מה הסיבה לכך שאסרו חג שבועות הוא מעיקר הדין ואסרו חג פסח וסוכות הם רק מנהג?
שלום רב.
הבנתי מתשובתה של הרבנית עידית ברטוב (כאן) שיש אומרים שאיסרו חג תוקן בהתחלה רק לשבועות ורק לאחר מכן תוקן לפסח וסוכות. האם אפשר לקבל הסבר לזה?
תודה מראש
תשובה
שלום לך,
הפוסקים נתנו כמה סיבות לשמחת 'אסרו חג', כגון: זכר למקדש, שכן ביום זה היו עולי הרגל חוזרים לבתיהם בשמחה (חת"ם סופר אורח חיים סימן תכט ס"ב), הזדהות בני א"י עם בני חו"ל החוגגים יו"ט שני, כדי שלא יאמרו הגויים שישראל נעשים אגודות אגודות (שדי חמד חלק א כללים, מערכת האל"ף), כדי שלא ייראה כאלו אנו מואסים במועד (מנורת המאור פרק ח), וכן הארה שיש ביום זה מקדושת החג, כפי שנרמז מהכינוי בירושלמי – בן החג (תורה לשמה סימן קמ בשם האר"י).
אולם טעמים נוספים שניתנו לשמחה, מדברים באופן פרטי על אסרו חג של שבועות בלבד, שממנו הועברו המנהגים גם לסוכות ולפסח. יש לציין, כי באסרו חג שלאחר חג השבועות ישנו איסור תענית והספד מעיקר הדין, ולא כמנהג, מכיוון שבזמן המקדש הקריבו בו את קרבנות החג, והוא נקרא 'יום טבוח'. המשנה למלך מאריך ללמוד, כי ביום הבאת קרבן ישנו איסור מלאכה, וכן איסור הספד ותענית, ומאסרו חג שבועות, הוא לומד אף על ערב פסח (משנה למלך הלכות כלי המקדש פ"ו ה"ט). מפרשים ופוסקים שונים ציינו את היום בנוגע לחג השבועות בלבד, למשל השולחן ערוך: "אסור להתענות במוצאי חג השבועות" (אורח חיים סימן תצד ס"ג), "אסרו חג של שבועות גדול מכל אסרו חג דשאר מועדים" (בן איש חי שנה א פר' במדבר אות ז), "דדוקא אחר שבועות אסור משום שהוא יום טבוח" (מגן אברהם אורח חיים סימן תכט ס"ב אות ח),
למהותם של האיסורים הללו הובאו כמה הסברים, הקושרים את יום 'אסרו חג' באופן פרטי לחג השבועות:
על-פי בית שמאי (חגיגה יז ע"א), אין להקריב ברגל עצמו עולות ראיה ושלמי חגיגה, שכן אין בהם צורך אוכל נפש, ומכיוון שחג השבועות נמשך יום אחד בלבד הם הוקרבו באסרו חג, ובעצם בכל שבעת הימים שלאחר החג. כיון שבדבר זה עשו ב"ה כדברי ב"ש, והרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן לאחר יום טוב, נעשה יום זה כמו יום טוב עצמו, וזה ממשיך אף בימינו, שאין לנו מקדש (שו"ע הרב אורח חיים סימן תצד סי"ט). אף רבי טרפון שחי לאחר החורבן אסר להספיד ביום זה (מסכת חגיגה דף יח ע"א).
אחרים סבורים שאמנם נהגו בעניין זה כבית הלל, אך כאשר היו"ט יצא בשבת, קרבנות הראיה אינם דוחים את השבת, או כאשר היו אנשים שלא הספיקו להקריב בו ביום, הקריבו ביום שלאחר החג (מגן אברהם אורח חיים תצד, ג, תוספות רי"ד חגיגה דף יח ע"א). מציאות כזו לא רווחה ביתר הרגלים, מכיוון שימי התשלומים שלהם נמשכו בחול המועד.
