קושי בקיום מצוות עונה

ביני לבין בעלי יש פער ברצון שלנו לקיים יחסים. זה לא שאני לא אוהבת אותו, אבל לפעמים יש תקופות (שנמשכים אפילו כמה שבועות ויותר) שזה ממש לא בא לי ומאוד קשה לי להביא את עצמי לקיום יחסי מין. האם מבחינה הלכתית אני חייבת להתאמץ מאוד בשבילו ולקיים יחסים? ואם לא, מה אפשר לעשות? הוא לא רוצה לעבור על האיסור של הוצאת זרע לבטלה, אבל הוא מפחד שהיות וממש קשה לו הוא לא יצליח להתגבר. האם מותר לו לעבור על האיסור? האם מותר לנו מגע חלקי, רק חיבוק ונישוק או מגע בחלקי גוף אחרים, בלי קיום יחסים מלאים, למרות שבסוף הזרע יצא בחוץ? גם זה קצת קשה לי, אבל פחות. 

סליחה שאני כל כך מאריכה בדברים פרטיים, אבל זה מאוד חשוב לי לדעת דברים ברורים, לפעמים זה אפילו גורר בעיות בשלום בית.
תודה מראש,

 

תשובה:

שלום רב,

את מתארת סיטואציה לא פשוטה, שבה יש פערים ברצון לקיום יחסים בינך לבין בעלך. טבעי שמצב כזה יצור מתחים ביניכם ויגרור בעיות בשלום הבית, ולכן חשוב לנסות למצוא מענה. יש לציין שזוגות רבים חווים פערים ביניהם בנושא זה, ברמות שונות של קושי, ובתקופות שונות של חיי הנישואים, וזו אינה בעיה ייחודית רק לכם.

קיום יחסים מתוך תחושת חובה מזיק מאד להתעוררות הרצון המיני, בעיקר אצל האישה, ויוצר דפוס חוזר של חוסר רצון והימנעות. לכן כדאי מאד  ללכת להדרכה קצרה (למשל במרכז "יהל", ניתן להגיע אליו דרך האינטרנט), ורק אחר כך להתייחס לצד ההלכתי.

מבט הלכתי

בתשובתי אתייחס קודם לעצם החובה לקיים יחסים, ובאיזו תדירות, ולאחר מיכן לשאלתך בדבר ההיתר לקיים יחסים לא מלאים, הכוללים הוצאת זרע מחוץ לגוף האישה.

ראשית יש לומר בבירור: יחסי מין מקיימים רק בהסכמת שני בני הזוג, ומתוך רצון של שניהם. יחסים המתקיימים בכפייה (מכל סוג שהוא) אינם רצויים, לא מבחינה הלכתית ולא מבחינה זוגית.

יחד עם זאת יש להדגיש שאחד ממרכיבי הנישואין הבסיסיים הוא  התחייבות לקיום יחסי מין, מדי פעם.

מצד האיש זוהי "מצוות עונה" המחייבת אותו להיות עם אשתו בפרקי זמן מוגדרים. ההלכה לא קובעת בדיוק באיזו תדירות ומאפשרת מרחב לפי מקצועו של האיש וכוחותיו (כתובות ס"א ע"ב). כמובן שהגדרות אלה אינן מחייבות אם ישנה הסכמה אחרת משותפת לשני בני הזוג.

מצד האישה, מהות הקידושין היא ייחוד האישה לאיש זה בלבד, ליחסי אישות (כפי שמברכים בברכת הקידושין: "והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין"). אולם משמעות הדבר אינה שהאישה צריכה להסכים בכל פעם כשהאיש רוצה, אלא לא להמנע מקיום יחסים למשך זמן רב.

 

לגבי האפשרות לקיים יחסים לא מלאים:

הוצאת זרע לבטלה היא אסורה, אולם ככל שהזרע יוצא בחוץ, באקראי, תוך כדי מגע אינטימי בין בני זוג נשואים, אין להחשיב זאת כעבירה, אלא כחלק מהמכלול של יחסי אישות. עדיין יש להשתדל לא לעשות כך באופן קבוע ובכוונה תחילה.

הדברים האחרים שכתבת מותרים בפשטות כשלב מקדים לקיום היחסים, אך אם הגירוי מכוון להוצאת הזרע ע"י האיש עצמו – הם לא מומלצים.

להלכה נפסק שכל דבר שמוסכם על ידי בני הזוג ונעים להם – מותר להם לעשותו, אולם עדיין יש להשתדל שהזרע יצא בתוך גוף האישה ברוב הפעמים, ורק מדי פעם או לתקופות קצובות יצא בדרך אחרת.

מבט כולל על המצב שתארת:

מצב של "כמה שבועות ויותר" שבהם לא מקיימים יחסים אינו מצב בריא לזוגיות שלכם, וגם לא נכון מבחינה הלכתית, אך כפי שנכתב לעיל הפתרון אינו בקיום יחסים מתוך הכרח וחובה, אלא בבירור עמוק ויסודי של הבעיה ונסיון לפתור אותה.

