אני מתחתנת עם ספרדי, האם עלי לאמץ את המנהגים שלו?

אני אשכנזייה העומדת להינשא לבחור ספרדי. בעקרון אני אוהבת את המנהגים והנוסחים שלו, אך מרגישה מחוברת לבית הורי ולא רוצה לאבד את המסורות שעליהן גדלתי. שאלתי היא האם בשביל אחדות הבית המשותף עלי לאמץ אוטומטית את המנהגים שלו ולוותר על שלי, ומה לגבי המקרים בהם יש לכאורה ירידה רוחנית (לדוגמא, אם נהגתי להדליק חנוכייה או ליטול ארבעת המינים, האם כבר לא אוכל לעשות זאת אחרי הנישואין?)

תשובה:

אפתח בכך ששאלתך משמחת ואופטימית. יש ברכה גדולה במציאות ש"הותרו שבטים לבוא זה בזה" – קיבוץ גלויות בו עם ישראל חוזר לארצו והמנהגים השונים שהתפתחו בגלויות נפגשים להם תחת אותה קורת גג משפחתית. היהדות הארץ-ישראלית הנוצרת כאן מבוססת על מפגש של שפות דתיות והרחבת המכנה המשותף.

בעבר, הנחת המוצא הייתה שאשה עוברת לחיות בקהילה של הגבר לו היא נישאת, וכי צעד זה מבחינתה הוא מעבר לעולם חדש מכל הבחינות. לפיכך התייחסו פוסקים לשאלת המנהגים שהיא מביאה מבית הוריה כדין מי שהולך למדינה אחרת ואין בדעתו לחזור ולכן היה עליה לקבל את מנהג מקומה החדש. כיום, העולם דינמי יותר ומקומו של אדם משתנה במהלך חייו. המנהג כבר לא מוגדר רק לפי הגיאוגרפיה אלא לפי המוצא והעדה, ומנהגים שונים חיים בשכנות ובכפיפה זה לצד זה. לאור שינויים אלו פוסקים העלו שבני הזוג יכולים לקבוע מנהג משפחתי משותף שלא יהיה בהכרח מנהגו של האיש. (למשל הרב נחום רבינוביץ', שו"ת שיח נחום, תשובה פ"ח; הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב חלק ו סימן לז).

בשאלה זו אני מציעה להבחין בין סוגים שונים של מנהגים:

  1. מנהגי שולחן ואוכל –

נראה לי רצוי ואף הכרחי שיהיה מנהג אחיד למשפחה גרעינית שמבשלת יחד במטבח אחד ואוכלת יחד סביב שולחן אחד.

אבל באיזה מנהג לבחור עבור הבית החדש? האם בהכרח בזה של הגבר, אבי המשפחה? בנושא זה דן הרב נחום רבינוביץ' (שו"ת שיח נחום, תשובה פ"ח) והעלה שישנם שיקולים נוספים. ההחלטה על המנהג המשפחתי מתחילה בברור טעמיהם של מנהגים והקפדות במשפחות מהן הגעתם, ובמקביל לתת מקום לתחושות, העדפות ואינטואיציות דתיות.  אוסיף ואומר שמעבר למנהג עצמו, יש לקחת בחשבון מהי הקהילה בה אתם מתכננים להקים את ביתכם – האם היא מגוונת או הומוגנית במנהגיה? האם תגורו באופן מובהק ליד אחת ממשפחות המוצא? האם אחת המשפחות תמנע מלסעוד על שולחנכם אם תעדיפו מנהג אחר? במקרים כאלה, דווקא המנהג המחמיר הוא זה שמטיל שלום בית, בין אם מקורו בבית הורי האישה או האיש.

בכל מקרה יש לעשות טקס "התרת נדרים" למי שמשנה ממנהגו, מתוך הנחה שמה שנהגנו במהלך חיינו הופך לחלק מהזהות שלנו, ואם אנחנו עומדים לחולל שינוי, ראוי שנסמן נקודת התחלה חדשה.

לגבי שינוי של האישה למנהגי האיש, עייני אצל הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב חלק ו סימן לז, וודאי שכך גם לגבי השינוי של מנהגי האיש.

