בצבא יש לי חברות דתיות אבל יש מבוכה סביב זימון נשים.. מה עלי לעשות?
אני בצבא כבר כמה חודשים. לפני הצבא מאד הקפדתי לזמן כשאני אוכלת עם שתי חברות. גם בצבא יש לי חברות דתיות שנמצאות איתי אבל כל פעם שאנחנו אוכלות יחד (בבסיס או לפעמים כשיוצאים) יש מבוכה באוויר ואפילו אני לא מעיזה לומר חברותי נברך.. זה מאד מתסכל אותי ואני לא יודעת מה נכון לעשות וגם מה זה אומר עלי שאני מרגישה כל כך אחרת ממה שהייתי לפני התגייסתי.
אשמח לשמוע מה את חושבת. מה אני צריכה לעשות? תודה רבה רבה
תשובה:
אפתח בהערכה על כך שגם אחרי כמה חודשים של חיים בתוך מערכת אינטנסיבית ומאתגרת כמו השירות הצבאי, את מלאה ברצון לחיות על פי עולם הערכים והמחויבות שלך כבחורה דתיה. אני בטוחה שאם תתמידי להקשיב לקול הזה, במבט לאחור תוכלי לראות איך תקופת השירות הצבאי היתה עבורך לא רק תקופה חשובה של תרומה למדינה אלא גם תקופה חשובה של בירור זהות ובניית עמוד שדרה פנימי.
ממה שאני שומעת השאלה שלך מורכבת למעשה משתי שאלות נפרדות: האחת, האם שלוש נשים שאוכלות יחד חייבות לזמן והשנייה, מה עלינו לעשות כאשר אנחנו נמצאות במציאות בה קיום מצווה גורם לנו מבוכה חברתית.
נתחיל בשאלה הראשונה. המשנה במסכת ברכות קובעת ש "שלושה שאכלו כאחת חייבים לזמן", כלומר: שלושה אנשים האוכלים יחד חייבים לזמן ולברך את הקב"ה ביחד. בהמשך קובעת המשנה ש"נשים, עבדים וקטנים אין מזמנים עליהן", כלומר שעבד, אשה או קטן לא יכולים להצטרף לזימון. הגמרא מסבירה את הסיפא של המשנה כקביעה שלא ניתן לצרף נשים, עבדים או קטנים למניין שלושה הקובעים ברכת זימון לעצמם, משום שזו מציאות של פריצות (ישנה מחלוקת ראשונים איך להבין בדיוק את הצירוף הבעייתי: גברים לעבדים וגברים לנשים, או עבדים ונשים יחד). ביחס למציאות של שלוש נשים האוכלות יחד ציטטה הסוגיה ברייתא האומרת: "נשים מזמנות לעצמן" כל מקרה בפשט הסוגיה במסכת ברכות ברור שנשים יכולות לזמן כאשר הן לבדן. הסוגיה הפותחת את מסכת ערכין אומרת בצורה מפורשת מסקנה חריפה אף יותר: שלוש נשים האוכלות יחד חייבות בזימון. הלימוד במסכת ערכין נעשה דרך ברייתא המנוסחת בלשון: "הכל חייבים בזימון" ודרשה של הסוגיה שהמילה "הכל" נכתבה על מנת ללמוד שגם נשים חייבות בזימון (והסיבה בגללה לא ניתן לצרף נשים לגברים מוסברת בראשונים על הגמרא בערכין כבעיה בנוסח השונה שיש לברכת המזון של איש ושל אשה. מציאות שאנחנו לא מכירים כיום..).
העולה מפשט הסוגיות הוא שנשים חייבות לזמן כאשר הן אוכלות יחד והבעיה מתעוררת רק כאשר הן אוכלות עם גברים – כאשר ביחס למציאות זו שוללת הסוגיה את המחשבה שאפשר יהיה לצרף נשים וגברים למניין שלושה. הרא"ש ורבינו יונה אכן הבינו הלכה למעשה את מסקנת הסוגיות באופן הזה, אך בעלי התוספות שקראו גם הם כך את הגמרא מעלים תהייה מדוע נשים לא נוהגות כן? בעקבות תהייה זו, מציעים בעלי התוספות לקרוא את הסוגיה באופן אחר ולהניח שנשים לא חייבות לזמן אלא הן יכולות לזמן אם רוצות. הטור מביא את הפסיקה של אביו הרא"ש אך השלחן ערוך מכריע כשיטת בעלי התוספות שנשים יכולות לזמן אם רוצות אך לא חייבות לעשות כן.