הסבר נוסף לשמחה למחרת חג השבועות שהוא זכר למקדש, הוא משום שאף על פי שהקריבו בחג כבית הלל, אכילת קרבן השלמים, נמשכה לשני ימים, ביום-טוב עצמו ובאסרו חג שלמחרת (מהרי"ל הלכות חדש ניסן, ערוך השולחן אורח חיים סימן תכט ס"ה).
אמנם ביום טבוח שלאחר שבת חששו להנהיג יום טוב מחשש לטעות הצדוקים שהחג עצמו חל בשבת, אך בימינו החשש התבטל, שכן אין ביננו צדוקים, ולכן לעולם ישנו איסור תענית ביום זה, בין כשהחג חל בשבת, ובין שחל ביום חול (לבוש אורח חיים סימן תצד ס"ג).
לסיכום הטעמים שהובאו, רק חג השבועות, שנמשך יום אחד ללא חול המועד, מצריך למחרת יום השלמה, שהוא 'אסרו – חג', ובהמשך התגלגל המנהג לרגלים הנוספים. על אופן התהליך וזמנו המדויק ישנן דעות שונות בין הפוסקים, בין היתר תוכל לקרוא על כך בהרחבה.
עידית
הרחבה:
ערוך השולחן אורח חיים סימן תכט סעיף ה
דאסרו חג שבועות וודאי היה יום טוב שבו היה יום טבוח ותפסו ליו"ט כל אסרו חג גם של פסח ושל סוכות
שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תצד סעיף יט
במוצאי חג השבועות אסור להתענות מעיקר הדין לפי שהיה יום טבוח בזמן שבית המקדש קיים דהיינו שבו ביום היו מקריבין עולות ראיה שלא היו יכולין להקריב ביום טוב עצמו לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש ואין מחללין יום טוב בשבילם כיון שאפשר להקריבן אחר יום טוב שהעצרת יש לה תשלומין כל שבעה ואף על פי שזה הוא לדברי בית שמאי אבל לדברי בית הלל מותר להקריבן אף ביום טוב עצמו מכל מקום כיון שבדבר זה עשו ב"ה כדבריהם והרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן אחר יום טוב ונעשה להם יום זה שהוא מוצאי יום טוב כמו יום טוב עצמו להאסר בו בהספד ותענית א"כ אף עתה משחרב בית המקדש לא הותרה ההספד והתענית בו ביום.
אבל במוצאי יום טוב האחרון של פסח ושל סוכות לא היה יום טבוח אף לדברי ב"ש שכל עולות ראייה היו נקרבות במוצאי יום טוב הראשון שהוא חולו של מועד לפיכך אין בהם איסור להתענות מעיקר הדין אלא מחמת מנהג בעלמא כמו שנתבאר בסי' תכ"ט:
ר' יעקב חיים סופר כף החיים על או"ח סימן תצד אות מו
סעיף ג. אסור להתענות וכו'. מפני כשחל עצרת בשבת היה יום טבוח הקרבנות אחר השבת. מגן אברהם ס"ק ג', חק יוסף אות ט'. ולפי זה משמע אבל במוצאי יום טוב אחרון של פסח ושל סוכות מותר להתענות מעיקר הדין. וכן כתב ה"ר זלמן אות י"ט, אלא שכתב דאסור רק מחמת מנהג בעלמא יעו"ש.
ר' חיים דוד יוסף אזולאי ברכי יוסף אורח חיים סימן תצד ס"ק ד
ותו יש להעיר בזה דהנה בסוכה דף מ"ה אמרו כל העושה איסור לחג וכו'. ורש"י פירש לחג עצמו. וי"א על מוצאי י"ט הוא אסרו חג. והרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו להא דכל העושה איסור לחג וכו'. מוכח דסברי דקאי לחג עצמו, ומשו"ה השמיטוהו, דלא נפקא לענין דינא, כי אם לתת שכר טוב למענג י"ט, ואין זה מכוונתם, רק היוצא לנו לענין דינא. דאי הוו סברי כלשון שני דרש"י, וכמ"ש מור"ם לעיל סי' תכ"ט (סע' ב), הו"ל לאתוייה. דנהי דשכר מצוות לא אכפת להו לאשמועינן, מכל מקום מהא ידעינן דלעשות סעודה במוצאי י"ט מילתא היא. אלא משמע דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא ניחא להו לפרושי דקאי למוצאי י"ט, דזו לא שמענו בדוכתא אחריתי דמוצאי י"ט מרבין בסעודה, ומשום הכי תרגמוה להא דכל העושה איסור לחג, בחג עצמו, ולא אצטריכא להו להביאה. ומאחר עלות שהירושלמי קרי בחיל, דאסרו חג אסור בתענית, וקורא לו שם בנא דמועדא, הלא טוב לנו לפרש הא דתלמודין דכל העושה איסור לחג ביום אסרו חג כלשון שני דרש"י, והו"ל להרי"ף והרא"ש והרמב"ם להביאה ולהשמיענו כזאת דיום מוצאי י"ט צריך לעשות סעודה.
