה שהכרנו באתר 7 ברכות למרות שהוא לא דתי .. הוא חיפש מישהי דתיה שתקרב אותו ואני אישה שאוהבת לקרב .. אז בעבר הרגשתי שיש מצב שאלוקים הפגיש בינינו ככה בכוונה וזה מגניב אותי לחשוב על זה כי בלי האתר לא הייתי מזתכלת עליו בחיים וכנראה גם הוא לא עליי כי חיצונית אני לא מה שהוא אהב , אבל עכשיו הכרתי את המלאך שבו והוא אוהב את איך שאני נראית .. אז לא יודעת. זה כן מגניב לחשוב שאלוקים הפגיש בינינו ככה אבל כל הזמן חוזר בי הפחד הזה שציינתי קודם. אני לא ידועת לאיזה תשובה אני מצפה פשוט .. אולי לשמוע מה דעתך ..

תשובה:

התשובה ניתנה על ידי הרבנית ג'ני רוזנפלד במסגרת מיזם "משיבת נפש – רבניות בית הלל"

שלום לך ותודה על שאלתך. קשה לחיות עם הספקות שאת מתארת. קשה גם להשקיע בקשר שבו בכל רגע נתון מתעוררים הספקות שאת מתארת וכך לא מאפשרים לך לתת לקשר כאשר כל רגע את שואלת אם זה באמת זה, ולא נותנת לעצמך באמת לבנות ולתת לזה צ'אנס.

הגמרא אומרת כמה דברים חשובים בהקשר זה.

בתחילת מסכת סוטה (דף ב ע"א) מובאת בשם ר' שמואל בר רב יצחק מסורת של ריש לקיש על פיה הזיווג קשור במעשי האדם. ריש לקיש סבור שאדם טוב וישר ימצא אישה עם תכונות אלו, וכן להפך. ראוי לדייק שאין הוא טוען שלכל אדם ישנו זיווג אחד המיועד לו. אלא, לכל אדם כמה אפשרויות לזיווג, ובלבד שבני הזוג מתאימים מבחינת מעשיהם.

בהמשך אומר רבה בר בר חנה אומר בשם ר' יוחנן "קשין לזווגן כקריעת ים סוף". כלומר, רבי יוחנן אומר שיצירת זיווג טוב דורשת מאמץ עליון. כידוע, ר' יוחנן חולק בדרך כלל על ריש לקיש, אך נראה שכאן דעותיהם שוות בכך שמדעות שניהם משתמע שייתכן שיש כמה זיווגים אפשריים לכל אחד.

רק בסוף הסוגיא אנו מוצאים את שיטת רב יהודה בשם רב האומרת שיש זיווג אחד ויחיד שהקב"ה מחליט עליו עוד לפני שהוולד נוצר, ומכאן מתקבל רעיון "הזיווג המיועד."

הגמרא מנסה ליישב בין השיטות השונות, ולא אכנס לזה כאן. אך גם אם נאמר שהקב"ה מכריז על הזיווג המיועד לכל וולד עוד לפני שנוצר, אין דרך מוחלטת בשבילנו כבני אדם לדעת אם מצאנו אותו. ובנוסף ראינו שמושג הזיווג המיועד איננו מוסכם על הכל. גם אם נאמין בכך שהוא קיים, אין בידינו כלי שבאמצעותו נדע בוודאות שאכן מצאנו אותו.

ספק זה, בדבר הזיווג המיועד, הוא ספק שתצטרכי לחיות איתו בין אם הזוגיות שתיארת תתקדם ותבשיל ובין אם תמצאי מישהו אחר. לכן נראה לי שעדיף לא להקדיש לכך מחשבות רבות. זוהי אחת השאלות שאין עליהן תשובה, וחבל שרעיון זה ימנע ממך לשמוח במה שאפשר ולמצוא בן זוג שאיתו את עשויה לפתח חיים מלאי משמעות. מובן שתצטרכי למצוא בתוכך את השקט הנפשי הנחוץ להגיע להכרעה כזו.

ממה שכתבת יש כמה שאלות שתוכלי לשאול כדי לבחון את עצמך ולבדוק עד כמה הספק סביב נושא הזיווג המיועד לא נותן לך מנוחה: איך את מרגישה באמת סביב הקשר הזה? כתבת שהוא רוצה בזה יותר ממך – אבל האם את רוצה בזה בכלל? כתבת שיש ביניכם פער בנושא הדתי – האם זה מפריע לך?

חשוב גם להפריד בין הרצון שלך לקרב אנשים לדת ובין הרצון שלך למצוא בן-זוג. אני מציעה לך לשוחח על דברים אלו עם חברה טובה או קרובת משפחה שמכירה אותך מקרוב. יכול להיות ששיחה כזו של חשבון נפש תעזור לך להתקדם ולדעת מה נכון לך כרגע.

יש פתגם ידוע: "אין שמחה כהתרת הספקות" – ובזה אני מברכת אותך. שתמצאי את השקט הנפשי הנחוץ לך בזמן הנכון ועם האדם המתאים. ובע"ה שזה יגיע בקלות ובקרוב!

ג'ני

אני לא מצליחה לשמור 6 שעות ושומרת רק 3, האם אפשר להקל?

שלום רב,

אמא שלי מגיעה ממוצא גרמני ושמרה רק שלוש שעות בין בשר לחלב, כשהתחתנה לקחה את המנהג של אבא שלי והתחילה לשמור שש שעות.

אני מרגישה שקשה לי לשמור 6 שעות, אני לא עומדת בזה ושומרת רק 3 שעות. אני מרגישה שזה לא מלכתחילה, אבל רציתי לדעת אם יש מקום להקל.

הערה: אני נשואה, כשהתחתנתי החלטתי לא לקחת את המנהגים של בעלי כיוון שהוא מגיע מרקע אחר לגמרי. ככה שאני ובעלי שומרים על מנהגים אחרים ומכבדים את המרחב אחד של השני.

תודה רבה!

 

תשובה:

שלום רב,

תודה על פנייתך אני מבינה משאלתך שיש לך קושי גדול סביב המתנה ארוכה בין בשר וחלב, את מחויבת להלכה ומנסה למצוא את דרכך ההלכתית.

קיימים  מספר מנהגים בהקשר של המתנה בין בשר לחלב

המנהג הרווח בעדות המזרח ובין יוצאי ספרד לשמור שש שעות, גם חלק מהאשכנזים נוהגים כך. מנהג ארצות גרמניה לשמור שלוש שעות ומנהג הולנד לשמור שעה. וישנם מנהגים נוספים.

השאלה היא האם מותר לשנות את המנהג של בית אביך?

הגמרא במסכת פסחים (דף נ, ב) קובעת שאין לשנות מנהגים ולומדים זאת מהפסוק "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח). בתלמוד הירושלמי (פסחים פרק ד הלכה א)  חולקים על עמדה הזו וקובעים שמותר לעשות התרת נדרים על מנהגים.

הגרי"ש אלישיב בהערותיו על הסוגיה בבבלי פסחים  אומר שלגבי מנהגי אבות לא נחלקו הבבלי והירושלמי, ומוסכם שלא ניתן להתירם. הגרי"ש מציע שני הסברים לכך:

א. המנהגים אינם נדר שאדם נדר בעצמו אלא הם נדר שנדרו אבותיו ולכן התרת נדרים לא תועיל.

ב. יתכן שנדר כזה שעובר מאב לבן התקבל כדבר איסור ולכן אי אפשר לבטלו.

הנוהג המקובל בציבור הוא להחמיר ולא לשנות מנהגים כלל ללא סיבה. אולם בדברי הפוסקים רואים שישנם סיבות שמאפשרות לשנות  אתזמן ההמתנה בגלל מצב של חולי או חולשה (ילקוט יוסף פט, כב – מובא בהרחבה, ועוד פוסקים).

מכאן שאם לאדם יש סיבה רפואית (ויש לברר האם גםיש לו סיבה פסיכולוגית) שמונעת ממנו לשמור את המנהג אבותיו יוכל לעשות התרת נדרים ולשנות את מנהגו. לדוגמא אדם הסובל מהפרעות אכילה שבגינם אינו שם לב לשעה ומרגיש שהוא "פושע" כי אינו שומר מספיק שעות ישאל שאלת רב ואולי יתאפשר לו ולעשות התרת נדרים (ראי הרחבה). כך פוסק הרב יצחק יוסף (בילקוט יוסף כה) כשמתיר לאשכנזי לשנות את מנהגו תמידית עקב מחלה או חולשה על ידי התרת נדרים.

כדי להתיר נדר צריך לכנס "בית דין" של שלשה אנשים שצריכים לבדוק את הסיבה להתרת הנדר, רצוי שאנשים אלו יהיו אנשים שיש להם ידע בהתרת נדרים, אם יש לך רב שאת מתייעצת איתו כדי לבקש ממנו להוביל את התהליך (שו"ע יו"ד רע"ח).

לא ברור משאלתך למה אינך מצליחה להמתין שש שעות בין בשר לחלב. אך נראה שאם יש לך חולשה כל שהיא יש מקום להקל, אם מדובר בשינוי לטווח קצר אין צורך בהתרת נדרים. אולם אם מדובר בשינוי המנהג ממש עליך לעשות התרה.

אם יש לך ספק לגבי הקושי האישי שלך בהמתנה בין בשר לחלב את מוזמנת לפנות אלי שוב כדי שאוכל לתת לך תשובה אישית יותר.

בקשר להערתך על קבלת המנהגים של בעלך ניתן לעיין בתשובה  של הרבנית תמר ביטון בנושא זה כאן.

כל טוב,

בתיה

 

הרחבה:

מקורות נוספים על המתנה בין בשר לחלב

בגמרא (חולין קה א) או מוצאים שלא אכלו בשר וחלב באותו ארוחה. או בגלל שטעם הבשר נשאר ביו השניים

(רש"י במקום )או בגלל שהבשר נשאר בין השנים ואי אפשר להוציא אותו. (הרמב"ם מאכלות אסורות פרק ט).

 

יש כמה דעות לגבי הזמן שצריך להמתין בין בשר לחלב-

הרמב"ם(שם) פסק שצריך לשמור כשש שעות

התו"ס (חולין דף קה א) פוסק שלא צריך  להמתין בין סעודת שחרית לסעודת ערבית אלא כל עוד שסיים לאכול, פינה את השולחן וברך ברכת המזון יהיה מותר לו לאכול גבינה.

הגהות מיימוניות (על הרמב"ם שם) מוסיף שאם נוהגים שלא להמתין צריך לנקות את השניים היטב ורק אז יוכל לאכול גבינה,

השולחן ערוך (יו"ד פ"ט א) קובע שצריך לשמור שש שעות בין בשר וחלב.

הרמ"א פוסק שמעיקר הדין מספיק להדיח ולנקר את השיניים ולברך ברכת המזון. במדינות אשכנז נהגו לשמור שעה אחת ולברך ברכת המזון אך יש מנהג לשמור שש שעות וכך ראוי לעשות לדעת הרמ"א.

הפרי חדש מביא פירוש חדשני כשאומר שלא צריך לשמור בהכרח שש שעות, אלא מספר השעות שנהוגות בין ארוחה לארוחה לדוגמא בחורף יש ארבע שעות בין ארוחת צהרים לארוחת ערב ולכן יש לשמור ארבע שעות. הוא לומד זאת מהגמרא שמציינת שצריך להמתין בין סעודה לסעודה.

המנהג לשמור שלוש שעות יכול לנבוע   א. מהשתלשלות המנהג, של הפסק של שעה, שהפך במרוצת הזמן להיות הפסק של שלש שעות.  ב. הבדל בין ארוחה אחת לשניה היה שלוש שעות.

ברור מכאן שיש אסמכתא לכל הדעות הנהוגות במשפחתך. אך להלכה יש העדפה לשמירת שש שעות.

 

מקורות בנושא שינוי המנהג בהמתנה בין בשר וחלב

פתחי תשובה (בסימן פט סעיף ג) מביא דעת החת"ס שאדם שאינו בריא יכול לשנות מנהגו וכך פסק גם ערוך השולחן (קפ"ט סעיף ז). הם לא הכריחו התרת נדרים. אך מדברי הילקוט יוסף נראה שהדעות הללו מתיחסות רק שיש שינוי זמני במנהג.

 

סעיפי הילקוט יוסף יורה דעה פט כב שהופיעו בתשובה

כב חולה קצת, [אפילו אין בו סכנה] מותר לו לאכול גבינה ומאכלי חלב לאחר שעה אחת מאכילת בשר, ואין צריך להמתין שש שעות. וכן חולה אולקוס שצריך לאכול כל איזה זמן, ואין לו מה לאכול אלא מאכלי חלב, אינו צריך להמתין שש שעות בין בשר לחלב. ואם יכול יחצוץ את שיניו, כדי שלא יהיה בשר בין שיניו. [ילקוט יוסף חלק ח' איסור והיתר כרך ג' עמוד שצח. יביע אומר חלק א' חלק יורה דעה סימן יד אות יג]

כה אשכנזי שנהג תמיד להמתין בין אכילת בשר לחלב שש שעות, ועכשיו מפני חולשתו או מחלתו רוצה לנהוג תמיד כהמקילין להמתין רק איזה שעות, כיון שרוצה לבטל מנהגו לגמרי צריך שיעשה התרה. ומועיל לעשות לזה התרה, כיון שאצלו אינו חיוב מן הדין. אבל במקום שכולם נהגו להמתין שש שעות, אין מועיל לזה התרה לאשכנזי, עד שיתירו כולם. וספרדי שצריך להמתין שש שעות בין בשר לחלב מעיקר הדין, ואחד רוצה לנהוג להקל תמיד, [ולא מפני מחלתו באופן חד פעמי], אין מועילה לו התרה על כך. [ילקו"י איסור והיתר כרך ג' עמ' שצט. יבי"א ח"ב חיו"ד סי' ל' אות ו'. וח"ו סי' ז אות ה'. שו"ת יחוה דעת ח"א סימן נ']

האם אדים לוהטים הופכים את כלי המטבח והתבלינים לבשריים?

השאלה:

התנור שלי הוא תנור משלב עם וכיריים. ביום שישי, שמתי חזה עוף בתוך התנור מתחת ל"גריל" ולאחר כמה דקות ראיתי שעשן/אדים יוצאים מהתנור, וזה היה נראה שהם יוצאים דרך הכיריים. באותו זמן היה מונח על הכיריים סיר חלבי (לא במהלך בישול, סתם יושב על הכיריים בלי אש מתחת). והאדים "נגעו" בסיר חלבי.

האם יש בעיה בזה?

ובאופן כללי: האם יש השפעה של אדים שלא במקום סגור? למשל: אם אני מוסיפה תבלינים למרק בשרי בזמן הבישול, ואדים עולים מהמרק, זה משפיע על הצנצנת של התבלינים או על כף פרווה?

תודה רבה.

 

תשובה:

שאלת שאלה מצויינת.

האם אדים יכולים להשפיע על קדרה כדי לאסור אותה?

אדים בהלכה מכונים במונח זיעה, השולחן ערוך (יורה דעה סימן צב סעי ח) אוסר זיעה שעוברת ממחבת של בשר לקדרה של חלב ונבלעת בקדרה. אולם לא כל זיעה אוסרת:

רק אדים חמים וישירים אוסרים (רמ"א על דברי השולחן ערוך מבואר שיש איסור רק במחבת מגולה ושהאדים עדין היו ברמת חום של היד סולדת בו).
זיעה שאוסרת היא רק בנוזל ולא במוצק (בפת"ש ס"ק ו' (על פי הפרי מגדים שמצטט את הרמב"ם).
לכן בשאלתך לגבי עוף אין לאסור את הסיר מכמה סיבות: העוף, מוצק, היה בתנור מכוסה. האדים שיצאו מהכירים כבר אינם נחשבים "יד סולדת בו" כיוון שהיה מרחק בין התבשיל לסיר. ולכן אין בעיה עם הסיר.

