האם קיום יחסים בין נשים מותר?
האם קיום יחסים בין נשים הוא מותר?
תשובה:
שלום וברכה,
אני מקבלת פניות לא מעטות בנושא הזה. חלק מן השאלות נובעות ממצוקה אישית ובדרך כלל הן מורכבות ומתארות נסיבות ספציפיות. לשאלות אלו אני מגיבה במענה מורכב המתייחס למצב בו נמצאות הפונות. מהאופן בו ניסחת את שאלתך התרשמתי שהשאלה היא תאורטית, לכן התשובה תתמקד במתן המידע ההלכתי בנושא.
נדמה לי שאנשים רבים סבורים בטעות שקיום יחסים כאלו מותרים. אולם, מבחינה הלכתית התמונה שונה.
שאלת קיום יחסים בין שתי נשים נדונה במדרש התנאים בספרא. המעיין בספרא ייווכח שהמדרש עוסק בנישואין בין שתי נשים ואינו עוסק במעשה קיום היחסים עצמו:
או כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו…
ומה היו עושים האיש נושא לאיש והאשה לאשה… (ספרא אחרי מות, פרשה ח, סוף פרק יב, ח).
על פי הספרא יש איסור חיתון בין שתי נשים. איסור הנגזר מן הלאו הכללי של "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו". בספר המצוות לרמב"ם נזכר איסור חיתון כזה מדין "ובחוקותיהם לא תלכו":
ובחוקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם.
ושם אמרו מה היו עושים האיש נושא איש ואשה נושאה אשה
ואשה נשאת לשני אנשים (ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה שנג)
לעניין קשר נישואין בין שתי נשים אם כן, יש מקורות מפורשים לאסור מן התורה.
לגבי קיום יחסים כאלה כשלעצמם, העניין נדון בשתי סוגיות בגמרא, האחת במסכת יבמות והשניה במסכת שבת[1]. בשתי הסוגיות לא מתקיים דיון ישיר בשאלת ההיתר או האיסור של יחסים אלו ונדונה רק ההשלכה של קיום יחסים כאלה על פסול כהונה.
בגמרא ביבמות נדחית דעת רב הונא שנשים המסוללות פסולות לכהונה וזאת, מן הנימוק שאין מדובר בזנות אלא בפריצות בעלמא:
דאמר רב הונא: נשים המסוללות זו בזו – פסולות לכהונה;
ואפילו לרבי אלעזר, דאמר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה,
ה"מ איש, אבל אשה – פריצותא בעלמא (יבמות עו, א)
בגמרא במסכת שבת מסופר ששמואל מנע מבנותיו לישון אלו עם אלו במיטה אחת. בתחילה הגמרא קשרה בין ההימנעות הזו ובין החשש שתיפסלנה לכהונה המוכר לנו מעמדת רב הונא הדחויה שנשים המסוללות פסולות לכהונה. אולם, למסקנה הגמרא מציעה ששמואל חשש שעל ידי המגע בין האחיות יתעורר יצרן של בנותיו ליחסי אישות עם גברים. ואלו דברי הגמרא:
אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתיה דנפקי בחוטין,
ולא שביק להו גניאן גבי הדדי, … לא שביק להו גניאן גבי הדדי,
לימא מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: נשים המסוללות זו בזו -פסולות לכהונה:
לא, סבר: כי היכי דלא לילפן גופא נוכראה (שבת סה, א)
שתי הסוגיות הללו הן קצה החוט לעיון בשאלת היחס ההלכתי ליחסים כאלו. הקושי עם שתי הסוגיות הללו הוא רב. ראשית, אין בהן הסבר וביאור למושג של "מסוללות" הנזכר בו. מה בדיוק מעשיהן של הנשים. וכן, בסוגיה ביבמות לא התבאר מאיזה מעשה של בנותיו שמואל חשש והאם חששו הוא שהן תקיימנה יחסים ביניהן וזה מה שיעורר אותן להתאוות לתשמיש? או שחשש למעשה פחות מזה כגון, מישוש[2]? כמו כן, בסוגיות הללו לא התבאר מפורשות שיש איסור עצמי על יחסים כאלה, אלא רק נדון האיסור המשני של נשים אלו לכהונה, וגם בעניין איסור משני זה לא התבאר מהו "סעיף הפסול" לכהונה. [3]
לעניין המעשה עליו מדובר אין לנו אלא דברי רש"י המבאר: "המסוללות- דרך תשמיש זכר ונקבה משפשפות נקבתן זו לזו…" פירושו זה מוסכם על כלל הראשונים [4]. מכאן שהדיון בגמרא הוא על נשים המקיימות יחסים המכונים לסביים ונראה על פניו שהגמרא מכנה מעשה זה כפריצות בעלמא ולא כאיסור. [5]
וניתן לכאורה להסיק שלכל היותר יש בקיום יחסים בין נשים איסור דרבנן של פריצות, או כפי שנזכר בדברי התוספות "דבר מכוער".
