שאלות על כיסוי ראש, מראית עין וברכות

שלום וברכה!

ראשית כל, ישר כח על הפרויקט המבורך. הפלטפורמה הזו מרגשת אותי עמוקות. תודה לכן 🙂

בעניין ברכות בגילוי הראש, מראית העין ו(ספק) "יוהרה" במצוות/ מנהגי חסידות:

שמתי לב שלעיתים קרובות כשאנשים חילוניים מברכים או משתתפים בתפילה חשוב להם להניח נקודתית כיפה על הראש, ומשם התגלגלתי לתשובה בעניין חבישת כיפה.

בתשובה ביחוה דעת ד, א פוסק הרב עובדיה יוסף כי הטעם המרכזי והמכריע לפיו יש טעם ללכת עם כיפה הוא חשש מראית העין, שמא יחשבו אדם דתי לאותם "חופשיים פורק עול תורה ומצוות", בלשונו. מצד הדין הוא מעלה כי העניין בכיסוי הראש הוא אך ורק מנהג חסידות. עם זאת, בסוף דבריו יוצר הרב חלוקה בין הסתובבות יומיומית ובין שעת תפילה, ברהמ"ז וק"ש. לשיטתו ראוי להקפיד יותר על כיסוי כל הראש במצבים האחרונים משום "היכון לקראת אלקיך ישראל".

על הדברים האלו תהיתי:

א. מהו מובנה של ההטעמה "היכון לקראת אלקיך ישראל" בחלוקה בין המצבים?

[על פניו, אם הטעם העיקרי לפסיקה הוא מראית העין, חשבתי לעצמי שמשתמעת מדבריו אחת משתי הבנות –

  1. יש עניין גדול יותר בקיום מנהג חסידות בסיטואציות שיש בהן בחינת דברים שבקדושה (ואז "היכון" הוא טעם נוסף למראית העין וכיסוי הראש הנקודתי מושתת על מנהג חסידות; כך יוצא כי יש מראית עין בהליכה ברחוב בראש גלוי, אבל בתפילה בחדרי חדרים מה שיביא לתפיסת "היכון" כגורם לכיסוי הראש הוא מנהג חסידי).
  1. ישנו חשש מראית העין גם לפני הקב"ה (והוא ה"היכון"), שזה מן הסתם דחוק לפני בוחן כליות ולב.

אשמח לכל תיקון בעניין הקריאות הללו כמובן]

 

ב. (שאלת המשך לשאלה 1, אבל לאו דווקא):

אין זה מוזר שכשהדבר נוגע למנהגי חסידות/ חומרות/ קיום מצוות נשיים יש מקום לדבר על מונחים כמו יוהרה אבל כשישנם אנשים שניתן להחיל עליהם את ההגדרה "מומר" חלילה, לא חוששים לספקות האלה? ושמא ישנו הבדל בין מנהג חסידות ובין עניינים אחרים?

ג. (שאלת המשך לקריאה 2, אבל לאו דווקא):

האם ישנו מקום לחוש למראית העין לפני הקב"ה? האם ישנן מצוות שמקיימים משום מראית העין גם בחדרי חדרים?

 

בתודה רבה,

מי יתן וה' יאיר עיניכן בתורה ותמצאו חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.

רוו נחת רוח ושמחה בכל פעלכן,

 

תשובה:

שלום לך,

שאלותיך מעידות עליך שאת מחפשת מידת אמת וניחנת בחשיבה חדה, ואינך חוששת לשאול ולתהות. אלו הן תכונות מופלאות.

שאלותיך מחברות בין הלכה פסוקה, מנהגי העם ושאלות השקפה. ננסה להפריד ביניהם מעט, על מנת לענות.                   

                                                                                                                                  

א. בשאלתך הראשונה שאלת על היחס בין כיסוי ראש בזמן תפילה, לבין הליכה עם כיפה.

ובכן, האמת היא שיש כאן שני דינים שונים.

ההליכה עם כיפה היא אכן דין קל בהרבה, מנהג חסידות שהתקבל, הממוקד בעיקר ב"נראות" כלפי חוץ. לעומת זאת, החובה לכיסוי הראש בתפילה היא דין קדום ומבוסס, המופיע לכל אורך שרשרת הפסיקה: מקורותיו בגמרא ובמסכת סופרים, נפסק להלכה ברמב"ם, הובא בשולחן ערוך ועוד. יש אמנם קשר בין שני הדינים, אולם הם עומדים כל אחד בפני עצמו.

לפיכך, החוזק של חיוב כיסוי הראש בתפילה אינו משום מראית עין או משום מידת חסידות, אלא כי זה חלק מהלכות תפילה. בכך מתיישבות שאלותיך הראשונות.

בהרחבה מפורט מנין שצריך לכסות את הראש בתפילה, מה היקף חיוב זה וכו'.

 

ב. שאלתך השניה היא למה לא חוששים ליוהרא בכך שאנשים שאינם מקפידים ילכו עם כיפה – וזאת בשונה מנשים שלגביהן כן חוששים.

חשש ליוהרא מתקיים אך ורק כאשר אדם מקיים דבר שאינו חייב בו, מנהג של יחידים. זוהי קטגוריה גמישה שהשתנתה במהלך הדורות, אולם המאפיין הקבוע שלה הוא שיוהרא קיימת רק בשעה שאדם עושה משהו שאינו מחויבות ציבורית כללית אלא נוהג מצומצם. במצב כזה, יש חשש שהאדם מציג את עצמו כראוי למדרגה גבוהה שאינה מדרגתו. 

בעניין נשים החשש ליוהרא נכתב ע"י הרמ"א בהקשר ליכולתן להתעטף בציצית, מצווה שאינן חייבות בה. 

אם כך, ההסבר לפער שתיארת הוא שבדבר בו כולם חייבים באופן אחיד ונרחב, כמו חבישת כיפה, אין חשש ליוהרא, בעוד שבדבר ממנו פטורים יש.

 

ג. שאלתך האחרונה היתה האם קיים מושג של מראית עין כלפי שמיא. זוהי שאלה שהתשובה אליה אינה מסקנה הלכתית חד משמעית, אלא עניין של השקפה ותפיסת עולם. 

שאלת כך: "האם ישנו מקום לחוש למראית העין לפני הקב"ה? האם ישנן מצוות שמקיימים משום מראית העין גם בחדרי חדרים?"

אלו שתי שאלות שונות. נפתח בשאלה השניה: אכן, קיים כלל לפיו "כל דבר שאסרו חכמים משום מראית העין – אפילו בחדרי חדרים אסור". המשמעות היא שאכן, מה שנאסר משום מראית עין הוא אסור תמיד ובכל מקום. הסיבה לכך היא שיש צורך בהגדרות ברורות, ואין לצפות מאדם להצליח לשמור על איסור שקיים רק לפעמים.

לעומת זאת, לגבי שאלתך האם ישנו מקום לחוש למראית העין לפני הקב"ה – אם הכוונה היא שנחשוש למראית העין של הקב"ה כביכול – הרי התשובה שלילית. המושג של מראית עין מבוסס על כך שאנשים עלולים לטעות ולפרש באופן שגוי את מה שהם רואים, וזה חשש שכמובן אינו שייך בקב"ה. 

אולם, יש פן מסוים של המושג "מראית עין" שקיים גם למול הקב"ה. כשמקפידים על אותו דבר שנאסר משום מראית העין בחדרי החדרים, זה קשור גם לתפיסה העצמית של האדם, להתבוננות על עצמנו. אני צריכה לחשוש גם למראית העין שלי כלפי עצמי, וגם כשאני לבדי. העמידה בנורמות ההלכתיות שקיבלתי על עצמי מחייבת אותי הן בהיותי בחברה והן בהיותי לבד, כי אני תמיד מול הקב"ה שמחויבותי היא כלפיו. 

 

לסיכום, הנושא של כיסוי ראש אכן מצוי על תפר שבין העולם של "בין אדם למקום", עולם התפילה והיחס אל השכינה המלווה אותנו, לבין העולם החברתי בו כולנו מסמנים ומסומנים על ידי סביבתנו. לא פשוט למצוא את האבחנה בין זה לזה, ולשמור על האיזון בין המישורים. אם לאחר תשובה זו את רוצה להמשיך ולברר את העניין את מוזמנת בשמחה.

 

שלומית

 

הרבנית שלומית פימיאנטה היא ר"מית במדרשת עין הנציב עמיתה בתכנית להכשרת מורות הלכה בעין הנצי"ב, מורה לגמרא והלכה בתיכון פלך בזכרון יעקב ומלמדת תורה במסגרות שונות בקהילה.

 

הרחבה:

חיוב כיסוי ראש בתפילה

המקור העיקרי לעניין כיסוי הראש, הן בשעת תפילה והן באופן כללי, הוא ממסכת שבת, בתוך רצף של דברי אמוראים המספרים על מנהגים טובים שהם נוהגים בהם: "אמר רב הונא בריה דרב יהושע: תיתי לי דלא סגינא ארבע אמות בגילוי הראש" (שבת קיח:). 

במסכת ברכות, בתוך רצף פעולות הקימה בבוקר, מוצמדות ברכות השחר לכל פעולת התארגנות שהאדם מבצע, ובתוכן: "כי פריס סודרא על רישיה, לימא: ברוך עוטר ישראל בתפארה" (ברכות ס:). מכאן עולה שאין כיסוי הראש רק מנהג פרטי של יחידים, אלא חלק מהנורמה.

במסכת סופרים (מימי הגאונים) חיוב כיסוי הראש דווקא בשעת תפילה כבר מנוסח באופן מחייב: "פוחח הנראין כרעיו או בגדיו פרומים, או מי שראשו מגולה – פורס על שמע; ויש אומרים: בכרעיו נראין או בגדיו פרומים פורס על שמע, אבל בראשו מגולה אינו רשאי להוציא הזכרה מפיו" (מסכת סופרים פרק י"ד הלכה י"ב). המונח "להוציא הזכרה" משמעותו לומר את שם ה' – כלומר לברך כל ברכה שהיא. מסכת סופרים אינה חלק מהמשנה או מהגמרא ואינה מקור המחייב מבחינה הלכתית בהכרח, אבל ההלכה הזו מעידה על הנורמה המושרשת מדורות לכסות את הראש כתנאי לתפילה ולברכה, ועל הגדרת אדם גלוי-ראש כ"פוחח". 

החיוב לכסות את הראש בתפילה נפסק להלכה במשנה תורה של הרמב"ם: 

שְׁמוֹנָה דְּבָרִים צָרִיךְ הַמִּתְפַּלֵּל לְהִזָּהֵר בָּהֶן וְלַעֲשׂוֹתָן. .. וְאֵלּוּ הֵן: עֲמִידָה. וְנֹכַח הַמִּקְדָּשׁ. וְתִקּוּן הַגּוּף. וְתִקּוּן הַמַּלְבּוּשִׁים. וְתִקּוּן הַמָּקוֹם. וְהַשְׁוָיַת הַקּוֹל. וְהַכְּרִיעָה. וְהִשְׁתַּחֲוָיָה… תִּקּוּן הַמַּלְבּוּשִׁים כֵּיצַד. מְתַקֵּן מַלְבּוּשָׁיו תְּחִלָּה וּמְצַיֵּן עַצְמוֹ וּמְהַדֵּר שֶׁנֶּאֱמַר הִשְׁתַּחֲווּ לַה׳‎ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ. וְלֹא יַעֲמֹד בִּתְפִלָּה בַּאֲפוּנְדָתוֹ, וְלֹא בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה, וְלֹא בְּרַגְלַיִם מְגֻלּוֹת… 

(הלכות תפילה ונשיאת כפיים פרק ה' הלכה ה')

רבינו ירוחם (מגדולי הראשונים, חי בצרפת ובספרד בראשית המאה ה14) פסק באופן אף רחב יותר, בהתאם לנאמר במסכת סופרים לעיל: "אסור לברך בגילוי הראש" (מובא בבית-יוסף או"ח קפ"ג). פוסקים נוספים בתקופת הראשונים דנו בהיקף דין זה, וחלקם התירו ברכות בגילוי ראש בסיטואציות מסוימות – זאת בהתאם למצבים המובאים במסכת ברכות. (כמה לפרט פה?)

אולם, גם לדעות שאינן מרחיבות את חיוב כיסוי הראש לכל ברכה שהיא, מוסכם כי בתפילת עמידה יש צורך בכיסוי ראש. חיוב זה נפסק להלכה בטור:

בגדיו כיצד:… אסור להתפלל עד שיכסה את ליבו… ויכסה ראשו" (אורח חיים סימן צ"א)

וכן בשולחן-ערוך בהלכות תפילה:

יש אומרים שאסור להוציא הזכרה מפיו בראש מגולה ויש אומרים שיש למחות שלא ליכנס בבית הכנסת בגלוי הראש: 

כובעים הקלועים מקש חשיבא כסוי אבל הנחת יד על הראש לא חשיבא כסוי ואם אחר מניח ידו על ראשו של זה משמע דחשיבא כסוי:

לא יעמוד באפונדתו [לבוש תחתון] ולא בראש מגולה…

(אורח חיים סימן צ"א)

וכן לגבי ברכה לפני אכילה (אורח חיים סימן ר"ו  סעיף ג') וברכת המזון (בבית-יוסף, אורח חיים סימן קפ"ג סעיף ט').

הפסיקה היא שכיסוי הראש אינו מעכב את התפילה והברכה, כלומר מי שבירך או התפלל בגילוי ראש יצא ידי חובה. כמו כן, קיימת מחלוקת על היקף החיוב (האם רק בתפילת עמידה או בכל "הזכרת שם", האם גם לנשים נשואות או רווקות וכדומה) אולם המסורת המרכזית של ההלכה חייבה את כיסוי הראש. 

 

הנימוק משום "הכון לקראת א-להיך ישראל" מקורו בגמרא במסכת שבת (ט:) שם הוא מתייחס לחובה לחגור חגורה לצורך תפילה. המשמעות כפי שהובנה לאורך הדורות על ידי הפוסקים היא חובה כללית של הכנת הגוף לפני תפילה, כך שהאדם יהיה במצב ראוי לסיטואציה המכובדת של פנייה אל בוראו.