  1. נוסחי תפילות וברכות –

פוסקים רבים  התייחסו לכך שהאישה אינה צריכה לשנות את נוסחי התפילה והברכות מאחר והם אינם משפיעים על המרחב המשפחתי המשותף (למשל הרב חיים דוד הלוי שהוזכר; הרב אליעזר וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן ב, ועוד).

אולם חלק מהפוסקים טענו כי גם אם האישה ממשיכה בשקט להתפלל במנהג ילדותה, עליה לחנך את ילדיה להתפלל כמנהג אביהם. הטענה היא כי אם הילדים ייחשפו לשני נוסחים – הם עלולים להתבלבל ותפילתם תצא משובשת, ללא אחיזה בשום נוסח.

אני סבורה (גם מניסיון חיי) כי ילדים לא מתבלבלים בקלות וכי הם יודעים לפתח "דו לשוניות" דתית ותרבותית. כשם שכאשר האם והאב דוברים איתם מגיל ינקות שתי שפות הם לא יצאו עילגים ומבולבלים, כמו שחשבו פעם, אלא אדרבא, ירוויחו עושר לשוני, כך כנראה גם בעניין נוסח התפילה. ילד שילמד להתפלל בשני בתי כנסת מגיל צעיר, ירגיש חוויה של קרבת א-להים ואותנטיות דתית בכל אחד מהם. ירגיש בן-בית בכל בית כנסת שאליו יגיע.

אפשרות אחרת (במידה וקיימת באזורכם) היא להצטרף כמשפחה למניין משלב, שבו כל חזן מתפלל בנוסח אבותיו. ניסיונות מעניינים ומשמעותיים נעשים למשל בתחום של סליחות משולבות, המשתדלות לקחת את המיטב מכל נוסח.

לגבי הברכה על מצוות עשה שהזמן גרמן, כידוע יש מחלוקת בין האשכנזים לחלק מהספרדים (ובעיקר לשיטת הרב עובדיה יוסף) אם נשים יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן – אמירת הלל, ספירת העומר, הדלקת נר חנוכה, נטילת לולב וכדומה, כפי שציינת בשאלתך. נראה כי נשים שנפשן חשקה במצוות, ובוודאי מי שגדלה בבית הוריה על שותפות אקטיבית בהן, לא נכון שיסוגו אחור, דווקא כשהן מקימות בית משלהן. לעניות דעתי נדמה כי ברוח הכלל של "מעלין בקודש ואין מורידין" נכון להיות מוסיפות והולכות בקדושה ובברכות ולכך גם לחנך את הבנות.

 

  1. חגיגת חגים וטקסים –

הרבה מרגעי השיא של חיינו במעגל החיים ובמעגל השנה עוצבו בצורות שונות בתפוצות ישראל (לדוגמא: מנהגי חתונה – שבת חתן, מקווה, חינה, חדר ייחוד, סיבובים בחופה ולהבדיל מנהגי שבעה ואזכרות, כמו גם איך נראה ליל הסדר, מה לומדים בשבועות וכך הלאה)

לקראת חתונתכם, זו הזדמנות נפלאה ללמוד ביחד על טקס החופה ומנהגי החתונה, לחשוב על המשמעויות ולפתח טקס שלכם – שלוקח את המכנה המשותף הגבוה מכל אחת מה"שפות" של הבתים שלכם.

לטעמי, ניתן גם לאמץ מנהגים שמצאו חן בעיניכם מעדות אחרות, אך מעבר לעושר יש חשיבות מהותית לרצף ולהמשכיות, כלומר שתציינו את הרגעים המשמעותיים בחייכם בדומה לצורה בה ציינו אותם אבותיכם ואימהותיכם.

לסיכום בקצרה העקרונות שאני מציעה לכם לראות מול עיניכם:

  • רצוי מנהג אחד לכל המשפחה
  • זה לא בהכרח צריך להיות מנהגו של האיש
  • יש לשאוף לשלום-בית ולשמחה, גם בין שניכם וגם כלפי משפחות המוצא שלכם
  • רצוי לברר וללמוד על מקור המנהגים ולחתור למכנה המשותף הגבוה
  • מי שמשנה ממנהגו עושה 'התרת נדרים'

אסיים במשאלה שנצמיח כאן חברה דתית רב-תרבותית עשירה ושוויונית, המצליחה ליצור שילובים מתוך בקשת אמת, חתירה לגבוה, זיכוך והטבה של כל השפע שהבאנו עמנו מהתפוצות השונות. מזל טוב לכם ובהצלחה!

