למה נשים בימינו לא מקבלות על עצמן מצוות ציצית כמו מצוות אחרות שנוהגות בהם?

שלום הרבנית, 
בבית המדרש בו אני לומדת, אנו לומדות את מסכת סוכה בבקיאות בסדר ערב. באחת הסוגיות שנתקלנו בהן השבוע (י"א ע"א), אני והחברותא שלי התגלגלנו לרמב"ם ולשולחן ערוך, ושם למדנו שלנשים מותר ללבוש ציצית בלי לברך עליה, בגלל שזו מצוות עשה שהזמן גרמא. אני מבינה שיש עניין של מראית עין, או של שיוך מגזרי,

אבל השאלה היא יותר עקרונית- אם הרבה נשים בזמננו מקבלות על עצמן קיום מצוות גם של מצוות עשה שהזמן גרמן (שלוש תפילות, שופר, נטילת לולב) אז האם לא צריך שנקבל על עצמנו את כולן? או לפחות שהנשים הספציפיות שכן מקבלות על עצמן את כל המצוות?            

תודה רבה, וחורף נעים!

 

תשובה

שלום לך.

משמח אותי לשמוע על הלימוד שלכן, ועל ההשלכה לחיי המעשה. חיילכן לאוריתא.

אפתח בשאלתך העקרונית בעניין מצוות עשה שהזמן גרמן, ומשם אעבור גם ללבישת הציצית. למרות הכלל הידוע, לפיו נשים פטורות ממצוות אלה באופן גורף, ישנן יוצאות דופן רבות:

– כאשר ישנו על כך חיוב מפורש בתורה (שמחה ברגל, הקהל, שלמי חגיגה, קרבן פסח).

– מצוות עשה מן התורה הנלמדות מלא תעשה (שמור וזכור בשבת, איסור חמץ וחובת מצה).

– כאשר חכמים חייבו, משום שאף הן היו באותו הנס (מקרא מגילה, נרות חנוכה, ארבע כוסות).

– כאשר נשים קבלו על עצמן במהלך הדורות (שופר, לולב, תפילות).

ועדיין, כמו שציינת, יש אחרות שאנו פטורות מהן. פטורות, אך לא אסורות.

כאשר ניגשים לסיבת הפטור, חשוב להדגיש לפני הכל, שמדובר בגזרת הכתוב, המחייבת אותנו גם מבלי שנבין את טעמה. אם ננסה בכל זאת לנסות ולרדת לשורש העניין, ישנן לפנינו שתי גישות עקרוניות, האחת רואה בנשים יתרון רוחני על פני הגברים, מה שמייתר את הצורך בהיצמדות פורמלית למצווה מסויימת בכל רגע נתון (למשל רש"ר הירש בפירושו לויקרא כג, מג). יתכן שבעינייך זה יישמע אפולוגטי או מהותני, אך כדאי לנסות ולחשוב על הכיוון הזה. הגישה השניה נובעת מהשקפה כמעט הפוכה, והיא תולה את הפטור בשעבוד האשה לצרכי הבית (ולעתים אף לבעלה). כך כתבו בין היתר האבודרהם (ברכת המצוות ומשפטיהם), וספר חסידים (מהדורת ויסטינעצקי סימן תתריא). ישנה גם גישה שלישית, שקרובה יותר לעולם הסוד, ולפיה כל השפע, הן הגשמי והן הרוחני, היורד משמים בעקבות קיום המצוות בארץ, מגיע בתחילה אל האנשים, ודרכם עובר אל הנשים. יוצא מכך, שהנשים מקבלות את השפע בדיחוי, ומחמיצות את השעה המדויקת של חיוב המצווה (ר' יוסף ענגיל לקח טוב כלל ז).

למה הבאתי את כל ההסברים הללו? (קודם כל, כי את למדנית, ואולי זה יעניין אותך J), אבל הסיבה העיקרית היא, כי באמת אין הסבר אחד ממצה ומספק, וכל פרשן מנסה להשיב כפי נטיית לבו. ויותר מכך, לשני ההסברים האחרונים, לא מובן גם מדוע אין חילוק בין רווקה לבין נשואה (מה שקיים במקומות מסוימים, שם אין מחילים את הכלל של 'לא פלוג').

