אני מחוייבת ללבוש מדי בית חולים הכוללים מכנסיים רחבים, האם יש בכך בעיה?
שלום 🙂
התחלתי השנה לימודי פיזיותרפיה, וכחלק מכך אני משתתפת בקורסים מעשיים שמתרחשים בבית חולים. בקורסים אנו מחויבים ללבוש את מדי בית החולים, שכוללים חולצה, מכנסיים (לא צמודות במיוחד), וחלוק. ביום יום אני הולכת עם חצאיות, וכרגע אני מכפתרת את החלוק מעל למכנסיים כך שזה מהווה פיתרון (חלקי משהו).
רציתי לשאול האם המכנסיים נחשבים כ'כלי גבר' לצורך העניין, במידה ואין הבחנה במדי בית החולים בין גברים לנשים?
רק רוצה לציין שאני לא מחפשת היתר למען נוחות, אלא באמת ממקום שמעוניין להבין לגבי נשים דתיות שנדרשות להתלבש בצורה מסוימת כחלק מהיותן צוות רפואי 🙂
תודה רבה רבה!
תשובה
שלום לך,
ראשית נברך אותך ברכת הצלחה רבה בכל מעשיך ולימודיך.
ישר כוח על הרצון לשמור על ההקפדה ההלכתית שלך בכל מצב.
את שואלת האם מכנסיים שהם חלק ממדי עבודה נחשבות לכלי גבר.
אכן, מהפסוק לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה (דברים כב, ה) נלמד בין השאר האיסור על נשים ללבוש בגדי גברים ולהפך. יחד עם זאת, כבר בגמרא נחלקו האם האיסור הוא לגבי עצם הפעולה של לבישת בגדים של המין השני או שיש גם מרכיב של כוונה ומגמה (כגון להידמות למין השני, להתחפש לצורך נוי או תאווה, וכדומה).
בהמשך לכך, ישנה שאלה עקרונית נוספת – מה מגדיר "כלי גבר" ו"כלי אישה"? האם מכנסיים נחשבים כלי גבר גם במציאות בה ישנם מכנסי נשים שהכל מזהים אותם כבגד נשי?
לשאלתך, מדי העבודה שאת מתארת אינם בגדי גברים אלא בגדים אחידים לנשים ולגברים כאחד. לגבי בגדים כאלה, היו שפסקו שהם עדיין אסורים, שכן הגדירו מכנסיים ככלי גבר בלא תלות בשאלה למי הם נועדו, אבל רוב הפוסקים פסקו שמכנסיים כאלה אינם בגדר כלי גבר, ולכן אם הם צנועים אין איסור על אישה ללובשם.
בהקשר זה יש לציין שבגמרא (נדרים מט ב') מוזכר סיפור על רב יהודה שהוא ואשתו לבשו לסירוגין את אותו הבגד בשל עניים הרב, וכן בדיון על עבודות כהונה שנשות הכנהנים יכולות לבצע מעירים התוספות שהנחת היסוד היא שנשים יכולות ללבוש את בגדי הכהונה (קידושין לו ב', וראי בהרחבה). מתיאורים אלה עולה שקיימת אפשרות של בגדים המשותפים לשני המינים, ועליהם לא חל דין "לא ילבש".
בנוסף, במצב שלך יתכן שישנן סבות נוספות להתיר.
בדיון על איסור לבישת בגדי גברים על ידי נשים (שו"ע יורה דעה קפ"ב), מפרטים האחרונים הסתייגויות שונות, שעניינן הוא שיש להקל במצבי צורך – כגון, לבישת מכנסיים כדי להתגונן מפני הקור, או מפני הצער, ולא לצורך נוי או הידמות לאנשים. במקרה שלך ברור שהצורך בלבישת מכנסיים הוא טכני (בשל הוראות בית החולים) ופרקטי (מניעת זיהומים וסיבוכים) ואינו שייך כלל לעניין ההידמות לגברים או הנוי.
מכך עולה המסקנה, שאין איסור בלבישת מכנסי המדים של בית החולים. ההידור שהתחלת לנהוג בו, לסגור את החלוק מעל לצורך צניעות, הוא מבורך גם משום שהוא יוצר הבדל נוסף בנראות בינך לבין האופן בו גבר היה מתלבש ועונה על הדרישה ההלכתית (הקיימת לחלק מהדעות) לבדל עצמך מלבוש גבר ככל הניתן. אולם, אם מנהגך זה פוגע בחופש התנועה שלך באופן המפריע לך לתפקד וללמוד בבית החולים ניתן לוותר עליו.
