שאלות על כיסוי ראש, מראית עין וברכות

שלום וברכה!

ראשית כל, ישר כח על הפרויקט המבורך. הפלטפורמה הזו מרגשת אותי עמוקות. תודה לכן 🙂

בעניין ברכות בגילוי הראש, מראית העין ו(ספק) "יוהרה" במצוות/ מנהגי חסידות:

שמתי לב שלעיתים קרובות כשאנשים חילוניים מברכים או משתתפים בתפילה חשוב להם להניח נקודתית כיפה על הראש, ומשם התגלגלתי לתשובה בעניין חבישת כיפה.

בתשובה ביחוה דעת ד, א פוסק הרב עובדיה יוסף כי הטעם המרכזי והמכריע לפיו יש טעם ללכת עם כיפה הוא חשש מראית העין, שמא יחשבו אדם דתי לאותם "חופשיים פורק עול תורה ומצוות", בלשונו. מצד הדין הוא מעלה כי העניין בכיסוי הראש הוא אך ורק מנהג חסידות. עם זאת, בסוף דבריו יוצר הרב חלוקה בין הסתובבות יומיומית ובין שעת תפילה, ברהמ"ז וק"ש. לשיטתו ראוי להקפיד יותר על כיסוי כל הראש במצבים האחרונים משום "היכון לקראת אלקיך ישראל".

על הדברים האלו תהיתי:

א. מהו מובנה של ההטעמה "היכון לקראת אלקיך ישראל" בחלוקה בין המצבים?

[על פניו, אם הטעם העיקרי לפסיקה הוא מראית העין, חשבתי לעצמי שמשתמעת מדבריו אחת משתי הבנות –

  1. יש עניין גדול יותר בקיום מנהג חסידות בסיטואציות שיש בהן בחינת דברים שבקדושה (ואז "היכון" הוא טעם נוסף למראית העין וכיסוי הראש הנקודתי מושתת על מנהג חסידות; כך יוצא כי יש מראית עין בהליכה ברחוב בראש גלוי, אבל בתפילה בחדרי חדרים מה שיביא לתפיסת "היכון" כגורם לכיסוי הראש הוא מנהג חסידי).
  1. ישנו חשש מראית העין גם לפני הקב"ה (והוא ה"היכון"), שזה מן הסתם דחוק לפני בוחן כליות ולב.

אשמח לכל תיקון בעניין הקריאות הללו כמובן]

 

ב. (שאלת המשך לשאלה 1, אבל לאו דווקא):

אין זה מוזר שכשהדבר נוגע למנהגי חסידות/ חומרות/ קיום מצוות נשיים יש מקום לדבר על מונחים כמו יוהרה אבל כשישנם אנשים שניתן להחיל עליהם את ההגדרה "מומר" חלילה, לא חוששים לספקות האלה? ושמא ישנו הבדל בין מנהג חסידות ובין עניינים אחרים?

ג. (שאלת המשך לקריאה 2, אבל לאו דווקא):

האם ישנו מקום לחוש למראית העין לפני הקב"ה? האם ישנן מצוות שמקיימים משום מראית העין גם בחדרי חדרים?

 

בתודה רבה,

מי יתן וה' יאיר עיניכן בתורה ותמצאו חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.

רוו נחת רוח ושמחה בכל פעלכן,

 

תשובה:

שלום לך,

שאלותיך מעידות עליך שאת מחפשת מידת אמת וניחנת בחשיבה חדה, ואינך חוששת לשאול ולתהות. אלו הן תכונות מופלאות.

שאלותיך מחברות בין הלכה פסוקה, מנהגי העם ושאלות השקפה. ננסה להפריד ביניהם מעט, על מנת לענות.                   

                                                                                                                                  

א. בשאלתך הראשונה שאלת על היחס בין כיסוי ראש בזמן תפילה, לבין הליכה עם כיפה.

ובכן, האמת היא שיש כאן שני דינים שונים.

ההליכה עם כיפה היא אכן דין קל בהרבה, מנהג חסידות שהתקבל, הממוקד בעיקר ב"נראות" כלפי חוץ. לעומת זאת, החובה לכיסוי הראש בתפילה היא דין קדום ומבוסס, המופיע לכל אורך שרשרת הפסיקה: מקורותיו בגמרא ובמסכת סופרים, נפסק להלכה ברמב"ם, הובא בשולחן ערוך ועוד. יש אמנם קשר בין שני הדינים, אולם הם עומדים כל אחד בפני עצמו.

