חיברנו תפילה אישית לפני לימוד בחברותא, מותר להגיד את שם ה' בתפילה?
בעזרת ה'
השאלה: שלומות,
רצינו לבקש עצה לגבי שאלה שהתעוררה אצלנו–
חיברנו תפילה אישית לפני לימוד בחברותא ורצינו לדעת האם מותר לנו להגיד את שם ה' בתפילה (יהי רצון מלפניך ה'…).
תודה מראש ויישר כוח?
תשובה:
אפתח בהערכה ובהתפעלות על הרעיון לכתוב תפילה אישית לפני לימוד תורה. היכולת לתת מילים אישיות לדיבור עם הקב"ה כמו גם הרצון להתפלל על לימוד התורה הן שתי דרכים נפלאות להנכיח את הקב"ה בתוך המעשים שלנו ולא להסתפק בהנחה שאם אנחנו לומדות תורה אז ברור שתודעת אלוקים מצויה בתוכנו.
בנוסף, בדרך כלל התשובות הניתנות באינטרנט הן תשובות קצרות המתייחסות בעיקר להביט המעשי של השאלה, כאשר בסוף אנחנו מוסיפות מקורות להרחבה והעמקה. מאחר שאתן מגיעות מעולם בית המדרש ועסוקות בלימוד תורה – בחרתי להעמיק קצת יותר ביסודות הדברים כבר בגוף התשובה עצמה. אני מציעה לכן למצוא זמן להיכנס לעובי הקורה של סוגיה זו ואם תרצו אשמח לעזור לכן בהפניות (אם אתן מעוניינות בכך – כתבו שוב לאתר)
ומכאן לסוגיה ההלכתית: ישנו איסור לומר את שם ה' לשווא. הרמב"ם סובר שמקורו של איסור זה נעוץ בפסוק "את ה' אלוקיך תירא", לעומתו מציע הרמב"ן למצוא את המקור לאיסור בדיבר השלישי בעשרת הדיברות : "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא". גם הרמב"ן מסביר שטעמו של האיסור קשור לחיוב המוטל על האדם לתת כבוד ולירא מהקב"ה.
כמו שאתן יכולות לראות מהגדרת האיסור ברמב"ם (הלכות שבועות פרק י"ב הלכה י"א), הבעיה מתחילה רק כאשר אזכרת שם ה' נעשית "לבטלה". ממילא השאלה שצריך לברר היא מה נכנס תחת הקטגוריה של "שווא" ו"בטלה" שעליה יחול האיסור. שני מקורות עיקריים אני מכירה מדברי הפוסקים שיכולים לתת לנו תשתית לדון בשאלה שלכן:
- השלחן ערוך דן בחלק או"ח סימן רט"ו באדם שבירך ברכת המזון בראש חודש ושכח להוסיף "יעלה ויבוא". פסיקתו של השולחן ערוך היא שכיוון שלא חלה חובת אכילת פת בראש חודש, אין צריך המברך לחזור על ברכתו. הרמ"א מציע שאם נזכרנו לאחר חתימת ברכת "הטוב והמיטיב" אמנם אין לחזור על הברכה כולה, אבל ניתן להוסיף את נוסח "יעלה ויבוא" באמירת "הרחמן" בדיוק כפי שהוא כותב בסימן הקודם (קפ"ז סעיף ד) במקרה בו שכחנו בחנוכה או פורים להוסיף את "על הניסים". לאחר שמביא הרמ"א את ההצעה הזו, הוא דוחה אותה ומחלק בין אמירת "על הניסים" שאין בה שם שמיים בנוסח הברכה לבין אמירת "יעלה ויבוא" המכילה בתוכה את שם ה'. מהערה זו של השלחן ערוך נשמע שיש בעיה בהוצאת שם שמיים במקרה בו אין בטחון שאנחנו מחויבים באזכרת שמו. על סעיף זה מובא במגן אברהם שהרבה מהתפילה שלנו מכילה בקשות ותחינות בהם אנחנו מבטאים את שם ה'. דוגמא זו מביאה את המגן אברהם לחלוק על פסק הרמ"א ולאפשר אמירת "יעלה ויבוא" בתוך נוסח ה"רחמנים" המצורפים לסוף ברכת המזון.