את מתארת מצב של קשר אוהב ביניכם, ושאיפה להיות נוכחים וקשובים אחד לצרכי השני. זו נקודת פתיחה טובה לבירור הנושא ביניכם.

לכן נראה שחשוב לפנות לגורם מקצועי, להדרכה קצרה או לטיפול מעמיק יותר, כדי לנסות לברר מדוע זה כל כך קשה לך בתקופות מסוימות, ואיך ניתן לשפר את המצב. זוגות רבים שחוו קשיים דומים התגברו עליהם לאחר פניה לייעוץ, ואני מקוה שכך גם אתם.

בתפילה שתמצאו את הדרך המתאימה והנכונה לשניכם,

נועה לאו

 

הרחבה ומקורות:

  1. הצורך בהסכמה ורצון  הדדיים בקיום יחסי אישות:  לשון הגמרא במסכת נדרים דף כ עמוד ב: "וברותי מכם המורדים והפושעים בי – אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות, בני אסנ"ת משגע"ח: בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה" – מגמרא זו עולה שיחסי מין שאינם בהסכמה מלאה ומודעות מלאה אסורים. כלשון הגמרא פסק השו"ע באו"ח, ר"מ, ס"ג. כך פסק גם הרמב"ם בהלכות דעות פרק ה, ה"ד:

"ולא יהיו שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים, ולא אחד מהן, ולא תהיה ישינה, ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם". – הרמב"ם מדגיש את הצד החיובי של הרצון והשמחה של שניהם.

 

  1. המקור למצוות עונה, מצד האיש: בסיס הדיון במשנה ובגמרא בכתובות דפים סא – ס"ב. המשנה מחלקת את חיובי תדירות מצוות העונה לפי מקצועו של האיש (העונה האמורה בתורה, הטיילין – בכל יום, הפועלים – שתים בשבת, החמרים – אחת בשבת, הגמלים – אחת לשלשים יום, הספנים – אחת לששה חדשים…) הגמרא מוסיפה גם עונת תלמידי חכמים פעם בשבוע. על פי זה נפסקה ההלכה. ראו רמב"ם, הלכות אישות פרק יד הלכה א. הרמב"ם מוסיף הגדרה כללית: "עונה האמורה בתורה, לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו", השו"ע עוסק במצות עונה בשני מקומות. באו"ח סימן ר"מ, ובאה"ע סימן ע"ו. בסימן ר"מ הוא מוסיף לחיוב העונה גם: " וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה, ובשעה שיוצא לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה, וכן אם אשתו מניקה והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה, חייב לפקדה". מכאן מסיקים הפוסקים שחיובים אלה הם בגדר המלצה מינימלית, ועיקר מצוות עונה הוא: " עכ"פ כיון דחזינן שמה שהאשה מתאוית ומשתוקקת עושה חיוב עונה מדאורייתא, מסתבר שזהו עיקר חיוב העונה שבתורה, וכן מפורש בלשון הראב"ד שהביא הטור באו"ח סימן ר"מ שהכוונה הג' היא כשהיא משתוקקת כשהיא מניקה שמכיר בה בזה, וכן בצאתו לדרך שברור לו שהיא משתוקקת אלא אף שלא ראה היכר דהא כן אמדו חכמים היא מצות עונה האמורה בתורה… אבל מחמת דרוב הנשים הן צנועות ולא ניכר כל כך רצונם, שיש אנשים הרבה שלא יכירו שהיא מתאוה לזה ע"י עניני חבה שמראה לפניו… קבעו חכמים זמנים שאמדו לבד כח האיש אלא גם דעת הנשים שרובן לא ישתוקקו ליותר בידעם בטרדת הבעל…" (שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ג סימן כח)
  2. המקור להתחייבות האישה ליחסי אישות: "וכן צוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה ולא תתבע תשמיש המטה בפיה ולא תהיה מדברת בעסק זה, ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה אלא נשמעת לו בכל עת שירצה…".(רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה יח). פירוש "שם יוסף" על הרמב"ם מסביר: "כונת רבינו ז"ל נראה במה שכתב "דנשמעת לו בכל עת שירצה", לאפוקי אם היא אינה רוצה בעת הזאת אלא בעת אחרת, אין הכי נמי דיכולה לצער אותו כדי שירבה חיבתו עמה, אבל בתנאי שתתרצה לו באותו הפעם (=האחרת) שהוא רוצה…", ובשו"ת דברי יציב (אה"ע סימן נה) הוסיף ע"פ דברי הבאר היטב: "דהא ודאי לא משעבדה ליה בכל שעה אם היא אינה רוצה, שלא מצינו מורדת אלא באומרת מאיס עלי או מצערנא ליה, אבל אם היא טוענת בעונה האמורה בתורה הטיילין וכו' נראה דלא כייפי לה שאינה שבויית חרב להזדקק לו בכל שעה…". עיינו עוד בספר נשמת הבית, סימן כו: "כאב וחוסר ענין ביחסים", עמ' 141 – 144.