כפי שניסח זאת הרב גאנצפריד בקיצור שולחן ערוך: 

כְּתִיב, הִכּוֹן לִקְרַאת אֱ – לֹהֶיךָ יִשְֹרָאֵל, פֵּרוּשׁ שֶׁיָּכִין אֶת עַצְמוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁיַּלְבִּישׁ אֶת עַצְמוֹ בְּמַלְבּוּשֵׁי כָבוֹד כְּשֶׁהוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל כְּמִי שֶׁהוֹלֵךְ לִפְנֵי שַׂר נִכְבָּד. וַאֲפִלּוּ אִם מִתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ בִּיחִידוּת יַלְבִּישׁ אֶת עַצְמוֹ כָּרָאוּי. וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לֵילֵךְ בַּחֲגוֹרָה, אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיַּחְגֹּר אֶת עַצְמוֹ.

קיצור שלחן ערוך י״ב:א׳

בחובה זו כלולים גם הבגדים, גם כיסוי הראש, גם התפנות לפני התפילה וגם נטילת הידיים. 

המשמעות היא ש"הכון לקראת א-להיך ישראל" הוא נימוק לכיסוי הראש דווקא בשעת תפילה, כחלק מהתכוננות כללית לתפילה, ולא קשור לכיסוי ראש בשאר הזמן. 



חיוב כיסוי ראש באופן כללי

האיזכור התלמודי למנהג כיסוי הראש מופיע במסכת קידושין (לא.):

אמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה, שנא' (ישעיהו ו, ג) מלא כל הארץ כבודו. רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי .

כפי שניתן לראות, הנימוק למנהג הוא הכרת האדם בשכינה, בנוכחות האלוהית שמלווה אותו ויש לכבדה (סיפור המעלה את אותו הנימוק מופיע גם בשבת קנו.). ממקומות נוספים בגמרא עולה כי כיסוי ראש מבטא כבוד לסיטואציה משמעותית או לבני אדם חשובים.

ראשונים רבים דנו בשאלה האם כיסוי הראש הינו מנהג המחייב תלמידי חכמים בלבד, או כל אדם. הרמב"ם עולה כי ההליכה תמיד בראש מכוסה היא צפיה מתלמידי החכמים: "צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן: לא יתבזו, ולא יגלו ראשן ולא גופן" (דעות פרק ה). 

לעומת זאת, גם בטור וגם בשולחן ערוך המנהג כבר מובא כנורמה המצופה מכל אדם: "ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ב', סעיף ו'). יש לציין כי אין כאן לשון "איסור" או "מצוה", אלא גדר של התנהגות ראויה. היו מהפוסקים שהתירו הליכה ללא כיפה אם יש בכך צורך או במצב של הפסד גדול, ודייקו כי למרות התקבלות המנהג הוא עדיין אינו חובה גמורה.

מסכם זאת הרב מלמד:

מבחינת ההלכה, חבישת הכיפה התחילה כמנהג חסידות, שחלק מהחכמים הקפידו שלא ללכת ארבע אמות ללא כיסוי ראש, כדי להתעורר ליראת שמיים. במשך הזמן התפשט המנהג בכל ישראל, עד שיצא מגדר מנהג חסידות והפך להיות מנהג מחייב, שלא לילך יותר מד' אמות ללא כיסוי ראש. ומנהג חסידות שלא לילך אפילו פחות מארבע אמות בלי כיפה 

(פניני הלכה, הלכות כיפה א').

 

מראית עין

רבים משתמשים במונח "מראית העין" כדי לתאר התנהגות שנצרכת כלפי חוץ לעניין השיוך החברתי של אדם או הצהרתו על אמונתו ברבים, ולכן מנמקים כך את ההליכה עם כיפה, אולם מיד נראה כי מבחינת ההלכה זו אינה ההגדרה המדוייקת של "מראית עין".

המושג של "מראית העין" מתייחס למצבים בהם ישנו איסור ממשי ונגזרה גזירת חכמים על מנת להרחיק את האדם מלהיראות כעובר על האיסור. למשל, איסור לבשל בשר בנוזל שקדים הנראה כמו חלב, אלא אם כן נעשתה פעולה (הנחת שקדים בתוך הנוזל) על מנת שיכירו בו שאינו חלב (הרמ"א ביורה דעה, פ"ז, ג').

המקור בתורה לצורך להיזהר ממראית העין הוא בפסוק "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר לב, כב) שממנו נלמדים דינים נוספים הקשורים לנושא החשד וההימנעות ממנו.

הגבלה מסוג זה נאסרה -בחלק מהמצבים – גם בצנעא. לדעת האמורא רב, זהו כלל גורף: "אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין – אפילו בחדרי חדרים אסור" (ביצה ט.) אך ממקומות אחרים ניתן לראות מקרים רבים בהם דבר אסור בפרהסיה משום מראית העין אבל אינו אסור במרחב הפרטי. 

הראשונים נחלקו בהגדרות איסור מראית העין, והאם ההלכה היא כדברי רב; למשל, התוספות (כתובות ס. ד"ה ממעכן) הציעו חלוקה לפיה כאשר האיסור המקורי הוא מדאורייתא – אז מראית העין אסורה גם בחדרי חדרים; ולעומת זאת, אם האיסור המקורי ממנו מנסים להתרחק הוא מדרבנן, אז מראית העין שלו לא תהיה אסורה בחדרי חדרים.

מהבירור עד כה עולה כי "מראין עין" אינו ממש הסיבה להליכה עם כיפה, לא בציבור ולא בחדרי חדרים, לא בשעת תפילה ולא בשאר הזמן. 

ההליכה עם כיפה כל הזמן נובעת מהתקבלות המנהג המבטא כבוד כלפי השכינה; התפילה בראש מכוסה היא חלק מחובת ההתכוננות לתפילה והעמידה המכובדת לפני הבורא.

 

יוהרא

המושג "מיחזי כיוהרא" מתייחס להתנהגות שמציבה את האדם בעיני רואיו בדרגה שאינה דרגתו האמיתית.

בהלכה ישנן נורמות המצופות מכל אדם, וישנן דרגות אשר באופן מוצהר אינן ציפייה כללית אלא הידור למעטים. במקרים מסוימים נקבע בהלכה שאדם אינו שייך תמיד לקבוצה המצומצמת ממנה מצופה להקפיד יותר, ימנע מהקפדה. זאת על מנת שלא ירכוש לעצמו תדמית חברתית שקרית, או כדי לא ליצור נורמה חברתית שרבים יתקשו לעמוד בה.

למשל, המשנה בברכות פוטרת חתן מקריאת שמע בליל כלולותיו, אבל מתואר כי רבן גמליאל התעקש שהוא עצמו אינו "מבטל עול מלכות שמיים אפילו שעה אחת". על כך מובאת מחלוקת – האם כל אדם רשאי להחמיר על עצמו: 

חתן אם רוצה לקרוא קריאת שמע לילה הראשון קורא. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול.

(ברכות טז:)

המחלוקות מי רשאי לקחת על עצמו התנהגות של תלמיד חכם מצויות במקומות רבים נוספים בגמרא, למשל לגבי החצנת האבל על החורבן (בבא קמא נט:); לגבי התנענות כשהגשמים מאחרים לבוא (תענית י:) עשיית מלאכה בתשעה באב (ברכות יז: ) ועוד.

 

בנוסף, כאשר נמצאים עם אדם שאינו נוהג בהידור מסויים, יש להימנע מלנהוג בפניו באופן המהודר. כפי שהסביר זאת המאירי:

דבר שהיתרו פשוט, ורצה אחד להחמיר על עצמו, אין ראוי לו לעשות כן לפני גדול ממנו בחכמה בשעה שזה הגדול נוהג בו היתר. שזה מראה גדולתו לפניו, וכמתחסד ביתר… ואם היה נודע בחסידות ובשלמות כוונות הרי זה עושה, ואין כאן משום יוהרא

(המאירי על בבא קמא פא: )

 

לגבי חשש יוהרא בקיום מצוות של נשים, הוא הובא ספציפית בנוגע למצוות ציצית. זוהי מצווה שהוכרע כי נשים פטורות ממנה, אבל לכאורה יכולות לקיימה רשות כמו כל המצוות האחרות שמהן הן פטורות (למשל נטילת לולב, עלייה לרגל ועוד). כך פסקו הרמב"ם והשו"ע, וכן ההלכה. יחד עם זאת, ישנה מסורת לפיה דווקא לא ראוי שנשים יתעטפו בציצית בציבור, במיוחד במקומות בהם גברים אינם יודעים לקשור ציצית היטב או אינם מקפידים על כך.

 

למשל כתב המהרי"ל:  

אמר מהר"י סג"ל במקום שיש איש יודע לתקן ציציות אל תתקנם האשה. ואמר דלא נהירא בעיניו מה שיש נשים מכניסות עצמן לחיוב ציצית. ושאלו לו מפני מה אינו מוחה ביד הרבנית מ' ברונא בעירו שהניחה בכל עת טלית קטן. והשיב שמא אינה מקשבת לי, ועל כה"ג אמר מוטב יהו שוגגין ואל יהו מזידין..

(המהרי"ל, מנהגים והלכות ציצית ותפילין).

 

בהמשך לכך, על דברי השולחן-ערוך שנשים יכולות להתעטף בציצית למרות שאינן חייבות, הגיה הרמ"א:

ומכל מקום, אם רוצים לעטפו ולברך עליו – הרשות בידם, כמו בשאר מצות עשה שהזמן גרמא [תוס' והרא"ש והר"ן פ"ב דר"ה ופ"ק דקידושין], אך מחזי כיוהרא, לכן אין להן ללבוש ציצית, הואיל ואינו חובת גברא [אגור סי' כ"ז] פירוש – אינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית. 

(שו"ע אורח חיים סימן י"ז סעיף ב')

 

המנהג כיום הוא אכן שנשים לא מתעטפות בציצית, אך אין עליהן איסור לעשות כן בצנעא. כפי שפסק הרב מלמד:

ונשים שרוצות להתעטף בטלית, רשאיות לעשות כן בצינעה, ולמנהג אשכנז יברכו ולמנהג ספרד לא יברכו.

(פניני הלכה, הלכות ציצית)

 

כלומר, באופן ספציפי למצוות ציצית ראוי שנשים לא יתעטפו בה בפרהסיה, מכיוון שלא לכל גבר יש ציצית וזה נחשב כיוהרא לקחת על עצמן דבר ששייך לאליטה של הקפדה הלכתית. 

אין זו אמירה גורפת על כלל קיום המצוות של נשים, לא בפרהסיה ובוודאי לא בצנעא.

 

מהן הדעות השונות ביחס לאופן כיסוי הראש ע"י אישה?

הייתי שמחה לדעת בנוגע לגדר של כיסוי ראש מגוון דעות הלכתיות ביחס לכמה לכסות ומה לא.חשוב לי בזמן הקרוב לדעת ספציפית מי סובר שניתן להוציא מה שמכונה "פוני" מלא?עקב היתלבטות קונקרטית של מישהי שקרובה אלי וצריכה להחליט בשבועיים הקרובים על כך..שוב תודה על האתר הנפלא..

 

תשובה:

שלום לך, אנסה לענות כפי שהבנתי את בקשתך.

רוב ככל הפוסקים מחייבים אחת משתי האפשרויות: כיסוי ראש מלא (לא התייחסתי בתשובתי לפאה), או כיסוי מלא והוצאת שיער בשיעור טפח, שהוא כארבעה סנטימטרים לרוחב המצח (פוני), או מאחור, או בצדדים.

 

מקור החיוב לכיסוי ראש לנשים נלמד במשנה (כתובות פ"ז מ"ו) מן המצבים, המאפשרים לבעל לגרש את אשתו ללא כתובה, אם בשל הכשלת הבעל באיסורי תורה ואם בשל התנהגות בלתי צנועה: 

ואיזו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נדה, ולא קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם … המקללת יולדיו בפניו … הקולנית, ואיזו היא קולנית? לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכניה שומעין קולה.

מלשון המשנה משתמע שהמונח 'דת משה' כולל מצוות מדאוריתא, ואילו 'דת יהודית' עוסק בהנהגות טובות מתחום הצניעות והנאמנות לבן הזוג. אולם מדיון הגמרא על משנתינו (כתובות עב עמ' א-ב) עולה, כי כיסוי הראש באופן חלקי ('קלתא' – שיער אסוף ומכוסה במעין רשת או כיפה) הנו מצווה מן התורה, ואילו הדרישה לכיסוי מלא הנה תוספת מדרבנן. יש להעיר שקיים גם פירוש ייחודי, ולפיו קלתא פירושה שיער אסוף וקלוע, והאיסור מדבר על יציאה בשיער פרוע ומפוזר (שבות יעקב חלק א סימן קג).

בעניין הכיסוי המינימלי מדאוריתא, הרמב"ם מפרש זאת ככיסוי במטפחת, ואילו מדת יהודית נדרש גם כיסוי אטום וכולל,  “החופה את כל גופה כמו טלית” ונקרא 'רדיד' (הלכות אישות פרק כד הלכות יא-יב, וכך כתב גם בפרק יג הלכה יא): שהעוברת ע"ד משה היא היוצאה בשוק ושערה גלוי, והעוברת ע"ד יהודית היא שיוצאת לשוק וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אף על פי ששערה מכוסה במטפחת. כך כתב גם השולחן ערוך (אבן העזר סימן קטו סעיף ד) והוא מחייב כיסוי מלא הכולל מטפחת ועליה רדיד, כחלק מדרישות הצניעות המקובלות. גישה זו תואמת את פסקו שהובא לעיל בסימן כא.

 

ניתן לפרש את דרישת הרמב"ם לכיסוי מלא בשתי דרכים: א) הרמב"ם מפרש קלתא שבגמרא כמטפחת שיש בה נקבים כנקבי הסל כמו הסבכות (ב"ח לעיל וכפירוש רש"י בכתובות), ב) הרמב"ם מתכוון במטפחת לכיסוי חלקי ככיפה, ואילו הרדיד מכסה את הראש כולו (בית הבחירה כתובות עב, ע"א, וכפי שמשתמע ברמב"ם בהלכות סוטה פרק ג הלכה ה ).