להלכה
למרות הקריאה בסוגיה ובראשונים להלכה כותב הרמב"ם:
נשים המסוללות זו בזו אסור וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו שנאמר כמעשה ארץ מצרים לא תעשו,
אמרו חכמים מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושא אשה, ואשה נשאת לשני אנשים, אף על פי שמעשה זה אסור אין מלקין עליו,
שאין לו לאו מיוחד והרי אין שם ביאה כלל,
לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות ולא תיאסר אשה על בעלה בזה שאין כאן זנות,
וראוי להכותן מכת מרדות הואיל ועשו איסור,
ויש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהן (רמב"ם, איסורי ביאה, כא, ח).
הרמב"ם סבור שאמנם אין פסול כהונה וכמסקנת הגמרא. אולם, הוא כותב שיש איסור עצמי מדאורייתא על קיום יחסים אלו משום "וכמעשה ארץ מצרים" וכלשון שראינו בספרא. אמנם, אין דין מלקות בלאו שבכללות ועל כן אין לוקים על כך. עדיין יש מקום לדון בדבריו של הרמב"ם אם האיסור הוא על "נשים המסוללות" באופן כללי כמשפט הפותח את דבריו או שהוא חל על נישואין בין נשים כמקור עליו הוא נסמך "אמרו חכמים…" (שכפי שהראינו, מקורו בספרא).
דברי הרמב"ם הללו נפסקו להלכה גם בטור ובשולחן ערוך:
נשים המסוללות זו בזו פי' מתחברות זו בזו דרך תשמיש אסור
וזה מעשה ארץ מצרים שהוזהרנו עליו
שנאמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו
ואמרו חכמים ז"ל מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושאת אשה, ואישה נישאת לשני אנשים (טור, אבן העזר, כ ושו"ע שם, ב).
אולם חלק מן האחרונים סייגו את האיסור הזה. הפרישה סבור שמעשי הגויים היה בהימנעות מפריה ורביה כשהדגישו את התאווה ולא את צרכי העולם:
מה היו עושין איש נושא איש כו' ואשה ניסת לשני אנשים.
נראה דרצה לומר דכל מעשיהם שלא לקיים פריה ורביה היו עושים
אך כל אח' למלאות תאותם שכמו שהאיש הנושא איש ואשה אשה אינו מוליד כן אשה אחת ניסת לשני אנשים לא לפריה ורביה היו עושים
כי מי שיודע שלא על שמו יקרא הזרע אינו מוליד כמעשה ער ואונן
ובודאי היו משחיתים את זרעם דש מבפנים וזורה מבחוץ לכך נקטינהו בהדדי (פרישה, אבה"ע כ, יב).