ובקשר להצעתך, שמחתי והתרגשתי מאד לשמוע על ההתקדמות שלך בעבודת ה' ובקיום מצוות, זה ממש לא מובן מאליו, אפילו לא בקרב לומדי תורה, אשרייך שזכית לקיים "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". אבל חשוב לי לומר בקשר לכך שני דברים: בהתבוננות פנימה, כדאי להיזהר בהתקדמות הזו, ולקיים אותה באופן הדרגתי ומחושב, לעתים ההתלהבות הראשונית מפתה אותנו "ללכת על כל הקופה", אנחנו נמצאות ב"אורות גבוהים" שמסנוורים אותנו, ומושכים אותנו כלפי מעלה באופן חד ומיידי, אנו מקבלות על עצמנו בהתלהבות עצומה (ואמתית !!!) קבלות שונות, שלא תמיד עומדות במבחן המציאות. וכאשר הכישלון מגיע, ישנה נפילה, ומתפתחים ויתור ויאוש (מה שעלול להביא אותנו לצד השני של "הכל או לא כלום").

בדומה לנסיון העושר בגשמיות, כך העליה הרוחנית דורשת תהליך והדרגה , כלומר, קבלה אחת (=קפיצה), התבססות בה עד שהיא הופכת לחלק מאתנו ומשגרת חיינו (=עצירה), ורק אז קבלה – קפיצה נוספת (מה שרבי נחמן מכנה – 'רצוא ושוב'). דרך זו ארוכה יותר וקצת יותר אפורה, אך היא יותר בטוחה מנפילה ומבטיחה הצלחה.

והנושא השני הוא התבוננות החוצה, אשרייך שזכית לשבת באהלה של תורה, וליהנות משפע אורה, מי ייתן וכל בנות ישראל (וגם בניו) יגיעו לכך. אפילו בתוך החברה הדתית, את שייכת למיעוט מבורך ויקר, שרבות לא שייכות אליו, ולצערי, אפילו לא משתוקקות להשתייך אליו. ישנן צעירות בנות גילך, שעובדות לפרנסתן, שרחוקות מעולם המצוות ומקשר יומיומי עם הקב"ה, שמסייעות בבית בכל מיני קשיים, שלומדות מקצוע מתוך לחץ ודוחק, ואולי אף נשואות שמתמודדות עם גידול ילדים, אחזקת בית, לימודים, צרכים כלכליים ותמרון בין כל התפקידים השונים. האם זה אפשרי להוסיף על העומס בחייהן (הן רגשי והן אובייקטיבי) חובות הלכתיות נוספות? ואם כן, האם את הכל?

נדמה לי, שהסוד הוא בגמישות. כשם שהגוף הנשי הוא דינאמי ומשתנה, כך חיינו דינאמיים ומשתנים. ישנן תקופות בהן אנו בקושי מספיקות להגיד את ברכות השחר (התינוק רעב ברגע זה!), וישנן תקופות, שבהן אנו אומרות גם הלל ומוסף (ולמהדרות – אף בבית הכנסת), ישנם זמנים שבהם בן הזוג נוטל חלק משמעותי, ומהווה שותף להתמודדויות היומיומיות, וישנם זמנים, שבהם הוא עמוס יותר (תקופת מבחנים, הגשת פרוייקט). עמדת מוצא רוחנית-נפשית, השואפת גבוה, כמו שלך, תסייע לכל אשה להבין מהם התנאים הנוכחיים בכל שלב בחייה, ולהרחיב או לצמצם את המצוות שהיא מוסיפה, כל זאת ללא רגשות אשם על מה שהוספנו, וללא תסכול על מה שהפסדנו.