 

מעבר לכך, התשובה לשאלתך, כמה שיער צריך לכסות, נגזרת מדיון נוסף בנוגע לפירוש דברי הגמרא: 'שיער באשה – ערוה' (ברכות כד ע"א, קידושין ע ע"א, ירושלמי חלה פ"ב ה"א), לפי אחד הפירושים, מדובר באיסור על האיש להתבונן באשתו בזמן קריאת שמע, כאשר (בין היתר) שיערה מגולה (בדרך זו פירשו רש"י ברכות שם, בה"ג סימן א פ"ג, ראבי"ה ברכות חלק א, סימן עו, ריטב"א ברכות כד ע"א, מרדכי ברכות רמז פ בשם רב האי גאון, ספר יראים סימן שצב בשם רב יהודאי גאון, והגהות מימוניות הלכות ק"ש פ"ג, הט"ז, אות ס). ולפי ההבנה השניה מדובר באיסור כולל של מראה חושפני בכל זמן ובכל מקום (רמב"ם איסורי ביאה פכ"א ה"ב, אור זרוע ח"א סי' קלג, רא"ש ברכות פ"ג סי' לז, ריטב"א כתובות עב, ע"א, רשב"א כתובות עב, ע"ב, וברכות כד, ע"א, בית הבחירה ברכות כד, ע"א, סמ"ג לאוין סימן קכו, סמ"ק מצווה פג וטור אבהע"ז כא). ואילו השולחן ערוך פוסק כשתי הדעות, בחלק אבן העזר (סימן כא סעיפים א-ב) אוסר ראיית שיער נשים (כולל פנויות) כחלק מגדרי הצניעות, ובחלק אורח חיים (סימן עה סעיף ג) אוסר לקרוא קריאת שמע כנגד השיער המגולה.

הבחנה זו בין שני הפירושים תסייע בידינו בהכרעה כמה שיער נדרש לכסות. כתב הרמ"א בהגהתו לאורח חיים לעיל, כי שיער היוצא מחוץ לצמה, אין דרכו להיות מכוסה, ולכן מותר לקרוא כנגדו קריאת שמע. כבר הרשב"א לפניו כתב דברים דומים בעניין קריאת שמע (בחידושיו לברכות כד, ע"א). פוסקים נוספים פסקו כרמ"א, שגילוי מעט שערות אינו נחשב כפריעת ראש, כל עוד רוב הראש מכוסה (שו"ת מהר"ם אלשקר סימן לה, משנה ברורה סימן עה סק"י, יביע אומר חלק ג אבן העזר סימן כא, אגרות משה אבן העזר חלק א סימן נח). השיעור שקבע הר"מ פיינשטיין להתיר בגילוי הוא טפח רבוע משיער הראש, ככל יתר האיסורים ששיעורם בטפח. במידות ימינו טפח שווה לרוחב ארבע אצבעות, ונע בין שמונה ס"מ (לגר"ח נאה) לבין 9.6 ס"מ (לחזון אי"ש), ובגודלו של מצח ממוצע מדובר בהוצאת "פוני" ברוחב חצי טפח שהוא כשתי אצבעות – ארבעה סנטימטרים לאורך כל המצח, שהוא כשני טפחים.

בדרך זו, המתירה הוצאת טפח, הלכו גם מרבית פוסקי דורנו, אציין בין היתר את הרב יעקב אריאל (במקומות רבים במרשתת. בין היתר http://www.yeshiva.org.il/ask/5788 ) שם טוען כי מנהג הזוהר בכיסוי מלא לא התפשט בארץ, למעט אצל יחידי סגולה (בהמשך ארחיב בפסיקת הזוהר) (http://www.yeshiva.org.il/ask/?id=37842
(http://www.yeshiva.org.il/ask/6996) ומתיר גילוי שיער מלפנים או מאחור, ואף הוצאת צמה אם שטחה הכולל הוא טפח רבוע.

שיטה קרובה קיימת בפסיקת הרב דב ליאור, המתיר גילוי טפח באופן מצטבר במקומות שונים בראש: בצדדים, מאחור ומלפנים (http://www.yeshiva.org.il/ask/58505).

והרב נחום רבינוביץ פסק את השיטה המקלה ביותר לפיה, אין למדוד בסנטימטרים את שיעור הכיסוי מדרבנן, "מעיקר הדין צריך לכסות את רוב שיער הראש, אבל מותר להוציא קצת שיער, ולאו דווקא שיעור מסוים אלא כפי הנהוג בחברה של שומרי תורה ומצוות אליה היא משתייכת" (שיח נחום –
http://www.ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/9690.pdf).

יחד עם זאת, יש להבנתי קושי על שיטתם של רוב הפוסקים הללו, אשר מקישים מהיתר האיש בקריאת שמע בנוכחות שיער אשה גלוי, ומשם לומדים את שיעור חובת האשה בכיסוי שיערה. שהרי בימינו גילוי שיער הנשים הנו תופעה רווחת ומקובלת, ומתוך כך, יש מי שסבור, שאין בזה הרהורי עבירה למתפלל או ללומד תורה מול שיער זה, בדומה לשיער הפנויות (ערוך השולחן אורח חיים סימן עה סעיף ז, בן איש חי שנה ראשונה פרשת בא אות יב), אך מובן שאין בכך כדי להתיר גילוי ראש, ולהקיש בעניין צניעות, מכיוון שישנו חילוק בין שתי הסוגיות.

מלבד דרך זו, המתירה הוצאה כלשהי: קצות הצמות או טפח במצח, ישנה שיטה מחמירה, שאינה לומדת את החיוב לכיסוי הראש מהלכות קריאת שמע ודברים שבקדושה, אלא מדיני צניעות. במקרה כזה אין דרך להקל בגילוי שיער כלשהו. בבסיס השיטה נמצאים דברי הזוהר (זוהר פרשת נשא דף קכה ע"ב) והאגדה על האשה הקמחית, שראתה כל בניה כהנים גדולים בזכות ש"מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי" (יומא מז, ע"א). באופן זה כתבו המגן אברהם (אורח חיים סימן ע הסק"ד), והצמח צדק (לובאוויטש אבן העזר סימן קלט), וכן בשו"ת החת"ם סופר (חלק א סימן לו), אם בהסתמך על הזוהר, ואם מתוקף מנהג ישראל מדורי דורות. 

בדרך זו פסקו לכתחילה הרב מלמד (פניני הלכה משפחה הלכות צניעות פרק ז אות יח) והרב שמואל אליהו (http://www.kipa.co.il/ask/show/3287(, אך בדיעבד התירו גילוי טפח מסודר או קלוע. גם הרב יהודה הנקין כתב ברוח זו (תחומין יג "שיעור כיסוי ראש של נשים" עמ' 290-298) וציין, כי שיער מפוזר מחוץ לכובע (הגולש על הכתפיים וללא קליעה), אף כשיש בו טפח בלבד, הוא אסור, קל וחומר שאסור בשיער ארוך. גם בהתייחסותו למנהגי המקום כמכריעים בעניין שיעור הכיסוי שמעבר לחיוב מדאוריתא (דת יהודית), הוא תולה זאת במנהג הנשים הכשרות והצנועות בלבד.

עם סיום הסקירה ברצוני להתייחס בקצרה לשיטה הלכתית כביכול, המתירה כיסוי סמלי, או הימנעות מכיסוי בכלל. על הסברא הראשונה כתב הרב שרלו באופן חד משמעי: "כיסויי הראש "המדגמיים" נראים כדבר מה שהוא חילול ד' המצוי על הראש, ואולי עדיף שלא ללכת עימם כלל וכלל, כדי שלא תהיה תורת ד' פלסטר, ולא נחוש כי אנו עושים את רצון ד', במקום בו אנו עושים בדיוק את ההיפך" (www.ypt.co.il/beit-hamidrash/view.asp?id=5362).

 

ואילו שיטת היחיד של הרב יוסף משאש (אוצר המכתבים, חלק ג’ עמ’ רי”א , ושו"ת מים חיים או"ח סי' קי) המתירה יציאה מן הבית ללא כיסוי ראש, נדחתה ע"י רוב ככל הפוסקים, בהיותו מערער על עצם החיוב מדאוריתא, והופכו לתלוי חברה, מה עוד שהוא עצמו העיד על מגמתו ללמד סנגוריה על פריצת גדר ההלכה, והוא פתח בתשובתו בדברים: "דע בני כי איסור גילוי הראש לנשים היה חמור אצלנו פה מחזק', וכן בכל ערי המערב טרם בוא הצרפתים, ואך אחרי בואם במעט זמן פרצו בנות ישראל גדר בזה וקמה שערוריה גדולה מהרבנים והחכמים ונבוני עם יראי אלוקים".

 

בסיכום הדברים, אין מגוון גדול ביותר בין הפוסקים השונים, והסברות נעות החל מכיסוי מלא ועד הוצאת טפח מרובע ב"פוני", או בכל חלק מהראש.

 

בשולי דבריי אני מציינת, שישנם סעיפי משנה שבהם לא נגענו, ביניהם לא דנו בכיסוי ראש לפנויות (אלמנות, גרושות ופנויות) וגם לא בנשואות בתוך ביתן, ובחבישת פאה, וכן לא פיתחנו את אמירת דברים שבקדושה.


עידית

האם כיום נשים יכולות להעיד בבית הדין? הן הרי בוודאי אמינות

האם יש בעיה עם עדות של אשה ואם כן מדוע ?נשים הרי בוודאי שלא פחות אמינות? ומה קורה כיום בפועל עם ענין זה? 

 

תשובה 

שלום לך,

שאלתך אכן מעסיקה בימינו נשים ואנשים רבים, וההנחה הסמויה, כי נשים "פחות אמינות" גורמת לחוסר נחת גדול. נשאלת השאלה, האם זו סיבת ההימנעות מעדות נשים, והאם מדובר באיסור.

עדות נשים – פטור או פסול

בעניין עדות נשים, למדו חז"ל, כי היא אינה חלק ממערכת המשפט. הפסוקים שניתן לתלות בהם לימוד זה כתובים כולם בלשון זכר, והם: "עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר" (דברים י"ט, ט"ו),"ויִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה…" (במדבר י"א כ"ו), "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב…" (דברים י"ט, י"ז). הפסוק הראשון דן בעדים, השני בסנהדרין, והאחרון בבעלי דין, אולם בניגוד לפשט הפסוק, הוא נדרש ע"י חז"ל על העדים דווקא. יש לציין, כי מן הבבלי אין אמירה חד משמעית, שיש בכך איסור, אלא רק במשפט בני נח (סנהדרין נ"ז, ע"ב). 

לשון הגמרא (שבועות ל, ע"א) מחלקת בין שלוש קבוצות שונות של אלה שאינם מעידים: נשים, קרובים ופסולים. כלומר- נשים אינן שייכות לקטגוריות הפסולים או הקרובים, אלא מהוות תחום נפרד בפני עצמו, זאת אומרת שאינן פסולות מעצם מהותן כקרובים, או מצד מידותיהן השליליות, כפסולים (למשל גזלנים, סוחרי פירות שביעית ומפריחי יונים). מכך משמע, שבעוד שכלפי הקרובים או הפסולים קיים חשש לעדות שקר או להטיית הדין, אין זה כך ביחס לאשה, שכן היא אינה חשודה כרשעית, או כחסרת אמינות, אלא פטורה מן החיוב להעיד ככל מצוות עשה שהזמן גרמה (מלכי בקודש ח"ד, עמ' ק"ז), ואף כאשר אין סומכים על נאמנותן של נשים, אין זה משום תכונותיהן, אלא בשל חוסר בקיאותן בהלכה וידיעותיהן המוגבלות, בעקבות הזנחת חינוכן, אולם אין זה מובנה בטבען ( מלכי בקודש, ח"ב), כלומר- המציאות החברתית, הביאה להדרת הנשים אף מבתי המשפט. גם בעל חמדת שלמה סבור, כי מהתורה נשים כשרות לדון, וחכמים אסרו עליהן מחמת אי ההסתברות לידיעתן את הדינים. ביסוס לטענה זו מצוי גם במשנת ראש השנה (פ"א מ"ח), המחלקת בפירוש בין הפסולים ובין הנשים

יחד עם זאת, רבים מן המפרשים מעתיקים את המינוח של פסול גם כלפי נשים, למשל רש"י, רמב"ן ורשב"א השתמשו במינוחים: 'פסולות', 'אינן כשרות', או 'אינן ראויות להעיד ולדון'. ורמב"ם כתב בהלכות עדות (פ"ט, ה"ב- ה"ג) כי נשים פסולות לעדות מן התורה, (משום שנקט הכתוב לשון זכר- 'שני האנשים'). השו"ע כתב בהלכות עדות (חו"מ, סי' ל"ה, סי"ד): 'אשה פסולה', ובהלכות דיינים (חו"מ סי' ז ס"ד) כתב כי אשה פסולה לדון, אך בשני המקומות לא כתב מה מקור הפסול, יתר על כן, בסי' י"ז ס"ט כתב השו"ע: כל הפסולים להעיד מחמת קורבה או מחמת עבירה, פסולים לדון, ומשמע מדבריו, שנשים כלולות בקטגוריה נפרדת משל עצמן, שלא כשאר הפסולים (כפי שאכן כתב בס"ד). גם החת"ס (שבועות ל', ע"א) מצטט את הרי"ף בעניין אי שייכותן של נשים לעדות כמצוות עשה שהזמן גרמה, ומדגיש שהן פטורות אך אינן פסולות. זהו כוון שלישי בהסבר אי שייכותן של נשים להעיד בבתי הדין, המדגיש את הפטור מחובת עדות, אך אינו נוגע באיסור להעיד.

שמירה על כבוד הנשים ושינוי המציאות הכלכלית

בבסיס הדברים מונחת הנחת היסוד שנשים אינן נוהגות להופיע בבתי הדין, נמנעות מלמסור עדות, ובאופן קיצוני, אף אינן תובעות את שלהן בבתי דין משום שיש בכך פגיעה קשה בכבודן. במציאות כזו זימון נשים לבית הדין הוא ביזיון גדול, מן הטעם של 'כל כבודה בת מלך פנימה', ויותר מכך- זהו ביזיון לבעלה. פועל יוצא מן המציאות החברתית המתוארת, הוא האיסור המובן לנשים להעיד ולדון, בהיותן מנותקות לחלוטין מהוויות העולם, ובפרט מן ההתנהלות התקיפה בבתי הדין.

וראיה לדבר מן המשנה (ב"ק, פ"א, מ"ג). לכאורה, מכלילה המשנה את הנשים כחלק מן המערכת הכלכלית- המשפטית: "שום כסף ושוה כסף בפני בית דין ועל פי עדים בני חורין בני ברית והנשים בכלל הנזק והניזק והמזיק בתשלומין", אולם על פי המשתמע מן ההמשך, הקביעה אינה גורפת-  "העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין "(ב"ק, פ"ח, מ"ד), נשים נשואות לא נתבעו על נזקיהן בבתי הדין, בשל אי היותן יישות ממונית, וזאת מלבד הסיבה שמיעטו לצאת מבתיהן (רמב"ם אישות פי"ג הי"א). הטעם לפטור הנשואות מעדות הוא היותן נתונות תחת רשות בעליהן, ושאינן מהוות יישות עצמאית, ועל כן אין לשעבדן לרשות אחרת.  טעם נוסף הוא, שאין לאשה ממון או נכסים פרטיים, כפי שפסק רבנו גרשום מ"ה.   