לגבי שאלתך השניה, אם הכף והתבלינים נמצאים קרוב מאד לסיר והאדים יד סולדת בו: יש לחשוש שהם יהפכו לבשריים, בגלל שהסיר פתוח ואדים חמים עולים ישירות ממנו. לכן, יש להשתמש בכף בשרית ולא לקרב את צנצנת התבלינים קרוב מעל לסיר.

תודה על שאלתך

בתיה קראוס

הרבנית בתיה קראוס היא יועצת הלכה, עו"ס בכירה בתחומי זקנה נכות וקהילה, לומדת ומלמדת הלכה במתן

הרחבות:

שולחן ערוך יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן צב סעיף ח

לט] מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדירה של בשר, הזיעה עולה ונבלע בקדירה,

רמ"א : אם היה חלב במחבת, בעינן ס' בתבשיל שבקדירה נגד החלב שבמחבת. וכל זה מיירי שהמחבת מגולה והזיעה עולה מן המאכל עצמו לקדירה שעליה (ארוך), וגם מיירי שהוא בקרוב כל כך שהיד סולדת בזיעה במקום שנוגע בקדירה. אבל אם אין היד סולדת בזיעה, הכל שרי. ולכן תולין בשר לייבש על קדירות של חלב, ולא חיישינן לזיעה שעולה (פסקי מהרא"י סימן ק"ג). וכן אם המחבת מכוסה, הכל שרי מידי דהוי אשתי קדירות נוגעות זו בזו דאין אוסרין זו את זו בנגיעה, כל שכן בזיעה.

פתחי תשובה יורה דעה סימן צב ס"ק ו

(ו) הזיעה עולה ונבלע. עיין בפמ"ג א"ח בהנהגת הוראות או"ה סדר שני אות ל"ז שכתב דברמב"ם פ"ז מטומאת אוכלין דין ד' מבואר דדוקא זיעת משקין כמוהו אבל אוכלין כמו חלב המהותך אין זיעתו כמוהו א"כ יש לדון טובא אם היה מחבת מחלב למטה חם ולמעלה סמוך דבר כשר והזיעה עולה אפי' יד סולדת בזיעה אפשר יש להתיר ע"ש ועיין (בתשובת ב"ח החדשות סי' כ"ד):

כיבוד הורים והסתרה – כיצד להתנהל כשנוצרת מתיחות בין הילדים

שלום רב ,

נשמח לקבל את עזרתכן איך לפעול במקרה הנ"ל:

חמתי לפני זמן מה שמרה על הנכדים של הבת שלה במשך כמה ימים ששהתה בחו"ל, ובזמן הזה חמתי עברה תאונת דרכים שדורש לפנות אותה לבה"ח לבדיקות ומעקב לשלול פגיעה  מהבלימה, היא נשארה בבית של הבת שלה והנכדה בת העשרה סעדה אותה. לא אחות של בעלי ולא האמא שלו ולא אף אחד אחר לא סיפרו לנו על המקרה, בעצם הסתירו מבעלי הן את השמירה על הנכדים מאחותו בחו"ל וחמור יותר את תאונת הדרכים שעברה, שכמובן אם היה יודע מיד היה מפנה את אמו לבית החולים ודואג לה. אנחנו גילינו זאת רק אחרי כמה חודשים שמקורב למשפחה סיפר לנו. בעלי מאד פגוע על ההסתרה ועל השקרים. אנחנו חושבים שמכיוון שבעבר הערנו לאחותו מספר פעמים שהאמא שלה לא בקו הבריאות ולכן לנסות כמה שפחות להעזר בה בשמירת הנכדים, היא החליטה להסתיר לגמרי את המקרה. בעלי מאד פגוע מכך, רוצה להתעמת עם הבת בעיקר, כי האמא נשלטת על ידי הבת, אך מצד שני לא רוצים להגיע למצב של ניתוק היחסים. מה דעתכן, איך לפעול במקרה הזה?

התשובה:

שלום וברכה

ממכתבך נשמע שאתם מסורים לחמותך ורוצים בטובתה ובאריכות ימיה. כמו כן ברור שבעלך רוצה לקיים מצוות כיבוד הורים ורוצה להיות שותף.

משאלתך עולים נושאים רבים ומורכבים המשותפים למשפחות רבות. מהו כיבוד הורים? מהי לכידות משפחתית ואיך מגיעים אליה?  איך מגשרים על חילוקי דעות פנים משפחתיים? בתשובתי אנסה לדון בצדדים שונים העולים משאלות אלה. בתפילת הבוקר אנו אומרים את הברייתא המפורסמת "אלו הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא – כיבוד אב ואם ". כולנו רוצים לעשות את הדבר הנכון ולכבד את הורינו בדרך הטובה ביותר.

מסיבה זו חשוב לי להקדים את המאוחר ולהציע לכם לקיים דיון משפחתי שיבדוק את הצרכים המשפחתיים שלכם ואת מערבותכם בחיים של אמכם. יש לשקול אם הייתם רוצים לצרף לפגישה אישיות מקצועית או רוחנית מחוץ למעגל המשפחתי כדי לעזור לכם לנהל את הדיון באופן ענייני המכבד את כל המשתתפים.

ממכתבך עולים כמה נושאים-

  1. חובת כיבוד הורים
  2. זכות ההורה לקבל החלטות
  3. בקשת עזרה מההורים
  4. הסתרה
  5. שלום בית

חובת כיבוד הורים

במסכת קידושין (דף לא-לג)  לומדים על החובה לכבד את ההורים כמו שמכבדים את הקב"ה, כי הוא האב העליון. אין גבול לחובה הרוחנית לכבד את ההורים. הסוגיה מביאה אוסף של סיפורים המדגימים עד כמה  קשה להגיע לרמה הנדרשת בכיבוד ההורים . הסוגיה במקום אף לוקחת את הדברים לאבסורד כאשר היא  מספרת על רבי יוחנן שברך על כך שהוא יתום ולא יכשל במצווה חשובה זו.

בעשרת הדיברות כתוב "כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ" (שמות פרק כ פסוק יב). התורה מצווה כל אחד מאיתנו לכבד את הוריו באופן עצמאי (ללא התיחסות לאחרים במשפחה). גם המשנה מדברת על "חובות הבן על האב" (קידושין כט א) כלומר, הדברים שבן מחוייב לעשות לאביו. מצוות כיבוד אב ואם לא לוקחת בחשבון שיש לאדם אחים ואחיות. המצווה מוטלת על כל אחד ואחת לעשותה כמיטב יכולתו/ה (ראה הרחבה 1). לכן אני ממליצה שכל אחד מהאחים במשפחה יגדיר מה הוא יכול לעשות למען הוריו, ושיאפשר לאחיו להגדיר מה הם עושים בשביל הוריהם. אם כל אחד יתרכז במחויבות שלו ולא בחובותיהם של אחיו ואחיותיו מערכות היחסים יהיו טובות וענייניות יותר.

זכות ההורה לקבל החלטות

אינני יודעת את גילה של חמותך, ומהו מצבה הרפואי והקוגניטיבי. אני מניחה שהיא אחראית למעשיה, עצמאית יחסית, ויודעת לבחור בן טוב לרע.

כתוב בגמרא בקידושין "יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו ברייחים ומביאו לחיי העולם הבא " (קידושין דף לא עמוד א). רש"י מסביר (ראי הרחבה 2) שיש מי ששולח את אביו לעבוד בעבודה קשה, כמו טחינה בריחים, ועושה זאת מכוונות טובות ובצורה מכבדת, ולכן הוא  נחשב כמי שמקיים מצוות כיבוד הורים בהידור. ויש מי שמטפל באביו בכפפות של משי ונותן לו כל מחסורו אך נכשל כישלון חרוץ בקיום המצווה מכיוון שלא האיר לו פנים.

נראה לי שבעולם המודרני "הארת הפנים" היא הזכות שאנו נותנים להורינו להחליט מה נכון, ומה טוב עבור עצמם. מתוך עבודה קרובה עם הרבה אנשים זקנים, ואפילו עם חולים, אני יודעת שהדבר החשוב להם ביותר הוא האוטונומיה להחליט מה נכון להם ואיך הם רוצים לחיות את חייהם.  ברור לי שאתם יודעים זאת ומכבדים את דעתה של חמותכם, והכעס המופנה כלפי אחות של בעלך על כך שהיא "מנצלת אותה" נובע מעניין זה. אך, האם עלה בדעתכם שאמכם מחפשת משמעות בחייה, רוצה להיות פעילה, ובוחרת לעזור לבתה עד כמה שהיא יכולה? ייתכן שבאותה מידה היא הייתה שמחה לעזור לכם! רעיון זה מופיע בתלמוד הירושלמי ומצוטט בדברי התוספות על הגמרא שהזכרתי במסכת קידושין (המקור מצוטט בהרחבה 3): ר' ישמעאל לא הרגיש בנוח מכך שאימו רצתה לרחוץ את רגליו ולכן אסר עליה לעשות זאת. האם מצידה נעלבה ואמרה לחכמים שבנה אינו מקיים את מצוות כיבוד הורים. בתשובתם אמרו חכמים לר' ישמעאל שרצונה של האם הוא כבודה. אנו לומדים שהרגשת הכבוד שונה בכל אדם ואדם, ומכאן אם ההורים רוצים משהו, זהו כבודם.

האם מותר לבקש עזרה מההורים?

בתורה יש הסדרה של חובות בסיסיות בתוך המשפחה: אב חייב לפרנס את בנו עד גיל שש (ועל פי תקנות הרבנות הראשית עד גיל 18), יש חובה של אב ללמד בנו תורה, לשאת אישה, וללמדו אומנות  (קידושיו דף ל). התורה לא קובעת כללים משפטיים בעניינים שאינם חובה בסיסית, ולכן אין דיון בשאלה מה מותר לבן או לבת לבקש מהוריהם. ברור שההורה יכול לסרב או יכול להסכים, לכל דבר.  מדובר בהסדרים פנימיים בכל משפחה. כל משפחה שונה מרעותה, ובתוך כל משפחה היחסים בין כל בן להוריו שונים. התורה לא נותנת לנו "מתכון מדויק", אלא כלל בסיסי, והוא שהכל צריך להיות מתוך כיבוד אב ואם.

הסתרה

הסתרה בתוך המשפחה קשורה ל דפוס התנהגות משפחתי ותלויה בהיסטוריה המשפחתית המשותפת ולא פה המקום לדון בה. התורה מקפידה מאוד על לשון הרע ורכילות, והיא  אוסרת לדבר זה על זה מאחורי הגב גם אם הדברים הם דברי אמת. רכילות והסתרה מסכנות מערכות יחסים אף במערכת הקהילתית ובין מדינות, על אחת כמה וכמה בתוך המשפחה. אני שוב מעודדת אתכם למצוא דרך לדבר זה עם זה כדי להגיע לכבוד הדדי.

עיקר הפגיעה בעיניי, היא שלא שיתפו אתכם בתהליכי קבלת ההחלטות והדבר מכאיב לכם ומחליש את המשפחה. בנוסף לכך בזמן שהתרחשה התאונה הייתם יכולים לעזור גם לאימכם וגם לאחיינים שלכם. מצאו דרך להבהיר שאתם אוהבים את כל בני משפחתכם ורוצים להיות חלק בחייהם גם בימים מאתגרים. אם תנקטו בגישה כזו תמוססו את הצורך בהסתרה כי משפחתכם לא תרגיש שיש מה להסתיר.

שלום

אנו נדרשים להיות רודפי שלום כשם שאנו חייבים להיות רודפי צדק. במדרש (במדבר רבה פר' נשא יא' ו') מובאת רשימה ארוכה של סיבות מדוע "גדול השלום", וגובר על ערכים חשובים אחרים. אתמקד בשלש סיבות הקשורות לקשרים משפחתיים:

  1. גדול השלום, שהקב"ה שינה בדבר מפני השלום, שנאמר (בראשית יח): האף אמנם אלד ואני זקנתי.
  2. גדול שלום, ששינה המלאך שדבר עם מנוח, מפני השלום, שלאשה אמר (שופטים יג): הנה נא את עקרה ולא ילדת ולא ספר דבר זה למנוח.
  3. גדול שלום, שהשם שנכתב בקדושה, אמר הקדוש ברוך הוא ימחה על המים, בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו."

במקרה הראשון ה' "משנה" את המציאות. שרה אמרה על אברהם שהוא זקן, אבל ה' "שינה" וסיפר לאברהם ששרה אמרה שהיא זקנה כדי לא להכניס מחלוקת למשפחה. במקרה השני  המלאך נמנע מלספר מידע חשוב כדי לא להעיק על הקשר המשפחתי. ובדין אשה סוטה מוחקים את שמו של הקב"ה כדי להתמודד עם הקנאה בין איש לאשתו.

השלום הוא ערך כל כך חשוב שבשבילו לפעמים משנים מהאמת ומהראוי.

סיכום

אינני יודעת למה במשפחתכם בחרו לא לספר את כל האמת ואני מבינה שהדבר פגע בכם מאד. מחובתכם לנסות וליצור תרבות משפחתית חדשה ומכבדת. תרבות מכבדת היא תרבות שתשים את רצונותיה של חמותך, שהיא עתה זקנת השבט, במרכז. תרבות מכבדת תיקח בחשבון את הצרכים ואת החששות של כולם. השתדלו להאיר ולשקף את הנקודות החזקות של זולתכם והמעיטו בשיפוטיות ובביקורת. אם תנקטו בגישה חיובית תקבלו תגובות חיוביות ויחס של כבוד.

אפשר לפנות אלי להמשך השיחה. ליצירת קשר כתבו חזרה וצוות משיבת נפש יעביר לכם את פרטי הקשר.

בתיה

הרבנית בתיה קראוס היא יועצת הלכה, עו"ס בכירה בתחומי זקנה נכות וקהילה, לומדת ומלמדת הלכה במתן

 

הרחבה

  1. במסכת קידושין יש התיחסות נרחבת למגבלות מצוות כיבוד הורים. למשל אשה נשואה לא מחוייבת כמו אשה רווקה. בן שאין לו כסף לממן את צורכי אביו לא מחוייב לקחת הלוואה לשם כך. אדם יכול לעלות לארץ ישראל או לגלות למקום ללמוד תורה ועוד
  1. רש"י מסכת קידושין דף לא עמוד ב

-ומביאו לעוה"ב – שמכבדו בדברו דברים טובים וניחומים והמלאכה מטיל עליו בלשון רכה מראה לו צורך השעה שאינן יכולין להתפרנס אלא ביגיעה זו ובגמרת ירושלמי גרס מעשה בשניהם מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני פעם אחת אמר לו אביו מאין לך כך אלה אמר לו סבא מה איכפת לך טחון ואכול כלומר לעוס ואכול הראהו שקשה לו ושוב מעשה באחד שהיה טוחן בריחיים והיה לו אב זקן ושלח המלך בשביל אביו לבא לעבודת המלך אמר לו בנו אבא טחון ואני אלך תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה.

  1. תוספות מסכת קידושין דף לא עמוד ב

ועוד איתא בירושלמי דאמיה דר' ישמעאל כל שעתא ושעתא דהוה אתי רבי ישמעאל מבי מדרשא היתה רוחצת את רגליו והיתה שותה את המים כששמע רבי ישמעאל שהיתה עושה כך היה מסרב בדבר עד שבאת לפני חכמים והיתה קובלת על ר' ישמעאל בנה שלא היה מקיים מצות כיבוד ונבהלו חכמים בדבר ושאלו לרבי ישמעאל וספר להם המעשה וצוו לו שיניחנה לעשות רצונה ובענין זה הוא כיבוד.

אני סובלת מעליית מזון בושט, כיצד צריך לנהוג בברכת המזון?

אני סובלת מדלקת בושט שגורמת לעליית מזון זמן מה לאחר שאני אוכלת, לפעמים מדובר במספר דקות ולפעמים במספר שעות.