 

  1. איסור הוצאת זרע לבטלה: איסור הוצאת זרע לבטלה נחשב כאיסור חמור במיוחד, ויש לו השלכות רבות. מקורו בגמרא נידה דף י"ג, ובהמשך בפסק השו"ע על פי הזוהר ש"עוון זה חמור מכל עבירות שבתורה" (שו"ע, אה"ע, כג,א). בין הפוסקים ישנה מחלוקת אם איסור זה קיים גם תוך כדי קיום יחסי אישות, כשאין כוונה למניעת הריון. עיינו בתוספות יבמות לד ב, ד"ה "ולא כמעשה ער ואונן". להרחבה נוספת עיינו בשו"ת בני בנים, כרך ד' סימן י"ח, וכן במאמרו של הרב יצחק רונס, "מגע פיזי בין בני זוג נשואים" , אסיא צ"ז – צ"ח (כרך כ"ה, א-ב). סיכום המחלוקת מופיע בספר נשמת הבית, סימן ל"ג: שימוש בקונדום במקרה של סכנה להרות", במיוחד בעמ' 180 – 182.

 

  1. מותר ואסור ביחסי אישות: שולחן ערוך אבן העזר סימן כה סעיף ב, הגהת הרמ"א, על פי הטור: "ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה  ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה (טור). ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך (גם זה טור בשם ר"י). ואע"פ שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו". עיינו עוד במאמרו של יצחק רונס המוזכר לעיל. בדורנו פוסקים רבים מקלים כפסיקת היש אומרים ברמ"א, לאור תנאי המציאות בה אנו חיים.

האם שימוש בסידור בכריכת עור הינו בעיה בשל צער בעלי חיים?

האם שימוש בסידור בכריכת עור הינו בעיה בשל צער בעלי חיים?

 

תשובה

שלום וברכה,

עצם שאלתך מלמדת  על רגישות ורחמנות בנפש, ואני מברכת אותך על כך. אכן התורה מזהירה אותנו מפני צער בעלי חיים הן בגרימת הצער, והן בהימנעות מסיוע לבעלי החיים בסבלם, למשל בציווי: שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ (שמות כג, יב), או בציווי: כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ (שמות כג, ה), ומן הגמרא ניתן ללמוד שזוהי מצווה מן התורה (בבא מציעא לב, ע"ב).

גם ההיתר לאכילת בשר מבטא הדרדרות מוסרית באנושות, כאשר בבריאת העולם אכלו כל הברואים מזון מן הצומח בלבד, וביניהם גם בני האדם: וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כָּל־ הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָֽה (בראשית א, כט). האיסור לאכול בעלי חיים מנומק בכך שיש במעשה זה אכזריות בעצם ההריגה, ושאכילת הבשר מעוררת בנפש אטימות וגסות (ספר העיקרים ג, טו).

אולם הקלקול המוסרי שהביא בסופו של דבר את המבול, שינה את מצב העולם, והותר לאדם לאכול בשר: כָּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל (בראשית ט, ג. וראי על כך במס' סנהדרין נט, ע"ב).

באופן דומה לאחר קבלת התורה, מוגבלת אכילת הבשר ושחיטתו לזמן הקרבת הקרבנות במשכן (ראי למשל פירוש הרמב"ן והספורנו ל-ויקרא יז, ג-ד), אך עם הכניסה לארץ היא מותרת בכל מקום (דברים יב, כ-כב). אמנם, כשישוב העולם למצבו המתוקן, ישובו גם בני האדם לקבל את מזונם מן הצומח בלבד (הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום ב).

מתוך הדברים הללו מובן שבמצבנו הנוכחי בעלי חיים עדיין נשחטים לצורך אכילה. ומתוך כך גם צרכים ושימושים אחרים מותרים (קידושין פב, ע"א), למשל שימוש בכח עבודתם, או ניסויים רפואיים להצלת חיים. ככלל ככל שהצורך האנושי חיוני יותר, וככל שהסבל הנגרם הוא קל יותר, כך נתיר ביתר קלות לצער את בעל החיים, כך נכתב בשו"ע: כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה [=אין בו] משום איסור צער בעלי חיים, (אבן העזר סי' ה, סי"ד בהגהות הרמ"א). מתוך כך הותר לתלוש נוצות מאווזים חיים, למרות הסבל הנגרם להם, אך מומלץ להימנע מכך בשל האכזריות שבמעשה (מסיבה זו אסר ה'נודע ביהודה' להשתתף בצייד חיות לשם שעשוע, נוד"ב תניינא יו"ד י). 

ולכן שימוש בעורות בעלי חיים, שנשחטו ממילא לצורך אכילת בשרם, יהיה מותר, שכן מדובר בשימוש משני לאחר שחיטתם. גם שימוש בעורות בעלי חיים שלא נשחטו כהלכה, ובשל כך סבלו יותר, מותר מהסיבה שהם נשחטו בלאו הכי.