ואעפ"כ מצינו מספר מקרים שבהם נשים חכמות או בעלות מעמד חברתי גבוה ניגשו לבית הדין, תבעו את שלהן, ואף התווכחו עם הדיינים או ביזו אותם על פסק דינם, וכן מצינו עדות נשים במקום שאין עדים אחרים, מכח תקנת קדמונים (שולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות סימן לה סעיף יד), זימון נשים לבתי הדין, כשהן עוסקות במשא ומתן, מקח וממכר(תשובת רב שרירא גאון), אך תוך הקפדה על כבודן וצניעותן. הדבר נוגע הן לפנויות והן לנשואות. 

קיום הנוהג כפשוטו, ולפיו נשים בכללן אינן נשבעות בבית הדין (אף כבעלות דין!), הביא למקרים שונים של ניצול ההלכה ע"י בעלי חוב המתחמקים מתשלום, או אף שותפים לעסקים שגזלו את שותפיהם, אלה העבירו את נכסיהם לרשות נשותיהם, מתוך בטחון שהן חסינות ממתן עדות. (ראי למשל- שו"ת הריטב"א, סי' קל"ט), אך במציאות חברתית וכלכלית, שבה הנשים שותפות לפעילות הכלכלית והעסקית, נשים זומנו לבתי הדין להעיד, בניגוד לפשט הגמרא. בפועל, שינויים חברתיים הכתיבו שינויים הלכתיים. נשים נתבעו לדין או נדרשו להעיד במקרים שונים. יוצא מן האמור- שעל אף הקביעה הנחרצת, נשים הופיעו בבתי הדין אם מרצונן ואם בכפיה, ועדותן נחשבה כעדות כשרה.

 

סיכום

בסיכום הדברים-  שני הנימוקים המונעים מנשים להעיד (במידה ואכן מדובר באיסור), נובעים למעשה משתי גישות הפכיות, מחד גיסא בהשוואתן לפסולים להעיד כגזלן או כמשחק בקוביה, ומאידך גיסא בהשוואתן לפטורים מעדות ומדין כמלך (סנהדרין י"ח, ע"א), כהן גדול ות"ח. שני הנימוקים נובעים ממצב סוציולוגי, תרבותי וחברתי, שהיה קיים בישראל ובאומות העולם, ונראה כי הרחקת הנשים מן המערכת המשפטית היה מובן והגיוני.

ניתן לאמר, כי עיקר ההנמקה לאיסור על נשים להעיד, נובע בעיקרו ממוסכמות חברתיות, מהן מושפעות הסיבות ההלכתיות הפורמליות. עצם העובדה כי עדות נשים קבילה במקרים שונים ובתחומי הלכה שונים , מלמד שאין פסול באמינותה הבסיסית, וקבלת עדות נשים הכרחית לצורך קיום מערכת משפטית תקינה, השואפת לדין צודק, ושואפת להישאר רלוונטית אל מול ערכאות חלופיות.  במהלך הדורות, עם ביטול הסמיכה, והשתנות הנורמות המקובלות בחברה, נולדו גם הלכות חדשות על פי הצורך, מה שפותח פתח גם כיום, לשקול מחדש את עדות האשה, וככל פטור – לאפשר לנשים להעיד, ואף לחייבן במקרה הצורך. 

לעניין עדות בקידושין – מה שקשור למעמד אישי (עריות), מדובר בעדות מסוג אחר. העדים נקראים עדי קיום, והם מהווים חלק מיצירת חלות (תקפות) הקידושין בעולם, ללא עדים או בעדים פסולים לא חלים הקידושין. עדים אלה אינם נדרשים להעיד בבית הדין, אלא פשוט להיות נוכחים בטקס.לעומת זאת בדיני ממונות (העדות שאליה התייחסתי בתשובתי) מדובר בעדי בירור שרק מתארים מה קרה במציאות, ומבררים בפני הדיינים עובדות וספקות. גם בלעדיהם נעשתה חלות בדין (למשל מכירה), ותפקידם יתקיים רק אם יזומנו לבית הדין כדי להעיד. בעדי קידושין יש הקפדה יתרה על עמידת העדים בדרישות ההלכה (גברים בוגרים שומרי מצוות), ומידת הקפדתם במצוות. לכן נראה לי שאי אפשר שנשים ישמשו עדי קידושין, ואין הדבר תלוי במידת אמינותן או הבנתן.

אני מקווה שדבריי הניחו את דעתך, ומייחלת לשינוי שיגיע לבתי הדין בעקבות השתנות תנאי החיים.

עידית

אני בהיריון, האם מותר לי להתפלל גם אם אצטרך להתפנות?

בזמן הריון יוצא ואני מתקשה להגיע לתפילה בלי לחוש שאני צריכה להתפנות. עצם הדרישה לבחון את עצמי כבר מביאה אותי לחוש שאני צריכה להתפנות- העובדה היא שבמהלך היום זה תדיר פחות, אבל בסמיכות לתפילה זה תמיד מורגש.

השאלה שלי היא האם יש להתחשב ולעשות חילוק בדין אישה בהריון, בעיקר בהתחשב בכך שההנחיה של פיזיותרפיה רצפת אגן שאני מכירה מההריון הקודם (אם אני לא טועה) היא להתרוקן עד הסוף ולא ללכת אחר כך מיד שוב להתפנות עד שהשלפוחית מלאה.

שאלתי היא רק לעניין שתן שבו מורגש הבדל בהריון.

תודה!



התשובה: 

שלום,

ראשית, המון ברכה ואושר עם ההריון המתעגל ומתגלגל. אין ספק שיחד עם ההתרגשות והציפייה לקראת התרחבות המשפחה מצטרפים להם אתגרים חדשים בגוף המשתנה. אחד מהם הוא הצורך התכוף להתפנות. לבקשתך, אני אתייחס רק לצורך להשתין בתשובתי. 

השולחן ערוך מקדיש סימנים רבים להקדמה לתפילה, ביניהן ההכנה של הגוף. ההכנה אמורה לאפשר לנו את הפניות והרוגע להתרכז במפגש עם הקב"ה בזמן התפילה. ואם היא גורמת להיפך, יש למצוא דרך לעשות אותה בצורה שתאפשר זאת. ההלכה קובעת שאסור לעמוד להתפלל בזמן שצריך לנקביו. ולכן, יש ללכת לשירותים לפני התפילה. במידה ויתעורר צורך להתפנות במהלך התפילה, השולחן ערוך קובע שאין צורך להפסיק אם אפשר להמתין כדי הילוך פרסה, שזה 72 דקות.

לגבי שאלתך, אני שומעת ממך שהדרישה לבדוק את עצמך לפני התפילה גורמת לך לחוש צורך להתפנות, תופעה ידועה אצל נשים בהריון. ולכן, אינך צריכה לבדוק את עצמך לפני התפילה, אלא כפי שאת נוהגת במהלך היום ללכת לשירותים בזמנים הרגילים שלך, בלי קשר לזמן שבו את עומדת להתפלל.  

בתפילת שחרית, המלצתי לך היא לנסות להתארגן כך שתוכלי לעשות הפסקה בין פסוקי דזמרא לקריאת שמע כדי להתפנות. אך אם זה לא מסתדר, וכידוע קשה לתכנן את הזמנים בבוקר כרצוננו, במיוחד עם ילדים קטנים  – הזמן הקובע הוא הזמן שבו הלכת לשירותים בפעם הקודמת לפני שהתחלת את התפילה, שמספיקה כדי לתת מענה לדרישה ההלכתית לבדוק עצמך לפני התפילה.  

בברכה, 

שירה

הרבנית שירה ספיר היא עמיתה במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום ע"ש סוזי ברדפילד, מורה ורכזת ב'עמי אולפני גיור'.

 

הרחבה

הגמרא במסכת ברכות (דף כג.), דנה במתח שבין הצרכים הכי בסיסיים של האדם ברמה הפיזית והגופנית, אך הכי רחוקים מהקדושה וההתעלות הרוחנית שאמורה לשרות על האדם או בבית התפילה בזמן התפילה. התפילה היא הזמן שבו אדם עומד למפגש אינטימי וקרוב עם אלוהיו, ומשול לעמידה לפני ה' בעת הקרבת הקרבנות בבית המקדש. הדינים שקשורים לשאלתך נלמדים מהפסוקים "היכון לקראת אלוקיך ישראל", שמלמד על ההכנה שאדם צריך להתכונן לקראת התפילה, ו"שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלוקים" שהגמרא דורשת את פירושה: "שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפילה לפני". חשוב לזכור שהדין שמופיע במשנה ובגמרא ונפסק להלכה בשולחן ערוך קובע שצריך להתפנות לפני התפילה לכתחילה, אך בדיעבד – אם התפלל כך תפילתו תפילה, במידה ויכל להמתין כדי הילוך פרסה. נקבע להלכה שהזמן שלוקח להלך כדי פרסה הוא 72 דקות.  

האם מותר לכתחילה לעמוד בתפילה כשנצרך לנקביו? הבית יוסף דוחה מההלכה את גרסת הרי"ף שסובר כך, ואף מביא את דברי רבינו יונה שמשתמע מהם שמדובר בטעות. אך האחרונים לא מהססים להסתמך על גרסת הרי"ף כדי להתיר לעמוד להתפלל כשצריך לנקביו לכתחילה במצבים מסוימים, כמובן אם יודע שיכול להמתין עד פרסה. וזאת משום שהאיסור של "בל תשקצו" הוא איסור דרבנן שנדחה מפני כבוד הבריות או זמן תפילה. ולכן נראה לענ"ד שניתן להסתמך עליהם להתיר לעמוד להתפלל בזמן הריון, אפילו כשמרגישה שצריכה לנקביה, אם זמן קצר קודם לכן הלכה לשירותים. אחרת לעולם לא תוכל להתפלל. 

  • לסיכום של ההלכה, ניתן לקרוא בפניני הלכה 
  • להרחבה רעיונית-הלכתית לנושא, אני מצרפת לינק לשעור קצר של הרב שרלו בנושא, כחלק מסדרה בשם "אורחות תפילה" 

 

מקורות

גמרא, מסכת ברכות דף כג. –

תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו — אַל יִתְפַּלֵּל, וְאִם הִתְפַּלֵּל — תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. 

… אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַמַּתְנִיתָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — כְּשֶׁאֵין יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל עַצְמוֹ. אֲבָל אִם יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל עַצְמוֹ — תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. 

וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב זְבִיד: עַד פַּרְסָה. 

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו — הֲרֵי זֶה לֹא יִתְפַּלֵּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״. 

וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ״שְׁמוֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים״? 

… רַב אָשֵׁי וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא אָמַר: שְׁמוֹר נְקָבֶיךָ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה לְפָנַי.

 

טור סימן צב – ולהלכה, הטור וכן השו"ע קובעים כפי שראינו בגמרא:

גופו כיצד? דתניא "היה צריך לנקביו אל יתפלל משום שנאמר 'הכון לקראת אלהיך ישראל' וכתיב 'שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים' וא"ר אשי ואיתימא ר"ח בר פפא שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפלה לפני ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל"

וה"מ שאינו יכול לעמוד על עצמו שיעור הילוך פרסה אבל אם יכול לעמוד על עצמו תפלתו תפלה 

אבל לכתחילה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחילה יפה וכן יסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו

===

בית יוסף, צב – אמנם הגמרא קובעת שאם התפלל כשצריך לנקביו ויכול להמתין כדי הילוך פרסה, יצא בדיעבד. אך הבית יוסף מציין שקיימת גרסה ברי"ף שזה מותר לכתחילה. הגרסה הזאת נדחית מההלכה שנפסקת כפי הגרסה השניה שכל שאר הפוסקים (רמבם, ראש, טור) גורסים כמותה. 

ומה שכתב "והני מילי שאינו יכול לעמוד על עצמו שיעור הילוך פרסה וכו'" בפ' "מי שמתו" על ברייתא "דתני' ואם התפלל תפלתו תועבה, אמר רב זביד לא שנו אלא שאינו יכול לעמוד על עצמו אבל יכול לעמוד על עצמו מותר ועד כמה אמר רב ששת עד פרסה" זו היא גירסת הרי"ף. וכתב ה"ר יונה ואינו נכון דודאי אע"פ שיכול לעמוד על עצמו כיון שצריך לנקביו אינו מותר לכתחילה כדאמרינן באידך ברייתא "הנצרך לנקביו לא יתפלל" ומשמע אע"פ שיכול לעמוד על עצמו, אלא כך היא הגירסא בספרים המדוייקים "אבל יכול לעמוד על עצמו אם התפלל תפלתו תפלה" וכ"כ הרמב"ם וכן הסכים הרא"ש וזהו שכתב רבינו אבל לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחלה יפה. וכיון דכל הני רבוותא מסכימים בכך הכי נקטינן 

והרשב"א בתשובה  אע"פ שהוא גורס כגירסת הרי"ף  כתב: "אם קודם שיתחיל להתפלל הרגיש בעצמו אסור לו להתפלל עד שיעשה צרכיו, ואם התפלל לא יצא, דתפלתו תועבה. והוא שלא יכול לעמוד על עצמו כשיעור פרסה. ודוקא כשהיה צריך לנקביו קודם שהתחיל להתפלל אבל אם לא היה צריך לנקביו כלל כשהתחיל להתפלל ושמש נקביו קודם לכן ובאמצע תפלתו נתעורר לו תאוה לא יפסיק, ואם בשעת ק"ש וברכותיה נתעורר בין לקטנים בין לגדולים ויכול להעמיד על עצמו קורא כדרכו, ואם רצה להרחיק ולהטיל את המים אפשר לו לעשות כן" עכ"ל : 

לפי המגן אברהם, ניתן לסמוך על גרסת הרי"ף כדי להתיר להתפלל כשנצרך לנקביו ויכול להמתין עד פרסה כדי שלא יפסיד זמן תפילה. והסכים עמו משנה ברורה

וצריך לחזור. ודוקא לגדולים אבל לקטנים א"צ לחזור כ"מ בגמרא דף כ"ג וברא"ש עסי' ע"ח, כ' ב"ח אף על פי שבעוד שיפנה יעבור זמן התפלה אסור להתפלל עד שיפנ' ואפי' יכול לעמוד עד פרס' ע"כ ול"נ דאפשר דבזה יש לסמוך על הרי"ף שמתיר לכתחל' ביכול לעמוד עד פרסה וכ"מ סי' פ':

 

שולחן ערוך סימן צב, סעיפים א-ב

היה צריך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזו' ולהתפלל וה"מ שאינו יכול להעמיד עצמו שיעור הילוך פרסה אבל אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה יצא בדיעבד אבל לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחלה יפה: הגה וכל הנצרך לנקביו אסור אפילו בדברי תורה כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים [הגהת מיימוני פ"ד מהלכות תפלה]: 

אם באמצע תפלתו נתעורר לו תאוה יעמיד עצמו עד שיגמור ולא יפסיק ואם בשעת קריאת שמע וברכותיה נתעורר בין לקטנים בין לגדולים קורא כדרכו: הגה ודוקא שאינו מתאוה כל כך דאית ביה משום בל תשקצו אבל בלאו הכי יותר טוב להפסיק [תשובת הרשב"א סימן קל"א פסק דמותר ותרומת הדשן סימן ט"ז פסק דאסור וצריך לחלק כן] ואם רצה להרחיק ולהטיל מים עושה:

 

ביאור הלכה, כף החיים, לעניין שליח ציבור – ניתן לסמוך על גרסת הרי"ף בשביל כבוד הציבור. 