ברשותך, אני מוסיפה כאן מחשבה עקרונית נוספת:
יתכן שתרגישי קושי עם העבודה במכנסיים לא רק בגלל שאלת ההלכה ה"יבשה". אולי תחושי שבהיעדר חצאית משהו ממהותך נלקח ממך – חצאית היא לא רק בחירה בלבוש צנוע, אלא גם אמירה של שייכות לאמונה מסויימת ולדרך מסויימת. להסתובב לא בחצאית עלול לגרום לתחושה של יציאה מהגבולות שבתוכם חיית לפי אמונתך, מהזהות שלך.
אם את חשה כך, כדאי לחשוב האם יש מרכיב אחר בהופעתך שיכול לתת לך את תחושת הזהות והשייכות הזו. אולי אורך שרוול, או כיסוי ראש. אם קיים מרכיב כזה, אולי זה הזמן לתת לו יותר מקום בהקפדה שלך.
בנוסף, אולי היעדר הנראות הדתית הרגילה יביא דווקא לתחושת דתיות עמוקה יותר – למודעות רבה יותר לאמונה שלך בתוך שגרת היומיום, לשפת גוף ודיבור ומרכיבים נוספים המבטאים את מי שאת וצומחים מתוך יראת השמיים שבך. מודעות שיכולה לפצות על החוסר בביגוד שהיית בוחרת לעצמך.
אם תרצי לשתף או לחשוב יחד על משהו מבין כיווני מחשבה אלו – את כמובן מוזמנת מאוד.
בהצלחה רבה בהכשרתך ובעבודתך.
שלומית
הרחבה:
א. יסוד הדין
בספר דברים פרק כ"ב מופיע הפסוק "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה". הפסוק מתייחס הן לנשם והן לגברים, ואוסר לנשים להיות עם "כלי גבר" עליהן (לפי הפרשנים, הכוונה לנשק) ולגברים ללבוש שמלת אישה.
הגמרא (נזיר דף נט עמוד א) מבינה שאלו הן דוגמאות, וכוונת הפסוק היא לאסור על גברים ונשים כל נראות חיצונית השייכת למין השני. היא מביאה הבנות שונות של היקף הדין מדאורייתא ודנה בהן. למשל, האם מותר לגבר להסיר שיער גוף כמו שנשים נוהגות? האם זהו איסור מדאורייתא, כלומר נובע מהפסוק, או רק דין דרבנן? ומשם הגמרא מביאה דעות תנאים מהו בעצם האיסור שנאמר בפסוק ומה היקפו.
ההבנה המצמצמת של הפסוק היא שהוא אוסר רק סיטואציה של "תועבה" – התנהגות מינית פסולה – כגון התחפשות גברים לנשים ולהפך. ההבנה המרחיבה היא שכל אופן של תיקון המראה החיצוני האופייני לנשים אסור על גברים, ולנשים אסור לצאת להילחם עם נשק.
השולחן ערוך (יורה דעה סימן קפ"ב) פסק לאסור אולם סייג שהאיסור חל במלוא חומרתו רק כאשר מדובר בהתנהגויות שאכן מובהקות למין השני.
הרמ"א אף מתיר את האיסור לחלוטין אם הפעולה מקובלת על שני המינים:
"המעביר שער בית שחי ובית הערוה, אפילו במספרים כעין תער, היו מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים? -במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים, כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים. אבל במקום שמעבירין אותו גם האנשים, אם העביר אין מכין אותו. הגה: ואפילו לכתחלה שרי. רק החברים נמנעים בכל מקום…"
בהמשך אותו סעיף, מתייחס השו"ע לאישה הלובשת בגדי גבר, וגם כאן מכניס את קריטריון המנהג. הרמ"א מפרט שהאיסור הוא לא רק על לבישת "תחפושת" מלאה של המין השני, אלא גם על בגד יחיד:
"לא תעדה אשה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו (ממלבושי האיש לפי מנהג המקום ההוא), או שתגלח ראשה כאיש. ולא יעדה איש עדי אשה, כגון שילבש בגדי צבעונים וחלי זהב במקום שאין לובשין אותם הכלים ואין משימין אותו החלי אלא נשים. הגה: ואפילו באחד מן הבגדים אסור, אף על פי שניכרים בשאר בגדיהם שהוא איש או אשה."
