האם כיום נשים יכולות להעיד בבית הדין? הן הרי בוודאי אמינות
האם יש בעיה עם עדות של אשה ואם כן מדוע ?נשים הרי בוודאי שלא פחות אמינות? ומה קורה כיום בפועל עם ענין זה?
תשובה
שלום לך,
שאלתך אכן מעסיקה בימינו נשים ואנשים רבים, וההנחה הסמויה, כי נשים "פחות אמינות" גורמת לחוסר נחת גדול. נשאלת השאלה, האם זו סיבת ההימנעות מעדות נשים, והאם מדובר באיסור.
עדות נשים – פטור או פסול
בעניין עדות נשים, למדו חז"ל, כי היא אינה חלק ממערכת המשפט. הפסוקים שניתן לתלות בהם לימוד זה כתובים כולם בלשון זכר, והם: "עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר" (דברים י"ט, ט"ו),"ויִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה…" (במדבר י"א כ"ו), "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב…" (דברים י"ט, י"ז). הפסוק הראשון דן בעדים, השני בסנהדרין, והאחרון בבעלי דין, אולם בניגוד לפשט הפסוק, הוא נדרש ע"י חז"ל על העדים דווקא. יש לציין, כי מן הבבלי אין אמירה חד משמעית, שיש בכך איסור, אלא רק במשפט בני נח (סנהדרין נ"ז, ע"ב).
לשון הגמרא (שבועות ל, ע"א) מחלקת בין שלוש קבוצות שונות של אלה שאינם מעידים: נשים, קרובים ופסולים. כלומר- נשים אינן שייכות לקטגוריות הפסולים או הקרובים, אלא מהוות תחום נפרד בפני עצמו, זאת אומרת שאינן פסולות מעצם מהותן כקרובים, או מצד מידותיהן השליליות, כפסולים (למשל גזלנים, סוחרי פירות שביעית ומפריחי יונים). מכך משמע, שבעוד שכלפי הקרובים או הפסולים קיים חשש לעדות שקר או להטיית הדין, אין זה כך ביחס לאשה, שכן היא אינה חשודה כרשעית, או כחסרת אמינות, אלא פטורה מן החיוב להעיד ככל מצוות עשה שהזמן גרמה (מלכי בקודש ח"ד, עמ' ק"ז), ואף כאשר אין סומכים על נאמנותן של נשים, אין זה משום תכונותיהן, אלא בשל חוסר בקיאותן בהלכה וידיעותיהן המוגבלות, בעקבות הזנחת חינוכן, אולם אין זה מובנה בטבען ( מלכי בקודש, ח"ב), כלומר- המציאות החברתית, הביאה להדרת הנשים אף מבתי המשפט. גם בעל חמדת שלמה סבור, כי מהתורה נשים כשרות לדון, וחכמים אסרו עליהן מחמת אי ההסתברות לידיעתן את הדינים. ביסוס לטענה זו מצוי גם במשנת ראש השנה (פ"א מ"ח), המחלקת בפירוש בין הפסולים ובין הנשים.
יחד עם זאת, רבים מן המפרשים מעתיקים את המינוח של פסול גם כלפי נשים, למשל רש"י, רמב"ן ורשב"א השתמשו במינוחים: 'פסולות', 'אינן כשרות', או 'אינן ראויות להעיד ולדון'. ורמב"ם כתב בהלכות עדות (פ"ט, ה"ב- ה"ג) כי נשים פסולות לעדות מן התורה, (משום שנקט הכתוב לשון זכר- 'שני האנשים'). השו"ע כתב בהלכות עדות (חו"מ, סי' ל"ה, סי"ד): 'אשה פסולה', ובהלכות דיינים (חו"מ סי' ז ס"ד) כתב כי אשה פסולה לדון, אך בשני המקומות לא כתב מה מקור הפסול, יתר על כן, בסי' י"ז ס"ט כתב השו"ע: כל הפסולים להעיד מחמת קורבה או מחמת עבירה, פסולים לדון, ומשמע מדבריו, שנשים כלולות בקטגוריה נפרדת משל עצמן, שלא כשאר הפסולים (כפי שאכן כתב בס"ד). גם החת"ס (שבועות ל', ע"א) מצטט את הרי"ף בעניין אי שייכותן של נשים לעדות כמצוות עשה שהזמן גרמה, ומדגיש שהן פטורות אך אינן פסולות. זהו כוון שלישי בהסבר אי שייכותן של נשים להעיד בבתי הדין, המדגיש את הפטור מחובת עדות, אך אינו נוגע באיסור להעיד.
שמירה על כבוד הנשים ושינוי המציאות הכלכלית
בבסיס הדברים מונחת הנחת היסוד שנשים אינן נוהגות להופיע בבתי הדין, נמנעות מלמסור עדות, ובאופן קיצוני, אף אינן תובעות את שלהן בבתי דין משום שיש בכך פגיעה קשה בכבודן. במציאות כזו זימון נשים לבית הדין הוא ביזיון גדול, מן הטעם של 'כל כבודה בת מלך פנימה', ויותר מכך- זהו ביזיון לבעלה. פועל יוצא מן המציאות החברתית המתוארת, הוא האיסור המובן לנשים להעיד ולדון, בהיותן מנותקות לחלוטין מהוויות העולם, ובפרט מן ההתנהלות התקיפה בבתי הדין.