ביאור הלכה – היה צריך לנקביו וכו'וש"ץ שהוא צריך לנקביו קודם חזרת הש"ץ אם יכול להעמיד עצמו עד פרסה כיון דבדיעבד תפלתו תפלה, ויש בזה משום כבוד הבריות פשוט דמותר לסמוך בזה על שיטת הרי"ף המיקל לכתחילה בשיעור פרסה ונראה דאף המחמירין מודין כאן מפני כבוד הבריות.

 

כף החיים – וה"ה לש"ץ אם נצרך לנקביו קודם חזרת הש"ץ מותר מפני כבוד הבריות. 

 

משנה ברורהמותר לו לשהות עצמו דבל תשקצו הוא רק איסורא דרבנן ומפני כבוד הבריות נדחה:

 

 

האם ואיך מותר ליטול ויטמינים בשבת?

שלום,
אני צריכה לקחת ויטמינים שונים בכל יום, ביניהם 10 טיפות של ויטמין די.

א. האם יש בעיה לקחת ויטמינים בשבת?

ב. האם יש בעיה בספירת הטיפות? ידוע לי שיש בעיה במדידה בשבת…

תודה רבה

 

התשובה:

שלום רב.

התשובה בקצרה:

  1. אם את נוטלת את הויטמינים מפאת שאת חולה (שאין בה סכנה) אז מותר ליטול אותם כהרגלך. אם את בריאה והויטמינים הם לחיזוק הגוף וכד' אז עדיף, אם יש לך אפשרות לכך, לקחת את הויטמינים לפני שבת ואחרי הבדלה. אך אם לא, יש לך על מי לסמוך ליטול אותם כרגיל.
  2. במידה והחלטת ליטול את הויטמינים בשבת – אם הצורך בויטמינים הוא משום צער ורפואת הגוף, מותר למדוד את הטיפות לצורך נטילתם בשבת. אך, אם הם מיועדים לחיזוק כללי של הגוף, יש צד לומר שאין זה דומה למדידה לצורך רפואה ולכן עדיף לטפטף את הטיפות ללא מדידה מדוייקת (ללא ספירה מדוקדקת, רק לשפוך כמה טיפות מהבקבוק). אם יש חשיבות למס' טיפות מדויק (מה שבד"כ אינו המצב בויטמין D אך יתכן שכן בסוגים אחרים) אז עדיף למדוד את הטיפות בערב שבת. אך בדיעבד אפשר למדוד גם בשבת. 

 

התשובה בהרחבה:

א. נטילת ויטמינים בשבת

בהלכות שבת אנחנו מוצאים עיסוק רחב בשאלות של רפואה בשבת.

מצד אחד ברור שבמצבים של פיקוח נפש מחללים את השבת, כמו שנפסק בשולחן ערוך:

מי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת; והזריז, הרי זה משובח; והשואל, הרי זה שופך דמים. (שו"ע, או"ח, שבת שכח סעיף ב)

ומצד שני ישנה גזירת חכמים בגמרא שאסור לעשות בשבת פעולות ריפוי. כמו שפסק הרמב"ם:

אסור לבריא להתרפאות בשבת גזרה שמא ישחוק סממנין.  (רמב"ם הלכות שבת פרק כא)

מקורה של  הגזירה הוא בחשש שלצורך הכנת תרופות אדם ישחוק סממנים- כלומר יבצע מלאכה אסורה של כתישת צמחים. חכמים הרחיבו את הגזירה לכל רפואה שהיא (שיש לה תחליף בתרופות), ולא רק לנטילת תרופות.  

אמנם, הגזירה הזו היא גזירה מוגבלת: האיסור להתרפא בשבת נאמר רק בחולים שיש להם 'מיחושים' – כאבים בלבד. 

במקרה שהחולי הוא "כאב חזק, חולי של כל הגוף או שנפל למשכב" – כלומר, כאבים חזקים מאוד שאינם מאפשרים לאדם לתפקד –  כתב  ה"משנה ברורה" שמותר "לעשות בשבילו רפואה שאין בה מלאכה" (משנה ברורה סימן שכח ס"ק א) וכך גם נפסק בשמירת שבת כהלכתה. (פרק לד, סעיף ג). כמו כן אם קיים חשש שאם לא יקח תרופות הכאב יגבר והוא יחלה- מותר לו לקחת תרופות. (שש"כ ל"ד, טז).

בנוסף, האיסור הוא על תרופות בלבד. אוכל מבריא אין עליו גזירה כלל. 

כמו שנפסק בשו"ע (או"ח סימן שכ"ח סעיף לז) "כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן לרפואה."  אפילו אם מוכח שזה לצורך רפואי.

לעומת זאת, פסק השו"ע שאם זה אינו "מאכל בריאים" – למי שבריא לחלוטין מותר לאכלו. המג"א במקום מסביר שרק אם זה ברור שהוא אוכל את זה לתיאבון ולא אם הוא אוכל את זה בשביל להתחזק.

פוסקי זמננו דנו בשאלה האם ויטמנים, דינם כתרופה או שמא כאוכל מבריא-

השמירת שבת כהלכתה (פרק ל"ד סע' כ') אוסר לאדם בריא לקחת ויטמינים בשבת, אפילו אם רגיל לקחת כל יום ומתיר לחולה אף שאין בו סכנה. 

כמו כן מתיר לקחת ויטמינים שמשמשים כתחליפי מזון כיון שהם נחשבים למאכל. וכן פסק הרב אויערבך (שש"כ פרק ל"ד הערה פ"ה.)

בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ג סימן נד) כתב לחלק בין סוגי האנשים ובין סוגי הוויטמינים:

  • ויטמינים שאינם מבריאים את האדם, אלא מחזקים אותו מעט, כמו שמתחזק מאכילת בשר וכדו' – מותר לקחת בשבת.
  • ויטמינים שמרפאים כגון: אדם בריא החלש בטבעו שהויטמינים מחזקים אותו – יש להחמיר.
  • ויטמינים שהם רפואה – אסור בכל עניין.

לעומתם שו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ד סימן נ') מתיר באופן מוחלט לקחת ויטמינים בשבת.

וכן כתב בילקוט יוסף (שבת חלק ד' סי' שכ"ח סע' נ"ה) שמותר לבלוע כדורי ויטמינים בשבת, גם לאדם בריא הבולעם כדי לחזק את מזגו, וכל שכן שיש להקל בזה למעוברות ומניקות וילדים קטנים. ומכל מקום עדיף להתחיל ליקח מהם מערב – שבת. 

ומי שיכול להימנע מזה בשבת בלא שום קושי, תבוא עליו ברכה.

יוצא אם כן, שאם יש לך אפשרות לקחת את הויטמינים לפני שבת ואחרי הבדלה, מה טוב אך אם לא, יש לך על מי לסמוך וליטול אותם כרגיל.

 

ב. מדידת טיפות בשבת

על מדידה בשבת לומדים במשנה במסכת שבת (דף קנז, ע"א) ומודדין את המטלית, ומודדין את המקוה. ובגמרא (שם ע"ב) לומדים שהמדידה המותרת היא של מצווה או של מתעסק.  מסבירים התוספות (שם קכו,ב) שהטעם שאסור למדוד הוא משום "דהוה עובדא דחול" (מעשה של חול). 

וכך פוסק בעל השולחן ערוך (אורח חיים הלכות שבת סימן שו סעיף ז) שמדידה לצורך מצווה מותרת: 

מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כגון: למדוד אם יש במקוה מ' סאה, ולמדוד אזור מי שהוא חולה וללחוש עליו כמו שנוהגים הנשים, מותר דהוי מדידה של מצוה.

המשנה ברורה מעיר (שם ס"ק לד) שאמנם לא התירו שבות אפילו במקום מצווה, כאן הדין שונה מכיוון שאין במדידה איסור של ממש, אלא רק עובדין דחול, ולכן התירו במקום מצווה. הוא מוסיף וכותב (ס"ק לו) שמדידה לצורך רפואה מותרת אף היא מכיוון שרפואת הגוף מצווה היא (וגזירת שחיקת סממנים אינה שייכת במדידה עצמה). עוד הוא כותב בסימן שכח (ס"ק קלו) שמשום צער הותר עובדין דחול. 

לגבי מדידת אוכל לצורך חולה כותב בילקוט יוסף (שבת כרך ב' עמוד קע) שאם הנחיות הרופא הם לא לאכול יותר ממשקל מסויים, מלכתחילה ישקול מערב שבת. ואם לא עשה כן, מותר למדוד ולשקול את המאכלים בשבת. אך בשונה ממנו כותב בשו"ת אור לציון (ח"ב הערות פרק כה) שמדידה כדי שלא לאכול הרבה מטעמי רפואה מותרת בשבת. אך אם אין זה מטעמי רפואה אין למדוד בשבת. כך שיש דעות שונות לגבי שקילת אוכל לצורך רפואי. אך מכל מקום אם שקילת האוכל היא מסיבות אחרות, אין למדוד בשבת. 

בעניין מדידת חום מסכימים הפוסקים שמותר למדוד בעזרת מד-חום שאינה חשמלית. (אג"מ או"ח חלק א ס' קכח, שו"ת חלקת יעקב או"ח ס' קנא, שו"ת ציץ אליעזר ח"ג ס' י). מוסיף הציץ אליעזר סיבה נוספת להתיר, משום שהחולי או המיחוש מפריעים למנוחת השבת. 

כל מדידה שאינה של מצווה או רפואה, כגון מדידת משקל הגוף או משקל אוכלים, מדידת אורך חפצים וכו' אסורה. (שש"כ יד, מב). אך פוסק הרמ"א (שו"ע או"ח שכג, א): ויש מקילין לומר דכל שאינו מכוין למדה לגמרי, שממעט או מוסיף מעט, שרי מותר למדוד אפילו בכלי המיוחד לכך. כלומר כאשר אינו מדייק במדידה אלא מוסיף או ממעט במעט (למשל שלא מדייק למלא בקבוק תינוק בדיוק לפי פס מדידה) (שש"כ כט, לד).

סיכומו של עניין, במידה ולאור סעיף א' החלטת ליטול את הויטמינים בשבת – אם הצורך בויטמינים הוא משום צער ורפואת הגוף, מותר למדוד אותם לצורך נטילתם בשבת. אך, אם הם מיועדים לחיזוק כללי של הגוף, מצד אחד יש לומר שגם במקרה זה המדידה היא תחת ההגדרה של צורך מצווה של רפואת הגוף ומותר. אך יתכן גם לומר שאין זה רפואה ישירה ויש עדיפות שמלכתחילה לשפוך את הטיפות מהבקבוק מבלי למדוד את כמות הטיפות באופן מדוייק (בד"כ זה בסדר במקרה של ויטמין D). אך אם יש חשיבות למספר טיפות מדוייק עדיף למדוד אותם בערב שבת. איך בדיעבד אפשר למדוד גם בשבת. 

 

בברכה, 

בת שבע סמט ורחל וכטפוגל

עריכת מסיבת בר מצווה בעשרה באב שיוצא ביום שישי. מאת: הרבנית שלומית פלינט

אחדשה״ט!

בני יחגוג בע״ה את מסיבת בר המצווה שלו ביום עשרה באב שנופל ביום שישי השנה. 

לא מדובר ביום שנהיה בר מצווה שכן הוא נולד בתשעה באב. 

האם קיימות מגבלות כלשהן לאור מנהגי האבלות שנמשכים ביום עשרה באב או לאור העובדה שמדובר בערב שבת וסעודת מצווה (אם כי, כאמור, לא מדובר ביום שנהיה מחויב במצוות) האם לא נוהגים (גם בעלי השמחה וגם האורחים) כל מנהגי האבלות, כגון, הימנעות מבשר ויין והאם ניתן לערוך את המסיבה לפני חצות? אני יודע שזה די מוקדם לשאול את השאלה כבר בחודש טבת, אבל רעייתי היא סופר מאורגנת!

בברכת התורה והמצווה,

 

תשובה

שלום, 

מזל טוב לרגל בר המצווה של בנכם.

 

התשובה בקצרה:

סעודות מצווה בערב שבת ראוי שיתקיימו לפני הצהריים כדי שאנשים יגיעו לשבת כשהם רעבים. כיון שמדובר בסעודת מצווה מותר לאכול בה בשר (לפני חצות של י' באב), לפחות לחלק מהשיטות, וראוי לציין זאת לאורחים שיש כאן היתר מיוחד. בנוגע לנגינה ומוזיקה ראוי לא להשמיע מוזיקה עד אחרי חצות היום. 

 

התשובה בהרחבה:

בשאלתך שאלת על חגיגה בי' באב אך לפני שאענה על כך, ארצה להקדים ולהתייחס לכך שיש שאלה גדולה האם מותר לחגוג סעודות מצווה שאינן מחוייבות בתאריך מסוים, בערב שבת. 

השו"ע, או"ח סימן רמ"ט כותב: אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול, ואפילו היא סעודת אירוסין, מפני כבוד השבת, שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול. . . אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהוג בה בחול, מט' שעות ולמעלה.

כלומר, לכתחילה יש להימנע מלקבוע סעודה גדולה בערב שבת אם בשל הסעודה המשפחה ושאר המוזמנים יגיעו לשבת כאשר הם שבעים, או לא יספיקו להתארגן לשבת בשל התארכות הסעודה.

ולכן במקרה כזה, ראוי להקפיד שהסעודה תתקיים לפני חצות היום. אלא במקרה הנידון, קביעת סעודה ביום שישי לפני חצות היום יוצרת בעיה עם חגיגה בי' באב.