אולם, גם הרמ"א התיר במקרים מסויימים לבישת בגדי המין השני, ואפילו תחפושת מלאה. הוא כותב זאת לגבי שמחת פורים (אורח חיים תרצ"ו) – שאם מטרת ההתחפשות היא רק להרבות שמחה – אין בה איסור:
"ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא; וכן בלבישת כלאים דרבנן. וי"א דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה."
כלומר, ישנה משמעות הלכתית בנושא זה גם למוטיבציה של הלבישה ולא רק למעשה בלבד.
ב. בגדים אחידים לגברים ולנשים
הגמרא בנדרים (מט, ב) מספרת:
“דביתהו דר’ יהודה עבדת גלימא, כד נפקת לשוקא מכסיא ונפקת בה, וכד הוה נפיק ר’ יהודה לצלויי הוה מכסי ומצלי בה, ומברך ברוך שעטני מעיל” (אשתו של רב יהודה עשתה גלימה, כשהייתה יוצאת לשוק התכסתה ויצאה בה, כשהיה רב יהודה יוצא לתפילה היה מתכסה ומתפלל בו, ומברך ברוך שעטני מעיל).
המהרש"א שם מסביר איך יתכן שלא היתה בעיה של "כלי גבר" או "שמלת אשה" בגלימה/מעיל המשותף. הוא מבאר כי האיסור אינו חל על בגד המיועד מלכתחילה לשני המינים.
מקור נוסף בכיוון זה מופיע במסכת קידושין (לו, א), לגבי השאלה אלו עבודות כהונה יכולות להתבצע על ידי נשים:
“הסמיכות, והתנופות, וההגשות, והקמיצות, והקטרות, והמליקות, והקבלות, והזאות – נוהגים באנשים ולא בנשים, חוץ ממנחת סוטה ונזירה שהן מניפות”.
הגמרא ממשיכה ומפרטת את הסיבות לכך שנשים לא יכולות לבצע את כל העבודות, והתוספות תמהים על כך – הלא ניתן היה לומר פשוט שנשים לא יכולות לעשותן כי אסור לעשותן בלי בגדי כהונה, ובגדי כהונה הם "כלי גבר" ואסורים לנשים!
ומסבירים (בתירוצם הראשון) שאכן נשים יכולות בעיקרון ללבוש את בגדי הכהונה.
הרב יוסף ענגיל בספר "גליוני הש"ס" מסביר שאכן לו היו נשים יכולות לבצע את כל תפקידי הכהונה, הנושא של "כלי גבר על אישה" לא היה מהווה בעיה – משום שאם עבודות הכהונה מתאימות גם לנשים, אז הבגדים מיועדים לשני המינים ואינם מוגדרים ככלי גבר עוד.
משני המקורות הללו עולה שישנה קטגוריה של בגדים שאינם בגדי גברים ואינם בגדי נשים אלא שייכים לשני המינים, ועליהם אין חל האיסור – וכך אכן פסקו רוב הפוסקים.
נראה שמדי צוות בבית חולים עונים על הגדרה זו – הם אחידים ומיועדים לשני המינים.
יש לציין כי לגבי הכלל הזה היו הסתייגויות של מעט מבין הפוסקים:
- שההיתר הוא דווקא כאשר בתוך אותו סוג בגד המשותף לשני המינים, יש אבחנה בין מה שנשים לובשות למה שגברים לובשים (שו"ת אבני ישפה חלק ו' סימן קי"ח)
- שההיתר הוא לגבי בגדים שאינם גבריים מובהקים או נשיים מובהקים (מנחת יצחק חלק ב’ סימן ק”ח).
- שההיתר לא קיים אם המנהג הנפוץ הוא בעצמו עבירה. למשל, שלא יתכן שמכנסיים יהפכו להיות בגד שמותר לנשים ללובשו כי ככה נהוג, אם המנהג הזה שלילי ואסור מלכתחילה. כך כתב הרשב"א (בשו"ת חלק ד’ סימן צ’) “שכל דבר הראוי לנשים ולא לאנשים, והנשים עושות כן, אסור לאנשים משום שמלת אשה. ומי שהרגיל בדבר האסור ונמשכו רבים בכך – אין האיסור חוזר להיתר".