יחד עם זאת, אני חשה את חוסר הנחת שלך משימוש בעור ככריכה לסידור התפילה, שכן מדובר בספר קודש, ובו תחינות ובקשות לרחמים מצד בורא העולם, ויתכן שיש בכך טעם לפגם. גם בשולחן-ערוך עולה האפשרות שלא לברך ברכת 'שהחיינו' על בגד חדש, העשוי מעור של בעל-חיים, כי  טוֹב־ה֥' לַכֹּ֑ל וְ֝רַחֲמָ֗יו עַל־כָּל־מַעֲשָֽׂיו (אורח חיים רכו, ס"ו), אם כך, את יכולה ללכת אחר נטיית לבך, ולנהוג מידת חסידות ע"י שימוש בתחליף עור.

 

עידית

 

איך אוכל להתגבר על מחשבות של חוסר אמונה?

שלום ,
אני בת 19, ואני ב"ה רוצה את דרך התורה, את האמת, את הקירבה לאבא שבשמיים מתוך שמחה ואהבה! לעבוד ולבטוח רק בה´ יתברך מתוך אהבה ולעבוד אותו בשמחה. ב"ה אני בחורה דתיה תורנית אבל בזמן האחרון, לפעמים כשאני חושבת "וואי תודה רבה לאבא שבשמיים" או אם אני מדברת אליו יש לי מחשבות של יצר הרע, "זה ה´? "יש ה´"? אני מתביישת אפילו לכתוב את זה. זה כלכך מטריד אותי, אני לא רוצה לחשוב מחשבות כאלה… באמת!!!! אני כלכך רוצה רק לבטוח בה´ מתוך שמחה, ואני מרגישה שזה מוריד אותי קצת או מרחיק.. אני יודעת שזה יצר הרע…. מה לעשות???? בבקשה ותודה מראש. אני במדרשה ושומעת שיעורי תורה, וקוראת ספרי אמונה וספרים של רבנים, החיים שלי מאוד בתורה ב"ה.. בגלל זה אני לא מבינה מאיפה המחשבה הזו באה, או איך להוציא אותה…..

 

תשובה

שלום לך,

הקשבתי קשב רב לשאלתך. רבי שלמה אבן גבירול לימד אותנו ש"הטובה במידות האדם, שיהא שואל". השאלות מחדדות את אמונתנו ומחזקות אותה.

עליות וירידות, תחושה של קרבה וריחוק הם חלק בלתי נפרד מחיינו כבני אדם ובוודאי בחיים של אמונה, הן מביאות אותנו להתפתחות וגילויים ומתוכם צומחים.

קודם לכל, כמאמרו של רבי נחמן –יש לא להתפחד כלל. לא לפחד מהפחד. לדעת את עצמך, להזכיר לעצמך את פנימיותך שכל כולה רק רוצה להתקרב לאלוקים. זוהי האמת של מי שאת וכל המחשבות המרחיקות אותך, כמו שאת עצמך אמרת כל כך יפה, זהו יצר הרע הרוצה להכשילך. אל תתני לו לנצח, במהותך הפנימית את טובה ורוצה טוב. אם תיבהלי מהמחשבות הקשות שלך ותתני להן נוכחות קבועה בחייך, במקום להראות להן "מי בעלת הבית" יש סכנה שתבלבלי אותן עם מה שאת באמת חושבת ורוצה. זכרי תמיד שאין נפילה שאי אפשר לחזור ממנה, וגם במקומות הנמוכים שאנו מגיעים אליהם, גם שם ה' אתנו, ומחכה לנו, לעזור לנו לצאת משם כמאמר הפסוק: "השוכן איתם בתוך טומאתם"(ויקרא טז טז), ומאמרו של רבי נחמן- "אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי בְּוַדַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁלּא יִהְיֶה בּוֹ חִיּוּת הַשֵּׁם כִּי בִּלְעֲדֵי חִיּוּתוֹ לֹא הָיָה לוֹ קִיּוּם כְּלָל") .ליקוטי מוהר"ן נ"ו ג'). גילוי האמונה מתוך המבוכות הוא חווית דבקות בה' חזקה מאד וקשה לחוש אותה ללא הירידות. החכם במשלי אומר זאת במפורש :"שבע ייפול צדיק וקם"(כד טז) ואומר הרב יצחק הוטנר (הפחד יצחק, אגרות וכתבים עמ' רי"ז) לא שצדיקים קמים גם אחרי נפילות אלא שמתוך הנפילות שלהם, הם יכולים לקום ולמקום גבוה יותר. מהות הקימה היא הנפילה.

עוד אחת מהדרכים להתחזקות האמונה, מורה לנו הרמב"ם:" והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח, ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד 'צמאה נפשי לאלהים לאל חי', וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו" (הלכות יסודי התורה פרק ב, ב).

כתבת שאת לומדת במדרשה. אשרייך שעתותייך בידייך להקדיש זמן ללימוד תורה. הלימוד, תבלין טוב  להתחזקות בעבודת ה' אולם, חשוב יותר למצוא חברותא טובה איתה תוכלי ללבן מחשבות ושאלות ולמצוא מורות עימן את יכולה להתייעץ ולשתף, בטוחני שאלו ישמחו להיות אוזן קשבת ולכוונך בדרכים הנכונות להתמודדות ראויה עם המחשבות.

אסיים בדברים נפלאים של הרב קוק שאני מרבה לחזור אליהם, לשאוב מהם כוח ולהמשיך הלאה.