הטור כותב בהלכות תשעה באב, או"ח סימן תקנ"ח, שרובו של ההיכל נשרף בי' באב ולכן היו אמוראים שחשבו שראוי היה לקבוע את יום התענית בי' באב ולא בט' באב, ולכן ראוי שלא לאכול בשר בליל י' ויום י' אלא רק להשיב את הנפש. 

השולחן ערוך כותב בהלכות תשעה באב, או"ח סימן תקנ"ח כך:

בתשעה באב לעת ערב הציתו אש בהיכל ונשרף עד שקיעת החמה ביום עשירי, ומפני כך מנהג כשר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי. 

והרמ"א מוסיף בהגה: ויש מחמירין עד חצות היום ולא יותר (הגהות מיימוני) . . .

רבים מפרשני השו"ע מתלבטים בכוונה שלו כשהוא אומר "מנהג כשר" – האם יש בכך הכוונה לכלל הציבור או שזוהי מידת חסידות שרק בעלי מעלה צריכים להקפיד עליה?

חלק מהפוסקים מבינים את פסיקת השו"ע והטור כהוראה לכלל הציבור שאין לאכול בשר עד אחרי חצות של יום י' (1). חלק אחר מבין שמדובר בחומרה שיש לנהוג אותה רק למי שזה מנהג המקום שלו או מנהג משפחתו (2).

חלק מהפרשנים כותבים שכאשר ט' באב חל ביום חמישי מותר לכבוד השבת לרחוץ ולכבס כבר ביום של י' לפני חצות היום, וכן לבשל תבשילי בשר ולטעום לצורך השבת (3).

המשנה ברורה כותב שלצורך סעודת מצווה מותר לאכול בשר בי' באב גם לבעלי הסעודה וגם לכלל האורחים ונראה לי חשוב לציין מראש לאורחים שיש היתר כזה.

כדי שסעודה תחשב לסעודת מצווה נוהגים לחגוג בה קיום מחודש או מיוחד של מצווה שלא נוהגים לקיים באופן רגיל, כגון זימון ראשון בברכת המזון. רוב הפוסקים סוברים שסעודה בחגיגת בר מצווה שמתקיימת כאשר הנער בן י"ג שנים ויום אחד נחשבת לסעודת מצווה (4). בנוסף אם מתקיימת דרשה בסעודה או שעורכים סיום או לימוד אז ודאי תיחשב הסעודה לסעודת מצווה ויהיה מותר לאכול בה בשר. 

עניין נוסף הוא נגינה בכלי שיר במהלך הסעודה, כשיש פוסקים המתירים להשתמש בכלי שיר החל מחצות היום בלבד (בסביבות השעה 13:00) (5).

 

מאחלת שנזכה לראות בגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן. 

שלומית פלינט

 


הערות

(1) עיין בדברי הב"ח שמובאים בדברי חתנו הט"ז, או"ח סימן תקנ"ח סעיף א': ופי' מו"ח ז"ל דהאי רק להשיב כו' לא קאי על בשר לומר דבשר מועט מותר להשיב נפש אלא הכי קאמר יאכל אפי' מאכלים אחרים רק כדי להשיב נפש אבל בשר כלל לא.

(2) עיין בדברי הביאור הלכה, סימן תקנ"ח שכותב: שלא לאכול בשר – אבל תבשיל של בשר מותר [מאמ"ר] עוד כתב שם לענין כוס של ברכת המזון אם דרכו תמיד לברך על כוס יין מותר גם בלילה זו ע"ש:

(3) עיין במשנה ברורה סימן תקנ"ח סעיף ג':  וכשחל ט"ב ביום ה' שאז יום עשירי הוא ערב שבת מותר בכל זה לכבוד שבת:

(4) עיין בדברי הרע"י בשו"ת יביע אומר או"ח ח"ד, סימן י"ד ד"ההנה ראיתי, ובשו"ת דברי יציב, או"ח סימן רל"ח

(5) עיין במגן אברהם שכותב: וכן שמעתי מרבנן קשישי ומכ"ש שלא יהיה שם כלי שיר עד אחר חצות יום עשירי

איך אני יכולה להתגבר על העצבות והרע שבי ולתקן את עצמי?

שלום,
הגעתי לאתר שלכן ואני יודעת שאין זאת בטעות. בידיי הספר "משיבת נפש" של רבי נחמן מברסלב ואני בדיוק קוראת בו כך שמדהים שהתגלגלתי לאתר שלכם.

אני מגיעה מבית חילוני, חשוב לציין זאת קודם כל. אכן בשנים האחרונות מצאתי את עצמי יותר מתחברת לדת ותוהה לא פעם איך עושים את זה נכון.  לאחרונה אני מרגישה מאוד תלושה ואני מרגישה שאני מחפשת כיוון. איך בוטחים בשם בכל הלב ובאמת? איך יודעים מה הדבר הנכון לעשות בכל סיטואציה?

למרות הטוב הרב שבחיי שאני אמורה להיות בהודיה עליו, השאלות הללו גורמות לי להרגיש עצבות. זה גם גורר אותי לפעולות שברור לי שהן שייכות ליצר הרע.

איך אני יכולה להתגבר על העצבות והרע שבי ולתקן את עצמי?

תודה רבה מראש

 

תשובה:

שלום,

שמחה שהגעת אלינו ומאמינה שלא במקרה 

קודם לכל רציתי לומר לך שמרשים המאמץ שנשמע שאת עושה על מנת להיות במקום אישי טוב יותר, וזה כולל את שליחת השאלה לאתר שלנו.

את מעלה עניינים כבדי משקל. 

בהיותך בתוך תהליך של מציאת מקומך בעולם של תורה ומצוות חשוב מאד ואולי יותר מכל, למצוא קבוצת התייחסות ומקום בו את חשה שייכת ויכולה לשתף במחשבות, אתגרים, שאלות והתמודדויות. 

ובמענה לנקודות שהעלית – לעתים ההגדרה ובחירת המילים לתיאור מצבנו יכולה להיות צעד בדרך להקלה.

ואסביר את דבריי.

העצבות מגיעה מאפסות האדם. צלם אלוקים הוא השורש ליציאה מהעצבות

עבורי, אחד הדברים המדהימים מבחינה דתית, תאולוגית הוא העובדה שהתורה מציינת שנבראנו בצלם א-להים. אנחנו, הקטנים, בשר ודם נבראנו בצלמו של בורא עולם. בניסיון להבין מה כוונת המילים מגיעים פרשני התורה והפילוסופיה היהודית לשתי תשובות מרכזיות האחת שצלם האלוקים זה השכל והשניה שזו הבחירה החופשית. כלומר, בזכות השכל שלנו יש לנו אפשרות לבחור. אז מה הקשר למילים שאני בוחרת ואיך אני מגדירה את מצבי? נדמה לי שנקודת מוצא אנושית הרואה את הקטנות בלבד, את אפסות האדם, שאומרת, אין לי כוחות לשנות, הכל גדול עלי, אני קטנה ולא חכמה וחוטאת וכו וכו, גישה כזו לא מאפשרת לאף אדם התקדמות. כי אם אני אפס איך באמת אגיע לאן שהוא. ולכן לצד הידיעה שאני עפר ואפר חייבת לשכון הידיעה שבשבילי נברא העולם, או כדברים המיוחסים לרבי ישראל הבעל שם טוב: "היום שבו נולדת הוא היום בו החליט הקב"ה שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיך". הכלי שקיבלנו לעבד את קורותינו הוא השכל. השכל שמאפשר לנו לבחון אפשרויות, לבחור, לטעות, לתקן, להתנסות, לקום וליפול. לבחור כיוון זה תמיד גם לוותר על הכיוון האחר. בחירה מגיעה עם אחריות אבל כמה נפלא לדעת שגם האחריות וגם יכולת הבחירה מגיעה מבורא עולם, ממי שמכריז בכל יום שהוא מאמין בי ומאפשר לנסות שוב. איך נדע האם אנו מסוגלים? התשובה נמצאת בחופש להתנסות.

 פתיחת היום במילים "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" היא סוג של מדיטציה יומיומית בכל בוקר, דרכה אני פותחת את היום במילה תודה. בחשיבה חיובית על מה שיש ולא על מה שאין. להתחזק בשפע. אחר כך אני אומרת את המילה 'אני'. כי אם אין 'אני' אין כוח להאמין שיש לי זכות לקום, זכות קיום, אם אני חושבת שאני זה כלום בוודאי שלא אוכל לעשות כלום ולכן חשוב להזכיר לעצמנו שאנחנו – זה יש קיים וחושב ויוצר ובוחר ומתפלל. והנשמה שהקב"ה החזיר בנו בבוקר, זה חיבור ל'הנשמה' הראשונה שקיבלנו מאת בורא עולם :"ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית פרק ב' פסוק ז). הצד האלוקי הנוסף שיש בנו לצד השכל זו ה'נשמה', הנשימה האלוהית שאתחלה אותנו שבעקבותיה החלנו לפעול.. ואנו מסיימות במילים: 'רבה אמונתך' אפשר לומר שאמונתנו בך רבה, אך חזקה יותר היא הפרשנת המציעה שרבה אמונתך בנו! הקב"ה מאמין בנו ולכן נתן לנו עוד יום לפעול. 

כשאנחנו לא מחוברות לייעוד אנחנו חווים ייאוש ותקיעות.

מה עושים עם העצבות? הצעה למבט אחר

אחד הדברים שמקשים עלינו לצאת מאפלה לאורה היא העצבות שנופלת עלינו לא מעט, אני רוצה לשתף אותך בדברים נפלאים של הרב קוק על עצבות, לי הם מאד עוזרים כשעצבות מזנבת בי. לא תמיד קל לי לעכל אותם אבל הם מכריחים אותי לחשוב על הדברים מכיוונים שונים וחדשים. 

"הטיפול בעצבות הוא טיפול עקיף, העיסוק בסיבות הגורמות לה והסיבות המביאות לעצבות הן בעיקר גאווה או כעס, ובהן ניתן למצוא את השורש החיובי ולתקן אותן" (אורות הקודש ג, רמג)

"לא ייסוג ליבי מכל עצבות שבעולם מפני שאדע, שהעצבות היא התגלות של החיסרון שבנפש, וממילא, יהיו לי כל רגשות העצב סימונים של מקומות המכאוב שבלב, שיסייעו לי לדעת היכן עלי לתקן ולמלא אור. וכל דרכי התיקון פתוחות הן, כי החסד והסיוע האלוקי הם גדולים מאד" (שמונה קבצים, קובץ ו, רטו)

ובכלל, לחיות בחיים עם שאלות זה חלק מהחיים של האדם הדתי ושל האדם באשר הוא אדם. יש דברים שלעולם לא נבין, כאשר אנו במלחמה מתמדת עם עצמנו ובמרדף אחרי תשובות אנו גוזרים על עצמנו חיים של תסכול והידחפות לפינות. אחד מעקרונות האמונה הגדולים ביותר לעניות דעתי זה לקבל את העובדה, שיש פער ביני לבין הא-להים. אם אני מבקשת לצמצם את הפער ולהבין הכל על עצמי, על העולם, על החיים ועל א-לוהים, הרי שאני בעצם מבקשת להיות הוא, על כך אומר רבנו בחיי : "אילו ידעתיו – הייתיו". הפער הזה בין האדם לאלוהיו, זהו הערפל ששם הא-לוהים. שם, נכנסת הענווה. כשאני לומד לחיות בשלום עם השאלות, עם ההכרה שלא אקבל תשובות על הכל, אני עוברת להתמקד במה שכן שייך לי ולחיי. 

 

מציאת משמעות

דבר נוסף שאני יכולה לעשות ועוזר בתוך מסע החיים זה למצוא משמעות עמוקה בכל מה שקורה לי. הרב יוסף דב סולובייצ'יק ז"ל אומר ששני דברים אינם נתונים לבחירתנו בחיים, רגע הלידה ורגע המוות. בשניהם איננו בוחרים. אולם כל מה שקורה לנו בין שתי נקודות אלו נתון לבחירה שלנו. כמובן שיש דברים בין לבין שגם הם לא נתונים לבחירה שלנו, כמו לאיזו משפחה נולדי, מחלה חס וחלילה, תאונות וכדו' אולם זה לגמרי בידיים שלנו לתת פשר למה שקורה לי, לבחור את נקודת המבט. לבחור כיצד להתייחס למה שקורה ולאן לקחת את הדברים. אומר הרב סולובייצ'יק במאמרו 'קול דודי דופק' צריך להחליף את השאלה "למה זה קורה לי" לשאלה, עבור מה זה קורה? מה עלי לעשות כעת כשזה קרה? כיוון חשיבה זה קשור קשר הדוק ללוגותרפיה של הפסיכואנליטיקן היהודי, שורד השואה, ויקטור פראנקל. ואני ממליצה לך מאד לקרוא את ספרו המפורסם "האדם מחפש משמעות". מכיוון דומה אך שונה מאד ממליצה לך לקרוא את ספריו של פרופ' טל בן שחר על אושר. הוא פסיכולוג, חוקר רגשות וחשיבה חיובית ויש לו עצות מעשיות! כיצד לפתח חשיבה חיובית.

ומשהו קטן על היצר הרע 

לא שפר חלקו של יצר זה בשל ההצמדה של המילה 'רע'. אולם חכמנו מאד מעריכים את היצר הזה דווקא, כמי שהופך אותנו לאנושיים ולאנשים טובים יותר. היצרים שלנו מפעילים אותנו ואת העולם, התשוקה גורמת לנו לרצות לבחור בן זוג ולהביא ילדים לעולם, ליצור, לחיות, להיות. הקב"ה ברא אותנו עם יצר כדי לאפשר לנו בחירה אמיתית. ללא היצר היינו רובוטים. נכון, היצר גם מציב אתגרים וכמה גדולה ההנאה בהתגברות עליו. הדבר הכי מסוכן, זה לחשוב שאם נפלתי אני אבודה. אם נכנעתי סימן שאני לא שווה ולא אצליח לעולם. זה הפועל היותר מדויק של היצר הרע, הכרסום בתחושת הערך העצמי, ונגד זה צריך להפנים את האמירה :"שבע ייפול צדיק וקם"(משלי פרק כד פסוק ט"ז). אין הכוונה שהצדיק תמיד קם אחרי שהוא נופל! אומר רבי יצחק הוטנר (הפחד יצחק, אגרות וכתבים) דווקא מתוך שנופל, אז הוא יכול לקום! הנפילות הן מתנה גדולה לקימה, להתגברות כארי לעבודת הבורא (כך פותח השולח ערוך) להתבררות, להתקדמות. גם אלברט איינשטיין אמר דבר דומה: "בלב הקושי טמונה ההזדמנות". הזדמנויות קיימות בכל מקום, בעבור אנשים שדואגים להתבונן סביב. והצלחה היא דבר שטמון בכל אחד ואחת מאיתנו. 

