כיצד יתכן כזה רוע בעולמו של הקב"ה כמו שראינו בשמחת תורה תשפ"ד?
אני מחפשת חיזוק ובעיקר תשובות כדי להבין כיצד יתכן כזה רוע בעולם, כיצד הקב"ה אפשר לטבח הנוראי הזה להתקיים בעולמו.
תשובה
שואלת יקרה
תודה על שאלתך! אלה ימים קשים מכפי שאי פעם דמיינו לעצמנו ודברייך מהדהדים בקול רם בתוך לבם של רבים.
לצערי אין באפשרותי להציע לך תשובה אבל אני יכולה לומר לך ששאלתך נשאלת החל משחר קיומנו כעם. משורר תהילים, במזמור שהלוויים אמרו בבית המקדש בימי רביעי, שואל את שאלתך, על מצב דומה למצבינו: "עַד מָתַי רְשָׁעִים ה' עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ. יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן עַמְּךָ ה' יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ" (תהילים צד). אנו מוצאים דוגמאות נוספות לשאלה הנוקבת על הרוע אצל הנביא ירמיהו, שתובע מה' "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה " (ירמיהו יב, א) ואצל איוב התוהה מדוע הקב"ה נותן "לְעָמֵל אוֹר וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ" (איוב ג, כ). בגמרא אנו מוצאים ביטויים רבים לכך, וביניהם הסיפור ממסכת עירובין דף יג, על בית הלל ובית שמאי שדנים במשך שלוש שנים בשאלה האם עדיף לו לאדם שנברא, או טוב לו שלא ייברא. התשובה העצובה, שגם בית הלל נאלצים לבסוף להסכים עמה, היא "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא" (עירובין דף יג ע"ב). במסכת מנחות הגמרא מספרת שהקב"ה מראה למשה רבנו את סופו של רבי עקיבא, אחרי שהוא הראה לו את גדולתו: כשמשה תוהה: "זו תורה וזו שכרה?" הקב"ה משאיר אותו עם השאלה: "שתוק כך עלה במחשבה לפני" (מנחות דף כט ע"ב)
את השאלות שאלו גם הוגי ישראל לדורותיהם במהלך שנות הגלות המיוסרים של עם ישראל. באופן נוקב במיוחד נשאלת השאלה במהלך השואה על ידי האדמו"ר מפיאסצנה, מחבר הספר "אש קודש" אומר בפרשת זכור תש"ב, אחרי שנתיים בתוך גטו ורשה, שבהינתן הזמן הארוך של הסבל וחוסר המוצא, "כבר נגמרו כל דברי נחומים והתחזקות" כי הכל כבר נאמר, ואיבד את כח פעולתו. (עמ' קסה-קסו).
חיים נחמן ביאליק, כאשר נודעו התוצאות הרות האסון של פרעות קישינב בשנת תרסג, כתב בשירו על השחיטה:
וְאִם יֶשׁ־צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם־אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר־נָא כִסְאוֹ לָעַד!
וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;
אַף־אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה
וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.
ביאליק לא היה מקורי במחשבה שאם אין צדק, הבריאה כולה מתערערת. בפרשת נח, שקראנו שבועיים אחרי הטבח בשמחת תורה, הקב"ה עצמו מגיע למסקנה שהאדם שהוא ברא, עם צלם אלוקים ונשמה ממעל, ראוי להיכחד בשל החמס שבו הוא ממלא את הארץ. וה' כמעט מחריב את היקום שברא כולו. וגם אחרי המבול, והצלת משפחה אנושית אחת, חוזר הקב"ה לתובנה שהתחלנו בה, שיצר לב האדם רע, אבל העולם ממשיך ומתקיים.
באירועים האחרונים נולדה בי תובנה שמסבירה מדוע קשה לתת תשובה לשאלה שלצערי היא כל כך טובה: כשמישהו נמצא בשיא היגון, וגם, מצד שני בשיא של התעלות רוחנית, הוא נוגע באמת במובן העמוק ביותר שלה: אדם במעמקי הצער מבין שאכן יש משהו רע מאד במצב האנושי, בעולם שברא הקב"ה. מצד שני, במצב של התעלות נפשית, אדם נוגע באמת ההפוכה: יש משהו מופלא וטוב עד אין קץ במצב האנושי, בעולם שברא הקב"ה. התשובה שאת מחפשת לא נמצאת במעמקי היגון, ולא נמצאת גם במרום החדווה. היא נמצאת במצב הרגיל שבו אנחנו מפעילים את שכלנו. במצב זה אפשר לחשוב על כל מיני אפשרויות לתשובה, אבל הן עובדות רק כל עוד אנחנו מסוגלים להקשיב ולפעול:
למשל, אפשר לומר שאפשרות הטוב בעולם, כגון בני אדם שעושים את הטוב, עוזרים לזולתם, או עבודת ה' במיטבה – מאזנת את מציאות הרע. אנו סובלים רע כדי לאפשר טוב. מעין שאלה ותשובה זו אנחנו מוצאים בגמרא המתעדת את הדיון בית בית הלל לבית שמאי האם "נוח לו לאדם שנברא"? תשובת בית שמאי היא "לא"! בית הלל, אחרי שלוש שנים של ניסיונות להוכיח אחרת, נאלצים להסכים עמם: "נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא"
אבל יש לזכור שלמשפט הזה יש גם המשך, והפעם – אפילו בית שמאי הם הנאלצים להסכים: "עכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו". שימי לב שהדיון בין בית הלל ובית שמאי התרחש כנראה בימים כתיקנם, ימים שאיפשרו להם לשבת שלוש שנים – ביחד – ולהתפלפל על שאלה רעיונית. תשובתם המוסכמת היא תוצאה של מחשבה ושיקול הדעת, והיא מציעה לאדם, שאם כבר נברא, יפשפש או ימשמש במעשיו.
האם יש משהו שאפשר ללמוד מאמירה זו במצב המערער שאנו מצויים בו היום?
הסתכלי עלינו: גם בתהומות הרוע, אנחנו מצליחים לפשפש ולמשמש במעשינו: אנחנו מפשפשים במצב הפילוג שהיינו נתונים בו ממש לפני אירועי שמחת תורה, ביום כיפור עצמו, ואנחנו מצליחים להתגייס כעם אחד; אנחנו נוכחים השכם והערב במעשי חסד ונתינה מצד בני מגזרים שעד לא מזמן תהינו אם נוכל להמשיך לקרוא להם בני עמינו. המורשת הציונית כולה נבנתה על התובנה של היהודים בעולם ש"כל ישראל חברים", ורק הערבות ההדדית תבטיח את קיומינו. האירועים האחרונים בארץ, אבל לצערי גם בתפוצות, מזכירים לנו שרק כך נוכל לבנות את עתידנו.
אני חוזרת ואומרת שאין בכך תשובה לשאלה ששאלת עבור מי שנמצא בתהומות היגון. אבל כל עוד נשמה באפינו, וכל עוד יש לנו אפשרות לעלות עם הזמן מתהומות היגון, אין לנו אלא להמשיך להאמין ולהתפלל כדי שתהיה לנו סיבה לפשפש ולמשמש, ולחשוב, ולעשות, ולקום מתוך ההריסות ולבנות בניין לתפארת. והתשובה תופיע לעינינו רק בדיעבד, מתוך מה שהצלחנו ליצור בעזרת השם.
חנה השקס