- סימן ה' בשולחן ערוך עוסק בדיני כוונה בברכות. בהקשר זה שואל המשנה ברורה מה יעשה אדם שהתחיל לספר באריכות משהו טוב שאירע לו בחייו והוא אף מזכיר שם ה' תוך כדי הסיפור – מורה המשנה ברורה שעל אדם זה להקפיד לסיים את הסיפור בו התחיל. הסיבה להקפדה זו איננה סיפוק הסקרנות של השומעים (…) אלא הימנעות וזהירות מלהגיע לכדי מצב בו נזכיר את שמו של ה' אך ללא סיפור המסגרת המלא וממילא יצא שהזכרנו את שמו לשווא.
העולה משני הפסקים הללו הוא שיש צורך בזהירות בהוצאת שם ה' בפינו: לא רק שאין להזכירו לבטלה במובן החריף של המילה, אלא עלינו גם להיזהר ולדאוג שהמשמעות לשמה הזכרנו את שמו של הקב"ה תהיה בהירה לשומעים. כמו כן נראה שבכל אמירה שתקבל את הכותרת "ברכה" נדרשת מאיתנו גם זהירות גדולה כדי להימנע מאיסור מקביל של ברכה לבטלה.
ובכל זאת הפסקים הללו מתארים מציאות תקינה הלכתית: יש תחינות ובקשות אישיות שבהם נזכר שם ה' וכפי שעולה מהמשנה ברורה אין בעיה בדבר וגם אזכרת שם שמים תוך כדי סיפור חיים איננה בעייתית. נראה שהסיבה בגינה מצבים אלו לא מוגדרים כמציאות של אזכרת שם ה' לבטלה היא שההקשר והמוטיבציה של הדובר אותם היא לשם שמיים.
דוגמא קרובה לשאלתכן נידונה בפוסקים ביחס לשאלה האם ניתן בזמירות שבת להזכיר את שם ה' (ואני מציעה לכן לעיין בזמירון ולראות שיש לא מעט זמירות שבת שהחריזה מספרת שהמחבר התכוון שנשיר אותם עם אמירת שם ה') – גם בהקשר זה הפסיקה המקובלת היא שניתן לשיר את שם ה' בתוך הזמירות שחלקן חוברו על ידי ענקי רוח של עם ישראל (כגון רבי יהודה הלוי, אבן עזרא ואחרים..) וגם בהם ההקשר של האדם השר אותם מעיד על הכוונה הנקייה שבלבו ובפיו.
לסיכומו של עניין: זהירות באזכור שם ה' היא מעלה טובה שראוי לנו להרגיל את עצמנו בה, אך נראה שכאשר ההקשר של הדיבור מעיד על כובד ראש ובקשה לחפש את נוכחות הקב"ה בחיינו – אין בכך איסור או בעיה.
בשולי הדברים אני מוסיפה שכאשר הגמרא בנדרים עוסקת בחומרת עוון הוצאת שם שמיים לבטלה היא מביאה שם מימרא שיש לנדות אדם העובר על איסור זה שכן "כל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה", כלומר אזכרת שם שמיים לשווא יוצרת מצב של עוני ומניעת שפע. על פי פירוש אחד מבעלי התוספות בנדרים המקור למימרא זו נמצא בפסוק מספר שמות: "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך". מציאת מקור לאיסור ולחומרתו בפסוק זה יכולה ללמד אותנו שכאשר אנחנו מזכירות שם שמיים בהקשר הראוי: בתפילה ובברכות, בסיפור שבחו של הקב"ה, בזמירות שבת או בתפילה אישית שכתבנו – לא רק שאין בכך איסור או בעיה אלא שיש בכך ברכה גדולה של הנכחת שם שמיים עלינו ומשיכת שפע של ברכה ממנו אלינו
בתפילה שהתפילה שלכן תשא פירות והלימוד שלכן יהיה משמעותי וטוב
חנה
מקורות להרחבה:
רמב"ם הלכות שבועות פרק יב הלכה יא
ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואף על פי שלא נשבע, שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא, ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה ב, לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה, כיצד אמר ה' אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד וכיוצא בזה כדי שלא יהא לבטלה.