וכזאת וכזאת יש לדקדק על מרן בדין זה שכתב אסור להתענות במוצאי חג השבועות. דמשמע דוקא במוצאי חג השבועות. ולא משום לתא דאסרו חג, כדבעינן מימר קמן בס"ד. והול"ל דבכל מוצאי יום טוב דינא הכא, כמ"ש בירושלמי דיום אסרו חג הוא בנא דמועדא, והזכירו הוא ז"ל משם האגור.
וכן יש לדקדק על רבינו ישעיה דיליף לאסור תענית במוצאי חג שבועות מאותה דרבי טרפון דפ"ב דחגיגה, ונראה דדוקא במוצאי חג השבועות, והול"ל האי דינא בכל מוצאי י"ט כדאתמר בירושלמי. והגם דבספר אגור והביאו מרן, משמע דה"ר ישעיה הזכיר להא דירושלמי ומטעם אסרו חג דבכל מוצאי י"ט, מ"מ האגור משבלי הלקט מייתי לה, והרי בשבלי הלקט בנדפס ובכ"י מבואר נגלה דרבינו ישעיה לא איירי אלא במוצאי חג השבועות, ואתי עלה מההיא דחגיגה, אך הרב שבלי הלקט איהו ניהו דקאמר להא דאסרו חג ובנא דמועדא, וכתב על דברי ה"ר ישעיה וכבר פירשנו שגם שאר י"ט שוים בזה, וכמו שהבאתי דבריו לעיל. ומהשתא על רבינו ישעיה יש להעיר מ"ט אמרה לשמעתיה דוקא במוצאי חג השבועות. ועל האגור ק"ק דעירב דברי רבינו ישעיה ושבלי לקט כאחד, וכתב הכל על שם הר"ר ישעיה. ועל מרן נמי יש להעיר שהלך אחר דברי האגור, ולא אייתי הדברים על בוריין ממקורן ועיקרן בשבלי הלקט, ובפרט דהיה בידו שבלי הלקט כ"י מתוקן כידוע…
לכן נראה דהא דחבריא מילתא חדתא, כי הא דאסרו חג הוא מנהג ולאו מדינא, וגם אינו מנהג קדום. וה"ט דר' בא דלא רצה לומר דהיינו טעמא דרבי ישמעאל, משום דקים ליה דבזמן התנאים, ר' ישמעאל וחביריו, עדיין לא נתיסד מנהג זה. והיינו דאמרינן ברייתא דמייתי בירושלמי [ו]גמרין, דשבתות [ו]ימים טובים הן עצמן אסורין לפניהם [ו]לאחריהם מותרים, דמדינא שרי להתענות מוצאי י"ט. אך חבריא [סברי] דהוא מנהג קדום בישראל, ור' ישמעאל מהאי טעמא אסר. והשתא קאמר רבי יודן דקרא מסייע לחבריא, דהגם דהוי מנהג ולא מדינא כדשמעינן מהברייתא הנז', מכל מקום בימי עזרא לא רצו לעשות תענית ההוא ביום אסרו חג, דלא היה הדבר נחוץ כל כך, ובשופי היו יכולים לעשותו ביום כ"ד. וממילא משמע דאין מופת חותך דהיה משום אסרו חג, ויכולנו לומר דלא משום אסרו חג, רק דעברוה לאלול, ויום כ"ד ליום ראשון הוא, והיה ר"ה יום הששי ויום שבת, ויום כ"ג היה ביום ראשון, וקרי ליה יום כ"ד למילתיה משום דלפי החשבון יום כ"ג לא הוה בשבת. אלא דעכ"ז קאמר קרא מסייע לחבריא, משום דקרי ליה כ"ד לחדש. ולסברא אחרת צריך לדחות דכ"ד לחדש היינו ליום ראשון. וכל זה שמעינן שפיר מדר' יודן דקאמר קרא מסייע לחבריא, ולהורות נתן דהא דאסרו חג אף בישראל, לאו דברי הכל, ופליגי על חבריא. ומוכרח דלמאן דפליג [א]חבריא תפתר דעברוה יום הששי ויום שבת וכ"ג יום ראשון והוי כ"ד למילתיה.