תמר

 מקורות לעיון ולהרחבה:

  1. …אבל בציבור של קיבוץ גלויות, וכל שכן באיש ואשתו, אם כל אחד יקפיד על המנהג שלו דווקא – אין לך גורם פירוד יותר מזה. נמצא שכל התועלת של המנהגים מתבטלת והנזק מרובה, כי המחלוקת הורסת כל חלקה טובה. לפיכך צריך לנהוג בחכמה יתֵרה להבטיח שלא יבואו לזלזל במנהג הקודם, ומצד שני להתאימו בצורה נוחה ומועילה לתנאים המשתנים.

בעניין המנהגים, יש להבחין בין מנהגים המיוסדים בהלכה או בפסיקה שונה בהלכה, לבין מנהגים שאין להם מקור ברור אלא שנהגו כך בקהילות שונות, משום סייג או משום דבר טוב וכיוצא בזה. ברור שגם מנהגים מן הסוג השני – אין לזלזל בהם, אולם לפענ"ד במנהגים מסוג זה, שהם עניינם של האשה בלבד, כגון נוסח התפילה – אין לבעל לכפות עליה לשנות את מנהגה, שהרי מעיקר הדין יוצאים ידי חובה בכל הנוסחים, וההבדלים ביניהם אינם מעכבים (ראה לעיל סי' פז). ואף במנהגים שיש להם השלכה גם לבעל, יכולים שניהם להסכים על מנהג אחיד, כפי שירצו.

… לפי עניות דעתי, יש מקום להקל בדבר זה, כיון שאנו חיים בתקופה של קיבוץ גלויות ויצירת קהילות חדשות, ועדיין לא גובשו מנהגי המקום, ולפיכך ניתן לקבוע מנהגים מחדש. וכל מנהגי ישראל מכל העדות – יש להם על מה שיסמוכו. (הרב נחום רבינוביץ', שו"ת שיח נחום, תשובה פ"ח)

  1. …מכל האמור תורת יוצאת שמנהג נשים בזה לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן ברצון חכמים הוא גם בקרב עדות אחינו הספרדים, ובמיוחד על לולב, ואין בשום אופן לבטל מנהגם [ומי שרוצה לשנות יעשה כן בביתו בלבד כפי שעשו כמה מגדולי הדורות] וגם אין כל מקום להוכיחן אפילו ברכות על כך, כי אם להיפך, יש לחזק בידיהם מנהגם בזה וכפי שקיבלו מתורת אמם, ולתת להם ברצון לברך, ולעודדן על כך, וכבר הזכרנו שיכולות אפי' גם ליקח של אחרים שלא מדעתן ולברך. …ואשריהן בנות ישראל כשירות הן שמחזרין אחר המצוות לקבל עליהן לקיימן ומברכות לד' על כך כפי מה שהרשום, ומודים לו בברכת שהחיינו וקיימנו. (הרב אליעזר וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן ב)
  1. גדרי חובת האשה לנהוג כמנהגי בית בעלה

בראש וראשונה אציין, מה שנראה לענ"ד כפשוט ביותר, שאין שום כח לבעל לכוף אשתו לשנות מנהגי בית אביה ולנהוג כמנהגו, אם אין הדבר מפריע לו כלל. ואדרבא, נראה לי שטוב יותר שכל אשה בת עדה מסויימת שנישאה לבן עדה אחרת תמשיך בכל מכל כמנהגי בית אביה, כל זמן שאין בזה הפרעה לחיי הנישואין…

ברור שדין האורז שהבאנו לעיל לא על עצמו בא ללמד אלא על כלל דין אשה בת עדה מסויימת שנישאה לבן עדה אחרת, שכל דבר שאינו מפריע לשלום הבית, אין שום צד יכול לכוף את זולתו לבטל ולנטוש מנהגי אבותיו, ואף לא הבעל את אשתו, אא"כ גורם הדבר למחלוקת, אז חזר דינו כדין ההולך ממקום למקום שאל ישנה אדם מפני המחלוקת, וחייבת האשה לנהוג כמנהג בעלה בכל עניני הבית בין להקל בין להחמיר.