"העליות והירידות בחיי האדם הן קבועות ולא ייפסקו לעולם. התנועה היא כלפי מעלה, ובכל גל, האדם הולך ומתעלה עוד יותר" (אורות הקודש א תרצ)

חזקי ואמצי ועלי והצליחי

יפית

אני מתקשה להתחבר לתפילה

שלום

אני לומדת במדרשה השנה וב"ה ככל שהזמן חולף אני יותר ויותר מאמינה ביהדות ובאמת רוצה את זה (שנה שעברתי כפרתי לגמרי. לא בגלל המאמץ, כי התנהגתי כאילו הכל מושלם אלא מתוך חוסר הבנה מוחלט וכפירה)

אבל הבעיה שלי היא שאני מרגישה שאני רק מתקדמת באופן שכלי ולא ברגש.

במיוחד כשזה מגיע לתפילה – אני סוף סוף התחלתי להתפלל ואני לומדת על משמעות המילים- אבל אני מרגישה שהכוונה שלי נשארת שם. יש קצת רגש, ואני באמת באמת יודעת שאני רוצה את זה. באמת.

אבל זה פשוט מרגיש לי קצת חוסר יעילות להתפלל.

אני לא יודעת איך להסביר את זה, כי אני יודעת שלהתפלל זה בעצם לעשות פעולה על עצמי- שאני ארגיש את זה.

אבל אז איפה בא התפילה האישית??

כשאני מתפללת בסידור אני באמת מבינה את חלק גדול מהמילים (אחרי למידה) ולפעמים גם מרגישה.

אבל בתפילה אישית אני בכלל לא יודעת מאיפה להתחיל!

אפשר עזרה? 

 

תשובה

שלום לך,

קראתי בעניין רב את שאלתך והתחבטויותייך. שאלת האיזון בין השכל לרגש בעבודת ה' היא שאלה גדולה שהתשובות עליה רבות ומגוונות. גישתו של הרמב"ם למשל, היא גישה שכלתנית מאד, רציונאלית, הדורשת מהאדם להגיע לרמה שכלית גבוהה מאד על מנת לממש את החלק האלוקי שבנו. בשביל הרמב"ם, אמונה היא ידיעה! לאחרים, החיבור הנפשי, רגשי אישי הוא במרכז עבודת ה', ולכן החסידות מכניסה אלמנטים של שירה וריקוד, התבודדות ופשטות. לא צריך להיות חכם גדול על מנת לעבוד את ה' לפי החסידות.

גם בהתבוננות על תפילה כמרכיב מרכזי בעבודת ה', יש דעות שונות. המחלוקות מתחילות כבר בתקופת המשנה. במסכת ברכות רבי אליעזר אומר שכל העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, כלומר ודאי שהוא תופס תפילה כמבע של רגשות ושאם דוקא עושים אותה בצורה שכלית מקובעת זה פוגע בתפילה!

את שואלת איך להרגיש יותר בעבודת ה'? ובאופן מיוחד בתפילה? קודם כל יש לדעת שאי אפשר לתת נוסחה או מרשם לדבר זה(: התחברות פנימית שלנו לרגשות שלנו, לא רק בתפילה, היא אתגר גדול מאד. והאמת היא שדוקא תפילה יכולה מאד לחבר אותנו  לעצמנו. הרב סולובייצ'יק אומר שהסיבה שתפילה נקראת ביהדות "עבודה שבלב" זה משום שהיא נתונה לעליות וירידות שינויים והתרגשות. ואין בה משהו מסודר ומוקפד. לאחר שקנית לעצמך את האחיזה בתפילה ההלכתית מתוך הסידור(שזו זכות גדולה עבורך! משום שהנפוץ יותר הוא קושי עם התפילה מהסידור ולא עם תפילה אישית), עם כוונה כזו או אחרת, כדאי מאד לנסות לעבוד ולפתח את התפילה האישית. ראוי לזכור שבכל התנ"ך כולו התפילות הן תפילות אישיות הנאמרות מתוך צורך רצון, או רגש כזה או אחר של המתפלל/ת. ומעל לכל עומד דוד המלך עם קריאתו בספר תהילים "בבית ה' נהלך ברגש".

עצם ההתבוננות בחייך היא חשובה ומלמדת על חיים מודעים. רצוא ושוב של העלאת שאלות ובירור דרכך הם מה שיאפשרו לך להכיר עצמך טוב יותר ולעמוד בתפילה זכה מול בוראך

יפית

מחפשת רעיונות איך להפוך את התפילה לחווייתית לילדי התפוצות

שלום, אני עושה שירות לאומי בתפוצות, שוודיה.
הבית ספר מוגדר כדתי אבל הילדים שבאים לפה הם מבתים לא דתיים.
אחד מהתפקידים שלי פה זה להיות בבוקר בתפילה עם תלמידי כיתה ב´.
אני לא רוצה לשבת עם הילדים בבוקר ושהם יקראו טקסט שאין להם מושג מה הוא אומר, שהם לא מבנים את המילים ושזה ישעמם אותם.
אשמח ממש לרעיון איך אוכל להפוך את החוויה של התפילה, למעניינת, חוויתית ונוגעת לחייים שלי.
יש לי יד חופשית ממנהלת הבית ספר לעשות הכול. ריקוד/שירה/ מוזיקה ואפילו סיבוב בבית כנסת.
אשמח לתשובה ורעיונות.
תודה רבה : )