לא פעם הדבר תוקף אותי באמצע שאני מברכת ברכת המזון, ואני לא לגמרי בטוחה מה עליי לעשות במצב זה – להפסיק לברך? ללכת לירוק באמצע הברכה ולהמשיך? זה מצב לא נעים שמרגיש לי לא מכובד לזמן של ברכת המזון

תודה רבה

תשובה

שלום וברכה

אני מקווה שאת מרגישה  טוב יותר. אני מעריכה את  שאלתך מאד, מצד אחד את נמצאת בתפילה ורוצה לכבד את מעמד הברכה, ומצד שני את במצב לא נעים שבו את לא מרגישה טוב וצריכה לפלוט את הליחה  העולה בפה כל הסיטואציה לא נעימה מבחינה חברתית.

אין התייחסות ישירה לשאלה שלך בפסיקה, אומנם יש דיונים מקבילים בהלכות תפילה. השו"ע משווה בין דיני תפילה לברכת המזון ופוסק שאסור לדבר בברכת המזון שדינה כתפילה (או"ח קפג ח) ושאסור לעשות מלאכה בברכת המזון (או"ח קצא ג). לכן אנו נקיש מהלכות תפילה להלכות ברכת המזון.

מהעיון בדברים עולה שבמצבך מלכתחילה את צריכה לירוק את הליחה לתוך טישו או מטפחת ולהצניע את המטפחת כנהוג במקומותינו. אם את מתקשה לעשות זאת בפני רבים. אפשר להפסיק את הברכה לגשת למקום קרוב ואח"כ לחזור לשולחן ולהמשיך לברך. הקפידי לא לדבר באמצע כדי שלא יהיה הפסק.

את הפירוט של התשובה את מוזמנת לראות בהרחבה.

כל טוב בריאות שלימה,

בתיה

הרחבה:

בהלכות תפילה יש התייחסות למצב דומה למצב שאת מתארת, מה קורה כאשר אדם צריך לירוק ליחה בתפילה. הגמרא בברכות (דף כד עמוד ב) כתוב "שהרק בתפילתו כאילו רק בפני מלך" מכאן שלהריק את פיו בתפילה הוא גנאי. ברור שסתם אסור לירוק באמצע התפילה. בהמשך הגמרא אומר ר' יהודה "היה עומד בתפילתו ונזדמן לו רוק מבליעו בטליתו ואם טלית נאה הוא מבליעו באפרקסותו" ( אפרקסת הוא בגד שעוטף את הראש). בהמשך הגמרא מסופר על רב אשי שהיה לו רוק בפה וירק לאחריו הוא מסביר לרבינא שהוא אינסטניס (נקי מאד) ולכן לא יכול לנגב בבגדו. (הערה 1)

הראשונים והפוסקים התייחסו לסוגייה זו וקבעו כללים כיצד יש לנהוג במצבים אלו.

הרשב"א פירש שאסור לירוק כשאין אונס אך כשיש מצב כזה מותר לירוק לתוך הבגד. וכך פסק השולחן ערוך: "אסור לו לרוק; ואם א"א לו שלא לרוק, מבליעו בכסותו בענין שלא יהא נראה; ואם הוא אסטניס, (פי' שאינו יכול לראות דבר מאוס), ואינו יכול להבליעו בכסותו, זורקו לאחוריו". (אורח חיים הלכות תפלה סימן צז)

המגן גיבורים  כתב (סימן צז ס"ק ב) שלא רק במקרה של אונס אלא גם כאשר אדם מצטער מותר לירוק, ובמגן אברהם (שו"ע או"ח צ'ז ג) הוסיף שהסיבה שמותר גם לא במצב של אונס אלא רק של צער היא משום שמצטער ויהא טרוד בתפילתו

פסק המשנה ברורה פסק דין זה להלכה ( או"ח סימן צז ס"ק ד).

מכאן אנחנו מבינים שהרוקק מתוך צורך רפואי (או כל אונס אחר שהוא מצטער ממנו) אינו צריך לבולעו או להחזיק אותו בפה ( הערה 2 ).

מרב אשי אנו למדים שרגישותו של האדם משנה את התייחסותו לרוק. יש מי שממבחינה תרבותית שמעדיף לירוק לבגד ויש מי שמעדיף לירוק לאחוריו. נראה לי שבתרבות העכשוית אפשר להסיק שאנו נעדיף להשתמש במפית או מגבון לצורך זה.

נקודה נוספת העולה בפסיקה היא השאלה כיצד שומרים על המעמד המכובד של התפילה למרות היריקה.

השו"ע  בעקבות הגמרא פוסק  שהליחה לא תראה צריך להבליעו בטליתו או באפרקסתו משם מדייק המגן אברהם (שם סעיף ד') שצריך להבליעו בבגד תחתון כדי שלא יראו אותו. הוא תוהה האם מותר לנגב בבגד מיוחד שעשוי לכך למרות שרואים אותו, ויש בזה מיאוס, בגלל שבגד זה עשוי לכך במיוחד. המגן גיבורים (שם) קובע שגם בבגד מיוחד לכך צריך לכורכו שלא יראו את הליחה כך פסק המשנה ברורה (שם ס'ק ה).

נראה שאת יכולה לירוק לתוך מפית שהכנת מראש ולקפל אותה. אולם אם את מרגישה שלא נח לך לפלוט את הליחה למטפחת המיועדת לכך ואת רוצה ללכת למקום אחר כדי לא להיות בפני אנשים במעמד מביך כזה. ניתן לסמוך על המשנה ברורה בהלכות תפילה  (אורח חיים קד ד).

השו"ע או"ח סימן ק'ד מעריך בחובה לא להפסיק בתפילה בדיבור ולהשתדל לא לזוז ממקום התפילה והוא מאפשר להטות את הגוף כדי לזוז ממקום סכנה. על כך כותב המשנה ברורה בשם הפרי מגדים: "טוב יותר לקצר בדאפשר משיטה מן הדרך אבל הפמ"ג כתב יש להתיישב בזה דמשמע דהליכה לצורך התפלה לא הוי הפסק" (סימן ק'ד סעיף ד'). אפשר ללמוד למקרה שלך כמה דברים: 1. את יכולה לקצר את הברכה. אם את נמצאת אחרי ברכת "ויחסרנו" אלו הוספות שאינם עיקר הברכה אלא תחננוים את יכולה להפסיק לברך וללכת לטפל בעצמך (הערה 3).

לסיכום : במצבך מלכתחילה  את צריכה לירוק את הליחה לתוך טישו או מטפחת ולהצניע את המטפחת כנהוג במקומותינו. אם את מתקשה לעשות זאת בפני רבים. אפשר תוך כדי ברכה לפנות  למקום קרוב ואח"כ לחזור לשולחן ולהמשיך לברך.

הערות:

1.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כד עמוד ב

מיתיבי: המשמיע קולו בתפלתו – הרי זה מקטני אמנה. המגביה קולו בתפלתו – הרי זה מנביאי השקר, מגהק ומפהק – הרי זה מגסי הרוח. המתעטש בתפלתו – סימן רע לו, ויש אומרים: ניכר שהוא מכוער. הרק בתפלתו – כאילו רק בפני המלך! – בשלמא מגהק ומפהק לא קשיא: כאן – לאונסו, כאן – לרצונו, אלא מתעטש אמתעטש קשיא! – מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא: כאן – מלמעלה, כאן – מלמטה; דאמר רב זירא: הא מילתא אבלעא לי בי רב המנונא, ותקילא לי כי כולי תלמודאי: המתעטש בתפלתו – סימן יפה לו, כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה. אלא רק ארק קשיא! – רק ארק נמי לא קשיא: אפשר כדרב יהודה; דאמר רב יהודה: היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק – מבליעו בטליתו, ואם טלית נאה הוא – מבליעו באפרקסותו. רבינא הוה קאי אחורי דרב אשי, נזדמן לו רוק, פתקיה לאחוריה. אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרב יהודה מבליעו באפרקסותו? – אמר ליה: אנא אנינא דעתאי.

2.יש מחלוקת בגמרא לגבי ברכת הנהנים עם אכל ללא ברכה והאוכל עדין בפיו מה צריך לעשות? פוסק  שולחן ערוך (אורח חיים קעב ב) "שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, אם הוא דבר שאינו נמאס אם יפלטנו, יפלטנו ויברך עליו; ואם הוא דבר שנמאס, מסלקו לצד אחר ומברך. גם פה לומדים שאפשר להפליט את האוכל מהפה.  אך לעניננו ברור שהדבר גם מאוס וגם לא ניתן לבולעו  או להשאירו בפה.

  1. ברכת המזון בנויה מארבע  ברכות עיקריות ברכת הזן, ברכת הארץ, ברכת ירושלים וברכת הטוב והמטיב. כל הבקשות אח"כ הן תוספות שלא מעיקר הברכה שאפשר להשמיט אותם אם יש צורך בכך. להרחבה בנושא זה ראי http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=3478

כיצד לנהוג כשיש מיגרנות מצומות בצומות הקטנים?

שלום,

בני הוא נער אחרי בר מצוה והוא סובל ממיגרנות מדי פעם, שעלולות לבוא לידי ביטוי בהתקפים של כאבי ראש חזקים מאוד, ועד הקאות.

שתיה מועטה לדברי הרופאים היא אחד הגורמים להתקף.

כיצד להורות לו לנהוג בי"ז בתמוז ובצומות 'קטנים' אחרים?

התשובה

שלום רב,

אני מבינה מדברייך שאת חוששת שצום עלול לגרום לנער להתקף של מגרנה. בשאלתך את מתייחסת לצומות הקלים- צום גדליה עשרה בטבת וי"ז בתמוז.

מכיוון שאנו אחרי תענית י"ז בתמוז ולקראת תשעה באב, שבאם לא נזכה לביאת גואל, אנו חייבים לצום בו, אתייחס בדבריי גם לת"ב וגם לצומות ה"קטנים" ואני מקוה שהדברים יהיו לעזר לך ולבנך.

הרמב"ן כתב שבמקרה של חולה בתשעה באב אין צורך לבדוק האם נשקפת לו סכנה אלא שאם הוא חולה אוכל מיד. בכך שונה דין החולה בתשעה באב מדין החולה ביום הכיפורים. ביום הכיפורים נידרש לשקול האם יש סכנה או ספק סכנה לחולה ומתוך כך להכריע האם יתענה או לא. לגבי תשעה באב כותב הרמב"ן ש"במקום חולי לא גזרו רבנן" ודבריו הובאו להלכה בשולחן ערוך.

אמנם, הרמ"א כותב שנהגו להתענות אם אין צער גדול.

מהתיאור שבשאלה קשה לדעת עד כמה קרוב החשש להתקף בשל הצום, והאם שתיה מרובה לפני הצום ומנוחה במהלכו יכולים לסייע והאם הבן מסוגל לצום ללא שיגרם לו צער גדול ונראה לי שצריך לתת גם לו להעריך את כוחותיו.

לעתים ניתן להתחיל בצום ולהעריך את הכוחות במהלך היום. פתרון זה אינו מתאים לכל מקרה ויש להזהר ממצב בו בשלב בו הוא חש שהצום משפיע עליו לרעה כבר לא ניתן לעצור את ההתקף.

עם זאת אין מנוס מלומר כי כל עוד הוא בגדר בריא הוא חייב לצום ולבטא את צערו על חורבן בית מקדשנו וכדאי הוא בית אלוהינו שנצטער בשבילו אחת בשנה.

בצום י"ז בתמוז, ובשאר הצומות הקטנים הדין שונה.

הגמרא במסכת ראש השנה דנה במעמדם של ג הצומות שנקבעו על החורבן ומכריעה כי בזמן שאין ישראל תחת שלטון שמד אך עדיין אין שלום בעולם (ויתכן שהכוונה שטרם נבנה בית המקדש) קיום היום כיום צום תלוי ברצונם של ישראל. אמנם, כבר נהגו ישראל בימינו לקבוע כי עדיין עלינו לצום בימים אלו ,להתאבל בהם על חורבן המקדש ועל צערם של ישראל ולכן נקבע בשולחן ערוך כי "הכל חייבים להתענות".

השולחן ערוך מוסיף שאין לפרוץ גדר בענין זה ומסביר המגן אברהם כי השימוש בלשון זו "לפרוץ גדר" מדגיש כי מכיוון שהוכרע הדין לנהוג ביום זה איסור אסור לזלזל בו.

עם זאת, מכיוון שצומות אלו תלויים בקבלתם של ישראל, נהגו להקל בהם בכמה דברים. במקור נתקנו התעניות כדין תענית יום הכיפורים שאנו מתענים בה יממה מלאה. בתעניות אלו הצום מתחיל רק בבוקר בדומה לתעניות היחידים שמתענים על עצירת גשמים .כמו כן לא נהגו בהם להתענות בכל חמשת העינויים של יום הכיפורים ובניגוד לתשעה באב ויום הכיפורים נשים מניקות ומעוברות אינן מחויבות להשלים את הצום.

גם בדין חולה המתקשה לצום יש מקום להקל עוד יותר מאשר בתשעה באב וגם מי שיש לו מיחוש מסוים יכול להימנע מן הצום. לכן במקרה של בנך ניתן לומר כי אם הוא חושש שהצום עלול לגרום לו להתקף של מגרנה אינו חייב לצום בצומות הקטנים.

לקראת יום הכיפורים אני ממליצה לברר את הדין שנית לפי המצב של הבן

מאחלת לכם בריאות איתנה כח ושלווה ושנזכה שיהיו לנו צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי לששון ולשמחה.

זיוית

הרבנית זיוית היא יועצת הלכה וראש שלוחת צהלי משואות יצחק

מקורות לעיון:

זכריה א:

תלמוד בבלי ראש השנה י"ח:

תלמוד בבלי תענית י"א :

בית יוסף או"ח תקנ"ד

שולחן ערוך או"ח תק"ן א

מגן אברהם שם.

שולחן ערוך תקנ"ד סעיף ו ורמ"א שם

ערוך השולחן או"ח תקנ"

מובא בכה"ח תק"נ, ו, תקנד, לא

נדר שנדרתי ביסודי ונדר שנדרתי בבגרותי

שלום וברכה,

שאלותיי הן בנושא נדרים.

בהיותי ביסודי נדרתי נדר.. אני לא ממש זוכרת אם זה היה לפני או אחרי בת מצווה וגם את הנוסח המדויק לא. אבל אני חושבת שלא קיימתי אותו השאלה היא  אם צריך להתיר את הנדר הזה בנסיבות העניין.

שאלה נוספת היא על נדר שנדרת בהיותי בגירה. נדרתי להימנע מדבר מסוים במשך 40 יום והפרתי אותו. 40 היום חלפו השאלה היא אם אני צריכה להתיר אותו רטרואקטיבית. כאמור, אני מודעת לחומרה שבנדירת נדרים. ואני מנסה לעשות על זה תשובה שלימה. ראיתי בתשובות רבות תוכחה על עצם נדירת הנדרים. אני מתחרטת על שניהם, ורוצה לדעת האם יש משהו מעשי לעשות על מנת לתקן את זה.

שאלה נוספת היא מה קורה במקרה ומביך אותי לפרט את הנדר בפורום של שלושה גברים, גם בפורום של גבר אחד. יש מוצא למקרים כאלו?

תשובה:

שלום לך,

ישר כוחך על הרצון לתיקון הדיבור.

לעיתים מתעורר בנו צורך לקחת על עצמנו עשייה שלא התחייבנו בה על ידי הדין. הנדרים נותנים מענה ליצירת המחויבות האישית באותו עניין. לפעמים אנו מנסים להיגמל מהרגל רע, ולפעמים אנו רוצים להוסיף טוב או לבטא רגשות תודה. ניתן לתעל את הכוחות החיוביים האלה גם להתקדמות  פשוטה במידות וביראת שמיים ללא נדר.

ככלל, וכפי שכתבת בעצמך, יש להימנע מלנדור נדרים דווקא בשל הערך הגדול שניתן ליוצא מפינו!!! וכבר כתב שלמה המלך בקהלת "טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם" (קהלת ד, ה).