הדיבור והתפילה

אז שוב, הכל תלוי באיך את מגדירה דברים, במקום קושי אמרי אתגר, במקום נפילה אמרי הזדמנות, במקום עצבות אמרי משמעות ומעל לכל, אני ממליצה בחום ואולי זו העצה החשובה מכל, הרגילי עצמך בתפילה, בדיבור מול בורא עולם. תפילה כנה מול מי שיצר אותך ומבין אותך הטוב מכולם, בין אם בזמן תפילה מהסידור או בין אם בזמן שמתאים לך. שפכי כמים ליבך, שטחי בפניו את מצבך, בקשי עזרה, הכוונה, כיוון, רמז, התפילה היא סוג של מדיטציה והרפיה של ריכוז המחשבה והפנייתה למקומות של שפע. אל וותרי על תפילה. תפילה זו זכות אנושית יותר מאשר היא חובה דתית, ואם לחזור לתחילת דבריי, מציאת בית תפילה, שיכול להוות מקום דיבור לא רק עם א-לוהים אלא גם עם בני אדם מוסיף ליציבות ושייכות. 

לפעמים בחיים, אנו מוצאים את עצמנו במבוי סתום, או בפרשת דרכים. לפעמים זה נראה כאילו אנחנו בדרך לשום מקום. אך שם, בלב הקושי, שם בדיוק מתחילה העלייה והדרך לסיפור שלך. 

במידה ורמת המצוקה שלך היא כזו שלא מאפשרת לך לתפקד ביומיום יש לשקול ברצינות פנייה לגורם טיפולי. 

אם תרצי להמשיך ולשוחח, אשמח

מאחלת לך מכל הלב דרך צלחה, 

כל שאת צריכה נמצא בך. 

בברכה 

יפית

 

האם אישה רווקה שמדליקה נרות צריכה התרת נדרים כדי להפסיק?

האם רווקה שהדליקה מצעירותה נר שבת בברכה ומעוניינת להפסיק להדליק עד שתתחתן צריכה לעשות התרת נדרים?

תשובה:

שלום לך,

שאלתך מורכבת משתי נושאים הלכתיים: הדלקת נרות שבת ע"י רווקות, והצורך בהתרת נדרים.

מכיוון שלא פירטת, מהו מנהג משפחתך, והאם את מתגוררת בבית הוריך, או בנפרד מהם (בפנימיה, בדירת שותפות וכד'), אתייחס לשני המצבים. כמו כן לא כתבת, מה הסיבה שבגללה את מעוניינת לשנות ממנהגך, ויתכן שיש לכך השפעה על התשובה.

אביא את התשובה בקצרה בתחילת דברי, הרחבה ופירוט יופיעו בהמשך:

יש לברר מהי הסיבה לרצונך להפסיק את המנהג שקיבלת, ומה היו הנסיבות בזמן שנהגת להדליק. 

  • אם עשית זאת בטעות, אין זה נדר.
  • אם הדלקת באופן מקוטע (לפעמים הדלקת, ולפעמים לא), כאשר לא הדלקת שלוש פעמים ברצף, גם כאן יש מקום להקל.
  •  אם מדובר במנהג משפחתך, ואת מעוניינת להפסיקו, מנהג האבות מחייב, משום אל תטוש תורת אמך, וישנם צדדים לכאן ולכאן כשאין מדובר במנהג הציבור (פסחים נ, ע"ב, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ריד, סעיף ב, חוות יאיר סימן קכו). 

למסקנה, אם את פטורה ממצוות הדלקת נרות שבת, (יוצאת ידי חובה בהדלקת אמך), ועד היום נהגת להדליק בברכה באופן קבוע, עלייך לקיים התרת נדרים. ומכאן ולהבא להקפיד ולאמר "בלי נדר" בכל הנהגה טובה שתקבלי על עצמך. 

 

התשובה בהרחבה:

נרות שבת

הדלקת נרות שבת הנה מצווה מדרבנן, וניתנו לה שלושה טעמים: עונג שבת – אכילה במקום מואר (תוס' שבת כה, ע"ב, שולחן ערוך אורח חיים סי' רסג סעיף ב), כבוד שבת – ככל סעודה חשובה (רש"י שבת כה, ע"ב, ילק"ש בהעלותך רמז תשיט), ושלום בית – למניעת היתקלות של בני הבית בחפצים, שעלולה להביא לקטטות (שבת כג, ע"ב ורש"י שם ובדף כה, ע"ב, שולחן ערוך הרב סימן רסג, סעיף א).

מצווה זו מחייבת כל אחד ואחת מישראל, אך בעיקרה היא מוטלת על האשה, מפני שהיא מצויה יותר בבית (רמב"ם הלכות שבת פ"ה ה"א, שולחן ערוך סי' רסג ס"ג), או כתיקון לחטא בגן העדן (תנחומא פרשת נח סימן א). טעם נוסף מובא בזוהר, ולפיו האם – גברת הבית, ממשיכה הארה רוחנית על כל בני ביתה בזכות הדלקת הנרות (זוהר פרשת בראשית דף מח ע"ב). ומכיוון שעיקר החיוב הוא על הבית, שיהיה בו אור, ולא על כל אדם ואדם, הדלקת האשה פוטרת את כל יתר בני הבית והסמוכים על שולחנם.

יחד עם זאת קיים מנהג, המוכר בעיקר בחסידות חב"ד (ליקוטי שיחות, כרך טו, עמ' קסג), ולפיו כל בנות הבית מצטרפות לאמן בהדלקת הנרות. גם לפי דעות נוספות מדובר בהנהגה טובה ורווחת, אך לא במצווה (ערוך השולחן סימן רסג, סעיף ז, הרב סולובייצ'יק, מפניני הרב, עמ' עה). 

אמנם לגבי ברכה, בשו"ע (סי' רסג ס"ח) נפסק שאין לברך על הדלקה נוספת מעבר לברכתה של בעלת הבית מחשש ברכה לבטלה, וכן פסק הר"ע יוסף (יחווה דעת חלק ב סימן לב וילקוט יוסף, סימן רסג סעיף יד), אך הרמ"א כתב שם, שאין לחשוש לכך, (וכן פסקו גם ערוה"ש ושולחן ערוך הרב או"ח קונטרס אחרון סימן רסג הערה ה). ויש מי שמסביר את טעם המנהג לברך, בשל תוספת אורה ושמחה (תהילה לדוד או"ח סימן רסג, ס"ק ז, משנה ברורה סימן רסג, ס"ק לה). 

בכל אופן, אם מדליקים גם בחדרי השינה מעבר להדלקת האם בחדר האוכל, יש מי שסבור שניתן לברך על הדלקה זו, גם לחוששים מברכה לבטלה בהיות כל הבית מחוייב בהדלקה אחת (שו"ת רב פעלים חלק ב – אורח חיים סימן נ, שש"כ חלק ב, פרק מג, סעיף ח, מאמר מרדכי ס"ק ו, פניני הלכה שבת, פרק ד, סעיף ב, הערה 1).

אשה רווקה המתגוררת לבד, חייבת בהדלקת נרות (שמירת שבת כהלכתה חלק ב, פרק מג, סעיף ו), וכן אנשים המתגוררים יחד בפנימיה או בדירה משותפת, נחשבים מעין משפחה אחת, ולכן מצווים להדליק נרות בברכה, במקום שבו הם נמצאים (שו"ע סימן רסג, סעיף ו, שמירת שבת כהלכתה חלק ב, פרק מה, סעיף יא). וכאשר אלה שובתים בבית ההורים, הם פטורים מן ההדלקה, ויוצאים בהדלקת האם, בעלת הבית.

יוצא מכך, שאם את מתגוררת מחוץ לבית הוריך, את חייבת בהדלקת נרות בברכה, וכמובן שאינך יכולה להתיר חיוב זה. ואם את מתגוררת בבית הורייך, יש לדון בשאלת התרת הנדר.

בנוגע לנדרים – 

מעיקר הדין אדם שקיבל על עצמו הנהגה טובה, או מצווה, שהוא פטור ממנה, נחשב הדבר כנדר, וחייב לקבל התרה כשרוצה להפסיקה (נדרים טו, ע"א) שנאמר: לא יחל דברו (במדבר ל,ג), וזאת משום שישנו חשש שיבואו לטעות ולבטל נדרים חמורים, ואיסורים ממש (פסחים נא, ע"א, ר"ן על נדרים פא, ע"ב, שולחן ערוך יורה דעה סימן ריד סעיף א).

על פי השו"ע, מדובר אף כאשר האדם קיים את המנהג פעם אחת בלבד, וזאת משום שבשעת התחלת קיומו, הוא עשה זאת על דעת כן, שינהג בזה תמיד. ומרחיב בכך המשנה ברורה, שכאשר לא היתה מחשבה לנהוג בזה באופן קבוע, אין זה נחשב לנדר, עד שייעשה במשך שלוש פעמים (משנ"ב סימן תקצז, סעיף קטן ו).

חשוב לציין, כי אילו היה מדובר במנהג טעות, כלומר אדם קיבל על עצמו מנהג, או אסר על עצמו משהו מותר, מתוך הבנה מוטעית שכך הוא הדין, יש להקל ואין להחשיב זאת לנדר (תוספות פסחים נא, ע"א, שו"ע סימן ריד, ס"א).

כאשר רוצים לבטל מנהג כלשהו באופן חד פעמי בשל אונס, יש מקום להקל ולא לחייב התרת נדרים (משנה ברורה סימן תקפא, ס" יט) וראי תשובתי בעניין תקיעת שופר לנשים.

אם כן, יש לברר מהי הסיבה לרצונך להפסיק את המנהג שקיבלת, ומה היו הנסיבות בזמן שנהגת להדליק. אם עשית זאת בטעות, אין זה נדר, אם נהגת בזה באופן מקוטע (לפעמים הדלקת, ולפעמים לא), כאשר לא הדלקת שלוש פעמים ברצף, גם כאן יש מקום להקל. אם מדובר במנהג משפחתך, ואת מעוניינת להפסיקו, מנהג האבות מחייב, משום אל תטוש תורת אמך, וישנם צדדים לכאן ולכאן כשאין מדובר במנהג הציבור (פסחים נ, ע"ב, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ריד, סעיף ב, חוות יאיר סימן קכו). 

למסקנה, אם את פטורה ממצוות הדלקת נרות שבת, (יוצאת ידי חובה בהדלקת אמך), ועד היום נהגת להדליק בברכה באופן קבוע, עלייך לקיים התרת נדרים. ומכאן ולהבא להקפיד ולאמר "בלי נדר" בכל הנהגה טובה שתקבלי על עצמך. 

בברכה,

עידית ברטוב

האם אסור לנשים לברך בחופה מסיבות הלכתיות או משום שיקולים אחרים?

ברצוני לשאול האם העובדה שנשים לא מברכות בחופה הוא לגמרי ענין הילכתי או שבעצם ניתן למצוא אפשרות הילכתית שאשה תברך ברכות חופה אבל ישנם שיקולים אחרים שבגללם זה לא קורה?

(כגון: המידרון החלקלק..וכדומה…)



התשובה

שלום וברכה!

שיקולים בפסיקת הלכה

 

 

שאלת שאלה מעניינת, מאחר ובדרך כלל קשה להפריד בין הבירור ההלכתי "נטו" לבין ה"שיקולים האחרים". אכן לעיתים שיקולים רחבים יותר באים לידי ביטוי בפסיקה הלכתית (שהקורא הפשוט מבין כהלכתי "נטו" ולא מודע לשיקולים הנוספים שנכנסו לתשובה אם לא נאמרו באופן ברור). ואין בכך פסול! הפוסק מתווה דרך כיצד לחיות חיים דתיים שלימים והוא לוקח בחשבון דברים כמו "רוח התורה", ההשפעה על הקהילה, מניעת מחלוקת, שאלות חינוכיות ועוד. כך יתכן שאמנם ניתן להתיר משהו לפי "ההלכה נטו", אך לא יהיה נכון להתיר או לפחות לא להקל משיקולים נוספים. 

עניין נוסף שמשפיע על פסיקת ההלכה של רב או רבנית הוא ההבנה שלו או שלה את מהות הדברים בעיניים תורניות. ישנם תחומים בהם פוסקים יפסקו אחרת מכיוון שהם מבינים באופן מסויים את מה שהתורה דורשת מאיתנו. לדוגמא, הדיון סביב שאלת גיוס נשים לצבא מכיל בתוכו גם תפיסות עולם שונות של רוח ההלכה. אמנם ניתן למצוא בדיון הזה התייחסות למקורות ההלכתיים, הוא מנותב על ידי רבנים שונים לפי תפיסתם את "מה ה' רוצה מאיתנו", בהיעדר התייחסות ברורה בתורה ובחז"ל לשאלה המהותית בנושא.

לאחר הקדמה זו, ניגש לבחון את הנושא עליו שאלת – שיתוף נשים בברכת חתנים במעמד החופה. אתחיל בתקציר של הדיון ההלכתי במקורות ולאחר מכן אדון ברבדים הנוספים המשפיעים על פסק ההלכה של דמויות רבניות שונות. 

מאחר והנושא הזה נידון רבות ויש תשובות ומאמרים הבוחנים ביסודיות את המקורות ההלכתיים בעניין, לא אפרוס את המקורות בהרחבה כאן. תוכלי למצוא הפניות לתשובות ולמאמרים העוסקים בכך בהרחבה שבהמשך. במקום סקירה, אנתח ואסכם את הדיון הכללי העולה מתוך המקורות ואתייחס לפסקים השונים שניתנו להלכה על סמך הדיון זה. לאחר מכן נברר את שאלתך – האם ומה מונח בבסיס האיסור (על פי רוב) לנשים לברך ברכת חתים. 

 

 

  • הדיון במקורות

 

מהנלמד במשנה במסכת מגילה (ד,ג) לומדים שצריך עשרה גברים לצורך ברכת חתנים "אין פורסין את שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא ואין עושין מעמד ומושב ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים ואין מזמנין בשם פחות מעשרה".
הדיון בשאלה האם נשים יכולות לברך את ברכת החתנים נסוב סביב השאלות מדוע צריך מניין של עשרה, איזה סוג ברכה היא ברכת החתנים ועל מי היא מוטלת? 

