אני מרגישה מבולבלת בעקבות מגע של חברה
שלום וברכה.
אני ממש מבולבלת.
יש לי חברה שהכרתי השנה כשותפה בדירת סטודנטיות.
אף פעם לא הייתי מהבנות שמתות על מגע, שכל היום מחבקות אחת את השניה ויושבות אחת על השניה. גם באולפנא, גם בשירות הלאומי… תמיד זה היה לי מוזר ומרוחק.
בכל אופן, כשהתחלנו לבלות הרבה זמן בדירה ביחד כשהתחיל הסגר היא נתנה לי חיבוק וזה היה כיף בלי קשר לשבור קצת את המרחק שהקורונה יצרה.
ואז החברה התחילה ממש להתקרב ולגעת בצורה שאני לא רגילה בכלל. זה בהתחלה היה לי מוזר, אבל זה היה לי גם ממש נעים.
החברה הזו גם הייתה ככה עם עוד חברה מהדריה אז לא חשבתי שזה בעייתי ומוזר. ואז נכנסתי לתסבוכת עם עצמי, מה זה אומר עלי אם זה נעים לי, אם זה מרגש אותי. ואם זה מותר ונכון.
היו לי 3 ימים ממש קשים, תחושות אשמה, בושה, התרגשות, פחד, סקרנות, בכי. תפילה… עד שפתחתי את זה ונרגעתי קצת ואנחנו ממשיכות להיות חברות ולגעת.
אני לא חושבת שהיא לסבית או שאני לסבית. אני גם לא חושבת שזה אסור, אבל תוהה אם זה רצוי. אם הקב"ה אוהב את מה שאני עושה.
כמה שאני יודעת זה מותר. אבל מה הגבול? כמה זה טוב בכלל? כמה זה לא טהור, מרחיק מהקב"ה? רוצה להתקרב, נעים לי, זו חוויה ראשונית ומרגשת בשבילי, ואני לא בעד סגפנות ובריחה מהנאה. אבל בכל זאת מבולבלת. אשמח ממש לקצת סדר.
תודה רבה
תשובה:
שלום לך שואלת יקרה.
השאלה שלך נפלאה. שאלה כל כך רגישה וחשובה.
כמו הרבה דברים שאנחנו עומדים על טיבם וחשיבותם עבורנו דווקא כשהם חסרים, גם המגע החברי הפך להיות כזה בעקבות הקורונה. הקורונה כפתה עלינו "שמירת נגיעה", לא רק מבני המין השני אלא גם מחברות, ופתאום אנחנו מבינות את העוצמה והשמחה שיש במגע החברי, האפלטוני.
אני חושבת שמגע חברי ונעים בין שתי חברות, הוא לא רק אסור אלא אפילו חשוב. למגע בין חברות יש יכולת לחזק את הנפש, לשמח, לשדר אמפתיה, להרגיע, להקל על תחושות קשות. מי שמוצאת את המגע החברי נעים ומשמח, יכולה בהחלט לאפשר לעצמה לקחת בו חלק. אמנם, יש בנות שיעידו שהן לא מחוברות למגע חברי אפלטוני, ונוח להן לשמור על ריחוק פיזי גם מחברותיהן, לא רק בתקופת הקורונה. עבור בנות אלו, לא הייתי ממליצה להן לשכנע את עצמן לקחת חלק בחיבוקים עם חברותיהן, אלא להקשיב למה שהגוף שלהן מספר להן על הצורך שלהן במרחק פיזי ובשמירה על גבולות.
ומה לגבי תחושות מבלבלות, של התרגשות ממגע של חברה טובה?
אני יכולה להבין מהיכן נובע הבלבול שחשת. שאלות של זהות מינית נמצאות כיום ברקע של קשר עם חברים מאותו מין, אולי יותר מבעבר. עצם השאלה שעולה "אולי אני לסבית", יכולה להכניס למגע אלמנטים של מתח שלא בהכרח נמצאים בו מלכתחילה. לכן, ההמלצה שלי עבור בנות, היא קודם כל להניח את השאלה הזו בצד. מגע בין נשים יכול להיות מרגש גם מבלי שזה יעיד על משיכה מינית או רגשית. אפשר להתחבק וללטף זו את זו באופן חברי, וגם להיות כמהות למגע של חברה טובה, ואפילו לחוש התרגשות מהמגע, ואין צורך להסיק מכך שיש כאן משיכה רומנטית. במילים אחרות, אני ממליצה לבנות "לשחרר" את השאלה הזו.
אמנם, ייתכן שהבלבול שלך נובע מכך שהיתה כאן תחושה של חציית גבול, גם ללא רומנטיקה מינית. יכול להיות שהמגע עם חברתך היה פולשני מדי עבורך. זה יכול לקרות משתי סיבות: או שאת באופן אישי זקוקה למגע מסוג אחר, פחות אינטנסיבי, או שהיא זו שמתנהלת מבחינה פיזית ורגשית באופן של חציית הגבולות של האחר. בכל אופן, בין אם המקור לתחושה הזו הוא אצלך או אצלה, זה לגיטימי מאוד להציב גבול. במקרה כזה, אני ממליצה לך במפגש עם החברה, לומר לה, במילים עדינות ובחיוך, או לשדר לה בשפת הגוף, היכן המגע פחות מתאים לך.
למגע האנושי יש תפקידים רבים. הוא יכול להזכיר לנו מגע אימהי, הוא יכול להיות נעים ומשחרר כמו מסאז' טוב. הוא יכול להעביר בנו צמרמורת נעימה שמקורה הוא פיזי ונוירולוגי, ולא בהכרח רומנטי ומיני. במגע אפלטוני עם חברה טובה אין שום דבר שמנוגד לטוהר המידות או לעבודת ה', ואולי אפילו להיפך: אם הוא מחזק את נפשך ומשמח אותך, אפשר לרתום את הכוח שאת מקבלת ממנו, לעבודה היומיומית שלנו בלימוד תורה, בהארת פנים לזולת, בתפילה מכוונת יותר.
נתפלל שהקב"ה יסלק את הנגף, נוכל בקרוב לחבק את יקירינו ואהובנו, גם לא מהמשפחה הגרעינית.
שלך,
אוריה