הדיבור הוא הכח המייחד את האדם ונצטווינו ליקרו ולשמרו.

לגבי אפשרויות לתיקון-

כתבת כי את מתחרטת על הנדר ולכן נראה כי כבר קיימת את השלב הראשון של התשובה והתיקון המעשי אותו את מבקשת והוא חרטה על העבר.

כעת ניתן להתמקד בקבלה לעתיד- לתת תשומת לב ומשקל לדברים היוצאים מפינו ולהימנע מנדרים. תהליך התרת הנדרים עצמו יסייע לך בעזרת ה' בתיקון זה.

בנוגע לשאלתך על הנדר הראשון:

אמנם יש ספק לגבי גילך (שולחן ערוך יורה דעה רל"ג סעיף א) ואין בשאלה מספיק פרטים על מנת לדעת בוודאות אם הנדר עדיין חל עלייך. מכל מקום במצב ספק יש להתיר.

בנוגע לשאלתך על הנדר השני  ועל המבוכה המלווה את פירוט הנדר.

אף על פי שזמנו של הנדר השני חלף, עדיף להתירו (שולחן ערוך יורה דעה רל"ח כ).

בעת התרת הנדר יש לפרט מה נכלל בנדר. (שולחן ערוך יורה דעה רכ"ח י"ד).

ההתרה, כפי שאנו מבצעים אותה כיום, צריכה להיות בפני שלושה אנשים. כל שלושה אנשים מישראל כשרים להתרת נדרים אך מאחר והם נתפסים כמעין בית דין המתירים הם גברים.

כתבת שעשוי להיות מצב בו מביך אותך לפרט את הנדר בפני פורום של שלושה גברים. אכן, זוהי סיטואציה שעלולה להיות מביכה ולא נעימה. פירוט הנדר נועד למנוע מצבים בהם מתירים נדר שהתרתו עלולה להוות מכשול לנודר/ת. לכן, כתבו הפוסקים שאין הכרח ליידע את כל המתירים בטיב הנדר ודי לפרט את תכנו בפני אחד מהמתירים (שו"ת הרשבא ח"ד ס"ב).

במצב בו גם פירוט בפני אחד מן גורם קושי גדול ניתן להתיר את הנדר על ידי שליח או שליחה. עליך לפרט בפני השליחה והיא תפרט את הנדר בפני אחד מן המתירים (פתחי תשובה "על נדרו"  על שו"ע יו"ד רכח טז).

אני מקווה שהאפשרות לפעול כך מהווה פתרון לקושי שתיארת.

כל טוב והיי ברוכה.

זיוית ברלינר.

מקורות לעיון ולהרחבה:

קהלת פרק ה' פסוק ד'

רש"ר הירש לבראשית פרק כ"ח פסוק כ

משנה מסכת נידה פרק ה משנה ו

משנה מסכת חגיגה פרק י משנה א

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף ע"ז

ר"ן על הגמרא בנדרים דף ע"ז עמוד ב

תלמוד בבלי גיטין לה"ה עמוד ב

שולחן ערוך  יורה דעה סימן ר"ג סעיף א

שולחן ערוך יורה דעה רכ"ח י"ד

שו"ת הרשב"א ח"ד סימן ס"ב

באור הגר"א לשולחן ערוך יורה דעה רכ"ח י"ד , אות כ"ה , ד"ה "ומיהו"

שולחן ערוך יורה דעה סימן רל"ג סעיף א

רמב"ם שבועות פרק ו הלכה ד

שולחן ערוך יורה דעה רכ"ח ט"ז

פתחי תשובה ט "על נדרו" על שו"ע יו"ד רכ"ח ט"ז

רשימות שיעורים הרב סולובייצ'יק מסכת נדרים דף עז עמוד א

רבי עקיבא איגר מסכת נדרים דף עז עמוד ב

אני עובדת במקצוע טיפולי, האם מותר לי לטפל בגברים?

שלום רב,
אני עובדת במקצוע טיפולי ומעוניינת להתחיל לקבל מטופלים (גברים ונשים- אבל כרגע יש מטופלים גברים על הפרק) באופן פרטי בקליניקה משלי.
יש לי שתי אופציות לקליניקה:
א. בתוך הבית שלי (כניסה פרטית, לא בבניין) בחדר פנימי, כאשר הבית ריק (באופן מכוון).
ב. בבניין משרדים- כאשר יש אפשרות להיכנס לכל קומה, אבל הקומה שלי תהיה ריקה בזמן הטיפולים.
אני באופן אישי מעדיפה את החדר שבבית שלי.
אשמח לקבל תשובה לגבי דיני ייחוד. האם אפשרי לטפל בגברים באופן כזה? האם שניהם אפשריים או שיש אחד עדיף? אני מטפלת הרבה בגברים, תמיד בחדרים סגורים אבל תמיד כשהקומה מלאה באנשים.
הטיפול לא כרוך במגע כלל. וייערך תמיד בשעות הבוקר.
השאלה דחופה מכיוון שיש לי פניות על הפרק ואני צריכה לתת תשובה בימים הקרובים.
תודה רבה ויישר כוח גדול על פועלכן

התשובה:

שלום לך,

תודה על שאלתך.

דיני ייחוד, להבנתי, מחנכים אותנו לחיים שיש בהם רגישות. במבט ראשון נראה שדין זה הוא סייג בפני מציאות בה עלול להתקיים קשר אינטימי בין איש ואשה שאינם נשואים זה לזו.

ואכן, פרטי הדינים מוגדרים לפי בחינת הסבירות לקשר אינטימי בין המתייחדים.

עם זאת, איסור זה עומד בפני עצמו וזאת למרות ההבנה הברורה שגבר ואשה עשויים לעסוק בכל מיני עיסוקים שאין להם כל קשר למתח המיני הקיים בין גברים ונשים, הייחוד הוא קו גבול ברור אותו מציבה ההלכה, שמשמעותו שכאשר מדובר בגבר ואשה שאינם נשואים זה לזו, עצם ההימצאות במרחב אינטימי, ונפרד מהסביבה הכללית היא מצב בעייתי.

(טעם נוסף לאיסור ייחוד הוא הרחקה ממצב בו תתכן לזות שפתיים מצד החברה ביחס למתייחדים)

לאור הנחה זו אני מבקשת לבחון את פרטי שאלתך.

יחוד בין גבר אחד לאשה אחת נחשב לאסור מדאוריתא אם האישה נשואה ואסור מדרבנן במידה והאישה רווקה[1].

יחוד הוא מצב בו גבר ואשה שאינם נשואים נמצאים לבד במקום בו לא סביר שיכנסו אליו אנשים אחרים.

ניתן היה לומר כי מכיוון ומדובר על מפגש בהקשר מקצועי בלבד, הטירדה במלאכה מסיחה את הדעת מאפשרויות של קשר אינטימי. אולם אני סבורה כי במקרה שהצגת לא יהיה נכון להקל כך. הן מפני העובדה כי את אמנם טרודה במלאכה אך המטופל אינו טרוד, והן מפני אופי המפגש הטיפולי שגם כאשר אין בו מגע יש בו משום יצירת קרבה נפשית.

אם את נשואה המצב פשוט יותר בהנחה שאישך בעיר. ההנחה היא שאצל בני זוג נשואים הידיעה שבן הזוג עשוי להגיע מונעת את האפשרות לעברה.[2] (מובן שבקשר זוגי בריא אין צורך בתחושה זו כדי להמנע חלילה מקשר אסור, וזו אפשרות שאינה עולה על הדעת).

במצב זה יש יתרון לעבודה מהבית, אך גם בבניין המשרדים הדבר אפשרי.

אם אינך נשואה המצב מורכב יותר וצריך לייצר מצב בו המרחב יוכל להיות מופרע על ידי אנשים נוספים, זאת ללא הפרעה לטיפול ולמקצועיותו כמובן.

ניתן לתת מפתח של הבית או של חדר הטיפול בבניין לאדם נוסף ולתת לו אישור עקרוני להגיע.

פתרון זה ניתן ליישום בביתך הפרטי או בבניין המשרדים, וכדאי להעדיף את המקום בו הימצאותו לעתים של אדם נוסף תהיה אפשרית וסבירה יותר.

(לדעת חלק מהפוסקים ניתן להשתמש במצלמת אבטחה, במידה וזו קיימת, ולאפשר לאדם נוסף לצפות בה מעת לעת. פתרון זה אינו מתאים לכל סוג טיפול ומקצוע).

אני מאחלת לך הצלחה במקצועך ומקווה שתצליחי להוסיף טוב ולראות ברכה במעשייך.

אם תרצי לשוחח על  פתרונות ספציפיים יותר תוכלי לשוב להיות בקשר דרך האתר .

זיוית

הרבנית זיוית ברלינר היא יועצת הלכה, , וראשת מדרשת רוני- מדרשה בצהלי.

[1]תלמוד בבלי קידושין פ:, סנהדרין כ"א:, מחלוקת הראשונים ועייני רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ"ב שכתב שהאיסור מדברי קבלה.

[2]שולחן ערוך אבן העזר סימן כ"ב, ט"ז שם בהבנת דעת רש"י בקידושין פ"א:

קשה לי עם נוסח התפילה של בעלי

אני ואישי מגיעים מעדות שונות, ואני לא אוהבת את נוסח התפילות של העדה שלו. ילדינו מגיעים לגיל שכבר נמצאים בתפילה וברור לו שנהיה כולנו בבית הכנסת שלו. אני מאוד מתקשה להתחבר לנוסח שלא גדלתי עליו וזה ממש הורס לי את חוויית התפילה שהייתי מאוד מחוברת אליה ואני מתגעגעת לנוסח שלי. איך קובעים מה הנוסח שמתפללים? והאם יש עצה לקושי הזה?

תשובה:

שאלתך היא שאלה משמחת, יש בה קיבוץ גלויות שהוא נס גדול של דורנו, ויש בה שאיפה לתפילה משמעותית של שני בני הזוג והצבת מודל חינוכי טוב לילדים. עצם העיסוק שלכם בשאלת התפילה והחיפוש אחר בית תפילה מתאים – הוא כבר אמירה חיובית וערכית לילדיכם.

אכן, נשמע מהשאלה שמוקד הקושי הוא חינוכי: לא התפילה שלך היא הנושא, אלא הצורך להחליט היכן יתפללו הילדים.

לאורך השנים המליצו פוסקים שבמשפחות הממזגות עדות שונות יתפללו הילדים דווקא בנוסח של האיש, מתוך החשש ששטף התפילה שלהם יתבלבל מהחשיפה לנוסחי עדות שונות. זהו הנימוק גם בכתבי פוסקים נוספים (הרב מלמד, "תפילה כהלכתה") יחד עם זאת, חשש זה אינו מוכרח – החשיפה לנוסחי תפילה שונים לאו דווקא פוגעת בתפילתם של הילדים, אדרבה – לעיתים היא מעשירה ומפתחת אותה. הרב רבינוביץ כתב כי "כיון שאנו חיים בתקופה של קיבוץ גלויות ויצירת קהילות חדשות, ועדיין לא גובשו מנהגי המקום, ולפיכך ניתן לקבוע מנהגים מחדש" – ולפיכך אין הכרח שבזוג מעדות שונות ייצמדו דווקא למנהג אחד (שו"ת שיח נחום, "האם אשה צריכה לקבל את מנהגי בעלה?").

בפועל, במספר ישיבות ויישובים הונהגו כבר תפילות בנוסחים מגוונים לכלל הציבור (ראי דברי הרב רמי ברכיה והרב אביחי קצין על כך כאן, והרב ישראל רוזן כאן, ועוד. אלו אינם ניסוחים של פסיקה הלכתית, אולם הם מעידים על ברכתה של הנהגה רבנית לשינויים המתרחשים בקהילות), מתוך תפיסה שבימינו החשיפה לנוסחים השונים היא חיובית ומסייעת לתפילה קהילתית ומאחדת.

 בנוסף, הדוגמא האישית שההורים יכולים לתת כשהם מתפללים בדבקות היא חשובה לפיתוח תפילת הילדים, ועל כן יש חשיבות לבחור מקום תפילה שבו זה יתאפשר. 

 

אולם הגמישות והפתרונות הקיימים לא בהכרח יתאימו למשפחה שלך ולכן יש לברר אותה על מול האופק המשפחתי האישי שלך – מה יתאים ומה לא יתאים לילדיכם, לאור היכרותכם עמם. זהו בירור שעליכם לערוך ביניכם לבין עצמכם. מדבריך נשמע שקיים פער בינך לבין אישך בנושא זה. שיח פתוח, כנות ולימוד משותף יכולים לסייע לכם להבין כל אחד את העמדה השנייה ולברר את הרגשות והצרכים השונים שלכם; חשוב לעשות זאת ברגישות ומתוך כבוד למורשת של כל אחד מכם.

לאור הבירור שתעשו, יעמדו בפניכם מספר אפשרויות. להלן חלקן:

  • להתפצל: להחליט שחלק מהילדים מצטרפים אליך כשאת הולכת לתפילה שאת בוחרת, וחלק הולכים איתו; או לבדוק אפשרות שהוא יילך עם הילדים בחלק מהפעמים ויאפשר לך ללכת לבדך לתפילה הרצויה לך, ובשאר הפעמים תצטרפו את והילדים אליו לתפילה בנוסח אבותיו. בכל אפשרות שתבחרו יש לשים לב שלא נוצרת הפרעה לשאר הציבור.
  • למצוא מניין מגוון: אפשר למצוא בית כנסת בו הנוסח נקבע על ידי החזן, או שהנוסח משלב קטעים ומנגינות מעדות שונות; כך הילדים יכירו הן את המסורת שלו והן את המסורת שלך.
  • אפשרות אחרונה היא לקבל על עצמך מספר שנים של תפילה בנוסח שאינו הגירסא דינקותא שלך. אני רוצה ברשותך לייחד מספר מילים לאתגר הייחודי שמציבה אפשרות זו.

רבים חשים שמנגינות התפילה שנטמעו בהם בילדותם הן אלה שפותחות להם את השער הפנימי אל חוויית התפילה והקדושה. הנוסח עליו גדלנו הוא המפתח אל עולם מופנם של תפילה, שאינו מוצג כלפי חוץ בשגרה. 

כשמתפללים בנוסח זר, הדלת הפנימית הזו לא נפתחת. זה הקושי הגדול.

יחד עם זאת, אם נתאר לעצמנו רגע את התפילה כמעין סולם, הניצב ארצה וראשו מגיע השמימה, נכיר בכך שרובד המנגינות המרגשות וזכרונות הילדות הוא רובד נמוך יחסית בסולם. דווקא הריחוק מהמנגינות, מהרובד הבסיסי הזה הפונה אל הרגש – יכול להיות זה שיפתח לך אפיקי תפילה חדשים, ומתוך האתגר תפילתך תתרחב ותתעשר. התפילה יכולה לצאת מחוזקת מתהליך זה.

חזקו ואימצו בבניית ביתכם ובחינוך ילדיכם.

שלומית

 

הרחבה:

השאלה שאת שאלת היא למעשה שאלה פשוטה יותר מבחינה הלכתית, יחסית לשאר השאלות המתעוררות בהקמת בית שמקורותיו במנהגי עדות שונות. כדאי לך לקרוא את תשובתה של הרבנית תמר ביטון העוסקת בהרחבה ובבהירות בנושא זה: https://www.meshivat-nefesh.org.il/questions/#toggle-id-5

 

מהם כללי הצניעות והמגע בין בני המשפחה בבית?

שלום וברכה,

אשמח לעשות סדר במה שקשור לצניעות בתוך המשפחה. כל המשפחה שלי דתיים ב"ה אך הדברים לא מספיק ברורים לי.

האם מותר לאבא שלי לראות אותי בלבוש לא צנוע, ואני צריכה להתלבש לידו כמו ליד כל בן אחר? ומה לגבי אחים (מעל גיל בר מצוה)?

האם מותר לי לגעת באחים שלי שעברו בר מצוה?