למעשה: קשה לדבר על חיוב גמור של שלוש נשים לזמן כאשר הן אוכלות יחד. ובכל זאת נראה שיש משמעות לזימון של שלושה נשים: כך בשפה ההלכתית בפסיקה של הרא"ש וכך גם בשפה שמעבר להלכה הפסוקה, במהות שהזימון מכניס בתוכו: מעמד שמזכיר לנו לברך ברכת המזון ועושה זאת ברוב עם.
השאלה השנייה שאת שואלת היא כבר מורכבת יותר למענה. הקושי שלנו להיראות שונה מהעולם שאנחנו חיות בתוכו, הוא טבעי. רוב בני אדם אוהבים להרגיש שייכות למרחב בו הם חיים. הסימון של הקושי הזה כטבעי, עדיין לא מכריע את שאלת ההתייחסות שלנו אליו: לפעמים טבע מספר לנו משהו בריא שאנחנו צריכות להקשיב לו ולהתעקש לשמור עליו ולפעמים הטבע מספר לנו שזו נקודת המוצא שלנו אל החיים, אך כבני אדם יש לנו היכולת ולפעמים החובה – לעבוד עם נקודת המוצא ולהצליח לבחור אחרת.
יש מצוות שנעשות במרחב האינטימי שלנו מול הקב"ה ושם הקושי שאת מתארת כמעט לא קיים (ב"ה קיימים שם קשיים אחרים..), אך יש לא מעט מצוות המתרחשות מעצם הגדרתן במרחב הפרהסיא. במובן זה קיום של מצוות בתוך חברה חילונית מעמת אותנו בלי סוף עם הקושי שאת מעלה: הלכות צניעות המבקשות ממנו להתלבש באופן אחר, הלכות כשרות המבקשות ממנו לאכול במקומות אחרים, הלכות שבת המבקשות ממנו לנהוג באופן אחר שביעית מהחיים שלנו ועוד…
במצוות בהן החיוב הוא ברור וחד משמעי – ההזמנה של העולם ההלכתי אלינו היא להתגבר על הקושי, ולקיים את המצווה. כדאי לזכור שיש גם ברכה בהתגברות הזו: המזכירה לנו את המקום ממנו אנחנו שואבים את מעיין החיים שלנו. בשאלה שלך ביחס לזימון נשים, שכפי שהוצג בחלק הראשון של התשובה קשהלהגדיר כאן חיוב גמור – נראה לי שנכון להתנהל באופן רך יותר ולראות בכל פעם מחדש מה המחירים ומה הרווחים שיש מהמאמץ שאת מפעילה לעשות משהו שמציב אותך כשונה מהסביבה בה את חיה. עצה שאני יכולה לתת לך היא לנסות לדבר על הנושא עם החברות שיכולות להיות שותפות לך לזימון, שיחה כזו יכולה מאד להקל על הקושי של התנעת הזימון בכל פעם מחדש.
בשולי הדברים אני מוסיפה, שלפעמים הרבה מהמחשבות שלנו על האופן בו אנחנו נתפסים בעיני הזולת – הם דמיונות ופחדים שנמצאים בעיקר אצלנו בראש ובלב.. בפועל יש סיכוי טוב שאם תעשי לך הרגל קבוע לזמן – תגלי שהסביבה הרבה יותר סובלנית, מקבלת ואפילו מעריכה את ההתעקשות שלך לחיות על פי מערכת הערכים והאמונות שלך.
בתפילה לשירות טוב ומשמעותי ולהמשך התעקשות שלך על הזהות הפנימית שלך בתוכו
חנה
הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש הישיבה בראש צורים
מקורות להרחבה:
- משנה, מסכת ברכות, פרק ז, משניות א-ב
שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן… נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם.
- תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מה:
תא שמע: "נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנים לעצמן, נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן – אין מזמנין" והא מאה נשי כתרי גברי דמיין – וקתני: "נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן"? שאני התם, דאיכא דעות. אי הכי אימא סיפא: "נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין" – אמאי לא? והא איכא דעות! שאני התם – משום פריצותא.
3.תלמוד בבלי, מסכת ערכין דף ג.
