האם יש רבנים שבאמת פוסקים או מפרשים את העובדה שיש רוחות ושדים אמיתיים כמו לילית והשדה נעמה ולוציפר? והאם זה נכון לחשוב שכל הדברים הללו אמיתיים על ידי פסוק אחד או שניים? ואם כן, יש מקרים בהיסטוריה היהודית או הנוצרית למשל שמראים לנו הוכחות חותכות לכך שהם קיימים? ובנוסף האם החשש מזוגות- שעשיית מעשה כלשהו במספר זוגי יכול לגרום לקללה או כישוף ע"י לוציפר? והאם יש קמעות כלשהם נגד כל זה או שזה נחשב לעבודה זרה? וגם אם כן למה יש רבנים שמפרשים את כל זה בכלל ולא ציינו את העובדה שזו היא עבודה זרה?

תשובה:

שלום שירי ותודה על השאלה המאתגרת.

התלמוד אכן מלא בסיפורים על שדים ומזיקין שונים ומשונים. חז"ל חיו בתחושה שהעולם מלא בכוחות מסתוריים ובלתי נראים המקיפים אותנו תמיד – "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך". המציאות התודעתית של הקדמונים הייתה מאוכלסת ביצורים על-טבעיים, בין אם אלה מלאכים, רוחות או שדים. הם ניסו לתת שמות לכל אותם כוחות המניעים את העלילה הנסתרת של החיים, הם ביקשו לאחוז במה שמבהיל ומפתיע ומותיר את בני האדם פגיעים וחסרי אונים. הם לא הבינו למה אדם בריא פתאום נופל ומת? מה המשמעות של אדם שמשתגע? למה נשים מפילות את עובריהן ולמה תינוקות קטנים מתים בעריסה? ואפילו – למה מרגישים מחנק בהתקהלויות ולמה הבגדים החדשים נשחקים ומתבלים? על כל אלו הם ענו לעצמם שיש סוגים שונים של "מזיקין" שמסתובבים בעולם, מתחככים בנו, מקנאים בנו, מסכנים אותנו. השדים היו למעשה התגלמות הפחדים והדמיונות האנושיים. ומתי הפחדים שלנו צפים ומאיימים? לרוב כשאנחנו נמצאים באפילה ובבדידות, בעיקר בלילות חשוכים בלי ירח, בעיקר כשישנים לבד בבית או מהלכים במקומות חרבים ואפלוליים. שם הדמיון עובד שעות נוספות ואלה בדיוק המקומות בהם פוגשים בשדים (ברכות ג ע"א, פסחים קיא ע"א) לעומת זאת כשאנשים הולכים יחד נוצרת תחושת מוגנות, הגורמת לשדים להסתלק – "לאחד נראה ומזיק, לשנים נראה ואינו מזיק, לשלושה אינו נראה כל עיקר". (ברכות מג, ע"א)

במקומות מסוימים התלמוד לא רק מכיר במציאותם של שדים, אלא גם מעניק להם שמות ומאפיינים ואפילו קשרי משפחה. הזכרת בשאלתך את לוציפר, אז הוא דווקא שייך למיתולוגיה הנוצרית ולא מוכר במקורות היהודיים, אך התלמוד כן מזכיר שדים ושדות בעלי מאפיינים ספציפיים כמו אשמדאי, סמאל, לילית, שברירי, קטב מרירי ואחרים.

מוזכרות גם דרכי התמודדות כנגד שדים – כל מיני לחשים וקמעות, המעניקים לאדם תחושה שהוא אינו חסר-אונים לחלוטין, אלא יש לו הגנה כלשהי מול המסתורי, האפל והלא-נודע. למשל, הגמרא מתירה לצאת בשבת לרשות הרבים עם "קמע מומחה", שכבר הועיל שלוש פעמים (שבת סא, ע"א). לכאורה נראה שחכמי התלמוד האמינו שזה אכן משפיע עד כדי ביטול איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת. השאלה באיזו דרך זה משפיע. האם ברמה "רפואית" על פי ההבנה המדעית של זמנם, או ברמה "פסיכולוגית", כאשר אדם מרגיש שמור, הנפש משפיעה על בריאות הגוף.