 

תשובה
עזרי מעם ה'
שלום לך, נשמע שעוברת עליך שנה משמעותית וייחודית, כמה חשוב ליצור חיבורים וקשרים עם בני עמנו שבתפוצות ומעצם שאלתך ברור לי שאת עושה עבודה נפלאה, יישר כוחך!
בשאלתך יש שני היבטים. הראשון הלכתי- כמה גמישות הלכתית יש בחינוך לתפילה ביחס לשפה והבנת המילים. השני מעשי – מה כדאי לעשות עם הקבוצה שלך השנה.
אפתח בהיבט הראשון שבשאלתך – האם מותר לשנות את שפת התפילה ואת נוסחה כדי לשפר את הבנת המילים וכדי ליצור חיבור עמוק יותר של הילדים החמודים לתפילה.
הגמרא מלמדת ש"קטנים חייבים בתפילה" (סוכה דף מב עמוד א), אמנם הכוונה בתפילה כאן היא תפילת ה'עמידה' אולם בכך מציבה הגמרא יעד ברור לחנך וללמד את כל ילדי ישראל שתהא תפילה שגורה בפיהם. אך הדרך ליעד היא גמישה.
דין חינוך למצוות באופן כללי הוא לפי כוח המתחנך והמשנה ברורה מציין (סימן תרנח בשער הציון אות לו) שמצות חינוך היא רק על עצם המצווה ולא על פרטי המצווה, וכך גם בתפילה.
ועוד, במסכת 'סוטה' (לב-לג) נקבע שניתן לומר בכל לשון שהיא את קריאת שמע ותפילת העמידה. ההסבר לכך הוא שהתפילה היא בקשת רחמים, ועל כן תלויה בכוונת הלב, וכמובן שמי שאינו מבין את אשר הוא אומר אינו יכול להתכוון בתפילתו (ראי גם ב'שולחן ערוך', אורח חיים סימן קא, ד).
לכן אמירת חלק מהתפילות בספרדית אפשרית בהחלט.
דוגמא להתמודדות מעשית בשאלה זו היא של הרבי מליובאויטיש שערך חוברת תפילות מיוחדת לילדים בשם:"סדר ברכות ותפילות לילדים קטנים" (אגרות הקודש חלק א עמ' פג, י"א שבט תש"ג ) בחוברת הופיעו ברכות ותפילות בעברית ובאנגלית והוא עשה זאת מתוך הבנת הצורך שאת מתארת שהבנת המילים הנאמרות בתפילה היא חיונית והיא למעשה תפילה. הוא יצא מהנחה שכאשר יגדלו כבר לא יזדקקו לתרגום… הסידור כלל חלקים מסוימים ולא את כל התפילה. ואלו החלקים שהיו בו: "מודה אני", "תורה ציווה לנו משה" וקריאת שמע.
התיקון של הרבי היה שעדיף להקטין את הכמות ולהגדיל את האיכות. אורך הקטעים נגזר מיכולת הילדים. המטרה היתה לחנך, להרגיל, ללמד משמעות וכוונה ולקרב את הילדים לעולמה של תפילה בהדרגתיות.
ולהיבט השני בשאלתך – מהן המתודות בהן אפשר להשתמש על מנת להפוך את התפילה לחווייתית.
הכיני פינת תפילה בכיתה. ילדים יכולים לכתוב תפילות ובקשות. למדי אותם את המושגים – הודיה, בקשה, סליחה ושבח.
הקדישי זמן ללימוד פירושי מילים בשפתם ולהסבר משמעות כל תפילה.
ראוי לפתוח את היום באמירת מודה אני ואפשר להנהיג שבכל בוקר ילדים משתפים באירוע מסוים עליו הם מודים.
עודדי אותם לומר או לשיר את רוב הפסוקים והתפילות בקול רם כולם ביחד.
מומלץ לסיים את התפילה בריקוד ושיר. דוד המלך שילב בתפילותיו שירה עם נגינה: "הודו לה' בכינור, בנבל עשור זמרו לו. שירו לו שיר חדש היטיבו נגן בתרועה" (תהילים ל"ג ב-ג). ועוד אמר "ונפשי תגיל בה' תשיש בישועתו. כל עצמותיי תאמרנה ה' מי כמוך" (תהילים ל"ה ט-י). צירוף של ריקוד, שירה ונגינה הופכים את התפילה לחווייתית ומביאים להתלהבות ושמחה ולחיבוב התפילה על הילדים.
דבר נוסף, נאמר בגמרא "'לשמע אל הרינה ואל התפילה' – במקום רינה שם תהא תפילה". ואיזהו מקום רינה? בית הכנסת, ששם אומרים הציבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב" (ברכות ו ע"א ורש"י שם), כדאי מידי פעם לקחת את הילדים לתפילה חגיגית בבית הכנסת, ובאותה הזדמנות להסביר את משמעותה של תפילה בציבור, לפתוח בפניהם את ארון הקודש, שיראו ספר תורה מקרוב, בטוחני שההתרגשות תהיה רבה(:
דעי, שכדמות המלווה את הילדים כוחך בראש ובראשונה בדוגמה האישית שאת נותנת ומאחר שנשמע שתפילה קרובה לליבך, ספרי להם מהי תפילה עבורך.
לסיום שולחת לך מילים יפות ומחזקות של הרב סולובייצ'יק על התפילה שמסכמות את העיקר,
"האמת היא כי מהות התפילה היא חווית הברית של התחברות עם האלוקים והציבור אליו, ואילו הפעולה הממשית של אמירת הטקסטים היא הטכניקה של מימוש התפילה אך לא התפילה עצמה" ('איש האמונה הבודד',עמ' 34)
אשמח לשמוע איך הולך,
עלי והצליחי,
יפית

