איך אפשר להבין את היחס המפלה של התורה לאישה בפרשת סוטה?
שלום הרבנית
בעקבות פרשת השבוע עלתה לי שאלה, לא מצאתי עליה תשובה, וחשבתי שבפלטפורמה זו אמצא מענה הולם.
אם הטענה היא שהתורה לא שוביניסטית, תורת חיים, רלוונטית תמיד וכו וכו, איך יכול להיות שיש דברים בהם היחס לנשים התורה מופלה לרעה לגמרי? ובאופן מדויק יותר בעקבות לימוד הפרשה (נשא), איך יכול להיות שאשה שבגדה באישה (האיש שלה) או אפילו רק חשודה על ידיו שבגדה בו, צריכה לעבור תהליך כל כך משפיל, מול כהן, כדי לגלות האם היא בגדה בכלל, לעומת גבר שגם אם אשתו תחשוד שהוא בגד לא יקרה לו כלום? ואמשיך במה שהתחלתי, אם אנחנו מאמינים שהתורה היא נצחית, ושזה לא רלוונטי רק לאותה תקופה, איך האשה במקרה הספיציפי מושפלת כל כך לעומת הגבר שלא יענש בכלל?
תודה רבה!
תשובה
שלום,
אמנם את פרשת "נשא" קראנו לפני כחודש, אבל חשיבותה של שאלתך נשארת בעינה.
אתמודד עם שאלתך בכמה רבדים:
הפרשה בתורה: פרשת סוטה מתארת טקס יוצא דופן שאין דומה לו בתורה. עיקרו של הטקס הוא בעובדה שאין אפשרות לקיים משפט על פי המהלך המשפטי הרגיל, ולכן נדרשת התערבות אלוקית באמצעות טקס הנעשה על ידי הכהנים. הטקס יוציא לאור את האמת – אם אכן נאפה האשה או שחשדו של בעלה הוא חשד שווא.
בקריאת הפסוקים בתורה אנו מגלים שאכן, כפי שכתבת – הם כולם מכוונים כנגד האשה. קנאות האיש, בין אם היא מבוססת על עובדות ובין אם היא פרי דמיונו ורצונו לפגוע באשתו – נענית על ידי התורה כמוצדקת מכתחילה. גם אם יתברר שקנאותו קנאות שווא – הוא לא נענש על כך, אלא חוזר עם אשתו לביתו, וכנראה יתברכו בילד/ים. כפי שאת כותבת, אכן הטקס משפיל את האשה. אם חטאה – תמות כנראה, ואם לא חטאה – אין לה שום פיצוי! והאיש, פטור לחלוטין על חשדות השווא. יתרה מכך – אין טקס דומה לגברים, אם נשותיהם חושדות בהן בניאוף.
כשאנו פונות אל התורה שבעל פה – אל מסכת סוטה במשנה, אנו קוראות תיאור מפורט של כל מהלך הטיפול ב"סוטה".
ההבדל המשמעותי ביותר הוא שהטקס עובר מ"אות משמים" למהלך משפטי. המשנה פותחת בכך שרק אם יש ארבעה עדים, שני 'עדי קינוי', כלומר: עדים ששמעו את הבעל מתרה באשתו שלא תתראה עם איש פלוני, ובנוסף עליהם – רק אם יש גם 'עדי סתירה', שמעידים שהאשה "נסתרה" עם אותו איש פלוני למשך זמן מינימלי – אז בכלל יש מקום לטקס הזה. כלומר, יש כאן "נרמול" של המהלך. לא כל קנאות נענית מיד בקיום הטקס. יתרה מכך – אם האיש מקיים יחסי אישות עם האשה – הוא לא יוכל להביאה לטקס, ואם הוא חשוד גם כן כנואף – לא יתקיים הטקס.
החידוש הגדול של המשנה הוא שהאשה יכולה לסרב לטקס ולהגיד "איני שותה" ואז על האיש לגרש אותה, והיא, כסוג של קנס, תאבד את כסף כתובתה.
המשנה מציינת אפשרות מרתקת ש"הזכות תולה לה" – שהמים המאררים מלכתחילה לא יוכלו לפעול על האשה שלמדה תורה, כי יש לה זכויות רבות.
