מה הקשר בין נידה לשמירת נגיעה? והאם רווקה מחוייבת בהלכות נידה?
1. האם אישה רווקה גם מחוייבת בהלכות נידה?
2. האם שמירת נגיעה (לא בהכרח ממקום מיני) נובעת מהלכות נידה?
תשובה
שאלת האם גם אישה רווקה מחוייבת בהלכות נידה. לצורך המענה נבחן את מקורן של הלכות אלו ומה היקפן. הלכות נידה מפורטות בתורה בויקרא פרק טו. בפרק זה מדובר על הגדרת האישה כנידה או זבה בהקשר של דיני טומאה, ללא כל קשר לחיי הנישואין, אלא ביחס לאפשרות להכנס לבית המקדש או לאכול בשר קודשים ושאר ההשלכות ההלכתיות להיותו של האדם טמא או טהור.
בויקרא פרק יח פסוק יט נכתב: "ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה". כלומר, אותן הגדרות לפיהן האישה נטמאת כלפי הקב"ה משפיעות גם על האפשרות שלה לקיים יחסים, ובהיותה נידה היא ובן זוגה אסורים בקיום יחסי מין. הפסוק לא מדבר דוקא בזוג נשוי (כתוב "ואל אשה" ולא "ואל אשתך"), ומכאן שאיסור קיום היחסים עם אישה נידה אינו קשור דוקא לנישואין. היציאה ממצב הנידה היא רק ע"י ספירת שבעה נקיים וטבילה. אמנם הפוסקים אסרו על אישה רווקה לטבול[1] ולכן הרווקות בימינו אינן יכולות לצאת ממצב הנידה.
- שאלת האם חובת שמירת נגיעה נובעת מהלכות נידה. דיני הרחקות בכלל, ובתוכם גם איסור נגיעה, נלמדים מאותו הפסוק בויקרא יח,יט שצוטט לעיל[2].
מטרת ההרחקה היא להוות סייג לאיסור החמור של קיום יחסים בזמן שהאישה נידה, שעונשו כרת מדאורייתא. טעמו נובע מתוך הבנה שקשה מאד לשים גבול למשיכה המינית ברגע שישנו מגע כלשהו בין בני הזוג[3]. לפי הבנה זו גם נגיעה שאינה מינית אסורה, כי היא יכולה להפוך בקלות רבה לנגיעה מינית[4].
כפי שאיסור קיום יחסים עם אישה נידה המוזכר בפסוק אינו קשור דווקא לבני זוג נשואים כך גם איסור הנגיעה. מכאן המקור גם להלכה הקרויה בימינו "שמירת נגיעה" בין בנים לבנות בכלל[5]. יש לציין שבין בני זוג נשואים ישנן הרחקות נוספות על איסור המגע (כמו איסור העברה מיד ליד, איסור אכילה מאותה צלחת ועוד). הרחקות אלו מובנות לאור הקשר הרגשי הקיים בין בני הזוג והמגורים המשותפים באותו בית, היוצרים אינטימיות גדולה ביניהם, ולכן יש צורך בסייגים רבים יותר כדי לא להגיע לאיסור של קיום יחסים בזמן נידה.
בנוסף, לזוג נשוי מותר להתייחד – כלומר לשהות ביחד לבדם בפרטיות – דבר האסור בין גברים ונשים שאינם נשואים. היתר זה אינו משתנה גם כאשר האישה נידה, וכאמור לעיל הוא חיוני לניהול התקין של הבית. מצד שני הוא מחייב תשומת לב רבה יותר לא להגיע לעבור על ההלכות שהוזכרו לעיל. ניתן לומר אם כן שאמנם דיני הרחקות בזוג נשוי חמורים יותר מאשר אצל פנויים מבחינה אחת, אך קלים יותר מבחינה אחרת.
נועה
[1] על פי דברי הריב"ש, המובאים בסוף דברי הב"י ביורה דעה סימן קפ"ג, וכך פסק הרמ"א, בשו"ע שם.
[2] כבר בחז"ל ישנה מחלוקת האם האיסור נלמד ישירות מהפסוק או לא. לפי הספרא (פרשת אחרי מות פרשה ט) ולפי אדר"נ (נוסחא א פרק ב) האיסור נלמד מהתורה, מהמילים "לא תקרב", ולכן מדובר באיסור דאורייתא. אמנם חומרתו פחותה מאיסור קיום היחסים בזמן שהאישה נידה, כיון שאיסור הקרבה הוא איסור לאו ואיסור קיום היחסים הוא איסור כרת, אך עדיין שניהם מדאורייתא. לעומת זאת רבי פדת בגמרא שבת י"ג ע"א, סובר שאיסור הקרבה בזמן שהאישה נידה הוא איסור דרבנן, שלמדו אותו כסייג לאיסור קיום היחסים. מחלוקת זו נמשכת בראשונים. השו"ע פסק שמדובר באיסור דאורייתא והרמ"א פסק שזהו איסור דרבנן (שו"ע יו"ד קצ"ה) למחלוקת זו ישנן השלכות הלכתיות במצבים מסוימים, אך לא לענינינו.
[3] "אין אפוטרופוס לעריות" (כתובות, י"ג ע"ב)
[4] באחרונים (המקור הוא בש"ך ליו"ד קצ"ה) ישנה הבחנה בין "נגיעה של חיבה", שמשמעותה היא נגיעה מינית, לבין "נגיעה שאינה של חיבה". לפי הש"ך, הרמב"ם סובר שרק נגיעה של חיבה אסורה מדאורייתא. האג"מ כתב שנגיעה שאינה של חיבה (כגון נגיעה הנדרשת לצורך סיוע, או לצורך בדיקה רפואית, או מגע אקראי הנגרם למשל כתוצאה מצפיפות במקום מסוים) אינה אסורה כלל. לפי פסיקה זו התירו חלק מהפוסקים לחיצת יד של נימוסין בין גבר לאישה. לפוסקים כרמ"א, גם נגיעה של חיבה אסורה רק מדרבנן, ולכן גם הם יתירו אותה במצבים מסוימים (למשל, לחיצת יד של נימוסין במקום של הלבנת פנים. כשנוצרת סתירה בין איסור דאורייתא של הלבנת פנים לאיסור דרבנן – איסור דאורייתא גובר).
[5] המונח "שמירת נגיעה" התקבל בציבור, אך למעשה מדויק יותר לקרוא להלכה זו "איסור נגיעה". כמובן שבצד הנימוק ההלכתי הפורמלי קיימת כאן גם תפיסה רעיונית שיחסי מין הם דבר השמור בלעדית למסגרת של חיי נישואין, כי רק שם הם באים מתוך קשר רגשי עמוק ויציב, מלווים במחויבות ובאחריות ויוצרים את קדושת הבית. איסור הנגיעה עוזר לייצר חברה שבה חיים גברים ונשים זה בצד זו, בלי מתח מיני או פריצות מינית.