האם נזם נחשב לעבודה זרה?
אבא שלי לא רוצה שאני אעשה נזם כי הוא אומר שזה עבודה זרה. האם יש איסור כזה לנזם מלכתחילה?
תשובה
שלום!
אמנם הנזם נהיה אופנתי יותר רק בשנים האחרונות, אנחנו כבר מכירות את התכשיט הזה מימי התנ"ך. למשל, כאשר עבד אברהם פגש את רבקה על באר המים ולאחר שהשקתה את הגמלים הוא העניק לה נזם לאף וצמידים לידיים (בראשית כד). הנזם מופיע עוד כמה פעמים כתכשיט נשים באף ובאזניים בתנ"ך. הנזם מוזכר בספר יחזקאל בתאור שבו הקב"ה מחזיר את כנסת ישראל למעמדה ותפארתה "וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵךְ. וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ".
מכאן שקשה להבין מדוע הנזם ייחשב כאביזר לעבודה זרה, כאשר הוא נחשב לתכשיט מקובל בתורה שאין לו הקשר של טומאה (בחטא העגל נעשה שימוש בנזמי הנשים "אשר באוזניהם", לא באפיהם (שמות לב). ובבניית המשכן הורמו נזמים כתרומה (שם לה) אך לא מצויין אם אלו נזמי האף או האוזניים).
יש השואלים שאלה אחרת, קרובה לשאלה שלך: האם בנזם יש איסור "חוקות הגויים", כלומר חיקוי של אופנת הגויים, אשר ממנו אנחנו מצווים להימנע. אך לפי ההלכה, איסור זה מתייחס להנהגות ואופנות של הגויים שיש בהן חוסר צניעות וכן להנהגות אשר יש בהן חיקוי של דרכם הייחודית של הגויים ולולי הגויים לא היינו חושבים לעשות כמעשה זה. אך כאשר יש היגיון כלשהו למעשה מסויים והיהודים היו יכולים להמציא אותו גם בעצמם, אין זה נחשב איסור. מכיוון שאופנת הנזם התפשטה גם בחברה הדתית ואין בה חוסר צניעות, אין בעיה של פריצות. כמו כן, מכיוון שהאופנה נועדה ליופי ויכלה להתחדש גם על ידי יהודים באותה המידה כמו אצל הגויים, אין היא מוגדרת "חוקות הגויים". להרחבה בנושא זה ראי בהמשך.
אם מעניין אותך, תוכלי לראות בהרחבות התייחסות גם לשאלת חורים בגוף והאם מותר "לפגוע" בעצמנו לצורך ענידת עגילים. וכן הרחבה בנושא פירנסינג בכללי ואופנה דתית.
בברכה
רחל
הרחבות
נושא נלווה לשאלתך הוא האם מותר לעשות חורים בגוף – תוכלי לקרוא על כך כאן בתשובה שכתבתי בקשר לעגיל טראגוס.