תודה רבה

תשובה:

תודה על פנייתך שמעידה על עמדה אכפתית כלפי ההלכה ורצון לדעת, לשמור ולקיים.

ברקע שאלתך עומדת חשיבות הקשר המשפחתי החם והטבעי, לצד ההקפדה על הגדרים ההלכתיים. יש בהלכה את האיזון בין שימור תחושת הקרבה החשובה כל כך בין ביני המשפחה לבין הצבת גבולות לחשיפה ולמגע.

מגמת ההלכה בנושאי צניעות היא לא רק "מניעת הרהור" ואינה ממוקדת רק בבעיית גבולות הביטוי הארוטי בין גברים ונשים. היא מציבה מודל להתייחסות לגוף, גישה כלפי החיים וסדר עדיפויות פנימי. לכן היא רלוונטית גם עם אנשים שהקשר איתם אינו ארוטי כלל ומבוסס על אהבה משפחתית.

בדברי הבאים אתן את ההדרכות ההלכתיות, והרחבה עם מקורות ונימוקים מופיעה בסוף התשובה.

שאלת לגבי כללי לבוש בשהות עם אביך והאחים, ולגבי נגיעה באחים.

לגבי כללי לבוש: ההגדרה של "לבוש לא צנוע" היא חמקמקה. בהלכה ישנו בסיס יסודי של לבוש שיש להקפיד עליו בכל עת שנמצאים עם בני המין השני מלבד אישך – ובכך נכללים אביך והאחים. 

מעבר ללבוש בסיסי זה, יש מקום בהלכה לנורמות הלבוש המקובלות, ולהתנהלות המכבדת את הזולת ומאפשרת להרגיש בנוח. מה שהחברה בה את חיה מגדירה כלבוש צנוע מחייב אותך. לגבי נורמות אלה, יש הבדל בין הקרובים לבין שאר העולם ויש יותר מקום להתגמשות כשאת עם בני המשפחה הקרובה.

לדוגמא, לפי ההלכה חובה להיות עם חולצה (גם בנים וגם בנות) – ועל כך יש להקפיד גם בבית עם אביך ואחיך. אולם, בעוד הנורמה ההלכתית מחוץ לבית היא להיות עם שרוול, ניתן בתוך הבית להיות ללא שרוול, אם בני המשפחה רגילים לכך וחשים בנוח במצב זה. 

בעניין הלבוש אין הבדל בין אב לאחים. 

לגבי נגיעה באחים בוגרים, יש יותר מורכבות בעמדת ההלכה.

ההלכה מגדירה הבדל בין נגיעה "סתמית" לנגיעה "של חיבה". אין כל בעיה בנגיעה סתמית ונייטרלית בין אחים, אולם יש להזהר מהגזמה במגע של חיבה. יחד עם זאת, ההגדרות מהו אותו "מגע של חיבה" אף הן תלויות במידה מסויימת בחברה ובנורמות הקיימות.

בימינו יש שפסקו שחיבוק ונשיקה אסורים בין אחים, יש שפסקו שאין בכך איסור אך אלו התנהגויות לא רצויות, ויש שהתירו חיבוק ונשיקה באופן המקובל בתרבות שאנו חיים בה.

יש לך על מי לסמוך אם תחליטי לנהוג לפי כל אחת מהדעות הנ"ל. כדאי לקחת בחשבון את תחושותיך ותחושות אחייך לגבי האפשרויות השונות: מה רמת המגע שחשובה לך לשמירה על תחושת קירבה ולכידות משפחתית? מה המחיר של צמצום מגע החיבה עם אחייך? האם הם יוכלו להבין את השיח ההלכתי בנושא?

כמו כן, חיי משפחה מזמנים סיטואציות שונות – גם מגע שאנו נמנעים ממנו ביומיום, יכול להיות חשוב וחיוני במצבים חריגים (של שמחה או צער, למשל). העיקרון המנחה הוא שהן המשפחה והן ההלכה הם דברים יקרים, חיים ומשמעותיים לנו, ולא נוותר לא על שמירת ההלכה ולא על השמחה והטבעיות שבקירבה לאחינו.

אשמח להיות בהמשך קשר איתך לגבי פירוט נוסף אם את מרגישה צורך בכך, וכן לגבי מצבים בהם יש יותר צורך בזהירות.

בברכה,

שלומית

 

הרחבה

השאלה לגבי צניעות בתוך המשפחה מביאה אותנו לבחון לעומק את מושג הצניעות – האם המוקד העיקרי שלו הוא בהרחקה והטלת גבולות על מתח בין המינים והתנהגות מינית בחברה (ואז המשפחה הקרובה לא כל כך חלק מהתמונה) או שהמוקד הוא בהצבת מודל התייחסות לגוף ותכונות פנימיות (ואז הרלוונטיות היא בכל מצב). 

האמת היא ששני המוקדים קיימים במינונים שונים בסיטואציות שונות. שאלתך ממוקדת יותר במוקד השני.

נורמות הלבוש ההלכתיות הבסיסיות מציבות בעצם מודל של התייחסות לגוף – הגוף מהווה משכן לצלם הא-לוהים שבנו, ולכן יש לכבדו ולכסותו, גם בהיעדר סיטואציה "ארוטית". ההלכה מעודדת רגישות כלפי עירום ומגע באמצעות הגבלתם; עמדתה היא שעירום ומגע הם משמעותיים ולא טריוויאליים, ומשמעותם נשמרת כשמוצבים עליהם גבולות. האמונה בנוכחות ה' בעולמנו מחייבת התכסות וצניעות. לכן, נורמות הלבוש מוקפדות גם בשהות עם בני המשפחה הקרובה.

ניתן לזהות שתי רמות של לבוש צנוע – "כיסוי ערווה", כלומר חלקי גוף אינטימיים, הוא חיוב מוחלט כשנמצאים עם בני המין השני, ללא תלות בחברה ובנורמות המקובלות (למעט אישך כשאתם מותרים). לעומת זאת, כיסוי חלקי גוף נוספים הוא נורמטיבי, תלוי הקשר ותרבות.

בדיון לגבי מצבים בהם לא ניתן לקרוא קריאת שמע, למשל במסכת ברכות (דף כד עמוד ב), אנו רואות כי ישנן הגבלות על חשיפת הגוף בין כל גבר וכל אשה, ללא הבחנה בין קרובות משפחה לכאלו שאינן.  

מאידך, הגמרא במסכת יומא (דף סט עמוד ב) מתארת בצורה סיפורית את ירידת המתח האירוטי בין קרובי משפחה, ובעצם אומרת שיחסיהם יכולים להיות קרובים יותר ויש פחות צורך במגבלות צניעות ביניהם.

ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה כא, ב) מצוין קריטריון חשוב של "נתכוין להנות". כלומר, שאלת הצניעות תלויה בסיטואציה, ומצב בו המתח המיני מופחת הוא תובעני פחות מבחינת צניעות.

קריטריון חשוב נוסף הוא ההרגל. למשל בשו"ע אורח חיים סימן ע"ה ניתן לראות גם בדברי השו"ע וגם בדברי הרמ"א שיש הבדל הלכתי בין חשיפת חלקי גוף שרגילים לחשוף לכאלה שההרגל המקובל הוא לכסותם.

צירוף שני קריטריונים אלה מאפשר להקל בלבוש בתוך המשפחה, כסיטואציה בה המתח המיני הטבעי מופחת ובה רגילים ללבוש פחות נרחב מאשר מחוץ לבית. למשל הרב דב ליאור כתב על אבחנה זו בין הנהוג בחוץ לנהוג בבית: https://www.yeshiva.org.il/ask/85972

קריטריונים אלה מותירים גם מקום לגמישות לפי הנורמות של משפחות שונות. 

לגבי הנגיעה בין אחים בוגרים, ישנה בגמרא דוגמא של אמורא שנשק לאחיותיו (עבודה זרה י"ז, ב) וישנן שם שתי אפשרויות להבין את רמת האינטימיות של מגע זה. מעצם הדיון ניתן להבין שהמגע בין אחים בוגרים עלול להיות בעייתי אם הוא אינטימי מדי, אך מצד שני אינו אסור לחלוטין כמו בין גברים ונשים שאינם אחים. קו זה ניתן לראות בהמשך ברמב"ם, שהכליל את האחיות בקטגוריה של "העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן", כלומר שקיים איסור על אינטימיות איתן אך אין מרכיב של משיכה מינית. הוא מסביר כי מגע גופני אינטימי הוא "דבר אסור ומעשה טפשים", אך אינו אוסר מגע סתמי, יומיומי וטבעי. 

גם הרמב"ם (איסורי ביאה כ"א הלכה ו') וגם השו"ע (אבן העזר כ"א סעיף ז) מגדירים חיבוק ונשיקה כקרבה הנמצאת בתחום המוגזם, שיש להמנע ממנו בין אחים, אך אין בעיה במגע פחות אינטימי כגון נתינת יד. כפי שכתב למשל שו"ת משנה הלכות (ה, רכה) "אבל נגיעה סתם באחותו לא מצינו איסור גם להרמב"ם… ופוק חזי מאי עמא דבר, נוהגין ליגע באח באחות". כלומר, הנוהג המקובל הוא שאין בעיה בנגיעה יומיומית וטבעית בין אחים, וכך גם הנורמה המקובלת והסבירה.

ניסוח השו"ע העלה בפי מפרשיו את האפשרות שכוונתו אינה לאסור ממש חיבוק ונשיקה בין אחים. התנסחותו היא "המחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם, כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהם, אף על פי שאין לו שום הנאה כלל, הרי זה מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טיפשים". 

מצד אחד יש כאן איסור ברור, ומצד שני, אילו האיסור היה ברור ומוחלט, לא היה צורך להוסיף את המילים "מגונה", "מעשה טפשים". לכן, היו שסברו שאין ממש איסור אלא רק המלצה לראות את העניין כאסור. יתרה מזו, היו שכתבו שמי שיודע בוודאות שמשמעות המגע אינה בעייתית עבורו, אין עליו מגבלה כלל. כך למשל כתב הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם (מצות לא תעשה שנג): "אבל הכל גדר וסייג ומותר בקרובות למי שמוחזק שאינו חשוד לעשות כיעור ונמנע משאר הנשים". והתוספות (שבת יג. ד"ה "ופליגא") גם כתבו כעין זה. 

בקרב פוסקי זמננו רבים  התירו דרגות שונות של נגיעה בין אחים בוגרים. 

למשל, הרב יעקב אריאל הגדיר את פסיקת הרמב"ם כ"המלצה להמנע מחיבוק ונישוק" : https://www.yeshiva.org.il/ask/87940

הרב דב ליאור מציין שכוונת הרמב"ם שזה "מגונה" ולא אסור מעיקר הדין: https://www.yeshiva.org.il/ask/403

כמו כן, לדעת שו"ת בתי כהונה (באוצר הפוסקים סימן כ"א סעיף קטן נ"א), לפי הרמב"ם והטור אין איסור חיבוק ונישוק בקרובים אלא דרך אזהרה.

הרב יהודה הרצל הנקין (שו"ת בני בנים, חלק ד, סימן יג) הוסיף כי יש מקום יותר להקל במצבי ארעי, כלומר בסיטואציות המתרחשות בחיי משפחה ויש בהן יותר צורך במגע בין האחים מאשר בשגרה. באופן דומה, הרב אלישיב (קובץ תשובות, חלק ב, סימן כ) הגם שגישתו מחמירה יותר, התיר לאדם ללחוץ את ידה של אחותו בפגישתם לאחר פרידה ארוכה.

הרב אליעזר מלמד כתב  (כאן: https://www.yeshiva.org.il/ask/11169  וגם כאן: https://www.yeshiva.org.il/ask/16774 ) כי כיום, בהתאם לנורמות החברתיות הקיימות, מותר גם חיבוק ונישוק כמקובל. זאת משום שבחברה ובתרבות מעשים אלה בין אחים יכולים לבטא את האהבה והקירבה המשפחתית והרצויה שביניהם, ולא לשאת משמעות ארוטית בעייתית.

האם מותר לעשות איפור קבוע?

האם מותר לי לעשות איפור קבוע? ( פס במקום אייליינר)? אני רגישה לחומר והוא תמיד נוזל לי…תודה רבה!!

תשובה:

שאלתך נוגעת באיסור הקעקע הכתוב בתורה:(ויקרא יט, כח): "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה'", והאם איפור קבוע (הנעשה על ידי החדרת צבע מתחת לעור וכרוך בהוצאת מעט דם) הוא כתובת קעקע האסורה בתורה? 


תשובה בקצרה: (התשובה בהרחבה יחד עם המקורות מובאת בסוף הדברים)

 שורש האיסור בתורה הוא על כתובת קעקע כחלק מעבודה זרה. (טור יורה דעה קפ) על כתובת קעקע כיום, שאינה נעשית לשם עבודה זרה, חל איסור לדעת רבים, משום שנעשית כדי להידמות ל"חוקות הגויים". (אגרות משה יורה דעה ח"ב, נג).

השאלה האם איפור קבוע נכלל באיסור זה?

יש פוסקים שהחמירו בכך, למשל: הרב שמואל ווזנר, כ"סרח קעקוע" – הפעולה דומה – החדרת צבע מתחת לעור. הרב יצחק עראמה רואה בכך קעקוע ממש ואוסר. לעומתם – יש המתירים, למשל: הרב עובדיה יוסף, הרב דוב ליאור, מפני שלאחר זמן,  גם אם שנים, האיפור דוהה ונעלם, ואין בו כתיבת אותיות ואינו לשם עבודה זרה. הרב אשר וייס מתיר במקום שיש צורך – עוגמת נפש בגלל מראה וכדו', מפני שהתהליך של האיפור אינו דומה לגמרי לקעקוע. 

נראה שניתן לסמוך על המתירים, בעיקר אם יש צורך בדבר. 

בברכה,

רחל קרן

הרבנית רחל קרן היא ראש בית המדרש במדרשת עין הנצי"ב. בוגרת תוכניות ההלכה בבית מורשה ובמדרשת עין הנצי"ב וישיבת מעלה גלבוע. בעלת תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית ותואר שני מבר-אילן. בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות חינוכית.

 

הרחבת התשובה:

כאמור, איסור הקעקע נזכר בתורה בפרשת קדושים (ויקרא יט, כח): "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּבָּכֶם אֲנִי ה'". אמנם יש המפרשים שמדובר באיסור על פעולה הנעשית בהקשר של אבלות על מת (לנפש = על מת. כך אבן עזרא על הפסוק)  אך בגמרא נלמד איסור הקעקוע כאיסור כללי, ולאו דווקא בהקשר לביטוי אבלות:  

מסכת מכות (כא, ע"א): משנה: הכותב כתובת קעקע, כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב – אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בידו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם. ר"ש בן יהודה משום ר' שמעון אומר אינו חייב עד שיכתוב שם את השם שנאמר: "…וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'"

הטור (יורה דעה קפ) מבאר שאיסור נובע מ"חוקות הגויים", מנהגם של גויים לקעקע את עורם כחלק מע"ז . בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב, נג) טוען הרב פיינשטיין שמאחר שקעקוע הפך לדבר שכיח ומקובל בחברה המערבית, שוב הפכה "כתובת קעקע" לאסורה מטעם זה של "חוקות הגויים", כע"ז. 

יש המסבירים את טעם האיסור– בפגיעה בגוף כפי שנברא, ויש הרואים בקעקוע ביטוי של עבדות, כפי שאכן נעשה בדורות עברו לעבדים, וכלפי עמנו – על ידי הנאצים. 

לגבי גדר האיסור: 

בדיון בגמרא (שם): "אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: עד דיכתוב 'אני ה" ממש [כלומר: האיסור הוא רק אם כותב בקעקע את שם ה' המפורש על גופו]. אמר ליה: לא כדתני בר קפרא: אינו חייב עד שיכתוב שם עבודת כוכבים, שנאמר 'וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה" אני ה' ולא אחר. [האיסור דוקא על כתיבת שם כלשהו של ע"ז]."