ובכל זאת, אני רוצה לעודד אותך, שבעצם ההצעה שלך אינה מופרכת, וכשם שנשים קיבלו על עצמן במהלך הדורות מצוות מסוימות, כך זה ילך ויתפתח לפי הקצב הנכון לציבור. למשל, כיום נשים באות לשמוע תקיעת שופר, ואין מי ששואל על כך. עד כדי כך, שאם אשה לא הצליחה לשמוע שופר, היא עושה על כך התרת נדרים, כי קבלת הדורות מחייבת גם אותה באופן אישי (בן איש חי שנה ראשונה פרשת נצבים, ולרב עובדיה, בעלה יתכוון עליה, יביע אומר חלק ב – אורח חיים סימן ל ). אלה תהליכים משמעותיים ביותר, ולכן קבלת העם נדרשת לשם כינונם, ויחידים אינם יכולים לפרוץ את הדרך לבדם. שימי לב ליופי שבדבר, קבלה מלמטה חזקה וקבועה עשרות מונים מאשר נתינה או הנחתה מלמעלה, גם כאשר הנותן הוא ריבונו של עולם. כמובן, שבאופן אישי, את או כל אשה אחרת יכולה להוסיף ולקבל על עצמה (בלי נדר) מצוות נוספות, הכל בהתאם לנסיבות ולתנאי החיים. תוספת כזו היא רצויה ומבורכת.

ואסיים בעניין ציצית, שממנו פתחת. הגמרא מציינת את פטור הנשים מציצית, מכיוון שזו מצווה הנוהגת ביום בלבד, ולא בלילה (קידושין לג ע"ב – לד ע"א), כפי שביררת בעצמך, מצד ההלכה אין איסור על נשים ללבוש ציצית, ככל יתר המצוות, שהן פטורות מהן, ויש להן שכר על כך, כמי שאינו מצווה ועושה (רמב"ם ציצית פ"ג, ה"ט, שו"ע או"ח סי' יז, ס"ב, כף החיים על או"ח סימן תקפט, יביע אומר ח"א – או"ח  סימן לט). אולם ישנה גם גישה אחרת באופן ספיציפי למצווה זו, וכתב הרמ"א, שהתעטפות אשה בציצית, נראית כמעשה של יהירות, שכן אף לגברים זו אינה חובה, כאשר אין הם לבושים בבגד של ארבע כנפות (מעין 'פונצ'ו' מקסיקני), ומנהגם כיום ללבוש ציצית, הוא חומרא בלבד. ביטוי זה ('מיחזי כיוהרא') נאמר על מצוות שונות, שאדם נוהג בהן מנהג חסידות בפומבי: "דבר שהיתרו פשוט, ורצה אחד להחמיר על עצמו" (לשון המאירי ב"ק פא, ע"ב), והכל תלוי כמובן במנהג המקום.

אך מעבר לעניין ההלכתי, ישנו גם הפן הציבורי. לצערי, המציאות מזמנת לנו לא פעם ביטוי לחששות רחוקים מעין זה, ואנו עדים לנשים המתעטרות בתפילין בפרהסיא, אך מזלזלות במצוות אחרות, בהן הן מחויבות מדאוריתא. בחירה כזו אינה מדוייקת, ומעלה תחושה של התרסה ומרד כלפי ההלכה, ולא של חיפוש אחר קרבת אלקים (ראי על כך באגרות משה אורח חיים ד, מט). לכן נראה לי, שלבישת ציצית בינך לבינך, כשהיא מוצנעת תחת הבגדים, ואף חברותייך לא יידעו על כך, תהיה מותרת, כשהיא נעשית לשם שמים.

 

הרחבה – ציצית לנשים
בשונה מרוב מצוות העשה שהזמן גרמן, נדמה כי מצוות הציצית "זכתה" ליחס שונה ומיוחד, והיא שימשה כר נרחב להתנצחויות ולמאבקים, ואף לתהפוכות במהלך הדורות.

כבר בקרב התנאים אין הסכמה מוחלטת בנוגע למעמד המצווה, ואמנם מוכרת יותר המשנה: כל מצות עשה שהזמן גרמה אנשים חייבין ונשים פטורות (קידושין פ"א, מ"ז), והביאור בגמ': איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא? סוכה, ולולב, שופר, וציצית, ותפילין (קידושין לג, ע"ב-לד, ע"א), אולם לא ברור כי ציצית אכן שייכת לכלל המדובר, ועוד, הכלל אינו מוסכם על כל התנאים, יתרה מזאת, מדובר בדעת מיעוט של ר' שמעון בלבד.