פירסינג ואופנה דתית
השאלה שלך התמקדה בנזם שהוא כבר כאמור די מקובל באופנה הכללית וגם אצל נשים ונערות דתיות. ברשותך, אם זה מעניין אותך, אתייחס גם לפירסינג אחרים שלא נחשבים למקובלים בחברה הדתית (למשל בלשון או בטבור) שגם לגביהם יש מקום לשאלה. היחס אליהם תהיה שונה כמו שגם היינו מתייחסות אחרת לנזם לפני 30 שנה. מצד אחד, כמו בנזם, אין איסור הלכתי כפי שראינו. מצד שני, האופנה שאנחנו בוחרים להתלבש על פיה היא במובנים רבים סמל למי שאנחנו, עם מי אנחנו מזדהות ולאיזו חברה אנחנו משתייכות. לפני כמה עשורים בחורה דתית שהלכה עם נזם היתה כביכול מצהירה שהיא מרחיקה את עצמה מן החברה השומרת תורה ומצוות. כך גם כיום, מי שתבחר ללכת עם פירסינג שאינו מקובל – הדבר יכול להתפרש כאמירה של הוצאה מן הכלל והתרחקות. אמנם כל אדם יודע בינו לבין עצמו אם הוא שומר הלכה ומחשיב את עצמו דתי וזה מה שהכי חשוב, אך יחד עם זאת יש ערך בהשתייכות לחברה מסויימת במעשים ובנראות. כפי שהרמב"ם כותב בהלכות ע"ז (ראי למטה בהרחבה) שטעם האיסור "בחוקותיהם לא תלכו" הוא בכדי ליצור הבדלה בין האדם היהודי ללא יהודי: "יִהְיֶה הַיִּשְׂרָאֵל מֻבְדָּל מֵהֶן וְיָדוּעַ בְּמַלְבּוּשׁוֹ וּבִשְׁאָר מַעֲשָׂיו כְּמוֹ שֶׁהוּא מֻבְדָּל מֵהֶן בְּמַדָּעוֹ וּבְדֵעוֹתָיו". לא כי אסור להיות בקשר עם מי ששונה מאיתנו, אלא כדי להזכיר לעצמו מהו הייחוד שלנו, מה חשוב לנו ומהם הערכים שחשוב לנו לשמור עליהם בכל משמר. כך גם יש חשיבות בהבדלה בין מי שיש לו קשר לתורה לבין מי שאין לו.
כשאדם דתי מתלבט עם עצמו לגבי אימוץ אופנה מסויימת, הוא יכול לשאול את עצמו את השאלה "האם באופנה זו אני מבדיל את עצמי מן החברה אליה אני רוצה להשתייך ואיתה אני מזדהה".
חוקות הגויים
בספר ויקרא אנחנו לומדים על האיסור ”ובחוקותיהם לא תלכו“ (י"ח, ג'). וכן "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם" (כ, כג).
בספרי ראה חז"ל מסבירים שהאיסור הוא לחקות את מנהגיהם של הגויים:
"… שלא תאמר הואיל והם יוצאים בטנא אף אני אצא בטנא. הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן. הואיל והם יוצאים בתולסין אף אני אצא בתולסין ואעשה כן גם אני".
שאלה מתבקשת היא האם יש לאסור כל דבר שהגויים עושים משום "חוקות הגויים", הרי יש דברים רבים שהם נורמטיביים להתנהלות החיים שהגויים עושים ובאופן טבעי גם אנחנו עושים. נעיין בפוסקים כדי להבין מה ההגדרה של מעשים שהם אלו האסורים משום "חוקות הגויים".
במסכת סנהדרין (דף נב, עמ' ב) חז"ל מלמדים שכל דבר התנהלות שמוזכרת בתורה אינה נחשבת כ"חוקות הגויים" כיוון שלא נלמדה מהם אלא מן התורה.
הרמב"ם בהלכות עבודה זרה וחוקות הגויים (י״א, א) מבאר את טעם האיסור וכותב שהאזהרה באה בכדי שנהיה מובדלים מן הגויים, במנהגים ובלבוש, כדי שיהיה ברור שהאדם היהודי שונה מעובדי הכוכבים באמונתו ובדיעותיו:
"אֵין הוֹלְכִין בְּחֻקּוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְלֹא מִדַּמִּין לָהֶן לֹא בְּמַלְבּוּשׁ וְלֹא בְּשֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ כג) "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹי". וְנֶאֱמַר (ויקרא יח ג) "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". וְנֶאֱמַר (דברים יב ל) "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם". הַכּל בְּעִנְיָן אֶחָד הוּא מַזְהִיר שֶׁלֹּא יִדְמֶה לָהֶן. אֶלָּא יִהְיֶה הַיִּשְׂרָאֵל מֻבְדָּל מֵהֶן וְיָדוּעַ בְּמַלְבּוּשׁוֹ וּבִשְׁאָר מַעֲשָׂיו כְּמוֹ שֶׁהוּא מֻבְדָּל מֵהֶן בְּמַדָּעוֹ וּבְדֵעוֹתָיו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים.."
