כשרות הכלים במקום העבודה
אני עובדת במקום נחמד ומפנק שרוצה להתחשב בעובדים, ולאחרונה הם קנו גריל.
כל הבשר שהם שמים עליו כשר, והכלי שהם משתמשים בו לטיפול בבשר גם כן מיועד רק לו, אך הוא נחתך ומעובד עם סכינים מהמטבח.
הם ככל הנראה לא בני יומם כיוון שתמיד מדובר ביום ראשון בשבוע.
אם הבשר קר בזמן החיתוך, האם ניתן לאכול מהדברים שהונחו על הגריל?
האם צריך לשים לב למשהו מיוחד נוסף? למשל טבילה במרינדה מסוימת שמעורבבת בכלים שמצבם לא ידוע (לכאורה לא, כי גם זה קר), או אם הם ישימו בצל על הגריל שנחתך בסכין שמצבו לא ידוע, האם הוא יכול להטריף את הגריל?
תשובה:
שלום וברכה,
משמח לשמוע שישנם מקומות עבודה כאלה, נראה שזכית.
מדברייך עולה שאין שאלה לגבי כשרות המצרכים שבמטבח (כולל הבשר, התבלינים והמשרה), ולכן אתייחס רק לחשש שהעלית בנוגע לשימוש בכלים.
בנושא זה קיימות שלוש סוגיות של כשרות:
- טבילת כלים – כלים שמשתמשים בהם באופן קבוע צריכים להיות טבולים, ולכן יש לטבול את הכלים במקווה.
- סכינים – הלכות הכשרות בסכין חמורות במיוחד, בשל הכוח בו הוא נלחץ אל המזון שהוא חותך, במיוחד דברים חריפים או קשים. לכן, סכין שהשתמשו בו לחיתוך מזון לא-כשר עלול להטריף את המזון הכשר.
- כלים בהם מניחים את הבשר – לכתחילה אסור להשתמש בכלים לא כשרים. אם המזון היה חם הוא יאסר, ואם השימוש היה רק בקר או אם הכלי לא בוודאות בן יומו לפעמים מותר בדיעבד – אך לא במצב בו זה שימוש קבוע כמו שמתואר בשאלה.
לסיכום הדברים –
אינך יכולה להשתמש בכלים, שנעשה בהם שימוש למאכל אסור, אף שאינם בני יומם. ומכיוון שמדובר במטבח ציבורי, בו אין לך שליטה ופיקוח על הנעשה ע"י אנשים אחרים בכל רגע נתון, השימוש בכלים הללו עלול לפתוח פתח להטרפתם, גם באותם הימים שבהם תשתמשי את בכלים, והם יהיו בני יומם מבליעת איסור.
עצתי לך, לייחד כמה כלים לשימוש פרטי, או אף לשימוש ציבורי, שמיועד למזונות כשרים בלבד (במידה ותוכלי לסמוך על יתר העובדים, שלא יעשו בהם שימוש אסור), בתקווה שבקשתך תתקבל בהבנה ובהסכמה.
פירוט והרחבה:
א. טבילת כלים –
כלים המשמשים לצורך סעודה, בישול והכנה של המזון, חייבים טבילה במקווה, אם הכלים יוצרו ע"י גוי, הן בבית והן במקום העבודה (רמב"ם מאכלות אסורות פרק יז הלכה ג, שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ סעיף א), זאת בשונה משימוש מסחרי, כגון במסעדה, שם ניתן לפטור מטבילה (מנחת יצחק חלק א סימן מד, דרכי תשובה סימן קכ ס"ק ע). לכן בראש ובראשונה יש לברר אם מדובר בכלים שעשויים מתכת או זכוכית, והאם הם טבולים (כולל רשת הצליה). במידה ואינם טבולים, אסור להשתמש בהם לכתחילה אפילו לא פעם אחת (דרך עראי), למרות שבדיעבד המזון אינו נאסר (שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ סעיף ח). את הטבילה אמור לעשות הבעלים, אך תוכלי לעשות זאת בעצמך. לגבי כלי חרסינה ישנן דעות שונות, ואם תוכלי לטבול גם אותם ללא ברכה, תצאי ידי כל השיטות (ערוך השולחן יורה דעה סימן קכ סעיף כט, בן איש חי שנה שניה פרשת מטות סעיף ז).
ב. שימוש בסכין למאכל לא כשר –
חשש נוסף שהעלית הוא היתכנות השימוש בכלים שהשתמשו בהם למאכלים שאינם כשרים. בשאלתך התייחסת למאכלים חריפים וקשים, ואכן, סכין ששימשה למאכל כלשהו, ולאחר מכן נחתך בה מאכל חריף, הטעם הקודם נבלע בה, כאילו היה רותח. הגמרא דנה בכלים שבלוע בהם טעם המאכל שהתבשל בהם, והוא נחשב כנותן בהם טעם: הלכתא: דגים שעלו בקערה [בשרית] – מותר לאוכלן בכותח [חלבי], צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר – אסור לאוכלו בכותח, וה"מ צנון – דאגב חורפיה בלע (חולין קיא ע"ב). כאשר מדובר בנותן טעם בן נותן טעם (נ"ט בר נ"ט), כלומר, הבשר שנתן טעם בכלי, והכלי שנתן טעם במאכל השני (הדגים), מותר לאכול זאת עם חלב, אולם כאשר מדובר בצנון חריף, שנחתך בסכין בשרית, יש כאן בליעה מהבשר לצנון, ולכן הוא נאסר באכילה עם מאכל חלבי. רש"י מסביר שני טעמים לאיסור זה: שמנונית הבשר הדבוקה בסכין (ולכן זה נותן טעם ממשי ולא נ"ט בר נ"ט), ודחיקת הסכין לצנון הקשה (שגורמת להפלטת טעם הבשר הבלוע) בצירוף חריפות הצנון שבולעת את הטעם הנפלט.