בכמה מקומות מובאת המחלוקת בנושא. למשל: אי זו היא מצות עשה שהזמן גרמא כגון סוכה לולב ותפלין אי זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא כגון אבידה ושלוח הקן מעקה וציצית ר' שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא (תוספתא קידושין פ"א, ה"י), וכן גם בירושלמי (ברכות פ"ג, ה"ג, קידושין פ"א, ה"ז), ואף בבבלי עצמו: הכל חייבין בציצית, כהנים, לוים וישראלים, גרים, נשים ועבדים; ר"ש פוטר בנשים, מפני שמצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות… ר"ש פוטר בנשים (מנחות דף מג, ע"א). מכאן משמע שהכלל הפוטר נשים הוא חידושו של ר"ש, וכך גם בספרי: ועשו להם ציצית, אף הנשים במשמע. רבי שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שמצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות שזה הכלל אמר ר' שמעון כל מצות עשה שהזמן גרמה נוהגת באנשים ואינה נוהגת בנשים בכשרים ולא בפסולים (ספרי במדבר פרשת שלח פיסקא קטו).

בשני מקומות מציינת הגמ' אמוראים שהטילו ציצית בסינרי נשותיהם (רב עמרם חסידא בסוכה יא, ע"א, ורב יהודה במנחות מג, ע"א), אך בסופו של תהליך נפסקה ההלכה, הפוטרת נשים מן הציצית, כדעת ר' שמעון.

הסבר ייחודי להפקעת נשים מחיוב בציצית מצוי בתרגום יונתן, הסבור שציצית נחשבת "כלי גבר", שאסור בלבישת אשה (תרגי"ו דברים כב, ה). סקירה בנושא זה תוכלי לראות בתשובתי בנושא לבישת מכנסיים ע"י נשים.

הראשונים כולם ללא יוצא מן הכלל פטרו נשים מציצית, אך התירו לנשים להתעטף בה, ונחלקו רק בנוגע לברכה על המצווה. נציגי השיטות המרכזיים הם: הרמב"ם האוסר לברך משום ברכה שאינה צריכה (ציצית פ"ג, ה"ט), ור"ת המתיר לברך (תוס' עירובין צו, ע"א, ברכות יד, ע"א). יתר על כן, בימי הביניים הכינו נשים באשכנז ציציות (ראי תוס' גטין מה, ע"ב, שו"ת רש"י סימן פג עמ' 111), על אף הכלל: כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה (גטין מה, ע"ב), כלומר, רק מי שמחוייב במצווה, כשר להכין את אביזריה, ואכן ר"ת לא הכשיר ציצית שנעשתה בידי אשה (הגה"מ על הל' ציצית א, אות ט).

רק במאה ה-15 נשמעה מחאה כלפי נשים שנהגו ללבוש ציצית, ע"י המהרי"ל, מחשובי הפוסקים באשכנז, הוא נרתע מלמחות כלפיהן באופן ישיר, מחשש שלא יצייתו לו (ומוטב שיהיו שוגגות ולא מזידות), אך רואה במעשיהן: דאינו אלא מן המתמיהין, ויוהרא חשיבנא להו, ומקרו הדיוטות (ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות ציצית ותפילין, שו"ת מהרי"ל החדשות סימן ז), הרמ"א מביא גישה זו (שולחן ערוך אורח חיים סימן יז סעיף ב), ומאז ועד ימינו זו ההלכה המחייבת. הנימוק של 'מחזי כיוהרא' הוא הנימוק העיקרי לאסור, אף כאשר מדובר בבגד נשי, ואליו מצטרפים נימוקים כגון: לא שמענו, לא נאה לנשים, וכן המנהג, ואין לשנות (ערוך השולחן אורח חיים סימן יז סעיף ג). בדורנו נדרש הר"מ פינשטיין לשאלה, לנוכח תהליכי המודרנה העוברים עלינו, והוא מתיר ברמה העקרונית, אך מסתייג מכך ברמה הציבורית, בשל מוטיבציה של פרובוקציה והתרסה: "אבל פשוט שהוא רק בחשקה נפשה לקיים מצות אף כשלא נצטוותה, אבל מכיון שאינו לכוונה זו אלא מצד תורעמותה על השי"ת ועל תורתו אין זה מעשה מצוה כלל אלא אדרבה מעשה איסור".