לפיכך, החוזק של חיוב כיסוי הראש בתפילה אינו משום מראית עין או משום מידת חסידות, אלא כי זה חלק מהלכות תפילה. בכך מתיישבות שאלותיך הראשונות.

בהרחבה מפורט מנין שצריך לכסות את הראש בתפילה, מה היקף חיוב זה וכו'.

 

ב. שאלתך השניה היא למה לא חוששים ליוהרא בכך שאנשים שאינם מקפידים ילכו עם כיפה – וזאת בשונה מנשים שלגביהן כן חוששים.

חשש ליוהרא מתקיים אך ורק כאשר אדם מקיים דבר שאינו חייב בו, מנהג של יחידים. זוהי קטגוריה גמישה שהשתנתה במהלך הדורות, אולם המאפיין הקבוע שלה הוא שיוהרא קיימת רק בשעה שאדם עושה משהו שאינו מחויבות ציבורית כללית אלא נוהג מצומצם. במצב כזה, יש חשש שהאדם מציג את עצמו כראוי למדרגה גבוהה שאינה מדרגתו. 

בעניין נשים החשש ליוהרא נכתב ע"י הרמ"א בהקשר ליכולתן להתעטף בציצית, מצווה שאינן חייבות בה. 

אם כך, ההסבר לפער שתיארת הוא שבדבר בו כולם חייבים באופן אחיד ונרחב, כמו חבישת כיפה, אין חשש ליוהרא, בעוד שבדבר ממנו פטורים יש.

 

ג. שאלתך האחרונה היתה האם קיים מושג של מראית עין כלפי שמיא. זוהי שאלה שהתשובה אליה אינה מסקנה הלכתית חד משמעית, אלא עניין של השקפה ותפיסת עולם. 

שאלת כך: "האם ישנו מקום לחוש למראית העין לפני הקב"ה? האם ישנן מצוות שמקיימים משום מראית העין גם בחדרי חדרים?"

אלו שתי שאלות שונות. נפתח בשאלה השניה: אכן, קיים כלל לפיו "כל דבר שאסרו חכמים משום מראית העין – אפילו בחדרי חדרים אסור". המשמעות היא שאכן, מה שנאסר משום מראית עין הוא אסור תמיד ובכל מקום. הסיבה לכך היא שיש צורך בהגדרות ברורות, ואין לצפות מאדם להצליח לשמור על איסור שקיים רק לפעמים.

לעומת זאת, לגבי שאלתך האם ישנו מקום לחוש למראית העין לפני הקב"ה – אם הכוונה היא שנחשוש למראית העין של הקב"ה כביכול – הרי התשובה שלילית. המושג של מראית עין מבוסס על כך שאנשים עלולים לטעות ולפרש באופן שגוי את מה שהם רואים, וזה חשש שכמובן אינו שייך בקב"ה. 

אולם, יש פן מסוים של המושג "מראית עין" שקיים גם למול הקב"ה. כשמקפידים על אותו דבר שנאסר משום מראית העין בחדרי החדרים, זה קשור גם לתפיסה העצמית של האדם, להתבוננות על עצמנו. אני צריכה לחשוש גם למראית העין שלי כלפי עצמי, וגם כשאני לבדי. העמידה בנורמות ההלכתיות שקיבלתי על עצמי מחייבת אותי הן בהיותי בחברה והן בהיותי לבד, כי אני תמיד מול הקב"ה שמחויבותי היא כלפיו. 

 

לסיכום, הנושא של כיסוי ראש אכן מצוי על תפר שבין העולם של "בין אדם למקום", עולם התפילה והיחס אל השכינה המלווה אותנו, לבין העולם החברתי בו כולנו מסמנים ומסומנים על ידי סביבתנו. לא פשוט למצוא את האבחנה בין זה לזה, ולשמור על האיזון בין המישורים. אם לאחר תשובה זו את רוצה להמשיך ולברר את העניין את מוזמנת בשמחה.

 

שלומית

 

הרבנית שלומית פימיאנטה היא ר"מית במדרשת עין הנציב עמיתה בתכנית להכשרת מורות הלכה בעין הנצי"ב, מורה לגמרא והלכה בתיכון פלך בזכרון יעקב ומלמדת תורה במסגרות שונות בקהילה.

