אני סובלת מעליית מזון בושט, כיצד צריך לנהוג בברכת המזון?
אני סובלת מדלקת בושט שגורמת לעליית מזון זמן מה לאחר שאני אוכלת, לפעמים מדובר במספר דקות ולפעמים במספר שעות.
לא פעם הדבר תוקף אותי באמצע שאני מברכת ברכת המזון, ואני לא לגמרי בטוחה מה עליי לעשות במצב זה – להפסיק לברך? ללכת לירוק באמצע הברכה ולהמשיך? זה מצב לא נעים שמרגיש לי לא מכובד לזמן של ברכת המזון
תודה רבה
תשובה
שלום וברכה
אני מקווה שאת מרגישה טוב יותר. אני מעריכה את שאלתך מאד, מצד אחד את נמצאת בתפילה ורוצה לכבד את מעמד הברכה, ומצד שני את במצב לא נעים שבו את לא מרגישה טוב וצריכה לפלוט את הליחה העולה בפה כל הסיטואציה לא נעימה מבחינה חברתית.
אין התייחסות ישירה לשאלה שלך בפסיקה, אומנם יש דיונים מקבילים בהלכות תפילה. השו"ע משווה בין דיני תפילה לברכת המזון ופוסק שאסור לדבר בברכת המזון שדינה כתפילה (או"ח קפג ח) ושאסור לעשות מלאכה בברכת המזון (או"ח קצא ג). לכן אנו נקיש מהלכות תפילה להלכות ברכת המזון.
מהעיון בדברים עולה שבמצבך מלכתחילה את צריכה לירוק את הליחה לתוך טישו או מטפחת ולהצניע את המטפחת כנהוג במקומותינו. אם את מתקשה לעשות זאת בפני רבים. אפשר להפסיק את הברכה לגשת למקום קרוב ואח"כ לחזור לשולחן ולהמשיך לברך. הקפידי לא לדבר באמצע כדי שלא יהיה הפסק.
את הפירוט של התשובה את מוזמנת לראות בהרחבה.
כל טוב בריאות שלימה,
בתיה
הרחבה:
בהלכות תפילה יש התייחסות למצב דומה למצב שאת מתארת, מה קורה כאשר אדם צריך לירוק ליחה בתפילה. הגמרא בברכות (דף כד עמוד ב) כתוב "שהרק בתפילתו כאילו רק בפני מלך" מכאן שלהריק את פיו בתפילה הוא גנאי. ברור שסתם אסור לירוק באמצע התפילה. בהמשך הגמרא אומר ר' יהודה "היה עומד בתפילתו ונזדמן לו רוק מבליעו בטליתו ואם טלית נאה הוא מבליעו באפרקסותו" ( אפרקסת הוא בגד שעוטף את הראש). בהמשך הגמרא מסופר על רב אשי שהיה לו רוק בפה וירק לאחריו הוא מסביר לרבינא שהוא אינסטניס (נקי מאד) ולכן לא יכול לנגב בבגדו. (הערה 1)
הראשונים והפוסקים התייחסו לסוגייה זו וקבעו כללים כיצד יש לנהוג במצבים אלו.
הרשב"א פירש שאסור לירוק כשאין אונס אך כשיש מצב כזה מותר לירוק לתוך הבגד. וכך פסק השולחן ערוך: "אסור לו לרוק; ואם א"א לו שלא לרוק, מבליעו בכסותו בענין שלא יהא נראה; ואם הוא אסטניס, (פי' שאינו יכול לראות דבר מאוס), ואינו יכול להבליעו בכסותו, זורקו לאחוריו". (אורח חיים הלכות תפלה סימן צז)
המגן גיבורים כתב (סימן צז ס"ק ב) שלא רק במקרה של אונס אלא גם כאשר אדם מצטער מותר לירוק, ובמגן אברהם (שו"ע או"ח צ'ז ג) הוסיף שהסיבה שמותר גם לא במצב של אונס אלא רק של צער היא משום שמצטער ויהא טרוד בתפילתו
פסק המשנה ברורה פסק דין זה להלכה ( או"ח סימן צז ס"ק ד).
מכאן אנחנו מבינים שהרוקק מתוך צורך רפואי (או כל אונס אחר שהוא מצטער ממנו) אינו צריך לבולעו או להחזיק אותו בפה ( הערה 2 ).
מרב אשי אנו למדים שרגישותו של האדם משנה את התייחסותו לרוק. יש מי שממבחינה תרבותית שמעדיף לירוק לבגד ויש מי שמעדיף לירוק לאחוריו. נראה לי שבתרבות העכשוית אפשר להסיק שאנו נעדיף להשתמש במפית או מגבון לצורך זה.