הזכרת את החשש מעשיית מעשים זוגיים שיגרמו להיזק של שדים הממונים לכאורה על הכפילות. בסופו של דבר אמונה זו עברה מן העולם ולא התקבלה בעולם ההלכה, אך מעניין לראות כי היו שפירשוה מסיבה תיאולוגית (אמונית), כדי להרחיק מהאמונה בשניות. היהדות היא דת מונותאיסטית, כלומר מאמינה באל אחד שהוא סיבת הכל. לעומתה היו דתות גנוסטיות שהאמינו ב"שניות" – אל טוב ואל רע, אל האור ואל החושך, חלוקה ומאבק בין שני כוחות בוראים. חכמים רצו להרחיק את האדם מפולחני השניות שחילקו את העולם, לכן הזהירו מהתנהלות כפולה ורק תלו זאת באמונות העממיות בשדים.

בכל אופן, בהקשר זה מופיע בתלמוד משפט שהוא מפתח בעיני להבנה הפסיכולוגית שאני מנסה להציע – "כללא דמילתא: כל דקפיד קפדי בהדיה ודלא קפיד לא קפדי בהדיה" (פסחים קיט, ע"ב), כלומר – הכלל לגבי כל האמונות העממיות הוא שמי שמקפיד, כלומר מפחד מהם – יש להן השפעה עליו, ומי שלא מאמין בהן – אין להם השפעה עליו. במילים אחרות – מי שנותן לפחד ולדמיונות להיכנס לתוכו – חי בפחד, ומי שלא מזמין אותם לעולמו – הם לא ינכחו בו.

במהלך הדורות היו רבים מחכמי ישראל שהאמינו בצורה כלשהי בישויות נסתרות, אך הרמב"ם ידוע בכך שהציג מונותאיזם צרוף שבו אין מקום לשום ישות מלבד ה' יתברך. הוא ראה בכל מיני האמונות העממיות, הנחשים והלחשים, שטות גמורה שהגיעה מאומות העולם ואחריה נמשכים רק הטפשים, ולשיטתו המנהגים הנגזרים מאמונות אלו אסורים משום חוקות הגויים ועבודה זרה: 

ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", ונאמר "כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו'. (הלכות עבודה זרה יא, הלכה טז)

בעקבות הרמב"ם החל זרם רציונליסטי שמבטל ושולל את האמונות בשדים, ואת כל סיפורי השדים בתלמוד נטה להסביר באופן של משלים ורעיונות. כך למשל מסביר המאירי בפירושו למסכת אבות שה"מזיקין" שנבראו בערב שבת – זהו היצר הרע.

בשם הרבי מקוצק ראיתי אמירה נפלאה, שבעבר אכן היו שדים כפי שעולה מן המקורות שסקרנו, אך ברגע שהרמב"ם פסק שאין שדים, מיד הם התבטלו מן העולם: "גם תירץ הרמב"ם שכתב שאין מצויים שדים, והלא בגמרא נמצא הרבה. ואמר כי מקודם היה, ואחרי שפסק הרמב"ם שאין מצויים, גם בשמים פסקו הכי ולכן עכשיו אין בנמצא" (אמת ואמונה, תש"ג)

זו אמירה שממבט ראשון נראית קצת מחוייכת, אך למעשה היא עמוקה מאד. במילים אחרות הוא אומר שפוסק ההלכה מכונן את המציאות, מגדיר ומנסח אותה, ואז מן השמים נענים לו ומסדרים אותה בהתאם. כלומר שאלת השדים היא לא באמת שאלה במציאות, אלא שאלה בפרשנות המציאות והמשגתה, ובעולם בו הוחלט מושגית שאין שדים, ממילא קיומם מתבטל. ייתכן כי זה ניסוח יותר חזק לרעיון ש"מי שלא מקפיד – לא מקפידים עליו".

לסיכום, אחזור לשאלות שלך –

האם יש רבנים לאורך הדורות שהאמינו בשדים ובכוחות נסתרים? – אכן.

האם יש לכך הוכחות? – לא, וככל שהמדע מתקדם ויש לנו יותר כלים להסביר את העולם, יש פחות צורך בהסברי ה"שדים".

חשש הזוגות? – בטל מן העולם מבחינה הלכתית ואם רוצים ניתן להסבירו מבחינה תיאולוגית (אמונית).

קמעות? – מותרים, אם זה מרגיע את מי שמאמין בהם.

מאחלת לך בהצלחה בבניית דרכך האמונית, שתחושי מוגנת ושמורה ותאמיני בקב"ה כמקור הכל – "אֹמַר לַה' מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ" וממילא "לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ".

תמר