אמור מעתה דהגם שהתוס' בר"ה לא הזכירו הירושלמי, אינו כל כך רחוק דדבריהם מיוסדים על אדני הירושלמי והבבלי, אלא שקיצרו, כי אורחייהו דרבוואתא קמאי בכמה דוכתי, צרו'ף יצרפ'ו בשב'ט כצרף כסף צרף הנוטף מעצי הכתב. וגם זו כאחד מהם. דהתוס' ידעי שפיר הך דירושלמי, ומכיפיה מבריך, דדעת חבריא לאו כולי עלמא הוי, וברייתא דשבתות וי"ט דמתענין לפניהם ולאחריהם פשטה כמאן דפליג על חבריא. הגם דיש מקום פתור כדאמרן. וממאי דאמור בירושלמי דבאו חשבון דכ"ג לא אקלע בשבתא, ו[מ]מאי דדרוש בגמרין לאין נכון לו למי שלא הניח ערובי תבשילין, מוכח דר"ה יום הששי ויום שבת, וכ"ד למילתיה, והוא כ"ג אסרו חג. דאכתי לא נתיסד מנהג זה. ולפ"ז לא נשאר לנו אלא שהתוס' לא הזכירו הני דוכתי דבבלי וירושלמי, והמצא ימצא כהנה רבות בדברי הראשונים. אך דבריהם הם סלת נקיה אחר הדקדוק בבלי וירושל. כמבואר למעיין.
ודעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורבינו ישעיה ודעמיהו דהא דחבריא לאו הלכה היא, כפשטה דבריתא דמייתי בבבלי וירושלמי, דמתענין אחר י"ט, ומאי דאמרו כל העושה איסור לחג היינו כלישנא קמא דרש"י, דהוי לחג עצמו, ומשו"ה השמיטוה, דלא נפיק מידי לדינא. וגם רבינו ישעיא הכי סבר, ומשו"ה מהדר אטעמא לאסור איסר באפוקי עצרתא דוקא. ומרן הכי סבר, ופסק [כסברא זו], מאחר דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא הביאו הא דהעושה איסור לחג שמע מינה דלא סברי כלישנא בתרא דרש"י. וטעמייהו דאין לחוש לעשות סעודה באסרו חג. ואף מאן דמפרש לה בסעודת מוצאי י"ט, הוא אסמכתא בעלמא למנהג שנהגו, ולא מדינא, כדמוכח מבריתא הנז'. אך הרב שבלי לקט נקיט כדעת חבריא וכלישנא בתרא דרש"י, ומיהו סבר דמנהגא הוא ולא מדינא, אלא דהוא מנהג קדום לפנים בישראל. ודייק בלישניה בתחילת דבריו שכתב צריך לשמוח ולמעט בהספד ותענית, והול"ל ואסור בהספד ותענית, אלא רמז דאינו חיוב כ"כ. וטעמו דמדין הגמור הרי שנינו דמותר להתענות אחר יום טוב, אלא דכיון דאשכחן דקרא דעזרא, אתי שפיר טפי לאוקומיה כחבריא שלא רצו להתענות ביום אסרו חג לפי שלא היה הדבר נחוץ, הכי נקיטינן לשמוח ולמעט בתענית. ודוק היטב.