כלומר – המשנה מצמצמת את תחולתו של הטקס והופכת אותו לקרוב יותר לתהליך משפטי, ופותחת פתח מילוט לאשה.
אמנם, יש לציין שטקס השקיית הסוטה המתואר במשנה הינו אלים ופוגעני ביותר, ואלו מעשים שאינם הולמים כלל את דרכי הענישה המקובלות אצל חז"ל ואת הצניעות שהם נוהגים גם כלפי מי שראוי לעונש גופני. פרופ' ישי רוזן צבי בספרו "הטקס שלא היה", ניתח את המשניות גם מבהיבט זה, ומציע שהטקס המתואר בהן אינו תיאור של מציאות ריאלית, אלא הוא מעין תיאור פנטסטי שמציג תפיסה כלפי נשים – הסכנות הטמונות בהן וחוסר היכולת להתמודד אתן.
האם באמת מדובר ב"טקס שלא היה"? קיימות שתי עדויות המשיחות "לפי תומן" על קיומו של טקס כזה (מסכת עדויות פרק ה משנה ו ומדרש תנחומא נשא, ו) אבל הן מספרות על דבר שהיה לפני דורות רבים, ואולי גם שם אין זה אלא משל.
וכאן המקום לשאול: האם הפיכת הטקס מ"התערבות אלוקית" לעשיה אנושית כפי שמתוארת במשנה, הוא "לטובת האשה" או לרעתה? האם התורה שבעל פה משיבה לשאלותיך, לשאלות שהנושא הזה מעורר.
הטקס המתואר במשנה דומה לזה שבתורה בשני נושאים:
- ההיבט המגדרי – מיקום האשה והמצופה ממנה ומיקום האיש ושלטונו בה.
- מרכזיותו של הכהן והמקדש, כשהאיש אין לו כל מעמד וכל תפקיד בטקס.
המשנה מוסיפה "לרעתה" של האשה את הפומביות המופגנת, את המעשים הנעשים בה, את השפה שבה מדברים אליה ועליה – עם אסוציאציה לפסוקים הקשים מיחזקאל פרק כ"ג:
(כה) וְנָתַתִּי קִנְאָתִי בָּךְ וְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּחֵמָה אַפֵּךְ וְאָזְנַיִךְ יָסִירוּ וְאַחֲרִיתֵךְ בַּחֶרֶב תִּפּוֹל הֵמָּה בָּנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ יִקָּחוּ וְאַחֲרִיתֵךְ תֵּאָכֵל בָּאֵשׁ: (כו) וְהִפְשִׁיטוּךְ אֶת בְּגָדָיִךְ וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ: (כז) וְהִשְׁבַּתִּי זִמָּתֵךְ מִמֵּךְ וְאֶת זְנוּתֵךְ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִשְׂאִי עֵינַיִךְ אֲלֵיהֶם וּמִצְרַיִם לֹא תִזְכְּרִי עוֹד:… (לב) כֹּה אָמַר ה' אל' כּוֹס אֲחוֹתֵךְ תִּשְׁתִּי הָעֲמֻקָּה וְהָרְחָבָה תִּהְיֶה לִצְחֹק וּלְלַעַג מִרְבָּה לְהָכִיל: (לג) שִׁכָּרוֹן וְיָגוֹן תִּמָּלֵאִי כּוֹס שַׁמָּה וּשְׁמָמָה כּוֹס אֲחוֹתֵךְ שֹׁמְרוֹן: (לד) וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית וְאֶת חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי וְשָׁדַיִךְ תְּנַתֵּקִי כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם ה' אל': (לה) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אל' יַעַן שָׁכַחַתְּ אוֹתִי וַתַּשְׁלִיכִי אוֹתִי אַחֲרֵי גַוֵּךְ וְגַם אַתְּ שְׂאִי זִמָּתֵךְ וְאֶת תַּזְנוּתָיִךְ: … (מח) וְהִשְׁבַּתִּי זִמָּה מִן הָאָרֶץ וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה: (מט) וְנָתְנוּ זִמַּתְכֶנָה עֲלֵיכֶן וַחֲטָאֵי גִלּוּלֵיכֶן תִּשֶּׂאינָה וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אל':
מאידך חשוב לציין שהמשנה פותחת פתח לנסיגה של האשה. לאי הסכמתה. יש לה קול. חלש, אמנם, אבל נשמע! וזאת עושה הפיכת הטקס למהלך משפטי.
