מה זה "אסרו חג"?
שלום, אני מורה בבית ספר יסודי כל שנה מתעוררת שאלה ביחס ל"איסרו חג".
מה זה "איסרו חג"? מה להסביר לילדים? האם יש לו דינים והלכות מיוחדות.
תשובה:
שלום לך,
משמח אותי לשמוע, שישנה התעניינות כנה מצד התלמידים ורצון ללמוד (במקום להסתפק בידיעה שמדובר ביום חופש במערכת החינוך).
'אסרו חג' הוא כינוי לתאריך, שחל שלוש פעמים בשנה, לאחר כל אחד משלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות). זהו איננו יום חג, אך גם לא ממש יום חול, והוא מהווה מעין יום ליווי ופרידה מן המועד שהסתיים.
מקור השם 'אסרו חג' הנו בפסוק: אִסְרוּ־חַ֥ג בעבתים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ (תהלים קיח, כז), המשמעות הפשוטה של הפסוק היא שאלה הם דברי הכהנים לישראל: החזיקו וקשרו את הכבשים המיועדים לקרבנות, עד שיובאו אל העזרה ויוקרבו על המזבח (המילה 'חג' משמעה – קרבן החג).
חז"ל במסכת סוכה דרשו את הפסוק באופן סמלי, וראו בו רמז לקושי הפרידה, וקריאה ל'קשירת' החג, כלומר – המשכת החג כביכול יום נוסף:
אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי, ורבי יוחנן משום רבי שמעון המחוזי משום רבי יוחנן המכותי: כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח
(סוכה דף מה עמוד ב).
במקום אחר (ירושלמי עבודה זרה פרק יא הלכה א) אסרו חג נלמד מאירוע שמתואר בספר נחמיה. על-פי הפסוקים, התאספו בני ישראל לכינוס של תשובה ותענית ביום השני שלאחר חג הסוכות, מה שמלמד, שביום הסמוך למועד (- אסרו חג) ישנו איסור צום ותענית.
מנהגי היום:
נוהגים להרבות קצת באכילה ובשתייה (מובא בהגהות הרמ"א לשולחן ערוך אורח חיים סימן תכט), מנהג זה נובע מהמדרש במסכת סוכה.
נוהגים שלא להספיד ולא להתענות באסרו חג, למרות שמעיקר הדין אין בזה איסור (שולחן ערוך הרב תכט, יז, כף החיים תצד, מח), ושלא לאמר בו תחנון, וידוי וצידוק הדין. מקור מנהג זה מהפירןש של הירושלמי לתיאור בספר נחמיה.
יש לציין, כי באסרו חג שלאחר חג השבועות ישנו איסור תענית והספד מעיקר הדין, ולא כמנהג, מכיוון שבזמן המקדש הקריבו בו את קרבנות החג, כאשר חג השבועות יצא בשבת, או כאשר היו אנשים שלא הספיקו להקריב בו ביום (שולחן ערוך אורח חיים תצד, ג). מציאות כזו לא רווחה פסח וסוכות כיון שאחרי יום החג הראשון יש את ימי חול המועד שבהם ניתן להשלים ולהקריב.
אני מאחלת לך המשך הוראה פוריה ומהנה,
עידית
הרחבה:
- בירושלמי מסכת עבודה זרה פרק יא הלכה א נקרא איסרו חג בשם אחר – בנו של המועד (בריה דמועדא), והוא נלמד מאירוע שמתואר בספר נחמיה. על-פי הפסוקים (נחמיה ט, א) התאספו בני ישראל לכינוס של תשובה ותענית ביום השני שלאחר חג הסוכות: וּבְיוֹם֩ עֶשְׂרִ֨ים וְאַרְבָּעָ֜ה לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֗ה נֶאֶסְפ֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּצ֣וֹם וּבְשַׂקִּ֔ים וַאֲדָמָ֖ה עֲלֵיהֶֽם, והירושלמי לומד מכך שביום הסמוך למועד (- אסרו חג) ישנו איסור צום ותענית, ולכן אלה נדחו ליום המחרת.
- הפוסקים נתנו כמה סיבות לשמחת היום:
א. זכר למקדש, כחלק משמחת החג הוקרבו בשמיני עצרת , שביעי של פסח ושבועות קורנות שלמים, אכילת קרבן השלמים, נמשכה לשני ימים, ביום-טוב עצמו ובאסרו חג שלמחרת (ערוך השולחן אורח חיים סימן תכט ס"ה).
ב. הזדהות בני א"י עם בני חו"ל החוגגים יו"ט שני, כדי שלא יאמרו הגויים שישראל נעשים אגודות אגודות (שדי חמד חלק א כללים, מערכת האל"ף), כדי שלא ייראה כאלו אנו מואסים במועד (מנורת המאור פרק ח), וכן הארה שיש ביום זה מקדושת החג, כפי שנרמז מהכינוי בירושלמי – בן החג (תורה לשמה סימן קמ בשם האר"י).
ג. טעמים נוספים שניתנו לשמחה, מדברים באופן פרטי על אסרו חג של שבועות בלבד, שממנו הועברו המנהגים גם לסוכות ולפסח. יש לציין, כי באסרו חג שלאחר חג השבועות ישנו איסור תענית והספד מעיקר הדין, ולא כמנהג, מכיוון שבזמן המקדש הקריבו בו את קרבנות החג, והוא נקרא 'יום טבוח. המשנה למלך מאריך ללמוד, כי ביום הבאת קרבן ישנו איסור מלאכה, וכן איסור הספד ותענית, ומאסרו חג שבועות, הוא לומד אף על ערב פסח (משנה למלך הלכות כלי המקדש פ"ו ה"ט).
למהותם של האיסורים הללו הובאו כמה הסברים:
א. על-פי בית שמאי (חגיגה דף יז ע"א), אין להקריב בחג עצמו עולות ראיה ושלמי חגיגה, שכן אין בהם צורך אוכל נפש, ולכן הם הוקרבו באסרו חג, ובעצם בכל שבעת הימים שלאחר החג. כיון שבדבר זה עשו ב"ה כדברי ב"ש, והרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן לאחר יום טוב, נעשה יום זה כמו יום טוב עצמו, וזה ממשיך אף בימינו, שאין לנו מקדש (שו"ע הרב אורח חיים סימן תצדסי"ט). אף רבי טרפון שחי לאחר החורבן אסר להספיד ביום זה (מסכת חגיגה דף יח ע"א).
ב. אחרים סבורים שאמנם נהגו כבית הלל, אך כאשר היו"ט יצא בשבת, קרבנות הראיה אינם דוחים את השבת, או כאשר היו אנשים שלא הספיקו להקריב בו ביום, הקריבו ביום שלאחר החג (מגן אברהם אורח חיים תצד, ג, תוספות רי"ד חגיגה דף יח ע"א). מציאות כזו לא רווחה ביתר הרגלים, מכיוון שימי התשלומים שלהם נמשכו בחול המועד.
אמנם ביום טבוח שלאחר שבת חששו להנהיג יום טוב מחשש לטעות הצדוקים שהחג עצמו חל בשבת, אך בימינו החשש התבטל, שכן אין ביננו צדוקים, ולכן לעולם ישנו איסור תענית ביום זה, בין כשהחג חל בשבת, ובין שחל ביום חול (לבוש אורח חיים סימן תצד ס"ג)
ראו כן תשובה נוספת לשאלה – מדוע אסרו חג שבועות שונה מאסרו חג פסח ושבועות.