ונרחיב – האם ברכת החתנים היא ברכה המוטלת על החתן עצמו, בכדי להתיר את האישה לבעלה וחובה עליו לעשות זאת בפני עשרה, או שמא זוהי ברכה המוטלת על הציבור כברכת שבח בזמן של שמחה ועשרה אנשים מייצגים "ציבור"?

כתוב במסכת כלה (א,א) "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, מה נדה שלא טבלה אסורה לבעלה, אף כלה בלא ברכה אסורה לבעלה". 

גישה ראשונה להבנת המשנה היא כפשט המשנה, שברכת חתנים מוטלת על החתן ומתירה את האישה לו כנשואה (ביחד עם הכנסת הכלה לחופה) (לדוגמא רש"י, רמב"ן וריא"ז).  על כן, לא ניתן לומר שאישה יכולה להוציא את החתן ידי חובתו בברכה זו מכיוון שרק מי שמחוייב בדבר יכול להוציא את האחר ידי חובתו (מסכת ראש השנה דף כט, ע"א) ,וכאן המצווה מוטלת על חתנים (גברים). (הרב שלמה לוי מבין כך ושהמצווה מוטלת על החתן עצמו ובנוסף יש חובה המוטלת על הציבור כפי שנראה בדעות להלן).

יש מי שמראה במקורות שיש מקום להבין שהברכה המתירה את הזוג זה לזו מתמקדת לא רק בחתן אלא גם בכלה, ואם כן יהיה ניתן לפסוק שגם אישה יכולה להוציא את הזוג ידי חובת הברכה. אך אין עוד שמסיקים כמותם וזוהי קריאה מחודשת בסוגיה וכרגע ייחודית לפוסקים בודדים

גישה שניה היא להסביר את הברכה המוזכרת במשנה שלא כפשוטה, אלא כמתייחסת לחופה (שתחתיה נאמרות הברכות), אשר היא המתירה את הכלה לחתן. כלומר, אין ברכת החתנים מוטלת על החתן עצמו כדי להתיר את כלתו. וכך פירשו ופסקו רבים להלכה (לדוג" בהגהות מרדכי פרק האיש מקדש רמז תקמה, רמב"ם הלכות אישות פרק י, ו). וכך כתוב בשולחן ערוך (אבן העזר סימן נה, ג): "אירס וכנס לחופה, ולא ברך ברכת חתנים, הרי זו נשואה גמורה, וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים". מכאן מבינים הפוסקים שמעמדה של ברכת חתנים היא ברכת השבח המוטלת על הציבור. (כך מבינים רוב הפוסקים בימינו אשר דבריהם מובאים בהרחבות) 

ישנם שתי דרכים להבין את הדרישה לעשרה גברים לפי הגישה השניה שברכת חתנים היא ברכת השבח. 

אפשרות ראשונה שהפוסקים בודקים אותה, אך כולם דוחים אותה בסופו של דבר, היא שמדובר באחד מן ה"דברים שבקדושה" אשר הם ברכות של קידוש שם ה' (כדברים אחרים המנויים במשנה) אשר יכולים להיאמר רק  בעשרה גברים אשר בהם הקב"ה מתקדש – "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב,לב, במסכת מגילה כג, ע"ב), ואישה לא מצטרפת למניין זה ועל כן אישה לא תוכל לברך את הברכה. 

אפשרות שניה היא שלא מדובר ב"דברים שבקדושה" אלא בברכת שבח בעת שמחה המצריכה קהל כדי לברך לפניה את הברכה (ערוך השולחן אה"ע סב, ח) וכך פוסקים הרוב. אם כן, יש המסיקים מכאן שמכיוון שנשים הם גם חלק מהציבור הם יכולות לייצג אותו ולהוציאו ידי חובתו בברכה בנוכחות מניין גברים כגון נשים שעולות למניין שבעה בקריאה בתורה (אך לא נוהגים כך משום כבוד הציבור). (ברכת הרב את ריבנו לאחר קריאה במגילה וברכת הגומל ניתן לברך אף ללא נוכחות עשרה גברים משום שצריך ציבור לצורך פרסום הנס ונשים נחשבות ציבור לעניין זה). הפוסקים לרוב מסייגים שאם הדבר גורם למחלוקת ומדון שלא יהיה זה נכון שנשים יברכו את ברכת החתנים. 

לעומתם, אחרים שגם שמבינים שברכת חתנים היא ברכת השבח שאינו מ"דברים שבקדושה", לא לומדים מכך שלאישה מותר לברך. הם פוסקים הלכה למעשה שאין לנשים לברך את הברכות מפני שהחובה היא לשמח את החתן (את הכלה חייב החתן עצמו לשמח), וכך החיוב הוא על הגברים הערבים לו בברכות או מכיוון שאין זה הפסיקה הרווחת במקורות הפסיקה ושיש לשמור על המסורת כהווייתה

סיבה נוספת לאסור היא שגם אם יש מקום להתיר לפי המקורות, נשים לא יברכו משום שאין לשנות את המנהג. ויש שציטטו את דברי החוות יאיר בנוגע לקדיש יתומה על ידי אישה "יש לחוש שעל ידי כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל שגם כן תורה הם". נוסף על אלו, יש גם התייחסות ל"קול באישה", חוסר צניעות בהשתתפות בברכות והתקדים לדרישות נוספות של נשים

 

הדיון ההלכתי לצד הדיון הערכי-תורני

 

ראינו עד כה שיש דיון הלכתי "נטו" ביחס למהות ברכת החתנים ועל מי מוטל לברך אותה. כעת נראה שחלק מאותם פוסקים שהזכרנו לעיל ופוסקים נוספים מתייחסים לשאלה גם מהפן התורני-ערכי, אשר היא התייחסות שתשתנה מפוסק לפוסק לפי תפיסת עולמו. 

למשל, כותב הרב שלמה לוי בסוף הדיון ההלכתי: "נראה לי שכל שינוי בעניין זה עלול להביא לבלבול ולטעות בהבנת טיב קידושין ונישואין. לעניות דעתי, נתקשה מאוד להסביר לאדם הממוצע מדוע אישה יכולה לערוך חופה וקידושין (לגבי זה אין בעיה של ברכות) אולם אינה יכולה לקדש את בעלה, ולכן חשוב מאוד להבהיר שאין להכניס שום שינויים מתחת לחופה, וכל המשנה ידו על התחתונה".

הרב ביגמן והרב סלוטניק בסיום המאמר ההלכתי שלהם, מתייחסים ישירות לשאלתך:

"לאור כל האמור יש מקום להתיר לנשים לברך את שבע הברכות מתחת לחופה. הרוצה לאסוריכול למצוא בסיס לאיסורו; אך שלש האפשרויות הללו נתונות כאמור במחלוקת, ודומה שגם הרוצה להתיר עומד על קרקע איתנה ובטוחה. על כן אל לנו לדחות קהילה הבוחרת לתת מקום משמעותי לנשים במעמד החופה והקידושין ….  אמנם, שומה על הרב המקדש ועל בני הזוג לשקול, לצד שיקולים הלכתיים אלו, כיצד הדברים מתקבלים בקרב הקהילה שבה הם חיים, שכן כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע."

מתוך דבריהם ניתן לראות שיש פה עניין של "רצון" הפוסק, או במילים אחרות, תפיסת עולמו התורנית. בניתוח המקורות ההלכתיים יש מקום לפסוק להיתר ויש גם מקום לפסוק לאיסור, ומה שיכריע בסופו של דבר זה המבט הרחב יותר של הפוסק והבנתו את קהילתו ואת הדרך הנכונה בעיניו לחיות חיי תורה. אמנם הדברים נאמרו כאן בצורה ברורה, לא תמיד ניתן להפריד באופן חד כל כך בין האידיאל והרצון של הפוסק לבין הבירור ההלכתי הטכני שלו, הם באים כאחד. לעניות דעתי, זהו תפקידו של הפוסק, לשקלל יחד את הבירור במקורות יחד עם השיקולים הנוספים שהזכרנו (בין אם באופן שקוף ובין עם באופן מובלע) אשר יחד יוצרים את – "ההלכה". 

בברכה, 

רחל

 

הרחבה

כדאי לראות את תשובתה של הרבנית יעל שמעוני שמביאה בדבריה דרכים שונות לשילוב נשים בחופה. 

https://www.meshivat-nefesh.org.il/questions/#toggle-id-141 

 

תשובות ומאמרים של רבנים ורבניות שהזכרתי לאורך התשובה – 

הרב ביגמן והרב סלוטניק – "האם אישה יכולה לברך ברכת חתנים" צהר מג תשע"טקישור

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)קישור

הרב רונן נויברטקישור

הרב דוד סתיו והרב אברהם סתיו"הפסק בין הברכות בחופה" תחומין לז

הרב יהודה הרצל הנקין – שו"ת בני בנים ח"ג סימן כז

שו"ת במראה הבזק – חלק ה', קי"ג

הרב שלמה לוי – אמירת ברכת חתנים על ידי נשים – קישור

האם גבר ואישה יכולים לברך יחד את הברכות בחופה?

שלום רב,
בעז"ה אני עומדת להתחתן בקרוב. אני מתעניינת בהכללתן של נשים הקרובות אלי בטקס הכל כך מיוחד של החופה. הייתי במגוון חופות "פמיניסטיות" עם פסוקים, ברכה שמינית וכו', אך זה מרגיש לי מאולץ.
אשמח לדעת האם מותר לאישה לברך שבע ברכות בחופה *יחד* עם גבר (לאותו המיקרופון)?
במידה ולא, אשמח לדעת מה עומד בבסיס האיסור ואילו אפשרויות כן יש שמקובלות מבחינה הלכתית-אורתודוקסית.

תודה רבה ויישר כוחכן,

 

תשובה:

מזל טוב!

אני מאחלת לכם שהיציאה המשותפת שלכם לדרך החדשה תהיה משמחת ומצמיחה. 

אתייחס לפסיקה בעניין נשים שמברכות בחופה ולבעייתיות העולה משניים שמברכים יחד. לאחר מכן אתייחס לאפשרויות אחרות לשילוב נשים בחופה. 

 

הפסק הרווח בנוגע לאפשרות שנשים יברכו את ברכת החתנים הוא שנשים אינן מוציאות את הציבור בברכות אלו. להבנת הסיבות לכך תוכלי לעיין בשתי תשובות שנכתבו באתר בעניין זה (לינק מצורף בהרחבות בהמשך). 

לגבי האפשרות לומר את הברכה באופן משותף  על ידי גבר ואשה, גם לפי מיעוט הפוסקים שנשים יכולות לברך בחופה, תהיה עדיין בעיה של אמירת ברכה לבטלה. ברגע שיש מי שכבר התמנה בכדי להוציא את הציבור ידי חובה, אין צורך במברכת (או מברך) נוספת ועל כן ברכה זו תיחשב ברכה לבטלה. ואמרו חכמים "כל המברך ברכה שאינה צריכה – עובר משום: "לא תשא [את שם ה' לשווא]" (מסכת ברכות דף לג ע"א) וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח רטו, ד). 

לגבי אפשרויות חלופיות לשילוב נשים בחופה למשל בדברים או ברכות בין שבע הברכות, ראי את תשובתה של הרבנית יעל שמעוני (לינק לתשובה בהרחבות למטה). 

הרב דוד סתיו והרב אברהם סתיו (תחומין לז, עמ' 192) שואלים האם יש מניעה ליצור הפסק בין הברכות כאשר יתכן וכל הברכות הם חטיבה אחת ויש לאמרם ברצף ללא הפסק. הם עונים שכל ברכה עומדת בפני עצמה ואין בעיה של הפסק. 

בנוסף הם שואלים האם יש בעיה ליצור הפסק בין ברכת הגפן, הברכה הראשונה משבע הברכות, לבין שתיית היין בסופן. ועונים שכל דבר הקשור לשמחת הנישואין כגון שירה ודברי ברכה, אינו הפסק (כמו בהפסק בסעודה בין ברכת הפת לאכילתה, כל הפסק שקשור לעניין הסעודה אינו נחשב הפסק). אך מכיון שהחתן והכלה הם השותים מכוס הברכה, עליהם להפסיק בדיבור בין תחילת הברכות לבין שתיית היין, אך אין מניעה שהאורחים יפסיקו בדיבורים הקשורים לחתונה והחתן והכלה ישמעו ללא דיבור. (אפשרות נוספת היא שהמברך או החתן והכלה עצמם יטעמו מן היין מיד אחרי ברכת הגפן ולאחר מכן ימשיכו בשאר הברכות). 

לסיכום,

אמנם הפסק הרווח היא שנשים לא יברכו בחופה, אני מזמינה אותך להסתכל על שילוב נשים בטקס בדרכים יצירתיות אחרות לא כ"אילוץ" אלא באופן אחר. תוכלי לראות את זה כשילוב מיוחד בין המסורת העתיקה שאנחנו נאחזים בה כדי להתחבר לשרשרת הארוכה של זוגות שהתחתנו לאורך הדורות כדת משה וישראל לבין ההתחדשות של הדור שלנו והרצון לתת ביטוי גם לנשים החשובות בחיינו בטקס שמהווה נקודת ההתחלה לדרך חדשה. 

לפי סיום רציתי לשתף אותך במחשבות שמלוות אותי על הנושא. אני מביאה את הדברים לא בסימן קריאה אלא כנקודה ששווה מחשבה. אנחנו מייחסים הרבה מאד חשיבות לחופה, ואכן היא מאד חשובה. כל זוג משתדל לעצב את החופה באופן שישקף את מי שהם ויביא לידי ביטוי את האנשים החשובים להם שילוו אותם בדרכם החדשה. יש לזכור, שעם כל החשיבות של הטקס עצמו כפתיחת התקופה החדשה בחייכם, זוהי רק ההתחלה והדרך שתעשו לאורך השנים היא החשובה באמת. כך שגם אם יש ויתורים מסויימים למען קיום החופה כהלכתה, וכמנהג אבותינו ואמותינו, אולי עדיף  להוריד מהמתח במקום הזה זה ולא לתת יותר מיקוד ממה שנחוץ מבין שאר ההתארגנויות החשובות של מקום המגורים והחלטות נוספות הקשורות לעתיד המשותף שלכם. 

מזל טוב!

הרבנית רחל וכטפוגל

 

הרחבות:

נשים מברכות בחופה

תשובתה של הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) – קישור 

תשובתה של הרבנית רחל וכטפוגל – קישור

אפשרויות חלופיות לשילוב נשים בחופה

תשובתה של הרבנית יעל שמעוני – קישור