 

הרחבה:

חיוב כיסוי ראש בתפילה

המקור העיקרי לעניין כיסוי הראש, הן בשעת תפילה והן באופן כללי, הוא ממסכת שבת, בתוך רצף של דברי אמוראים המספרים על מנהגים טובים שהם נוהגים בהם: "אמר רב הונא בריה דרב יהושע: תיתי לי דלא סגינא ארבע אמות בגילוי הראש" (שבת קיח:). 

במסכת ברכות, בתוך רצף פעולות הקימה בבוקר, מוצמדות ברכות השחר לכל פעולת התארגנות שהאדם מבצע, ובתוכן: "כי פריס סודרא על רישיה, לימא: ברוך עוטר ישראל בתפארה" (ברכות ס:). מכאן עולה שאין כיסוי הראש רק מנהג פרטי של יחידים, אלא חלק מהנורמה.

במסכת סופרים (מימי הגאונים) חיוב כיסוי הראש דווקא בשעת תפילה כבר מנוסח באופן מחייב: "פוחח הנראין כרעיו או בגדיו פרומים, או מי שראשו מגולה – פורס על שמע; ויש אומרים: בכרעיו נראין או בגדיו פרומים פורס על שמע, אבל בראשו מגולה אינו רשאי להוציא הזכרה מפיו" (מסכת סופרים פרק י"ד הלכה י"ב). המונח "להוציא הזכרה" משמעותו לומר את שם ה' – כלומר לברך כל ברכה שהיא. מסכת סופרים אינה חלק מהמשנה או מהגמרא ואינה מקור המחייב מבחינה הלכתית בהכרח, אבל ההלכה הזו מעידה על הנורמה המושרשת מדורות לכסות את הראש כתנאי לתפילה ולברכה, ועל הגדרת אדם גלוי-ראש כ"פוחח". 

החיוב לכסות את הראש בתפילה נפסק להלכה במשנה תורה של הרמב"ם: 

שְׁמוֹנָה דְּבָרִים צָרִיךְ הַמִּתְפַּלֵּל לְהִזָּהֵר בָּהֶן וְלַעֲשׂוֹתָן. .. וְאֵלּוּ הֵן: עֲמִידָה. וְנֹכַח הַמִּקְדָּשׁ. וְתִקּוּן הַגּוּף. וְתִקּוּן הַמַּלְבּוּשִׁים. וְתִקּוּן הַמָּקוֹם. וְהַשְׁוָיַת הַקּוֹל. וְהַכְּרִיעָה. וְהִשְׁתַּחֲוָיָה… תִּקּוּן הַמַּלְבּוּשִׁים כֵּיצַד. מְתַקֵּן מַלְבּוּשָׁיו תְּחִלָּה וּמְצַיֵּן עַצְמוֹ וּמְהַדֵּר שֶׁנֶּאֱמַר הִשְׁתַּחֲווּ לַה׳‎ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ. וְלֹא יַעֲמֹד בִּתְפִלָּה בַּאֲפוּנְדָתוֹ, וְלֹא בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה, וְלֹא בְּרַגְלַיִם מְגֻלּוֹת… 

(הלכות תפילה ונשיאת כפיים פרק ה' הלכה ה')

רבינו ירוחם (מגדולי הראשונים, חי בצרפת ובספרד בראשית המאה ה14) פסק באופן אף רחב יותר, בהתאם לנאמר במסכת סופרים לעיל: "אסור לברך בגילוי הראש" (מובא בבית-יוסף או"ח קפ"ג). פוסקים נוספים בתקופת הראשונים דנו בהיקף דין זה, וחלקם התירו ברכות בגילוי ראש בסיטואציות מסוימות – זאת בהתאם למצבים המובאים במסכת ברכות. (כמה לפרט פה?)

אולם, גם לדעות שאינן מרחיבות את חיוב כיסוי הראש לכל ברכה שהיא, מוסכם כי בתפילת עמידה יש צורך בכיסוי ראש. חיוב זה נפסק להלכה בטור:

בגדיו כיצד:… אסור להתפלל עד שיכסה את ליבו… ויכסה ראשו" (אורח חיים סימן צ"א)

וכן בשולחן-ערוך בהלכות תפילה:

יש אומרים שאסור להוציא הזכרה מפיו בראש מגולה ויש אומרים שיש למחות שלא ליכנס בבית הכנסת בגלוי הראש: 

כובעים הקלועים מקש חשיבא כסוי אבל הנחת יד על הראש לא חשיבא כסוי ואם אחר מניח ידו על ראשו של זה משמע דחשיבא כסוי:

לא יעמוד באפונדתו [לבוש תחתון] ולא בראש מגולה…

(אורח חיים סימן צ"א)

וכן לגבי ברכה לפני אכילה (אורח חיים סימן ר"ו  סעיף ג') וברכת המזון (בבית-יוסף, אורח חיים סימן קפ"ג סעיף ט').