ספר החינוך (מצווה רסב) מוסיף שהמנהגים האסורים של הגוים המוזכרים במדרש (ספרא אחרי מות יג) "שלא תלכו בנימוסות שלהם, בדברים החקוקים להם כגון טטראות וקרקסאות והאסטריאות" – הם כולם מנהגים של הוללות שהיו נוהגים כשהם מתקבצים דווקא לפעולות מגונות כגון "שגעונות, זנות ועבודת האלילים". כלומר שמדובר דווקא במנהגים שקשורים לאופי הנהגות רעות ואסורות.
המהרי"ק (שו"ת מהרי"ק פח) מציין שני קריטריונים להבחין מהם המעשים שאותם אסור לאדם מישראל לחקות. הראשון הוא כל מעשה שאין לו הסבר הגיוני מדוע מעשה זה נצרך. עצם העובדה שאין לו טעם מוכיחה שהחיקוי הוא אך ורק משום המשיכה אחרי דרכו של הגוי ולא לצורך תועלת כלשהי. השני הוא מעשים אשר לא מתאימים למידת הצניעות והענווה של ישראל:
"בשורש פ"ח דאין לאסור משום חק אלא באחד משני חלקים האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה כדמשמע לשון "חוק" וכדפירש רש"י והרמב"ן בפרשת קדושים (ויקרא יט יט) דכיון שהוא עושה דבר משונה אשר אין בו טעם נגלה אלא שהם נוהגין כן אז נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם דאם לא כן למה יעשה כדבריהם התמוהים ההם… וענין השני אשר יש לאסור משום חוקות הגוים לפי הנראה לע"ד הוא הדבר אשר שייך בו פריצת דרך הצניעות והענוה ונהגו בו הגוים גם זה אסור אם הלכה כתנא דברייתא דספרי (דברים פ' ראה פסקא כט) דקתני שלא תאמר הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני אצא בארגמן הואיל ויוצאין בקלוסין אף אני וכו' שדברים הללו דברי שחץ וגאוה הם ולא באלה חלק יעקב אלא דברי ישראל ודרכם להיות צנועים".
פוסק השו"ע (יו"ד קעח, א):
"אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים (ולא מדמין להם) ולא ילבש מלבוש המיוחד להם. ולא יגדל ציצת ראשו כמו ציצת ראשם. ולא יגלח מהצדדין ויניח השער באמצע. ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע. ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עובדי כוכבים כדי שיכנסו בהם רבים, כמו שהם עושים.
הגה: אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו. וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם, אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר – מותר"
למעשה בעל השולחן ערוך מביא את דברי הרמב"ם ביחס לאופנת הגויים (לבוש ותספורת) ואת למעשים המוזכרים במדרש (שראינו בספר החינוך) ביחס לבניין מקומות כינוס כמו של עובדי עבודה זרה. הרמ"א מציין את דברי המהרי"ק כדי להבחין מהם המעשים האסורים לעומת מעשים שאין בהם איסור, אך מוסיף שהסיבה שיש להימנע ממנהגים שאין בהם טעם ברור הוא מחשש שיש בהם "שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם". לאור זאת, יתכן שבמקרה של מנהג שאין בו טעם אך גם ברור שאין בו שום נגיעה לעבודה זרה שהמהרי"ק היה אוסר משום "חוקות הגויים" ואילו הרמ"א היה מתיר.