הכל חייבין בזימון לאתויי מאי לאתויי נשים ועבדים דתניא נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן
- רש"י מסכת ערכין דף ג. ד"ה "מזמנות לעצמן"
שלש נשים וכן שלשה עבדים אבל אין שתי נשים או שני עבדים מצטרפין עם (שני) אנשים לפי שיש באנשים מה שאין בנשים ובעבדים שאין הנשים אומרות ברית ואין העבדים אומרים על נחלתנו:
- תוס', מסכת ערכין דף ג ע"א ד"ה "מזמנות"
מזמנות לעצמן – שלש נשים וכן שלשה עבדים אבל שתי נשים אין מצטרפין (לשני) [עם] אנשים לפי שיש באנשים שאין בנשים ובעבדים שאין הנשים אומרות ברית ועבדים אין אומרים על ארץ שהנחלת לאבותינו וצ"ל דרשות הוא לנשים לזמן אבל חיובאליכא ותדע מדקאמייתי מיניה סייעתא למ"ד בפ' שלשה שאכלו (ברכות מה:) דנשים אם רצו לזמן מזמנין משום דמאה נשים כתרי גברי ואם היו חייבות א"כ קשיא ליה דהא רצו לזמן קאמר ועל זה סמכו נשים שלנו שאינן מזמנות:
- רא"ש, מסכת ברכות, פרק שביעי, הלכה ד
ונ"ל ההיא דערכין על כורחך לחיובא הוא דמרבי להו מדקתני: "הכל חייבין" ועוד דומיאשכהנים, לווים וישראלים. ועוד כיוון דנשים חייבות בברכת המזון או מדאורייתא או מדרבנן למה לא יתחייבו בזימון כמו אנשים? ומה שהביא ראיה מסיפא דברייתא "רצו לזמן אין מזמנין" משמע דרישאנמי רשות קאמר לאו ראיה היא דלעולם רישא חובה קתני וסיפא אשמיענןדאפילו אם רצו מוחין בידם משום פריצותא והא דמדמי להו לתרי בתר דמסיק דעות שאני ויצא מכלל שני אנשים, חזרו נמי לעניין חובה כשלושה
- רבינו יונה, מסכת ברכות, דף לג. בדפי הרי"ף
ונראה למורי הרב שחייבות הן לזמן משום דבמסקנה מתרצים בגמרא "שאני התם דאיכא דעות" ונראה לומר שאע"פ שהן נשים כיוון שהן שלוש דין הוא שיזמנו דהא איכא ג' דעות, אבל בשני בני אדם דליכא ג' דעות לא. וכיוון דבמסקנא תלינן הדבר בדעות מסתמא משמע שהן חייבות לזמן כשהם שלוש
- תוספות מסכת ברכות דף מה: ד"ה "שאני התם שאיכא דעות"
מכאן משמע דנשים יכולות לזמן לעצמן וכן עשו בנות רבינו אברהם חמיו של רבינו יהודה ע"פ אביהן ומיהו לא נהגו העולם כן. וקשה אמאי לא נהגו? מדקתני "מזמנות" משמע דקאמר חייבות לזמן? וי"ל ד"נשים מזמנות לעצמן" היינו אם רצו לזמן מזמנות. וכן משמע קצת הלשון מדקתני בסמוך "נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין" ועוד דמדמה ליה הגמרא לשנים משמע דחובהליכא והא דקאמר בריש ערכין (דף ג. ) "הכלמחוייבין בזימון – לאתויי נשים" לענין רשות קאמר ולא לענין חובה.
- טור, אורח חיים, סימן קצ"ט סעיף ו
נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן ת"ר נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמם נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין משמע דנשים מזמנות לעצמן וחייבות לעשות כן ובאשכנז לא נהגו כן ויש מפרשים כדי לקיים המנהג הא דקאמר נשים מזמנות לעצמן פי' אם רצו אבל חובה ליכא וכן פירש"י וא"א הרא"ש ז"ל פי' דעלכרחך חייבות קאמרדתניאבערכין (ג.) הכל חייבין בזימון וקאמרהכללאתויי מאי לאתויי נשים והיינו על כרחךלחיובאמדקאמרהכל חייבין:
- שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קצ"ט
(ז) נשים מזמנות לעצמן רשות אבל כשאוכלות עם האנשים חייבות ויוצאות בזמון שלנו: הגה אע"פ שאינן מבינות (הרא"ש ומרדכי ריש פ' ג' שאכלו בשם רש"י):