באשר לחוסר השיוויון בין מעמד האשה למעמד האיש – נוכל ללמוד על דרישת איזון מן המדרש:
"איש איש כי תשטה אשתו", שנו רבותינו: אין המנאפים נואפים עד שתכנס בהם רוח שטות שכן כתיב: "כי תשטה אשתו", הרי למדנו לאשה, לאיש מנין? שנאמר (משלי ו) "נואף אשה חסר לב"! (תנחומא. נשא. ה)
ועדין נותרת השאלה שלך – מה אנחנו לומדות ולומדים מהפרשה המופיעה בתורה ונשנית בתורה שבעל פה? מה נלמד על יחס לנשים, אל חוסר האיזון בדרישות מאיש ומאשה – כפי שהעלית בשאלתך.
אציע כיוון עקרוני למחשבה, שמתחבר ללימוד גדול שלמדונו חז"ל מפרשת סוטה.
בפרשת סוטה כתוב: וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים (במדבר ה, כג) אמר ר' ישמעאל: גדול הוא השלום, שמצינו שויתר הקב"ה על שמו שנכתב בקדושה שיימחה על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו. (מסכת דרך ארץ).
המדרש הזה מלמד אותנו מה מטרת התורה. כאשר התורה נותנת הוראות מה לעשות כשבעל מקנא לאשתו, היא אינה מציירת מציאות אידיאלית אלא התמודדות עם מציאות קיימת. ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו איזו אפשרות אלטרנטיבית מבקשת התורה לשלול.
הרי לא מדובר כאן במצב של "אין שלום", אלא במצב קשה של קנאות עזה. ובאה פרשת סוטה להבטיח דבר בסיסי הרבה יותר משלום בית – למנוע מן הבעל להיות 'הרשות השופטת' 'והרשות המבצעת' כלפי אשתו, מציאות שלצערנו הגדול קיימת גם בימינו – שלילת חירויות, אלימות, ועד כדי נטילת חיים של נשים על ידי בעליהן הקנאים.
התורה באה לשלול 'סגירת חשבון' בחצר האחורית של הבית. המטרה היא להוציא את סערת הקנאה החוצה – למקדש, לחברה, לזקנים, לכהן. זה לא תהליך משפטי המברר את סיבות הקנאה. במצב הזה, בתוך הסערה, הן פחות חשובות. ההוצאה החוצה מבטיחה סוג של משפט או בירור, שעד כמה שהוא קשה לאוזן מודרנית הוא עדיף עשרת מונים ממה שעלול לקרות בתוך הבית. המטרה הראשונית והמרכזית – להוציא את הזעם והקנאה מהבית, לציבור ולאור.
יש בכך הגנה על האשה חסרת הכח והמעמד מול מי שעלול לחשוב כי בידיו ההכרעה האם אשתו, אותה הוא רואה ככפופה לו, זכאית להמשיך לחיות. קנאתו תבוא על סיפוקה באמצעות המעמד הציבורי והקהל, אותו הוא רואה כעומדים לצידו, אבל – עצם הבאתה למקדש מוציאה אותו מחזקתו ואין לו כל מקום בכל הטקס. ואולי כך ישכח זעמו, ואולי כך מצילים חיים. על התורה נאמר פעמים רבות "דבר הכתוב בהווה", כלומר: התורה מתייחסת למציאות הקיימת, ולא למציאות אידיאלית שאינה קיימת.
ואוסיף ואומר: הלוואי שגם בימינו, כל איש שמקנא לאשתו היה פונה בשעת זעמו לעו"ס, למשטרה, לרב או לכל גורם חיצוני! אולי היו פחות מקרי רצח נשים בתוך המשפחה בכל שנה. ואז אולי אפשר היה גם להתפנות לטיפול ארוך בסיבות הזעם והקנאה.
רחל