המחלוקת בגמרא היא מה נלמד מצירוף המילים "אני ה'" לאיסור: מה היא אותה "כתובת קעקע האסורה – האם כתיבת ה' המפורש על גופו, או כתיבת כל שם של ע"ז. 

בהמשך הגמרא משתמע שהעושה קעקע וכוונתו לשם רפואה –מותר, ובלשונם: "מותר לו לאדם שיתן אפר על גבי מכתו … כל מקום שיש שם מכה מכתו מוכיח עליו" [שלא נעשה לשם ע"ז]. (מכות כא, א).

הפוסקים חולקים-  האם יש משמעות לסדר הפעולות – קודם כתיבה ואחר כך החדרה לעור או אין משמעות לסדר?

את אופן הפעולה מפרש רש"י (שם): כותב תחלה על בשרו בסם או בסיקרא ואחר כך מקעקע הבשר במחט או בסכין ונכנס הצבע בין העור לבשר ונראה בו כל הימים. 

תיאור הפעולה ברש"י נראה דומה לפעולה הנעשית לצורך איפור קבוע.

הרמב"ם (הלכות ע"ז יב, יא) משייך את איסור הקעקע לעניין עבודה זרה והתהליך הפוך:  קודם שריטה ואחר כך מילוי בצבע, וזה האיסור מדאוריתא. . ואם לא כתב – פטור, אבל אסור. סדר זה מופיע גם אצל הרא"ש (פסקי הרא"ש. מכות ג, ז). ואם הסדר אינו כך – פטור. לדעת הריטב"א, אשר דן בדברי רש"י (ריב"ן) וברמב"ם אין הבדל בסדר הפעולות, ואין הבדל אם כתב או עשה רישום אחר. 

ומכאן עולה השאלה: האם עצם הפעולה של החדרת צבע באופן קבוע – אסורה, גם אם לצרכי נוי וקוסמטיקה, או האיסור הוא רק כאשר נכתב דבר בכוונת עבודה זרה? האם צריך להיות רשום בה שם ע"ז? ואם לוקה רק כשמדובר בע"ז, האם בסתם – פטור אבל אסור, או שמותר? 

בדברי ר' ירוחם מהראשונים נראה שאין איסור במצב זה:
"אסור לכתוב כתובת קעקע בבשרו, כלומר, לחקוק רושם בבשרו, שכך היה דרך עובדי עבודה זרה ולוקה עליו מן התורה… ומותר לשום אפר מקלה על מכתו, דמכתו מוכחת עליו שאינו עושה לשם עבודה זרה.  כך פשוט (רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה, נתיב יז, חלק ה, דף קנט, טור ב) מדברי רבנו ירוחם אפשר להסיק שאם אין כוונה לע"ז – מותר. 

אולם בשולחן ערוך עולה שאסור (בשולחן ערוךיורה דעה סימן קפ סעיפים א – ד: )

א: כתובת קעקע היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים: ב: עושה כן על בשר חברו אותו שנעשה לו פטור אא"כ סייע בדבר:

ג: מותר ליתן אפר מקלה על מכתו:

ד: הרושם על עבדו שלא יברח פטור (ונראה דלכתחילה מיהא אסור) (דעת עצמו).

מדברי שולחן ערוך עולה שכל כתובת קעקע אסורה. 

בעל "הלבוש" מביא מקרה נוסף כתובת קעקע על עבד שברור שאינה משום עבודה זרה אך אוסר גם אותה מדרבנן. הלבוש מתיר רק ענייני רפואה (לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, סימן ק"פ).

ומותר ליתן אפר מקלה על גבי מכתו, דמכתו מוכיח עליו שאינו עושה כן משום חוקותיהם אלא לרפאות המכה…. והרושם על עבדו לעשות בו זה לסימן שלא יברח – פטור, שהרי לא משום חוקת הגוים הוא עושה. מכל מקום לכתחילה אסור לעשות כן מדרבנן אפילו בעבדו.

וכך גם בפתחי תשובה (שם)

מדברי שו"ע ונושאי כליו נראה שניתן להבין שגם האיפור הקבוע – אסור, כי גם בו מחדירים צבע תחת העור כדי לתת צבע סביב העין או על גבי השפתיים וכדומה, כמו שעושים בכתובת קעקע. 

על פניו מעיון במקורות אלו יש בעיה באיפור קבוע. 

(דיון נרחב על פי המקורות הנזכרים לאסור – ר' יצחק עראמה "בארות יצחק". סימן יח. )

הרב אשר וייס (שו"ת מנחת אשר. ח"ב סימן נו) דן האם האיסור חל רק על כתיבת אותיות, או גם בצבע וציור ומכריע שאין הבדל, אולם פוסק שיש מקום להקל מסיבות של צורך גדול – צלקת וכדו', או שנגרמת לה עוגמת נפש או בעיה בחיי הנישואין. השיקול להקל הוא משום שהקעקוע לא נשאר לנצח, משום שאין בו כתיבה ואין בו כוונת ע"ז, ומשום שלרפואה, מותר, וכאן מדובר ברפואת הנפש.

הרב עובדיה יוסף דן באיפור קבוע ומראה מדוע בכל זאת ניתן להקל כאן

הרב עובדיה יוסף ב"טהרת הבית" (חלק ג. דיני חציצה הערה י') פוסק להקל בעניין איפור קבוע מפני כמה ספיקות שיש בעצם האיסור בזה. שהרי דעת כמה ראשונים שלא אסרה תורה אלא כתיבת שם עבודה זרה על גבי העור, שכך הייתה דרכם של עובדי עבודה זרה, לרשום שם עבודה זרה על גבי עורם על ידי קעקוע, כדי להראות דביקותם בעבודה זרה שלהם. (כפי שראינו בדברי ירוחם). ועוד שיש פוסקים שלא אסרה תורה אלא כתיבת אותיות או ציור שלם, מה שאין כן באיפור קבוע שבודאי אינו שם עבודה זרה, וגם אינו אותיות. ואף שלהלכה נראה לאסור אפילו כתובת קעקע שאינה שם עבודת כוכבים ואינה אותיות בכלל, מכל מקום לעניין איפור קבוע יש עוד טעם להקל בזה, מפני שאינו קבוע כל כך, שהרי אחר כמה שנים הולך הרישום ונעלם, מפני שאינו נרשם עמוק בבשר האדם אלא רק תחת שכבת העור הראשונה, ובאופן כזה יש מקום להקל. (כאן יש מקום להעיר שאיפור קבוע נעשה תחת שכבות נוספות של העור ולא רק האפידרמיס – השכבה העליונה ומשום כך הוא נהיה קבוע. אבל לאחר מספר שנים הוא יורד ומשום כך אינו כקעקוע). 

מסכם הרב עובדיה יוסף: נראה לו שאף אשה העושה איפור כזה לצורך נוי ויופי, יש לה על מה שתסמוך ואינה עושה איסור, ואם עושה כן לצורך כיסוי וטשטוש צלקת או להשלים צורת שיער בגבות, יש להקל בזה אף לכתחילה.

מכל הנ"ל עולה שאפשר יהיה לעשות איפור קבוע כאשר יש צורך בדבר – רגשי, או גופני. 

הערה נוספת:  לגבי שאלת החציצה בעת טבילה במקווה: 

כאשר אישה טובלת במקוה, היא צריכה לבדוק את עצמה היטב היטב מכל דבר של חציצה, שהרי אם יהיה עליה דבר החוצץ בינה לבין המים – כי אז הטבילה איננה טובה. 
וכתוב בשולחן ערוך סימן קצ"ח: 
"צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ…" 
חציצה הינו דבר שאשה מקפידה עליו להסירו, וכן שמכסה חלק ניכר מגופה. אבל כלל גדול בענייני חציצה – כל העשוי לנוי אינו חוצץ. רק דבר שמקפידה להסירו – חוצץ. כך פוסקים הרב מרדכי אליהו ב"דרכי טהרה" והוא מחריג את האיפור הקבוע, גם אם מחזיק כמה שנים, והרב אלישיב קנוהל (איש אשה עמ' 114-115). הרב זכריה בן שלמה ב"אורות הטהרה" מתייחס גם לקעקוע שאף הוא אינו חוצץ, וכן לאיפור קבוע שהוא "קעקוע זמני" אשר בודאי אינו חוצץ – זה דבר שאין בו ממש ואי אפשר להסירו בדרך רגילה. 

בתי מתחתנת, האם מותר לי לגעת בחתן שלי?

ברצוני לשאול, עד כה התחתנו מילדינו רק בנים. ובשעה טובה ביתי התארסה ומתחתנת בקרוב. לכלות שלי אני מתייחסת ממש כבנותיי. כעת בפעם הראשונה יש לי חתן(ואנו מרגישים שיש לנו בן חדש למשפחה) רציתי לשמוע התייחסויות הלכתיות איך אני אמורה להתייחס לחתן של ביתי מבחינה פיזית (חיבוקים וכדומה..). האם ממש כמו אל הבנים שלי או באופן שונה?

 

תשובה

שלום וברכת מזל טוב לשואלת היקרה,

אשרייך שאת נוהגת בכלותייך כבנותייך ואשרייך שאת חשה ברצון לנהוג כך גם כלפי חתנך הטרי. אין ספק שהדרך הזו ראויה ונכונה מאוד, כדי לקיים קשרים טובים הן שלכם ההורים עם בני המשפחה החדשים שאתם זוכים לקבל למשפחתכם והן עם ילדיכם שנישאים ומרגישים שגם בני הזוג שבחרו רצויים ומקובלים במשפחתם.

עם זאת, צריך לזכור שההלכה מגבילה אותנו במגע של חיבה עם בני המין השני, וההגבלה הזו חלה על כולם, למעט אב ובתו ואם ובנה. יוצאי הדופן היחידים בהקשר הזה, וגם הם נתונים במחלוקת הפוסקים, הם סב ונכדתו, שהרי בני בנים הרי הם כבנים. לכן, גם אם את מרגישה קשר רגשי כמו של קרבה ראשונה כלפי חתנך הטרי, עדיין מבחינה הלכתית אסור שיהיה ביניכם מגע פיזי, גם אם הוא מגע דומה לחיבת אם לבנה ולא למגע של חיבה בהקשרים מיניים. באותה מידה, כמובן שגם לאישך אסור לחבק את כלותיכם. יחד עם זאת, חשוב לזכור שיש דרכים רבות שאינן פיזיות להביע חיבה כלפי הזולת, ומתוך החום ששידרת כבר בשאלתך אני סמוכה ובטוחה שתמצאי את הדרכים הראויות להביע את החיבה לחתנך.

אני מאחלת לכם אהבה ואחווה ושלום ורעות גם בין ילדיכם לבני הזוג שלהם וגם ביניכם לבין הבתים החדשים שילדיכם מקימים.

חני פרנק

הרבנית חני היא בוגרת המכון התלמודי העיוני במתן, יועצת הלכה בוגרת נשמת ועמיתת המכון למנהיגות הלכתית ע"ש סוזי ברנפלד. היא בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים ומסיימת תואר שלישי בחקר הלכה באוניברסיטת אריאל בשומרון. הרבנית חני עוסקת בהוראה, הדרכה, כתיבה וריכוז של תוכן במכון 'ידעיה' ובמסגרות מגוונות נוספות.

הרחבה:

בפרק י"ח בספר ויקרא, בתוך פרשת העריות, נמצאים הפסוקים הבאים:

(ו) אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה':

(יט) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָה לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ:

(כ) וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ:

מפסוק כ' מובן שיש איסור להיות ביחסי אישות עם אשת איש. האיסור בפסוק ו' ובפסוק י"ט הוא במחלוקת הפוסקים גדולה, האם דין "לא תקרב" מהתורה שייך רק לגבי יחסי אישות, כפי שסובר הרמב"ן,[1] או שהוא חל גם על קרבה של חיבה שמביאה ליחסי אישות, כפי שסובר הרמב"ם[2] על פי המדרש בספרא.[3] מפסוק ו' לומדים שהאיסור אינו רק על אישה נידה, אלא חל על כל העריות האסורות, ובתוכן גם על איסור אשת איש. גם אם נפסוק לפי הרמב"ן, עדיין מגע של חיבה יהיה אסור מדברי חכמים, כסייג לתורה, וממילא אין לעבור עליו.

ברור שהיחס בין חמות לחתן, הוא יחס של ערווה אסורה. ולכן יהיה אסור לחמות לחבק את חתנה. זאת בשונה מהמגע בבניה הבוגרים, שהרמב"ם והשו"ע התירו אותו, אבל גם בהיתר הזה הם הכניסו סייגים (שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כא סעיףז):

המחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם, כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהם,  אף על פי שאין לו שום הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טפשים, שאין קרובים לערוה כלל, בין גדולה בין קטנה, חוץ מהאב לבתו ומהאם לבנה. כיצד, מותר האב לחבק בתו ולנשקה ולישן עמה בקירוב בשר, וכן האם עם בנה, כל זמן שהם קטנים. הגדילו, ונעשה הבן גדול והבת גדולה עד שיהיו שדים נכונו ושערה צמח (יחזקאל טז, ז), זה ישן בכסותו והיא ישנה בכסותה. ואם היתה הבת בושה לעמוד לפני אביה ערומה, או שנתקדשה, וכן אם האם בושה לעמוד בפני בנה ערומה, ואף על פי שהם קטנים, משהגיע ליכלם מהם, אין ישנים עמהם אלא בכסותן.

לשון השולחן ערוך כאן, שהעתיק את דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א, ברורה, שגם כאשר מדובר באחת מהעריות שלא מעוררות מינית את האדם, מתוך קרבתו המשפחתית אליהן, עדיין אסור יהיה לו לחבק ולנשק אותן, למעט אב לבתו ואם לבנה. וכפי שכתבתי לעיל, יש מי שמתירים כאן גם סב ונכדתו.[4]מכאן פשוט שאם אפילו קרובות מדרגה ראשונה כמו אחיות נאסרו, חמות וחתן על אחת כמה וכמה.

הערות שוליים:

[1]השגות הרמב"ן לספר המצוות מצות לא תעשה שנג:

והנה הרב (הרמב"ם) מצא הברייתא הזו המפורשת ותלה דבריו באילן גדול. אבל כפי העיון בתלמוד אין הדבר כן שיהיה בקריבה שאין בה גלוי ערוה כגון חבוק ונשוק לאו ומלקות… אבל אין זה עיקר מדרש בלאו הזה אלא קרא אסמכתא בעלמא. והרבה מאד כן בסיפראובסיפרי.

ודע כי הקריבה לאשה בכתוב תאמר על הביאה כענין (דבריםכב) ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים וכתיב (ישעי' ח) ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן…

[2]רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה א:

כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה.

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה שנג:

והמצוה השנ"ג היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה. כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות. והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה (אח"מיח ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. כאילו יאמר לא תקרבו מהן קירוב יביא לגלות ערוה. ולשון ספרא [פי"גה"ב (בד"חהט"ו)] לא תקרבו לגלות אין לי אלא שלא יגלה מניין שלא יקרב תלמוד לומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אין לי אלא בנדה בל תקרב ובל תגלה ומניין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו תלמוד לומר לא תקרבו לגלות. ושם (ה"חובד"חהכ"א) אמרו ונכרתו הנפשות העושות מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא תקרבו יכול יהו חייבין כרת על הקריבה ת"ל העושות לא הקרבות. וכבר נכפלה האזהרה באיסור אלו הדמיונות ואמר (שם) לבלתי עשות מחוקות התועבות…

[3]ספרא אחרי מות פרשה ח פרק יג:

(ב) ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה,  אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא תקרב תלמוד לומר לא תקרב אין לי אלא נידה בל תקרב בל תגלה, מנין לכל העריות בל תקרב וובל תגלו, תלמוד לומר לא תקרבו לגלות, אני ה' אני נאמן לשלם שכר.