 

גיוס בנות דתיות לצה"ל

שלום,

רציתי לשאול לגבי גיוס דתיות.

הגיע אליי הצו הראשון ( בתהליך הצבא) ואני ממש מתלבטת האם ללכת . מצד אחד אני מרגישה שבאמת בצבא אצליח למצוא מקום יותר משמעותי לתרום מאשר בשירות. הכיוון שלי היה ללמוד רפואה וכן בעזרת ה להמשיך עם זה כמקצוע בחיים. שאלתי היא האם יש היתר לגיוס בת דתיה?.

ב"ה הזדמן לי בחיי לעבוד עם המון תחומים אשר השירות הלאומי מאפשר לנו ( חינוך, הדרכה,טיולים, נוער ועוד) ורציתי משהו שבאמת יהיה לעתיד שלי.

אשמח לדעת את האיסורים / ההיתרים (אם יש ) ההלכתיים לעומקם.

תודה רבה!

 

תשובה:

שלום לך,

שירות לאומי ושירות צבאי זוהי חובה וזכות לכל בת הרואה עצמה חלק מהחברה במדינת ישראל. במשך שנתיים או שלוש בנים ובנות מקדישים את זמנם למען הכלל והחברה. ולכן בראש וראשונה השאלה צריכה להיות: היכן צריכים אותי ואת כשרונותי? ופחות איפה כדאי לי לשרת כדי שיעזור לי בהמשך. ועם זאת, חשוב מאד לשרת במקום בו עשייתך תהיה מתוך שמחה ותחושה שאת תורמת ונתרמת. רק כך מתאפשרת עשייה אמיתית מכל הלב. שירות משמעותי הוא אתגר ואף שליחות הן בצה"ל והן בשירות הלאומי במיוחד שצורכי העם מרובים ואתגרי הביטחון והחברה זקוקים לידיים מסורות ולב נכון לתת את תרומתם.

כשייכת לרבני ורבניות בית הלל, אני שותפה לפסיקה ההלכתית של בית הלל שאין איסור הלכתי לבת, דתית ושאינה דתית להתגייס לצבא ההגנה לישראל. מצורף לעיונך לינק למסמך השלם שפורסם על ידי בית הלל.

יחד עם זאת, האתגר העומד מול בת דתית הבוחרת להתגייס הוא גדול משום שבמכלול השיקולים עומדת גם הדרישה לשמוע בקול ה' וללכת בדרכה של תורה.

הבחירה להתגייס לצבא כבת דתית תלויה בשיקולים רחבים מאד, לאו דווקא הלכתיים ותלויה בתנאים השוררים במקום בו את משרתת ובאופייך.התורה מקפידה מאד על שמירת טהרת מחנה ישראל (דברים כג) הן בפרמטרים מוסריים והן ברוחניים. תנאי שירות המאפשרים שמירה על כללי הצניעות ועל הרמה הרוחנית של הבת צריכים להוות שיקול בבחירת מקום השירות. על מי שבוחרת לתרום למדינה ולחברה לדאוג לכך שהיא לא תינזק מבחינה אמונית, הלכתית או מוסרית, ואף תוכל להמשיך לגדול בתורה ובאמונה ולהתפתח באישיותה וביכולותיה.

ישנם מקומות ותפקידים שיוצרים מצבים מאד מאתגרים עבור אישה יראת שמים, ולכן נשים רבות תבחרנה לא לשרת במקומות אלה. שרות במסגרת קבוצה דתית והומוגנית עשוי להיות אפשרות משמעותית ומועילה עבורן. אולם עבור נשים אחרות התמודדות עם מציאות מאתגרת מבחינה דתית עשויה להיות גורם חיובי המביא לידי התפתחות והתחזקות דתית, והן עשויות להוות דוגמא לאחרות, ולקדש שם שמים במעשיהן. על כל אישה לשקול היטב את השאלות הללו, מתוך היכרות עם אישיותה וכוחותיה.

יש לציין שתהליכים שונים בשנים האחרונות, הכוללים שינויים משמעותיים גם בצבא, יצרו תנאים המאפשרים לבנות דתיות לשרת שירות צבאי ראוי ומתאים לעולמן הרוחני.