נקודה נוספת העולה בפסיקה היא השאלה כיצד שומרים על המעמד המכובד של התפילה למרות היריקה.
השו"ע בעקבות הגמרא פוסק שהליחה לא תראה צריך להבליעו בטליתו או באפרקסתו משם מדייק המגן אברהם (שם סעיף ד') שצריך להבליעו בבגד תחתון כדי שלא יראו אותו. הוא תוהה האם מותר לנגב בבגד מיוחד שעשוי לכך למרות שרואים אותו, ויש בזה מיאוס, בגלל שבגד זה עשוי לכך במיוחד. המגן גיבורים (שם) קובע שגם בבגד מיוחד לכך צריך לכורכו שלא יראו את הליחה כך פסק המשנה ברורה (שם ס'ק ה).
נראה שאת יכולה לירוק לתוך מפית שהכנת מראש ולקפל אותה. אולם אם את מרגישה שלא נח לך לפלוט את הליחה למטפחת המיועדת לכך ואת רוצה ללכת למקום אחר כדי לא להיות בפני אנשים במעמד מביך כזה. ניתן לסמוך על המשנה ברורה בהלכות תפילה (אורח חיים קד ד).
השו"ע או"ח סימן ק'ד מעריך בחובה לא להפסיק בתפילה בדיבור ולהשתדל לא לזוז ממקום התפילה והוא מאפשר להטות את הגוף כדי לזוז ממקום סכנה. על כך כותב המשנה ברורה בשם הפרי מגדים: "טוב יותר לקצר בדאפשר משיטה מן הדרך אבל הפמ"ג כתב יש להתיישב בזה דמשמע דהליכה לצורך התפלה לא הוי הפסק" (סימן ק'ד סעיף ד'). אפשר ללמוד למקרה שלך כמה דברים: 1. את יכולה לקצר את הברכה. אם את נמצאת אחרי ברכת "ויחסרנו" אלו הוספות שאינם עיקר הברכה אלא תחננוים את יכולה להפסיק לברך וללכת לטפל בעצמך (הערה 3).
לסיכום : במצבך מלכתחילה את צריכה לירוק את הליחה לתוך טישו או מטפחת ולהצניע את המטפחת כנהוג במקומותינו. אם את מתקשה לעשות זאת בפני רבים. אפשר תוך כדי ברכה לפנות למקום קרוב ואח"כ לחזור לשולחן ולהמשיך לברך.
הערות:
1.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כד עמוד ב
מיתיבי: המשמיע קולו בתפלתו – הרי זה מקטני אמנה. המגביה קולו בתפלתו – הרי זה מנביאי השקר, מגהק ומפהק – הרי זה מגסי הרוח. המתעטש בתפלתו – סימן רע לו, ויש אומרים: ניכר שהוא מכוער. הרק בתפלתו – כאילו רק בפני המלך! – בשלמא מגהק ומפהק לא קשיא: כאן – לאונסו, כאן – לרצונו, אלא מתעטש אמתעטש קשיא! – מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא: כאן – מלמעלה, כאן – מלמטה; דאמר רב זירא: הא מילתא אבלעא לי בי רב המנונא, ותקילא לי כי כולי תלמודאי: המתעטש בתפלתו – סימן יפה לו, כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה. אלא רק ארק קשיא! – רק ארק נמי לא קשיא: אפשר כדרב יהודה; דאמר רב יהודה: היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק – מבליעו בטליתו, ואם טלית נאה הוא – מבליעו באפרקסותו. רבינא הוה קאי אחורי דרב אשי, נזדמן לו רוק, פתקיה לאחוריה. אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרב יהודה מבליעו באפרקסותו? – אמר ליה: אנא אנינא דעתאי.
2.יש מחלוקת בגמרא לגבי ברכת הנהנים עם אכל ללא ברכה והאוכל עדין בפיו מה צריך לעשות? פוסק שולחן ערוך (אורח חיים קעב ב) "שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, אם הוא דבר שאינו נמאס אם יפלטנו, יפלטנו ויברך עליו; ואם הוא דבר שנמאס, מסלקו לצד אחר ומברך. גם פה לומדים שאפשר להפליט את האוכל מהפה. אך לעניננו ברור שהדבר גם מאוס וגם לא ניתן לבולעו או להשאירו בפה.
- ברכת המזון בנויה מארבע ברכות עיקריות ברכת הזן, ברכת הארץ, ברכת ירושלים וברכת הטוב והמטיב. כל הבקשות אח"כ הן תוספות שלא מעיקר הברכה שאפשר להשמיט אותם אם יש צורך בכך. להרחבה בנושא זה ראי http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=3478