וראיה לדבר מן המשנה (ב"ק, פ"א, מ"ג). לכאורה, מכלילה המשנה את הנשים כחלק מן המערכת הכלכלית- המשפטית: "שום כסף ושוה כסף בפני בית דין ועל פי עדים בני חורין בני ברית והנשים בכלל הנזק והניזק והמזיק בתשלומין", אולם על פי המשתמע מן ההמשך, הקביעה אינה גורפת- "העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין "(ב"ק, פ"ח, מ"ד), נשים נשואות לא נתבעו על נזקיהן בבתי הדין, בשל אי היותן יישות ממונית, וזאת מלבד הסיבה שמיעטו לצאת מבתיהן (רמב"ם אישות פי"ג הי"א). הטעם לפטור הנשואות מעדות הוא היותן נתונות תחת רשות בעליהן, ושאינן מהוות יישות עצמאית, ועל כן אין לשעבדן לרשות אחרת. טעם נוסף הוא, שאין לאשה ממון או נכסים פרטיים, כפי שפסק רבנו גרשום מ"ה.
ואעפ"כ מצינו מספר מקרים שבהם נשים חכמות או בעלות מעמד חברתי גבוה ניגשו לבית הדין, תבעו את שלהן, ואף התווכחו עם הדיינים או ביזו אותם על פסק דינם, וכן מצינו עדות נשים במקום שאין עדים אחרים, מכח תקנת קדמונים (שולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות סימן לה סעיף יד), זימון נשים לבתי הדין, כשהן עוסקות במשא ומתן, מקח וממכר(תשובת רב שרירא גאון), אך תוך הקפדה על כבודן וצניעותן. הדבר נוגע הן לפנויות והן לנשואות.
קיום הנוהג כפשוטו, ולפיו נשים בכללן אינן נשבעות בבית הדין (אף כבעלות דין!), הביא למקרים שונים של ניצול ההלכה ע"י בעלי חוב המתחמקים מתשלום, או אף שותפים לעסקים שגזלו את שותפיהם, אלה העבירו את נכסיהם לרשות נשותיהם, מתוך בטחון שהן חסינות ממתן עדות. (ראי למשל- שו"ת הריטב"א, סי' קל"ט), אך במציאות חברתית וכלכלית, שבה הנשים שותפות לפעילות הכלכלית והעסקית, נשים זומנו לבתי הדין להעיד, בניגוד לפשט הגמרא. בפועל, שינויים חברתיים הכתיבו שינויים הלכתיים. נשים נתבעו לדין או נדרשו להעיד במקרים שונים. יוצא מן האמור- שעל אף הקביעה הנחרצת, נשים הופיעו בבתי הדין אם מרצונן ואם בכפיה, ועדותן נחשבה כעדות כשרה.
סיכום
בסיכום הדברים- שני הנימוקים המונעים מנשים להעיד (במידה ואכן מדובר באיסור), נובעים למעשה משתי גישות הפכיות, מחד גיסא בהשוואתן לפסולים להעיד כגזלן או כמשחק בקוביה, ומאידך גיסא בהשוואתן לפטורים מעדות ומדין כמלך (סנהדרין י"ח, ע"א), כהן גדול ות"ח. שני הנימוקים נובעים ממצב סוציולוגי, תרבותי וחברתי, שהיה קיים בישראל ובאומות העולם, ונראה כי הרחקת הנשים מן המערכת המשפטית היה מובן והגיוני.
ניתן לאמר, כי עיקר ההנמקה לאיסור על נשים להעיד, נובע בעיקרו ממוסכמות חברתיות, מהן מושפעות הסיבות ההלכתיות הפורמליות. עצם העובדה כי עדות נשים קבילה במקרים שונים ובתחומי הלכה שונים , מלמד שאין פסול באמינותה הבסיסית, וקבלת עדות נשים הכרחית לצורך קיום מערכת משפטית תקינה, השואפת לדין צודק, ושואפת להישאר רלוונטית אל מול ערכאות חלופיות. במהלך הדורות, עם ביטול הסמיכה, והשתנות הנורמות המקובלות בחברה, נולדו גם הלכות חדשות על פי הצורך, מה שפותח פתח גם כיום, לשקול מחדש את עדות האשה, וככל פטור – לאפשר לנשים להעיד, ואף לחייבן במקרה הצורך.
לעניין עדות בקידושין – מה שקשור למעמד אישי (עריות), מדובר בעדות מסוג אחר. העדים נקראים עדי קיום, והם מהווים חלק מיצירת חלות (תקפות) הקידושין בעולם, ללא עדים או בעדים פסולים לא חלים הקידושין. עדים אלה אינם נדרשים להעיד בבית הדין, אלא פשוט להיות נוכחים בטקס.לעומת זאת בדיני ממונות (העדות שאליה התייחסתי בתשובתי) מדובר בעדי בירור שרק מתארים מה קרה במציאות, ומבררים בפני הדיינים עובדות וספקות. גם בלעדיהם נעשתה חלות בדין (למשל מכירה), ותפקידם יתקיים רק אם יזומנו לבית הדין כדי להעיד. בעדי קידושין יש הקפדה יתרה על עמידת העדים בדרישות ההלכה (גברים בוגרים שומרי מצוות), ומידת הקפדתם במצוות. לכן נראה לי שאי אפשר שנשים ישמשו עדי קידושין, ואין הדבר תלוי במידת אמינותן או הבנתן.
אני מקווה שדבריי הניחו את דעתך, ומייחלת לשינוי שיגיע לבתי הדין בעקבות השתנות תנאי החיים.
עידית