רמב"ן שמות פרק כ פסוק ז
בו. ועל דרך הפשט יאסור עוד שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם, כלשון לא תשא שמע שוא (להלן כג א), ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים טז ד), כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול. וכן משא דבר ה' (זכריה ט א), וכן ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש (ישעיה ג ז), שישא קולו לאמר כן. ובאמת שגם זה אסור, ונקרא בלשון חכמים מוציא שם שמים לבטלה (תמורה ג ב). וכבר אמרו רבותינו (ספרא ויקרא ב, נדרים י ב) מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' חטאת, אלא יאמר עולה לה', חטאת לה', ת"ל קרבן לה' (ויקרא א ב), והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול שמי אלא על הקרבן, קל וחומר וכו':
וסדר זו המצוה אחר אזהרת ע"ז, כי כאשר ראוי ליראה את ה' הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר, כן ראוי לתת כבוד לשמו, והנושא אותו לשוא מחללו, כענין שכתוב ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך (ויקרא יטיב).
שולחן ערוך אורח חיים סימן קפח סעיף ז'
אם טעה ולא הזכיר בה של ר"ח, בין ביום בין בלילה, אומר: ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון, ואינו חותם בה, והוא שנזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב; אבל אם לא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב, אינו חוזר מפני שאינו חייב לאכול פת כדי שיתחייב לברך בהמ"ז; וחוה"מ דינו כר"ח.
הגה: ואפשר דמ"מ יש לאמרו בתוך שאר הרחמן, כמו שנתבאר לעיל גבי על הנסים סי' קפ"ז; ואולי יש לחלק כי ביעלה ויבא יש בו הזכרת שמות ואין לאומרו לבטלה, כן נראה לי וכן נוהגין
מגן אברהם סימן קפח ס"ק יא
ואין לאמרו לבטלה. צ"ע דאומרים כל היום תחינו' שיש בהן הזכרת שמות ולמה יגרע זה דדוקא ברכה לבטלה אסור וצ"ע:
משנה ברורה סימן ה ס"ק ג
אם אחד מספר חסדי ה' שעשה לו ומתחלה מזכיר השם ורוצה לגמור דבריו מה שעשה לו ה' אסור להפסיקו בדברים שמא מתוך כך לא יגמור דבריו ונמצא שהזכיר ש"ש בחנם אבל אם רוצה לקלל שום אדם והתחיל בשם מצוה להפסיקו שלא יגמור דבריו ולא יחטא
החיד"א, שו"ת חיים שאל, ח"ב סימן ל"ב
ואחר זה ראיתי בספר כף ונקי כ"י להחכם השלם החסיד כמה"ר כליפה מלכה זלה"ה שהיה מחלקת בין חכמי מערב כשמשוררים אם לשורר ג"כ בתיבת ה' ות"ח זקן עשה שאלת חלום ע"ז והשיבו לו רננו צדיקים בה' עכ"ד
תלמוד בבלי, מסכת נדרים דף ז ע"ב
אמר רב חנין אמר רב השומע הזכרת השם [ביאור: מי שמוציא שם שמיים לבטלה] מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה ועניות כמיתה שנאמר כי מתו כל האנשים
תוספות על נדרים ד"ה "שכל מקום"
פי' הרב אלעזר דנפקא לן מדכתיב בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, מדהזכרת שם דמצוה גורם ברכה דהיינו עושר א"כ הזכרת שם דלבטלה גורם עניות. ור"י פי' דנפקא לן מדכתיב גבי שבועת שקר ובא אל בית הגנב וכלתו ואת עציו ואבניו והזכרת השם לבטלה דומה קצת לשבועת שקר