ובהמשך דבריו נראה שהוא קובע שאין איסור דאורייתא, אלא "איסור בעלמא" על קיום יחסים בין נשים. ולדבריו יש לומר שהפסוק של כמעשה ארץ מצרים" מתייחס לשאר האיסורים שנזכרו בהלכה (איש נושא איש ואישה שנושאת שני אנשים):
והיותר נראה משום דכתב דנשים המסוללות זו בזו אסור דמשמע איסור בעלמא
וקשה ליה כיון דנפקא מקרא הוה ליה למימר שהוא דאורייתא
לכך סתם וכתב דיש לומר דהקרא איירי במה שהיו עושין עוד שאשה אחת נשאת לשני אנשים דהוא ערוה גמורה לישראל.
וכן כתב הקרית מלך רב ודייק מהרמב"ם עצמו שמה שנאסר מן התורה הוא רק מיסוד הקשר ולא עצם מעשה ה"ביאה":
דמעשה ארץ מצרים היה בדרך נשואין אשה נושא אשה בדרך קביעות כדרך איש שנושא אשה
וכהאי גוונא אסור מן התורה משום דהוי כמעשה ארץ מצרים ממש
ולא בעי רחמנא שיעשו כמעשיהם
אבל שלא כדרך נשואין באקראי בעלמא דרך זנות
אינו אסור דאין זה כמעשה ארץ מצרים ממש…
כפי שניתן לראות, הקרית מלך רב אף הרחיק עוד וכתב ש"אינו אסור". אם כי אין להסיק מדבריו שאין בזה איסור כלל. שמא כוונתו שאין כאן איסור דאורייתא של כמעשה ארץ מצרים.
לסיכום: פסק השו"ע, הטור והרמב"ם להבנת רבים הוא שיש איסור מן התורה בעצם קיום יחסים בין נשים. אך הפרישה והקרית מלך רב הבינו בדרך מצומצמת יותר את דבריהם וקבעו שאיסור תורה זה של "כמעשה ארץ מצרים" נוגע למיסוד הקשר בין שתי הנשים, כעולה מדברי הספרא ואף מתאים למסקנת הגמרא שכינתה את המעשה עצמו כ"פריצותא בעלמא". לדעות אלו מדובר באיסור דרבנן.
בברכה,
מיכל
הערות
[1] סוגיה נוספת הדנה בעניין בדרך עקיפה נמצאת ביבמות פב, ב בעניין נישואין של אנדרוגינוס אם תופסים להאכיל בתרומה והערת התוספות במקום אם יש ספק נשים המסוללות בנישואין כאלו.
[2] כמובן, שאם נאמר שהוא חשש שהן תקיימנה יחסי אישות ביניהן וכל זה לא הפריע לו אלא מחמת החשש שבעקבות זה תתאווינה לתשמיש עם גברים, אז יש לומר שלא חשש מעצם קיום היחסים הללו. ולא ראה בהם פסול.
[3] בענין סעיף הפסול נחלקו הראשונים אם מדובר בפסול "זונה" לכהן, ומכאן שה"בעילה" נחשבת לבעילה אסורה או שמדוברבפסול מי שאינה בתולה לכהן גדול. ומכאן שיש השרת בתולים מסוימת במעשה זה. אך אין בו דופי נוסף (ראו, מחלוקת רש"י ותוס' בשתי הסוגיות).
[4] הסבר לשוני נמצא בפירוש המאירי ליבמות עו: "ולשון מסוללות כאדם שדורך במסלה ואינו בוקע בעפרה כלום". ובפירוש המשניות לרמב"ם "והוא נגזר מן מסלול שהוא הדרך" (סנהדרין ז).ובאורחות חיים כתב: "ולשון מסוללות מלשון מסתולל פי' דורכות זו על זו ויש אומרים מסולדות פי' מתחממות מלשון יד סולדת":
[5] ריב"ן סבר שהבעיה היא אצל נשים נשואות המעבירות את זרע בעליהן לנשים אחרות.ובעלי התוספות (יבמות עו) דחו את דבריו. אצל חלק מהפרשנים התייחסו לזרע "נשי" הנזכר בחז"ל לא מעט. ועל האפשרות של נתינת זרע מאישה לאישה ללא מעורבות של גבר. וראו דברי עלי תמר ירושלמי, גיטין פרק ח.