 

הרחבה – מחזי כיוהרא

מושג זה הוא מעט חמקמק, ולא תמיד ניתן להגדירו באופן מוחלט, ובכל זאת אנסה להסבירו ככל שניתן. ביחס להחמרה ולהידור במצוות מצאנו שקיים מתח בין שתי גישות, האחת משבחת את מידת החסידות, ואת הדרישה העצמית הגבוהה של האדם כלפי המצוות מעבר לרף המינימלי הנדרש, והאחרת חוששת מניראות חיצונית, ואפילו התחסדות, כאשר אין תוכו של האדם כברו (ולעתים האדם מתחזה אף כלפי עצמו, ובתוך תוכו חש עצמו כחסיד, אף שאינו כזה) .

שתי סוגיות מרכזיות בגמ' (ברכות יז, ע"ב, פסחים נד, ע"ב-נה, ע"א) עוסקות בנושא זה, ומביאות מחלוקת בגדרי האיסור בין רבן שמעון בן גמליאל ובין חכמים. ההלכות הנידונות הן: הפטור של חתן מקריאת שמע, והביטול ממלאכה בתשעה באב, בשני המקרים ההנחיה להמוני העם היא, להקל ולא להחמיר על עצמם כתלמידי חכמים: רבן שמעון בן גמליאל אמר: לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. ביסודה של המחלוקת ישנן תפיסות שונות כלפי מה שנחשב כיוהרה, בעוד שרשב"ג מתמקד בכוונה (חתן לא יצליח לכוון דעתו בעת קריאת שמע, ומראה עצמו כאילו יכול), הרי שחכמים מדגישים את הנוהג המקובל בחברה (רבים עובדים בתשעה באב, מלבד תלמידי חכמים שמרוכזים בצער האבלות). דרך אגב, בשני העניינים הללו השתנתה המציאות, ומקובל שחתן קורא ק"ש, מכיוון שממילא איננו מכוונים כראוי, ואילו לא יקרא, הרי מחזי כיוהרא, כביכול מתכוון תמיד (מרדכי מסכת ברכות פרק היה קורא רמז נ) ושהעם בטל ממלאכתו בתשעה באב (האגודה מסכת ברכות פרק ב – היה קורא מח).

השיקול של 'מחזי כיוהרא' מופיע בעניינים שונים, שרבים בהם קשורים לענייני תפילה ופרהסיה, ורבים מכוונים לגברים בלבד, כלומר, זהו אינו טיעון כנגד הנשים. מהמקרים שנדונו בגמ' ובפוסקים, ניתן לגזור כמה כללים, למקרים שבהם מחילים את החשש המדובר, להלן אגע בהם:

ראינו  התחזות לתלמיד חכם, או התחסדות מעושה, במעשים שבהם נהוג להקל, למשל, כאשר חתן קורא ק"ש, או אדם מתבטל ממלאכה, כאשר רוב העם עובד. דוגמאות לחשש זה מופיעות בשאלות שהופנו לחכמים, אף בנוגע למצוות שבהן רבים זלזלו: האם הנחת תפילין במקום שרוב האנשים אינם מניחים (תשובות הגאונים החדשות – עמנואל (אופק) סימן קסא אות עו), או קביעת מזוזות בכל הפתחים, כאשר הרוב מסתפקים בדלת הכניסה (מהרי"ל הלכות מזוזה סעיף א, עמוד תקצא), האם גם כאן התנהגות על פי ההלכה נחשבות כיוהרה, אף על פי, שזהו עיקר הדין? במקרים הללו, קיום המצווה המחייבת אינו נחשב כיוהרה, אף שיחידים בלבד עשו כך.