…אשר על כן נראה לי שיש חילוק בין דין הולך ממקום למקום לבין נישואי עדות. בהולך ממקום למקום החמירו חכמים מאד מפני המחלוקת, שכן במקום זה נהגו כפלוני ובמקום זה כפלוני, וההולך ממקום למקום ונוהג בגלוי בהיפך מהמקובל במקום זה הרי פוגע הוא במאריה דאתרא, ובודאי שיגרום למחלוקת קשה… אבל עתה כאשר ידוע לכל שיש עדות שונות ופסיקות הלכה שונות ומנהגים שונים, וכל עדה בישראל נוהגת כמנהגיה פשוט שלא שייך כלל חשש מחלוקת.

מעתה, מה שאמרו לגבי נישואין בינעדתיים שאשה הולכת אחרי בעלה כדי למנוע מחלוקת, אין הכונה מעין אותה מחלוקת שנזכרה בש"ס, אלא הפרת שלום הבית, כאשר כל אחד מבני הזוג ינהג אחרת בדברים המשותפים לשניהם. ולכן תבנא לדיננא, שכל דבר שאין בו משום הפרעת שלום הבית יכולה האשה להמשיך ולנהוג כמנהג בית אבותיה, ואין הוא יכול לכפותה לשנות מנהגיה. אך כאמור אם היא תרצה לשנות למנהג בית בעלה תשאל על מנהגה ויתירו לה. (הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב חלק ו סימן לז)

  1. ולפי זה נראה לכאורה בפשיטות שנשים אשכנזיות, הנוהגות לברך על מצות – עשה שהזמן גרמה כשיטת רבינו תם, יכולות לברך ללא ספק על ספירת העומר, ואילו נשים ספרדיות, כיון שמרן החיד"א תלה ברכת ספירת העומר בדין נטילת לולב, נראה שגם הן יכולות לברך על ספירת העומר, כיון שכבר נהגו לברך על נטילת לולב, וכמו שכתב הוא עצמו בתשובותיו (יוסף אומץ סי' פ"ב) שכך הוא מנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעיה"ק ירושלים לברך על הלולב, וגם הרב שדי – חמד (בכללים מערכת מ"ם כלל קל"ו) העתיק דברי מרן החיד"א הנ"ל, והביא אחר – כך דעת החולקים עליו, וסיים בלשון זו: "ואנו אין לנו אלא דברי מרן החיד"א הנ"ל וכבר פשט המנהג כן ואין להרהר בדבר". וגם הרב "נתיבי עם" (בסימן תקפ"ט) שהיה בקי עצום במנהגי ירושלים כתב: "והמנהג הזה הוא פשוט בין הספרדים הקדמונים יושבי הארץ". וגם אנכי עיני חזו גדולי הרבנים הספרדים בירושלים שנתנו לנשותיהם לולב ובירכו, ופשוט שכך המנהג. ולפי זה אפשר גם לנשים הספרדיות לברך על ספירת העומר כדין לולב, ואין לנו כח למחות בנשים הרוצות לברך. (הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב, חלק ב', סימן לג)

יש לי שאלה

הפנייה ל"משיבת נפש" יכולה להיות אנונימית, עם זאת כל פרט שתבחרו לשתף יעזור לנו בדיוק התשובה והתאמתה אליך אישית. השאלות והתשובות יפורסמו באתר ללא פרטים מזהים ובמידת הצורך ישונו פרטים בגוף השאלה כדי להגן על צנעת הפרט.

בשל השאלות הרבות המופנות אל הרבניות אנו ממליצים להתאזר בסבלנות בהמתנה לתשובה. אם יש צורך במענה דחוף אנא ציינו זאת בפנייתכן. זמן המענה הרגיל הוא כשבועיים.
לתשומת לבכם, השאלות מגיעות למנהלות האתר, ומועברות למשיבות השונות בהתאם לתחומי העניין והפניות. אם ברצונכם להפנות שאלה לרבנית מסוימת אנא ציינו זאת בגוף השאלה.
עצם שליחת השאלה מהווה הסכמה לתנאים אלו.

תשובות הרבניות לשאלותיכם יתקבלו באמצעות הדואר האלקטרוני, אנא הקפידו לציין כתובת דואר אלקטרוני תקינה.

דילוג לתוכן