[4]ראו פתחי תשובה אבן העזר סימן כא ס"קה:

האב לבתו. עבה"ט (עיין באר היטב) דה"ה (דהוא הדין) בת בתו; ועב"ש ס"ק י"ד (ועיין בית שמואל סעיף קטן י"ד) שהקשה דהא (שהרי) הר"ן כתב בת ותנן (שנינו) בת בתו לא תנן, ובשאר פוסקים לא מצינו ההיתר מפורש מנ"ל (מניין לנו) להקל בבת בתו? וטרח ליישב ע"ש (עיין שם)… 

קריאת מגילה באולפנה. מאת: הרבנית מרים רייסלר

התשובה ניתנה על ידי הרבנית מרים רייסלר

 

האם כדאי שהבת שלי (ואני) נשתתף בקריאת המגילה בבית ספר שלה בה הקריאה היא על ידי התלמידות והצוות – או עדיפה הקריאה הקהילתית בבית הכנסת שלנו? האמת היא שאף פעם לא הצטרפתי לקבוצה כזאת של נשים קוראות מגילה, ועם זה, לא חקרתי את הנושא ואני מניחה שזה לא לגמרי אסור, אך אולי לא ראוי.

תשובה:

שלום לך,

שאלתך פותחת בדיון שנכתב עליו רבות בשנים האחרונות – קריאת מגילה לנשים ע"י נשים, אך היא נוגעת בנקודה נוספת – מקומם של בתי הספר בסוגיה זו. אתייחס בקצרה לנקודה הראשונה ובהרחבה לשנייה.

כפי שהנחת בעצמך, אין איסור בקריאת מגילה של נשים לנשים, ואישה יכולה להוציא נשים ידי חובה במצווה זו. יש נשים רבות שבגיבוי הרב הפוסק שלהן מגיעות לקריאה כזו בהתרגשות, שומרות בקפידה על קריאה מדויקת ומשובחת, וחוות בכך ברכה רבה. אולם, יש רבנים שמסתייגים מקריאה כזו, כשהעניין שעומד במרכז הסתייגותם הוא החשיבות שניתנת לקיום של מצות מקרא מגילה ברוב עם, דבר שבא לידי ביטוי בקריאה הקהילתית בבית הכנסת עם גברים ונשים. לפרטי הדיון ההלכתי בנושא זה את מוזמנת לעיין בפסק ההלכה באתר בית הלל כאן

מעבר לטיעונים אלו, חשוב לשים לב שהאפשרות לבחור בנוהג שלא נהגת בו בעבר מציפה את המתח בין מסורת לחידוש. כנר לרגלינו עומדת הדביקות המבורכת של נשים במנהג אבות ואימהות, ולאורה מתחדדת השאלה מתי המסורת נפתחת לשינויים שבאים לעולם דרך המציאות המשתנה. הנוהג של קריאת מגילה לנשים ע"י נשים הולך ומתרחב במקומות רבים כך שבדורות הבאים יש סיכוי טוב שהוא יתבסס וירגיש כמסורת, אך ברור שנכון להיום לנשים רבות אין הדבר כן, ועצם הבחירה מעוררת הסתכלויות חדשות יחד עם חששות.

אולם שאלתך מאירה פן נוסף וחשוב – מקומו של המוסד החינוכי של בתך בחג הפורים. יש בקריאה מרכזית בבית הספר שיקולים ערכיים חיוביים נוספים, ששונים מהשיקולים של קריאת מגילה ע"י נשים בקהילה, וחשוב לקחת גם אותם בחשבון. אציין שלושה מהם:

כפי שכתבתי, אחת ההסתייגויות מקריאת מגילה לנשים על ידי נשים היא שקריאה זו אינה רבת משתתפים כמו בבית הכנסת, ולכן אין בה קיום מספק של "ברוב עם הדרת מלך". בקריאת מגילה בבית הספר אין חשש כזה אלא ההפך הוא נכון – הקריאה מתקיימת בקהילה של החברות לספסלי הלימודים, ובכך גדלה העוצמה של פרסום הנס אצל הבנות, שמסתכלות סביב ורואות חברות רבות שכולן באו יחד כדי לחגוג את אמונתן בקב"ה וביכולתו לחולל ניסים, בימים ההם בזמן הזה.

נקודה חינוכית נוספת היא שקריאת מגילה במסגרת בית ספרית מוסיפה חוויה  שמלאה קדושה וכבוד. קריאת מגילה עבור הבנות ע"י הבנות דורשת לקיחת אחריות בעולם המצוות – על השקט וההקשבה, על כבוד המעמד, על הערבות זו לזו במצוות, ערכים שחשובים מאד בחיזוק הזהות הדתית של תלמידות מתבגרות, אך מזדמנים בתדירות נמוכה כשהן לומדות במוסד לבנות בלבד. בשל כך קריאה כזו מהווה עבור בית הספר נדבך עוצמתי בפיתוח הזהות הדתית של תלמידותיו, ובכך תורמת לחינוך לחיי תורה ומצוות שנבנה לאורך כל השנה.

טיעון נוסף בעד השתתפות הבנות בקריאת מגילה בבית הספר נוגע במעטפת סביב קריאת המגילה. ברוב המוסדות, לאחר הקריאה, מתקיימת מסיבה ברוח התורה, והמשך טבעי לחוויה רוחנית מרוממת. כך נוצרת אלטרנטיבה למסיבות אחרות שמוצעות לבנות שאינן מושגחות או מכוונות לחוויה רוחנית חיובית.

בשל שיקולים חינוכיים אלה, נראה לי שקריאת מגילה ע"י בנות בבית ספר היא לא רק מותרת – היא  ראויה ואף רצויה, הבנה שתקבל תוקף ברור בעיני בתך אם תשתתפי בקריאה יחד איתה.

עם זה, גם אחרי דברים אלה, את עדיין ניצבת מול המתח בין מסורת לחידוש. חשוב שההכרעה במתח זה בקשר למצווה זו תבוא ממך מאחר שאת מכירה את בתך, את הקהילה שלך ואת בית הספר טוב מכולם. בכל מקרה, אני ממליצה לפתוח את השיח על שיקולים אלה עם בתך, כיוון שהחלטה שתקבלו יחד תוסיף לחינוכה לעולם של תורה ומצוות.

מטעם תפקידי בחינוך, הובלתי לראשונה שנה שעברה קריאת מגילה של צוות ותלמידות בליל פורים. חששתי שיגיעו מעטות, וסידרתי 70 מקומות אך היינו צריכות לפתוח את בית המדרש להכיל כ-250 הנשים והבנות שבאו. הבנתי באותו ערב כמה צימאון היה בקהילת האולפנה ליצור חלל של כבוד וקדושה בין כותלי בית המדרש. לאחר מכן, ראיתי שהחוויה המרוממת והחיובית לא הייתה רגעית, אלא המשיכה ללוות את הבנות ואת הצוות.

בברכת פורים שמח, המחזק את הרוח והנפש בכל עוצמתו,

הרבנית מרים רייסלר

הרבנית מרים רייסלר עוסקת בהוראת מקצועות קודש במוסדות על יסודיים לבנות למעלה מעשרים וחמש שנה. בחמש השנים האחרונות מרים משמשת מובילה רוחנית באולפנת אמי"ת נגה. היא ייסדה ומלמדת במגמת תלמוד לבנות באולפנה ובארץ, ותכנית קיץ של מדרשת אפיקים, וכותבת תוכניות לימודים בתנ"ך, גמרא, הלכה ומחשבת ישראל במשרד החינוך וברשת אמי"ת.

שימוש בקומקום חשמלי בפסח. מאת: הרבנית שורלה רוזן

התשובה ניתנה על ידי הרבנית שורלה רוזן

 

אחדשה"ט! נשוא השאלה הוא שימוש בקומקום חשמלי בפסח ע"י אשכנזים כאשר המיכל של הקומקום עשוי מזכוכית. השימוש של הקומקום בהמשך השנה כולה היה להרחת מים בלבד וההכשרה היא למען הסר ספק. מאחר והמיכל עשוי מזכוכית האם זה אומר שאין לעשות בו שימוש בפסח ויש לאחסנו?
בברכת חג כשר ושמח!

תשובה:

שלום רב,

גם כאשר משתמשים בקומקום חשמלי להרתחת מים בלבד,  צריך לראות היכן הוא ממוקם במטבח.

אם יש לו מקום קבוע רחוק ואינו נמצא קרוב לכיריים, הרי הוא משמש למים ואין בו חמץ ולכן מעיקר הדין אין צורך להכשירו אלא מספיק לנקותו. כמו כן, הקומקום מחובר לחשמל ויש לחשוש לסכנה.

אולם אם אתה חושש שהקומקום בא במגע עם חמץ למשל שהשפריץ תבשיל או נמרח על הקומקום מבחוץ בעודו ח יש להכשירו. דא עקא, כדי להכשיר קומקום,  יש למלא אותו עד הסוף במים ולהרתיחו כך שבהרתחה נשפכים המים על דפנותיו ועלולים להכנס ישירות לגוף החימום שבבסיס הקומקום. רוב הסיכויים שתהליך זה ישבית את הקומקום.

תוכל לנסות לעשות זאת כך: יש למלא את המים עד המקום המותר ולעשות חימום עצמי לאחר שניקינו את הכלי מאבנית כמו כן, על המיים לגלוש כדי להכשיר גם את פתח הקומקום.

מי שמכשיר ילבש כפפות וברגע שהמים עומדים לגלוש יש לנתק מהחשמל.

בידך הבחירה אם לנסות ולהכשיר את הקומקום או לרכוש חדש.

שורלה רוזן

הרבנית שורלה רוזן, טוענת רבנית מוסמכת, בעלת תואר ראשון בתלמוד וספרות אנגלית אונ׳ בר אילן. מנהלת תכנית מתיבתא ללימודי גמרא מתקדמים במתן, לומדת בתכנית ההלכה במתן ירושלים מלמדת גמרא והלכה.

 

הרחבה

מיחם מים של שבת – מיחם משמש למים ואין בו חמץ ולכן מעיקר הדין אין צורך להכשירו אלא מספיק לנקותו. כמו כן, המיחם מחובר לחשמל ויש לחשוש לסכנה. ולכן: אם לא בא המיחם במגע עם חמץ כגון שעומד בפינה מסודרת ורחוק מאוכל אין צורך להכשירו. אולם אם חוששים אנו שבא במגע עם חמץ ראוי להכשירו. יש למלא את המים עד המקום המותר ולעשות חימום עצמי לאחר שניקינו את הכלי מאבנית כמו כן, יש לפתוח את ברז המים של הדוד כדי שהמים יכשירו אף את דרך יציאת המים. מי שמכשיר ילבש כפפות וברגע שהמים עומדים לגלוש יש לנתק מהחשמל.

אם נוהגים להניח חלה על מכסה של המיחם יש לעשות ליבון קל על המכסה עצמו. הואיל וליבון קל יכול לפגוע במכסה ראוי לקנות מיוחד לפסח.

חרדה. מאת: הרבנית שורלה רוזן

אז ככה… אני מפחדת ללכת לנסוע לטיולים או מקומות רחוקים… שנה שעברה נסעתי פעם אחת וכשעברתי את זה הייתה לי הקלה , אבל…עכשיו אני נורא מתעצלת ופוחדת.יש לי חרדה לא הרבה זמן, הכוונה שאני שותה כדורים נגד חרדות.  אבל היצר הרע הורס אותי.. ומכניס אותי לסרטים לא ללכת להתגבר על הפחד. וזה הרבה זמן ככה. ואני לפעמים מסתובבת בחוץ או סתם לקניון , אני מקנאה באנשים שהם הולכים ומטיילים ונוסעים למקומות.

זה הורס אותי נורא מבפנים.
ואני מרגישה שאני בקושי חיה ונושמת. למען עצמי
בתודה אני

תשובה 

קודם כל אפתח בזה שעשית את הצעד הנכון לעזור לעצמך! חז"ל לימדונו " דאגה בלב איש – ישיחנה", כלומר, צריך לשתף בחרדות הקיומיות שלנו כבני אדם כדי לנסות ולפתור אותן.

אכן לא קל לחיות במצב של פחד וחרדה, במיוחד כזה המונע ממך לצאת ולהתאוורר.

כצעד ראשון הייתי מבקשת ממך לשבת רגע עם עצמך ולחשוב מי מהאנשים הקרובים לך ביותר יכול/ה ללוות אותך בתהליך שיעזור לך להתגבר על החרדה ולפנות אליהם בגילוי לב. פעמים רבות עוברים משברים בתהליכי התגברות על חרדות וצריך את מי שיעניק תמיכה ועידוד. אל תוותרי על זה, את לא צריכה להתמודד עם זה לבד!

אנו חיים בדור של מודעות גבוהה לבעיות של חרדה ופחד ויש הרבה אנשי מקצוע שמטפלים במצבים האלה. יחד עם מי שבחרת שילווה אותך בתהליך, צריך לפנות לפסיכולוג/ ית באזור מגורייך כדי שיוכל להקשיב לך ולתת לך את המענה המקצועי הטוב ביותר לפתרון הבעיה.

חזקי ואמצי!

שורלה

הרבנית שורלה רוזן, טוענת רבנית מוסמכת, בעלת תואר ראשון בתלמוד וספרות אנגלית אונ׳ בר אילן. מנהלת תכנית מתיבתא ללימודי גמרא מתקדמים במתן, לומדת בתכנית ההלכה במתן ירושלים מלמדת גמרא והלכה.

רווק אשכנזי שבירך על ציצית צריך לברך על טלית לעלות לתורה?

התשובה ניתנה על ידי הרבנית שורלה רוזן

 

מה הדין אשכנזי לא נשוי שבירך בבוקר על ציצית קטן ואחרי זה ניגש שליח ציבור בבית כנסת האם חייב לברך גם על להתעטף בטלית?

תשובה: 

התשובה לשאלתך מורכבת משתי שאלות שונות: א. האם הליכה לבית הכנסת מהווה הפסק בין הברכה על הציצית קטן ובין הברכה על ההתעטפות בטלית?

ב. ברכת הטלית שאתה שואל עליה אינה טלית אישית שלך, היות ואינך נשוי, אלא טלית ציבורית של בית הכנסת. האם מברכים על טלית של ציבור?

השו"ע (הלכות ציצית סימן  ח סעיף יג) פוסק שמי שלבש טלית קטן ובירך עליה בביתו צריך לחזור ולברך על טלית גדול כשמגיע לבית הכנסת משום שההליכה נחשבת הפסק  המשנה ברורה (סימן ח ס"ק לא) מביא מספר פוסקים הסוברים ששינוי המקום נחשב הפסק וממילא יוצא שלשתי השיטות חייבים בברכה נוספת על הטלית בבית הכנסת.

בין אם ההליכה נחשבת הפסק או שינוי המקום נחשב הפסק, מי שיש לו טלית אישית השייכת לו ומתעטף בה באופן קבוע, יברך עליה בבית הכנסת גם אחרי שברך בבית על ציצית קטן. אותו הדין שייך במי שאין לו טלית כלל, כמו בחור אשכנזי שאיננו נשוי.

לעניין ברכה על טלית של ציבור פוסק המשנה ברורה (סימן יד ס"ק יא) שחייבת בברכה היות והיא קנויה, או, שייכת באופן זמני, למי שלובשה. על דעת כן נמצאות טליתות אלו בבית הכנסת ולכן העובר לפני התיבה ומי שעולה לתורה מתחייב בברכה על טלית של קהל.

לכן גם במקרה ששאלת יש לברך.

בברכה

שורלה

הרבנית שורלה רוזן, טוענת רבנית מוסמכת, בעלת תואר ראשון בתלמוד וספרות אנגלית אונ׳ בר אילן. מנהלת תכנית מתיבתא ללימודי גמרא מתקדמים במתן, לומדת בתכנית ההלכה במתן ירושלים מלמדת גמרא והלכה.