לעומת המהרי"ק, הגר"א (יו"ד קעח, ז) מחמיר יותר ואוסר כל מנהג שאם לא היינו לומדים אותו מן הגויים, לא היינו עושים אותו (גם אם יש בדבר היגיון ותועלת ואין בכך מעשה פריצות). אבל דבר שהיינו עושים או לובשים אותו גם אם הגויים לא היו מחדשים אותו, הינו מותר:
".. רק דוקא ללמוד מהם אסור וכמש"ש כיון דכתיב לא מינייהו גמרינן ול"ד משום דכתיב באורייתא אלא כל דבר שהיינו עושין זולתם מותר וכן במלבושים אבל כל שלובשין מלבוש המיוחד להם אסור.. אבל מלבוש שהיינו לובשין בלא"ה מותר.מסביר השרידי אש בשו"ת חלק ב סימן מ – מסייג את הגר"א שלא כל דבר שיש לו טעם מותר, כי הוא כותב שכל דבר שהיינו עושים גם בלעדיהם (זולתם) יהיה מותר. ונגינה בבית הכנסת לא היינו עושים בלעדיהם, כך שמי שעושה זאת מוכיח עליו שרוצה להידמות לגויים".
ראינו שתי גישות לאיסור "בחוקות הגויים", כאשר גישת המהרי"ק היא שאיסור כולל רק דברים אשר התועלת שלהם לא ברורה או שהוא קשור למנהגים של פריצות וגישת הגר"א אשר כוללת באיסור כל דבר שלומדים אותו מן הגויים ולא היינו ממציאים בעצמנו לולי הם, גם אם יש בו תועלת ואין בו פריצות.
לגבי הנזם, מדובר באופנה עתיקה שכבר הוזכרה בתורה ולכן קשה לומר עליה שהיא אופנה דווקא של הגויים שלא היינו מחדשים אותה בימינו לולי הגויים. יש באופנת הנזם היגיון בכך שיש מי שרואה בו יופי וקישוט לאישה ולכן אין לומר שהוא לא לתועלת. נשארת רק שאלה מבחינת דברי המהרי"ק האם נחשב שיש באופנה זו פריצות – יתכן שבתקופה בה הנזם לא היה נהוג אצל נשים יהודיות, אכן היה בכך משיכת תשומת לב יתירה ומסמלת פריצות. אך כיום, כשהאופנה כבר נפוצה גם אצל הדתיות, אין סיבה לומר שיש בכך פריצות.
דוגמה נוספת לשאלה שלנו ביחס לאופנה עלתה בארה"ב במאה הקודמת. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה חלק א, פא) כותב ביחס ללבוש המקבול בארצות הברית ושינוי הלבוש של יהודי פולין שהגיעו לארה"ב שאין סיבה לאסור את הלבוש המקומי כיון שלא נראה משום צד לומר שהלבוש הזה הוא מיוחד לגויים. הוא מדייק בדברי המהר"יק והגר"א שהלבוש האסור משום "חוקות הגויים" הוא לבוש שנוצר במיוחד בשביל הגויים אך לבוש שמלכתחילה נוצר בשביל גויים ויהודים כאחד אין בו איסור, אף אם הגויים לבשו אופנה זו תחילה ורק אחר כך היהודים גם התחילו להתלבש על פיה. האופנה הכללית שתיאסר היא אופנה שיש בה פריצות, שעצם הפריות הוא "חוקות הגויים" לדברי הרב.
הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ג יו"ד כה) עסק גם בשאלה זו ביחס לשאלת לבישת בגדים שחורים בזמן של אבל כפי שנהוג אצל גויים. הוא חולק על הפוסקים שיש בכך איסור מכיוון שזה מנהג גויים כיוון שלטענתו זה לא מנהג מיוחד דווקא לגויים ושיש יהודים שנוהגים כך. הוא מוסיף מספר מקורות למנהג הזה מקדמת דינן גם אצל היהודים. הוא כותב לגבי לבוש שחור ע"י החברא קדישא שאין בכך איסור מכיוון ש"מפני שעיקר כוונתם להראות סימני אבלות, ואין בזה פריצות וכדומה" (אך הוא לא חושב שנכון לשנות את המנהג הקיים).