על פי פסיקת הרמ"א דין זה נוגע לכל מאכל חריף, ואף כשמדובר בכלי שאינו בן יומו, אולם לנוהגים כשולחן ערוך, יש מקום להקל בכלי נקי שאינו בן יומו, ובמאכל חריף אחר, כגון בצל.
חשוב לציין, שעסקנו במאכלים כשרים, שבהם החשש הוא מפני נתינת טעם בשרי במאכל חלבי, ולהיפך, וזוהי נתינת טעם של היתר. אך כאשר מדובר במזון שאינו כשר, יש להחמיר יותר, ולאסור את כולו (רמ"א בשם רשב"א ור"ן יורה דעה סימן קצו סעיף א, ושו"ע ביורה דעה סימן קג סעיף ו). השאלה אם את חוששת גם לכך.
ג. שימוש ביתר הכלים –
בנוגע לכלים המשמשים למאכלים חמים או לבישול, כל קדרה שאינה בת יומא חשיבה טעמה לפגם, ואינה אוסרת (שולחן ערוך יורה דעה סימן קג סעיף ה, על פי הגמרא עבודה זרה סז, ע"ב, ועו, ע"א). אבל כל זאת רק בדיעבד. שכן אם השתמשו בכלים לכל מזון שאינו כשר, גם כאשר השימוש אינו במאכל חריף, ישנו איסור להשתמש בהם לכתחילה, אף כשאינם בני יומם, והם צריכים הגעלה, מלבד זאת, אם מכינים בכלים ששימשו לאיסור, מאכל כשר חריף (למשל מישרה תבלינים לבשר) אין זה נחשב טעם פגום, ואסור לעשות זאת (שו"ע יורה דעה סימן קכב סעיפים ב-ג).
יחד עם זאת, כאשר ישנו ספק לגבי מעמד הכלים, מקובל להכריע, כי סתם כלים אינם בני יומם (שו"ע יורה דעה סימן קכב סעיף ז), ולכן אם השתמשו בכלי בטעות, המאכל מותר בדיעבד, ולכתחילה אסור להשתמש בכלי ללא הגעלתו, והמזון שבתוכו אסור מדרבנן (שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תריז, רמב"ן עבודה זרה סז ע"א) מכיוון שאין מבטלים איסור לכתחילה (ראב"ן עבודה זרה סימן שיג).
כאשר מדובר בשימוש קר בכלי, אם המאכל לא שהה בכלי יממה (מעת לעת), הכלי לא נאסר, על פי הכלל שמאכל כבוש בכלי, דינו כמבושל (חולין צז, ע"ב, שולחן ערוך יורה דעה סימן קה סעיף א). בנוגע להשריה ברוטב, מחמיר הרמ"א לאסור אף בפרק זמן קצר יותר מיממה, כלומר, בשיעור הזמן הנדרש משלב הדלקת האש ועד תחילת הבישול של אותו המאכל.
ברכה והצלחה,
עידית
הרחבה:
בסוגיה נוספת עולה שאלת הבליעה בסכין ע"י ירק חריף: והקורט של חילתית. מאי טעמא? משום דמפסקי ליה בסכינא; אף על גב דאמר מר: נותן טעם לפגם מותר, אגב חורפיה דחילתיתא – מחליא ליה שמנוניתא, והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסור (עבודה זרה דף לט ע"א). כאן מוסבר כי בניגוד לכלל, שטעם בלוע, נותן במאכל טעם לפגם, כאן בשל חריפות הירק טעמו משתבח ע"י שמנוניות הסכין.
ראינו שבנוגע למאכל חריף, הגמרא ציינה חלתית וצנון, והראשונים נחלקו בדעותיהם, האם מדובר בדוגמה לכל מאכל חריף, או שמאכלים אלה בלבד מוגדרים כחריפים (ראי סקירה בבית יוסף יורה דעה סימן צו ובשו"ת יביע אומר חלק ח – אורח חיים סימן מג אותיות ד-ה). הרמב"ם (מאכלות אסורות פרק ט הלכה כד) והשו"ע שהזכרנו (יורה דעה סימן צו) פסקו, שכאשר בדובר בכלי בן יומו, כל מאכל חריף נכנס לגדר ההלכתי של "חריף", על השלכותיו למעשה.
כאשר מדובר בסכין נקיה שאינה בת יומה, צמצמו הרמב"ם והשו"ע (שם סעיף ג) את נתינת הטעם לשבח רק לחלתית, שנזכרה בגמרא, ולא לכל יתר המאכלים החריפים (שבהם מדובר על נתינת טעם לפגם ככל יתר המאכלים), אך הרמ"א (וכן הב"ח והש"ך שם) החמיר אף בסכין שאינה בת יומה, ואסר כל מאכל חריף.
להלכה השולחן ערוך פסק כדעת הראב"ד, שחיתוך ירק חריף בסכין בת יומה או אינה מקונחת, מבליע את הטעם במאכל שנחתך, ומצריך קליפה של המאכל בעובי של אצבע. אך הוא מוסיף גם את דעת המחמירים (יש אומרים), שאף בסכין שאינו בן יומו ונקי, יש לקלוף באופן זה (יורה דעה סימן צו סעיף א). לעומת זאת הרמ"א, שפסיקתו מקובלת אצל בני אשכנז, פסק כרשב"א, שלכתחילה אין להסתפק בקליפה, וכל המאכל נאסר לאכילה עם המין האחר (בשר/חלב).