מה עושים עם מצנם (שמקפיץ לחם) בפסח?

התשובה ניתנה על ידי הרבנית שורלה רוזן

שלום וברכה,
לא הצלחתי להבין מה התשובה משאלות שנשאלו כבר..
לגבי מצנם ש"מקפיץ" פרוסות לחם.. מה עושים איתו בפסח?
כמובן שלא אשתמש בו בפסח, אבל הוא מכיל חמץ..
הרי לא משנה מה אעשה תמיד יישארו בו פירורים…

תודה רבה!

תשובה:

שלום לך,

שני האיסורים של חמץ בפסח – האיסור שלא ימצא חמץ ברשותנו והאיסור שלא יראה חמץ ברשותנו נלמדים מהפסוקים בשמות יב, יט: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם"  ובשמות  יג, ז: "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ".

חכמים קבעו שהשיעור (כמות, נפח) של החמץ שבגינו עוברים על שני האיסורים הוא כזית.

במצנם מצטברים פירורים לרוב ולעיתים אף חתיכות קטנות של לחם. השאלה אם כן, האם יש בכל הפירורים ובחתיכות הקטנות גם יחד כזית חמץ? האם הפירורים והחתיכות הם בכלל במצב אכיל ולא שרופים ומפוחמים עד כדי שנאמר שנפסלו מאכילת אדם?

לגבי הפירורים, גמרא מפורשת (פסחים דף ו:) שפירורים אינם נחשבים ע"י בני אדם ('לא חשיבי', בלשון הגמרא) – לא נוהגים לקבץ יחד פירורי מזון ולאכול אותם. מה גם שהפירורים הם במצב שרוף ולא אכיל במיוחד ולכן לא חושבים עליהם בזמן ביטול חמץ (יש לבטל במחשבה חמץ כלשהוא שאולי נשאר בבית ולא נמצא לפני זמן ביעור חמץ). לכן אין צורך לנסות ולהוציא אותם מהמצנם וגם אין צורך לחשוב עליהם בשעת ביטול חמץ משום שהם בטלים מאליהם.

לעומת זאת, חתיכות קטנות של לחם שלעיתים נתקעות בין גופי החימום של המצנם ולא ממש נתפחמו, אף אם נפחן פחות מכזית, נחשבות יותר כאוכל ממשי ויש מי שלעיתים מקבץ אותן יחד ואוכל. הרב משה פינשטיין (אגרות משה ח"א קמ"ה) מבחין בינן לבין פירורים זעירים שבטלים מעצמם, ומסתפק האם חתיכות אלו נחשבות ומצטרפות יחד לכזית חמץ.

כדי לצאת ידי הספק, יש לנער את המצנם מחתיכות שתקועות בו ולהפעיל אותו מס' פעמים כדי לשרוף חתיכות אחרות שאולי ישנן ולא השתחררו בניעור. כך בעצם גורמים לחתיכות שלא יהיו ראויות למאכל ולא מצריכות ביטול. אין צורך להחדיר לגוף המצנם מכשירים שעלולים לפגוע בגופי החימום.

אם עדיין חוששים לחתיכות שאינן שרופות דיין, יש לבטל אותן במחשבה בשעת ביטול חמץ.

חג כשר ושמח

שורלה

 

הרבנית שורלה רוזן, טוענת רבנית מוסמכת, בעלת תואר ראשון בתלמוד וספרות אנגלית אונ׳ בר אילן. מנהלת תכנית מתיבתא ללימודי גמרא מתקדמים במתן, לומדת בתכנית ההלכה במתן ירושלים מלמדת גמרא והלכה.

 

מקורות נוספים לעיון והרחבה:

כמה הוא שיעור כזית?

רובם המכריע של שיעורי התורה הם שיעורי נפח ולא שיעורי משקל .

בתשובות הגאונים (הרכבי סי' רסח) כתוב שחכמים לא נתנו משקל מדויק לשיעורים שמן התורה: "ואם תאמר במשקל? לא פירשו רבותינו משקל ולא דיקדק הקדוש ברוך הוא עמנו במשקל".

וכן הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ה', יב) כותב "…כגוף הביצה הבינונית, לא כמשקלה".

הלכה למעשה נהוג לפסוק כשיטת הגאון רבי אברהם חיים נאה שנפח של כזית עומד על 27 סמ"ק (בערך כנפח קופסת גפרורים קטנה).

בעניין הפירורים

משנה פסחים מה.

תוספות ו:

יראים, סי' שא, שב

המהרי"ל (הלכות עסק המצות) והמגן אברהם (אורח חיים סי' ת"ס ס"ק ב') מבדילים בין פירורי עיסה של בצק העלולים להדבק יחד לכדי כזית חמץ ובין פירורי לחם אפוי שעבור בני אדם הם הפקר ואינם נחשבים אוכל של ממש. יוצא מדבריהם שהפירורים הנמצאים במצנם הם בטלים ולא נחשבים אוכל עבורנו, גם לעניין חשש חמץ בפסח.

דעה חולקת לגבי פירורים: חזון איש, הלכות פסח, קטז: יד, יח

יביע אומר, חלק ז, או"ח סימן מ"ג

האם מותר לשרת כלוחמת בגדוד מעורב? או בגדוד לא מעורב?

התשובה ניתנה במשותף על ידי הרבנית רחל קרן, הרבנית יפית קליימר, הרבנית תמר ביטון והרבנית יעל שמעוני

שלום,

רציתי לשאול האם מותר להיות לוחמת בצה״ל בגדוד מעורב?

אם הגדוד לא מעורב (רק בנות) אז מותר או אסור?

תשובה:

שלום לך,

מגילך (18) אנו מבינות שאת עומדת בפני הכרעה משמעותית בדבר המקום בו תשרתי בשנתיים הקרובות. קודם כל, ברכתהצלחה רבה בכל אשר תבחרי לעשות, ויישר כוחך שאת רואה כמובן מאליו את הזכות והחובה לשרת את המדינה. השאלה ששאלת מורכבת משני נושאים: הנושא הראשון הוא שאלת שילובן של נשים בצה"ל והנושא השני הוא שאלת שילובן במערך הלוחם. בעוד שהשאלה הראשונה היא שאלה הלכתית של מותר או אסור, ולכן במובן מסוים פשוטה יותר, השאלה השנייה היא שאלה של סדרי עדיפויות וערכים העשויים להתנגש, ולכן מצריכה התבוננות מורכבת,הן ביחס להבנת האופי המיוחד של השירות והן בהכרת אופי הבת המבקשת להתגייס כלוחמת.

נפתח בשאלת שילובן של נשים בצה"ל. אנו שותפות לפסיקה ההלכתית של ארגון בית הלל,  שאין איסור הלכתי לבת להתגייס לצבא ההגנה לישראל. מצורף לעיונך קישור למסמך השלם שפורסם על ידי בית הלל. הרבה מדברינו כאן לקוחים משם.

שירות משמעותי הוא אתגר ואף שליחות, הן בצה"ל והן בשירות הלאומי, במיוחד שצרכי העם מרובים ואתגרי הביטחון והחברה זקוקים לידיים מסורות ולב נכון.

ההגנה על המדינה ועל הארץ נחשבת מלחמת מצווה (הרב הרצוג, הרב ישראלי ועוד) וגם נשים חייבות להטות שכם ולהשתתף באתגרי מלחמת המצווה (רמב"ם). המחלוקת בין פרשני ההלכה על אופי השירות הראוי לנשים (רדב"ז) לא מטשטשת את העובדה כי הזרם המרכזי של פוסקי ההלכה רואה בנשים שותפות מלאות לחובת המאמץ הלאומי-ביטחוני (מנחת חינוך; משך חכמה; תפארת ישראל; רש"ש, ההפניות המלאות במסמך של בית הלל).

לעניות דעתנו, נשים במדינת ישראל צריכות להיות שותפות למאמץ הלאומי-ביטחוני. בין במסלול  שירות לאומי ובין במסלול השירות בצה"ל האתגר העומד מול בת דתית הבוחרת להתגייס הוא גדול משום שבמכלול השיקולים ניצבת הדרישה לשמוע בקול ה' וללכת בדרכה של תורה. תהליכים שונים בשנים האחרונות, הכוללים שינויים משמעותיים גם בצבא, יצרו תנאים המאפשרים לבנות דתיות לשרת שירות צבאי ראוי ומתאים לעולמן הרוחני.

לגבי החשש שנשיאת נשק היא "כלי גבר", נראה שיש מקום להתיר (ראי פירוט במסמך של בית הלל). גם עמדת הרבנות הראשית, השוללת גיוס חובה לנשים, פותחת פתח למתן רשות באופן פרטני (ראי פירוט במסמך של בית הלל).

מכאן נעבור לחלק השני של שאלתך, ישנם מקומות ותפקידים בצבא העלולים ליצור מצבים מאד מאתגרים עבור אישה יראת שמים, ולכן נשים רבות תבחרנה להימנע מלכתחילה מלשרת במקומות אלה. שירות במסגרת קבוצה דתית והומוגנית מגדרית עשוי להיות אפשרות תומכת מועילה עבורן. אולם עבור נשים אחרות, התמודדות עם מציאות מאתגרת מבחינה דתית עשויה להיות דווקא גורם חיובי המביא לידי התפתחות והתחזקות דתית, והן עשויות להוות דוגמא לאחרות ולקדש שם שמים במעשיהן. על כל אישה לשקול היטב את השאלות הללו, מתוך היכרות עם אישיותה וכוחותיה.

בעניין גיוס ליחידה קרבית, התשובה היא פרטנית והכרעתה תלויה בשיקולים רחבים מאד, לאו דווקא הלכתיים, ותלויה בתנאים השוררים במקום הגיוס ובאופייך. התורה מקפידה מאד על שמירת טהרת מחנה ישראל (דברים כג) מבחינה רוחנית ומוסרית. תנאי שירות המאפשרים שמירה על כללי הצניעות ועל הרמה הרוחנית של הבת צריכים להוות שיקול משמעותי ואף מכריע בבחירת מקום השירות. על מי שבוחרת לתרום למדינה ולחברה לדאוג לכך שלא תינזק מבחינה אמונית, הלכתית או מוסרית, ואף תוכל להמשיך לגדול בתורה ובאמונה ולהתפתח באישיותה וביכולותיה.

לגבי שירות קרבי ביחידה מעורבת (תפקידים שהם חדשים יחסית במערך הצבאי), עליך לברר היטב מה הם התנאים במהלך השירות.יש להימנע מלשרת בתפקידים בהם מתקיימת פעילות מבצעית הכוללת לינה משותפת ופעילות פיזית מעורבת.

לסיכום, המלצתנו לך היא בראש וראשונה להכיר היטב את אופי השירות בו את חפצה. חשוב ביותר להתייעץ עם אנשים המכירים אותך, את אופייך ויכולותייך, ומאידך – שמכירים היטב את המסלול בו את שוקלת לבחור; ועלייך להיות מוכנה לסגת במקרה בו תנאי השירות אינם מתאימים לאורח חיים דתי. מעל לכל, מומלץ בחום לקחת שנת הכנה לפני הגיוס ללימוד תורה, להתחזקות רוחנית וליצירת ערוצי התקשרות עם דמויות חינוכיות תורניות שילוו אותך לאורך השירות.

יש בקרב רבני ורבניות בית הלל דמויות רבות שיכולות לתת ייעוץ בדילמות אלו. את וחברותיך מוזמנות ליצור קשר לשיח ובירור אישי דרך האתר.

ברכה והצלחה,

חזקי ואמצי!

יפית קליימר, רחל קרן, תמר ביטון ויעל שמעוני

הרבנית רחל קרן היא תלמידת תוכנית ההלכה בבית מורשה וכיום – מסיימת מבחני הלכה ועומדת בראש תוכנית "וסמכת" – תוכנית ההלכה לנשים של מדרשת עין הנצי"ב וישיבת מעלה גלבוע. היא בעלת תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית בהיסטוריה ופילוסופיה יהודית. בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות חינוכית. תואר שני בחוג למגדר באוניברסיטת בר אילן. בעבר, מורה ומחנכת בבית ספר שק"ד. ושליחה חינוכית בבריה"מ לשעבר ובהולנד.

הרבנית יפית קליימר היא בוגרת מכון "כרם" להוראה. בעלת תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית ותואר שני מאוניברסיטת חיפה. מנהלת פדגוגית של המכינה הקדם צבאית "צהלי", מרצה במת"ן השרון ובמת"ן רחובות, ו"במרכז יעקב הרצוג" ומנחת קבוצות. 

הרבנית תמר ביטון היא ראש מדרשת אמי"ת באר – מדרשה קהילתית לבנות בירוחם ובאשדוד,
מייסדת- שותפה של בית המדרש במדבר והמדרשייה התיכונית אמי"ת קמה. בעלת תואר שני בלימודי מדרש ואגדה מהאוניברסיטה העברית. חברת המועצה הרוחנית של רשת אמי"ת.

 

האם צריך להתקלח שוב לפני הטבילה? ושכחתי לסרק במסרק צפוף

שלום,

אנחנו נשואים טריים..

לפני מספר ערבים טבלתי, ואני מתהלכת עם חשש בלבי. אשמח לתשובתכן.

אני נוהגת להתכונן לטבילה בביתי, וכשאני מגיעה למקווה, להתקלח שוב בזריזות לפני הכניסה למים (וגם על זה- אשמח לדעת האם יש צורך במקלחת כזו, או שדי בהכנה שערכתי בביתי).

לאחר הטבילה (שעברה בסדר גמור, עם בלנית נעימה) חזרתי לחדר, ונזכרתי שלאחר המקלחת הברשתי את שיערי אך שכחתי לסרקו במסרק צפוף.

תשובה:

שלום לך,

בראש ובראשונה מזל טוב לכם לנישואיכם. יתן ה' ותזכו להקים בית נאמן בישראל.

וכל הכבוד לך על ההקפדה במצווה החשובה – מצוות הטבילה.

תנוח דעתך, על ההכנות לטבילה יש להקפיד כפי שלמדת לקראת נישואייך, ולפי מה שתיארת עשית זאת וודאי שהטבילה שטבלת כשרה ואת טהורה לאישך ויכולה להפסיק להיות מוטרדת.

באופן כללי אני ממליצה לא לתת להרהורים מסוג זה להטריד אותך, אלא למצוא את הדרך להבא לפנות מיד לשאלת יועצת הלכה או רב, אפשר גם אנונימית לקו הפתוח של נשמת שפועל בכל יום מהשעה 18:00 בערב, מידע על האתר תמצאי בלינק . http://www.yoatzot.org/hebrew/hotline/

אסביר יותר מדוע נהגת כשורה. בהלכה שמחייבת סירוק השיער במסרק כחלק מההכנות לטבילה נזכר הטעם "שלא יהיו שערותיה נדבקות זו בזו" (שו"ע יו"ד סימן קצ"ט סעיף א). מברשת מועילה לכך בדומה למסרק. וכן לדעת רוב הפוסקים אין חובה לסרק את השערות דווקא במסרק סמיך.

לשאלתך לגבי המקלחת שלפני הטבילה, אכן את נוהגת נכון כשאת מתקלחת שוב במקווה. מטרת המקלחת הזו, להרטיב את הגוף ולהסיר ממנו חציצות שאולי נדבקו בו בדרך מהבית למקווה (ולכן שטיפה במים גם ללא סבון מספיקה). וכן יש לסרק שוב את השערות (במסרק או במברשת) לאחר המקלחת. בהקשר זה חשוב גם מיד לאחר המקלחת לעיין, כלומר לעבור על כל הגוף במחשבה או במעשה ולוודא שלא נותרו עליו חציצות.

לסיכום, כיון שברור מדברייך שסירקת את שערותייך לפני הטבילה, וטבלת ללא חציצות, אין ספק שטבילתך כשרה לכל הדעות. וטוב את עושה שאת נוהגת להתקלח שוב במקווה לפני הטבילה.

בברכת ברכה והצלחה לאורך שנים טובות בטהרה!

חני