הפסיקה היא שכיסוי הראש אינו מעכב את התפילה והברכה, כלומר מי שבירך או התפלל בגילוי ראש יצא ידי חובה. כמו כן, קיימת מחלוקת על היקף החיוב (האם רק בתפילת עמידה או בכל "הזכרת שם", האם גם לנשים נשואות או רווקות וכדומה) אולם המסורת המרכזית של ההלכה חייבה את כיסוי הראש. 

 

הנימוק משום "הכון לקראת א-להיך ישראל" מקורו בגמרא במסכת שבת (ט:) שם הוא מתייחס לחובה לחגור חגורה לצורך תפילה. המשמעות כפי שהובנה לאורך הדורות על ידי הפוסקים היא חובה כללית של הכנת הגוף לפני תפילה, כך שהאדם יהיה במצב ראוי לסיטואציה המכובדת של פנייה אל בוראו.

כפי שניסח זאת הרב גאנצפריד בקיצור שולחן ערוך: 

כְּתִיב, הִכּוֹן לִקְרַאת אֱ – לֹהֶיךָ יִשְֹרָאֵל, פֵּרוּשׁ שֶׁיָּכִין אֶת עַצְמוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁיַּלְבִּישׁ אֶת עַצְמוֹ בְּמַלְבּוּשֵׁי כָבוֹד כְּשֶׁהוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל כְּמִי שֶׁהוֹלֵךְ לִפְנֵי שַׂר נִכְבָּד. וַאֲפִלּוּ אִם מִתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ בִּיחִידוּת יַלְבִּישׁ אֶת עַצְמוֹ כָּרָאוּי. וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לֵילֵךְ בַּחֲגוֹרָה, אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיַּחְגֹּר אֶת עַצְמוֹ.

קיצור שלחן ערוך י״ב:א׳

בחובה זו כלולים גם הבגדים, גם כיסוי הראש, גם התפנות לפני התפילה וגם נטילת הידיים. 

המשמעות היא ש"הכון לקראת א-להיך ישראל" הוא נימוק לכיסוי הראש דווקא בשעת תפילה, כחלק מהתכוננות כללית לתפילה, ולא קשור לכיסוי ראש בשאר הזמן. 



חיוב כיסוי ראש באופן כללי

האיזכור התלמודי למנהג כיסוי הראש מופיע במסכת קידושין (לא.):

אמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה, שנא' (ישעיהו ו, ג) מלא כל הארץ כבודו. רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי .

כפי שניתן לראות, הנימוק למנהג הוא הכרת האדם בשכינה, בנוכחות האלוהית שמלווה אותו ויש לכבדה (סיפור המעלה את אותו הנימוק מופיע גם בשבת קנו.). ממקומות נוספים בגמרא עולה כי כיסוי ראש מבטא כבוד לסיטואציה משמעותית או לבני אדם חשובים.

ראשונים רבים דנו בשאלה האם כיסוי הראש הינו מנהג המחייב תלמידי חכמים בלבד, או כל אדם. הרמב"ם עולה כי ההליכה תמיד בראש מכוסה היא צפיה מתלמידי החכמים: "צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן: לא יתבזו, ולא יגלו ראשן ולא גופן" (דעות פרק ה). 

לעומת זאת, גם בטור וגם בשולחן ערוך המנהג כבר מובא כנורמה המצופה מכל אדם: "ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ב', סעיף ו'). יש לציין כי אין כאן לשון "איסור" או "מצוה", אלא גדר של התנהגות ראויה. היו מהפוסקים שהתירו הליכה ללא כיפה אם יש בכך צורך או במצב של הפסד גדול, ודייקו כי למרות התקבלות המנהג הוא עדיין אינו חובה גמורה.

מסכם זאת הרב מלמד:

מבחינת ההלכה, חבישת הכיפה התחילה כמנהג חסידות, שחלק מהחכמים הקפידו שלא ללכת ארבע אמות ללא כיסוי ראש, כדי להתעורר ליראת שמיים. במשך הזמן התפשט המנהג בכל ישראל, עד שיצא מגדר מנהג חסידות והפך להיות מנהג מחייב, שלא לילך יותר מד' אמות ללא כיסוי ראש. ומנהג חסידות שלא לילך אפילו פחות מארבע אמות בלי כיפה 

(פניני הלכה, הלכות כיפה א').