יחד עם זאת, רוב הפוסקים לא פסקו לפי הגבלות אלו.
ג. סיבות להתיר
כאמור לעיל, פסק השולחן ערוך את האיסור לנשים ללבוש בגדי גברים. נושאי הכלים סייגו שהאיסור אינו חל כאשר יש צורך ענייני פרקטי בבגדים אלו.
הב"ח (על הטור) כתב בסעיף זה כי:
"יש היתר בשני דברים. האחד שאין איסור אפילו בדבר שהוא נוי וקשוט אלא אם כן באשה הלובשת בגדי איש להתדמות לאיש ואיש הלובש בגדי אשה להתדמות לאשה. אבל אם לובשין כדי להגן מפני החמה בימות החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים – אין שם איסור…
והשני, דאף להתדמות אין איסור אלא בדברים שהם עשוים לנוי ולקשוט … אלמא (כלומר) דבבגדים שאינן עשוין לנוי ולקישוט אין בלבישתם שום איסור".
לא כל הפוסקים קיבלו את דעתו של הב"ח, אבל הט"ז כתב גם הוא כמוהו:
"לא תעדה אשה. משמע דרך עידוי וקישוט אסור, אבל אם עושה כן מפני החמה או צנה או גשמים – אין איסור, כן נראה לי פשוט"
המשנה ברורה (אורח חיים תרצ"ו) הביא הסתייגות אחרת, לפיה אם ההופעה הכללית של הגבר היא גברית ורק בגד אחד הוא נשי, כך שאין לטעות שמדובר בגבר – זה חמור פחות: "ואם כל המלבושים של איש רק מלבוש אחד של אשה וניכרים הם, אפשר שאין למחות בהם."
ד. פוסקי ימינו
הרב עובדיה יוסף נשאל האם במקום בו התלמידות נוהגות להגיע לבית הספר בחצאיות קצרות מדי, כדאי להנחותן ללבוש מכנסיים.
בתשובתו הסביר כי האיסור תקף במצב בו מטרת הלבוש היא הידמות למין השני, ולא מטרה פרקטית:
"הלובשות מכנסים להגן מפני הצנה או מפני החמה ואינן מתכוונות להדמות לאנשים, בודאי שיש להן ע"מ שיסמוכו, מאחר שרבים וכן שלמים הסכימו לדעת הב"ח והט"ז והש"ך שמתירים בזה… ומכל שכן שבזמן הזה נתפשטה מאד לבישת המכנסים לנשים, אף על פי שהצנועות נזהרות מהן, מכל מקום לא שייך בזה איסור של לא יהיה כלי גבר על אשה כיון שאינו בגד המיוחד לאנשים".
כמו כן התייחס לעניין בגד המשותף לשני המינים:
"אולם המדקדק בדברי הפוסקים ידע בבירור שלא נאסר לאשה אלא מלבוש שמיוחדת צורתו לאיש, וכן אינו אסור לאיש אלא שמלה שמיוחדת צורתה לאשה, אבל מלבוש שצורתו שוה לאיש ולאשה מותר לכולם"
גם הרב מלמד כתב באופן עקרוני לגבי לבישת מכנסיים צנועות (פניני הלכה משפחה, פרק ז', הלכה ח'):
"להלכה, רוב הפוסקים אוסרים מכנסיים רק מחמת הצניעות, ולכן במקום שאין פגיעה בצניעות, אין איסור בלבישת מכנסיים".
מכל אלו עולה, כי לבישת מכנסיים שאינן גבריות במובהק אלא משותפות לנשים ולגברים אינה נכללת באיסור "כלי גבר". כמו כן, אם לובשים אותן לצורך פרקטי של הגנה על הגוף או צורך ענייני כגון זה – אין האיסור חל.
מכנסיים שהן מדי עבודה הדרושים לצורך ביצוע משימה מתאימות להגדרה זו, ולכן אם אין בהן חוסר צניעות (כגון שאינן קצרות או הדוקות מאוד) – אין בלבישתן איסור.