במקרה נוסף של שאלה,  האם להחמיר על מנהג הציבור, או לנהוג כפי שמקובל, ישנה מחלוקת האם מדובר בעיקר הדין, ואז ישנה חובה להחמיר, או שניתן לסמוך על הדעה המקלה, ואז המחמיר נראה כמתגאה על הציבור. כאשר מתפללים תפילת ערבית לפני צאת הכוכבים, יש שאסרו לקרוא ק"ש שנית מאוחר יותר, "המאחרים לקרוא ק"ש ולהתפלל בלילה מיחזי כיוהרא שכל העושה דבר שאינה צריך נקרא הדיוט אא"כ הורגל בפרישות גם בשאר דברים" (מרדכי מסכת ברכות פרק מאימתי רמז א), ויש מי שחייב לעשות כן: "אפילו במקום שנהגו הציבור לקרוא קריאת שמע מבעוד יום, יש לכל אדם לעשות שיקרא קריאת שמע בעונתה, דכיון דלדעת כמה גדולים לא יצא ידי חובה בקריאת בית הכנסת לא מיחזי כיוהרא" (בית יוסף אורח חיים סימן רלה).

הדוגמה האחרונה שאביא, היא הנחת תפילין של רבנו תם בנוסף לתפילין של רש"י. כאן נפסק בשו"ע (אורח חיים הלכות תפילין סימן לד): ירא שמים יצא ידי שניהם (סעיף ב), אך בהמשך נכתב: לא יעשה כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות (סעיף ג). במשנה ברורה (סימן לד ס"ק טז) נוסף עוד תנאי: אם מניחן בפני אדם גדול שאין נוהג להניחן… ודאי מיחזי כיוהרא. אולם עם שינוי המציאות משתנה גם הגדרת המקרים, שנחשבים לגאווה, ובילקוט יוסף נפסק להיתר גמור: "מכל מקום בזמן הזה שהנחת תפילין דרבינו תם נפוצה גם אצל אברכים ובעלי בתים יראי שמים, אין לחוש יותר משום יוהרא ולכן מצוה שכל אחד ואחד יחוש לדברי גדולי הפוסקים, שסוברים כדעת רבינו תם" (ילקוט יוסף ציצית ותפילין סימן לד – מהלכות תפילין דרבינו תם  סעיף ג).

ברצוני להוסיף קריטריון נוסף להגדרת היוהרה, והוא העשיה בפרהסיא. מהדברים שהובאו לעיל משתמע, כי אצל אדם שאינו ידוע כחסיד ומדקדק, דווקא התנהגות חריגה ברבים מעלה את החשש להתנשאות, ולתחושת חשיבות עצמית ביחס לאחרים, ואילו ביחידות בינו לבין עצמו אין בכך יהירות, כאשר עושה כן לשם שמים ובהצנע לכת (ילקוט יוסף ציצית ותפילין סימן לז אות ה, ובהערה שם). אולם ישנם פוסקים, האוסרים מעשים אלה אף בחדרי חדרים (ים של שלמה בבא קמא פרק ז סימן מא).

מכל האמור יוצא, שכאשר ישנם יחידים ראשונים, שנוהגים בעצמם הידורים שונים, אף שמעשים אלה נראים כיהירות, הם עשויים בדיעבד לשנות את המציאות, ולהפוך מנהג חסידות לנחלת הרבים. במצב כזה תשתנה גם ההלכה המחייבת, והאיסור יהפוך לא רק להיתר, אלא אף לחיוב.

 

יש לי שאלה

הפנייה ל"משיבת נפש" יכולה להיות אנונימית, עם זאת כל פרט שתבחרו לשתף יעזור לנו בדיוק התשובה והתאמתה אליך אישית. השאלות והתשובות יפורסמו באתר ללא פרטים מזהים ובמידת הצורך ישונו פרטים בגוף השאלה כדי להגן על צנעת הפרט.

בשל השאלות הרבות המופנות אל הרבניות אנו ממליצים להתאזר בסבלנות בהמתנה לתשובה. אם יש צורך במענה דחוף אנא ציינו זאת בפנייתכן. זמן המענה הרגיל הוא כשבועיים.
לתשומת לבכם, השאלות מגיעות למנהלות האתר, ומועברות למשיבות השונות בהתאם לתחומי העניין והפניות. אם ברצונכם להפנות שאלה לרבנית מסוימת אנא ציינו זאת בגוף השאלה.
עצם שליחת השאלה מהווה הסכמה לתנאים אלו.

תשובות הרבניות לשאלותיכם יתקבלו באמצעות הדואר האלקטרוני, אנא הקפידו לציין כתובת דואר אלקטרוני תקינה.

דילוג לתוכן