 

מראית עין

רבים משתמשים במונח "מראית העין" כדי לתאר התנהגות שנצרכת כלפי חוץ לעניין השיוך החברתי של אדם או הצהרתו על אמונתו ברבים, ולכן מנמקים כך את ההליכה עם כיפה, אולם מיד נראה כי מבחינת ההלכה זו אינה ההגדרה המדוייקת של "מראית עין".

המושג של "מראית העין" מתייחס למצבים בהם ישנו איסור ממשי ונגזרה גזירת חכמים על מנת להרחיק את האדם מלהיראות כעובר על האיסור. למשל, איסור לבשל בשר בנוזל שקדים הנראה כמו חלב, אלא אם כן נעשתה פעולה (הנחת שקדים בתוך הנוזל) על מנת שיכירו בו שאינו חלב (הרמ"א ביורה דעה, פ"ז, ג').

המקור בתורה לצורך להיזהר ממראית העין הוא בפסוק "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר לב, כב) שממנו נלמדים דינים נוספים הקשורים לנושא החשד וההימנעות ממנו.

הגבלה מסוג זה נאסרה -בחלק מהמצבים – גם בצנעא. לדעת האמורא רב, זהו כלל גורף: "אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין – אפילו בחדרי חדרים אסור" (ביצה ט.) אך ממקומות אחרים ניתן לראות מקרים רבים בהם דבר אסור בפרהסיה משום מראית העין אבל אינו אסור במרחב הפרטי. 

הראשונים נחלקו בהגדרות איסור מראית העין, והאם ההלכה היא כדברי רב; למשל, התוספות (כתובות ס. ד"ה ממעכן) הציעו חלוקה לפיה כאשר האיסור המקורי הוא מדאורייתא – אז מראית העין אסורה גם בחדרי חדרים; ולעומת זאת, אם האיסור המקורי ממנו מנסים להתרחק הוא מדרבנן, אז מראית העין שלו לא תהיה אסורה בחדרי חדרים.

מהבירור עד כה עולה כי "מראין עין" אינו ממש הסיבה להליכה עם כיפה, לא בציבור ולא בחדרי חדרים, לא בשעת תפילה ולא בשאר הזמן. 

ההליכה עם כיפה כל הזמן נובעת מהתקבלות המנהג המבטא כבוד כלפי השכינה; התפילה בראש מכוסה היא חלק מחובת ההתכוננות לתפילה והעמידה המכובדת לפני הבורא.

 

יוהרא

המושג "מיחזי כיוהרא" מתייחס להתנהגות שמציבה את האדם בעיני רואיו בדרגה שאינה דרגתו האמיתית.

בהלכה ישנן נורמות המצופות מכל אדם, וישנן דרגות אשר באופן מוצהר אינן ציפייה כללית אלא הידור למעטים. במקרים מסוימים נקבע בהלכה שאדם אינו שייך תמיד לקבוצה המצומצמת ממנה מצופה להקפיד יותר, ימנע מהקפדה. זאת על מנת שלא ירכוש לעצמו תדמית חברתית שקרית, או כדי לא ליצור נורמה חברתית שרבים יתקשו לעמוד בה.

למשל, המשנה בברכות פוטרת חתן מקריאת שמע בליל כלולותיו, אבל מתואר כי רבן גמליאל התעקש שהוא עצמו אינו "מבטל עול מלכות שמיים אפילו שעה אחת". על כך מובאת מחלוקת – האם כל אדם רשאי להחמיר על עצמו: 

חתן אם רוצה לקרוא קריאת שמע לילה הראשון קורא. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול.

(ברכות טז:)

המחלוקות מי רשאי לקחת על עצמו התנהגות של תלמיד חכם מצויות במקומות רבים נוספים בגמרא, למשל לגבי החצנת האבל על החורבן (בבא קמא נט:); לגבי התנענות כשהגשמים מאחרים לבוא (תענית י:) עשיית מלאכה בתשעה באב (ברכות יז: ) ועוד.

 

בנוסף, כאשר נמצאים עם אדם שאינו נוהג בהידור מסויים, יש להימנע מלנהוג בפניו באופן המהודר. כפי שהסביר זאת המאירי:

דבר שהיתרו פשוט, ורצה אחד להחמיר על עצמו, אין ראוי לו לעשות כן לפני גדול ממנו בחכמה בשעה שזה הגדול נוהג בו היתר. שזה מראה גדולתו לפניו, וכמתחסד ביתר… ואם היה נודע בחסידות ובשלמות כוונות הרי זה עושה, ואין כאן משום יוהרא

(המאירי על בבא קמא פא: )

 

לגבי חשש יוהרא בקיום מצוות של נשים, הוא הובא ספציפית בנוגע למצוות ציצית. זוהי מצווה שהוכרע כי נשים פטורות ממנה, אבל לכאורה יכולות לקיימה רשות כמו כל המצוות האחרות שמהן הן פטורות (למשל נטילת לולב, עלייה לרגל ועוד). כך פסקו הרמב"ם והשו"ע, וכן ההלכה. יחד עם זאת, ישנה מסורת לפיה דווקא לא ראוי שנשים יתעטפו בציצית בציבור, במיוחד במקומות בהם גברים אינם יודעים לקשור ציצית היטב או אינם מקפידים על כך.

 

למשל כתב המהרי"ל:  

אמר מהר"י סג"ל במקום שיש איש יודע לתקן ציציות אל תתקנם האשה. ואמר דלא נהירא בעיניו מה שיש נשים מכניסות עצמן לחיוב ציצית. ושאלו לו מפני מה אינו מוחה ביד הרבנית מ' ברונא בעירו שהניחה בכל עת טלית קטן. והשיב שמא אינה מקשבת לי, ועל כה"ג אמר מוטב יהו שוגגין ואל יהו מזידין..

(המהרי"ל, מנהגים והלכות ציצית ותפילין).

 

בהמשך לכך, על דברי השולחן-ערוך שנשים יכולות להתעטף בציצית למרות שאינן חייבות, הגיה הרמ"א:

ומכל מקום, אם רוצים לעטפו ולברך עליו – הרשות בידם, כמו בשאר מצות עשה שהזמן גרמא [תוס' והרא"ש והר"ן פ"ב דר"ה ופ"ק דקידושין], אך מחזי כיוהרא, לכן אין להן ללבוש ציצית, הואיל ואינו חובת גברא [אגור סי' כ"ז] פירוש – אינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית. 

(שו"ע אורח חיים סימן י"ז סעיף ב')

 

המנהג כיום הוא אכן שנשים לא מתעטפות בציצית, אך אין עליהן איסור לעשות כן בצנעא. כפי שפסק הרב מלמד:

ונשים שרוצות להתעטף בטלית, רשאיות לעשות כן בצינעה, ולמנהג אשכנז יברכו ולמנהג ספרד לא יברכו.

(פניני הלכה, הלכות ציצית)

 

כלומר, באופן ספציפי למצוות ציצית ראוי שנשים לא יתעטפו בה בפרהסיה, מכיוון שלא לכל גבר יש ציצית וזה נחשב כיוהרא לקחת על עצמן דבר ששייך לאליטה של הקפדה הלכתית. 

אין זו אמירה גורפת על כלל קיום המצוות של נשים, לא בפרהסיה ובוודאי לא בצנעא.

 

יש לי שאלה

הפנייה ל"משיבת נפש" יכולה להיות אנונימית, עם זאת כל פרט שתבחרו לשתף יעזור לנו בדיוק התשובה והתאמתה אליך אישית. השאלות והתשובות יפורסמו באתר ללא פרטים מזהים ובמידת הצורך ישונו פרטי בגוף השאלה כדי להגן על צנעת הפרט.

בשל השאלות הרבות המופנות אל הרבניות אנו ממליצים להתאזר בסבלנות בהמתנה לתשובה. אם יש צורך במענה דחוף אנא ציינו זאת בפנייתכן. זמן המענה הרגיל הוא כדבועיים.
לתשומת לבכם, השאלות מגיעות למנהלות האתר, ומועברות למשיבות השונות בהתאם לתחומי העניין והפניות. אם ברצונכם להפנות שאלה לרבנית מסוימת אנא ציינו זאת בגוף השאלה.
עצם שליחת השאלה מהווה הסכמה לתנאים אלו.

תשובות הרבניות לשאלותיכם יתקבלו באמצעות הדואר האלקטרוני, אנא הקפידו לציין כתובת דואר אלקטרוני תקינה.