ואסיים בהמלצה אישית – במידה ותחליטי להתגייס חשוב מאד שתיקחי שנה במדרשה או במכינה להתחזקות אישית, רוחנית ומנטלית,ללימוד תורה וליצירת ערוצי התקשרות עם דמויות חינוכיות תורניות שילוו אותך לאורך השירות.

אין לי ספק שתעשי את הטוב ביותר בכל אשר תבחרי והשרות ודאי לא יעכב את כל חלומותייך להמשך דרכך

עלי והצליחי,

הרבנית יפית קליימר

 

נישואי גרושה עם כהן

שלום. יש לי חברה שעברה מסלול חיים הפכפך. נולדה וגדלה בלונדון כחילונית ועלתה לארץ. היא התחתנה וילדה ילד ואחר כמה שנים התגרשה, ועברה יחד עם הילד לגור בארץ אחרת. באותה ארץ התחברה לקהילה היהודית, בעיקר החרדית, ובהדרגה החלה להתקרב ליהדות ולשמור מצוות באופן חלקי. בהיותה בחו"ל התיידדה עם חבר בקהילה, אף הוא חוזר בתשובה. הקשר ביניהם הפך לאהבה, והם החלו לחשוב על חיים משותפים, אבל אז התברר שהוא כהן. הם התלבטו רבות לגבי המשך הקשר ביניהם. חשבו אולי לעזוב את הקהילה, להתרחק מן הדת, ולגור יחד. אבל זה לא עלה בקנה אחד עם הרצון האמיתי של שניהם לשמור מצוות ולנהוג על פי ההלכה. לכן החליטו להיפרד, והיא חזרה ארצה, בתקווה – בין השאר – למצוא בן זוג שאיתו תוכל לקיים בית שומר מצוות.
אלא שהלב לא נשמע להיגיון, והיא ואותו כהן המשיכו להתגעגע וכעת חידשו את הקשר.
אני האדם היחיד במעגל החברים שלה בארץ ששומרת מצוות ומבינה את מצוקתה. לכן היא פנתה אליי כדי שאומר לה אם יש איזו אפשרות הלכתית שהם בכל זאת יחיו יחד. ומה חושבים בחברה הדתית על זוג שמתעלם מן ההלכה הזו. אני מפנה את השאלה אליכן.
האם באמת אין שום דרך הלכתית לעקוף את המצב הטראגי הזה? מה ההשלכות ההלכתיות של חיים יחד ללא נישואין? או של נישואין אזרחיים? אציין שלא מדובר בהקמת משפחה חדשה, כפי הנראה, כי חברתי בשנות הארבעים המאוחרות לחייה, ובכל זאת אני שואלת – רק כדי להבין את העניין – האם ילד של כהן וגרושה הוא פסול חיתון?
בתודה מראש

 

תשובה:

שלום רב לך,

הדילמה של חברתך נוגעת ללב, בהיותה קרועה בין שני ערכים כשהיא מרגישה ששניהם אמיתיים ועמוקים. מעבר לכך, העזרה שלך לחברתך גם נוגעת ללב. טוב ששאלת, כיון שלמרות שככל הנראה לעין המצב בלתי-אפשרי, המצב באמת מורכב יותר.

אכן התורה הציבה כללים מיוחדים לחיי הכהנים בספר ויקרא פרק כ"א. קשה לנו היום להבין למה אלה הם כללי ההתנהגות שכהנים חייבים בהם, אבל אנו כן מבינים שלכהנים ישנו מעמד מיוחד מבחינה הלכתית (ובעבודת ה') ויחד עם המעמד וכדי לשמור עליו, קיימת האחריות. בפס' ז' התורה צוותה על הכהנים: "…ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלהיו", ונימקה את הציווי בקדושת הכהן.

השאלה שלך היא בעצם –  האם יש דרך הלכתית להתיר נישואי כהן לגרושה? כאמור, התשובה מורכבת. במקרה של חברתך התשובה לשאלה זו נעוצה בנכונות של שני האנשים לבדוק ולערער את מעמדם האישי של מי מהם. במידה ושניהם יגשו לרב או לבית דין רבני, אם בחו"ל ואם בישראל, בית הדין יחקור את כל הנסיבות שלהם ועלול למצוא את הדרך להתיר להם להינשא.

לגבי המעמד האישי של חברתך: כתבת עליה ש"לאחר כמה שנים התגרשה”. האם היא התגרשה במסירת גט בבית הדין הרבני הממלכתי בישראל או שמא התחתנה בנישואין אזרחיים במדינה אחרת והתגרשה בגירושין אזרחיים? אם המצב הוא האחרון, היא אינה פסולה לכהן משום היותה גרושה כיון שלא היו קידושין כדת משה וישראל ולא היתה מסירת גט. הסיכוי גדול (אבל לא הכרחי, תלוי בנסיבות חייה) שבית דין רבני יתיר לכהן לשאת אותה. אפשרות אחרת היא לבדוק אם נישואיה הראשונים בחופה באמת היו תקפים הלכתית. אם לא, יש דעות שאין לה מעמד של גרושה.

לגבי המעמד האישי של האיש: ישנו פתרון אפשרי בזה שבית הדין יטיל ספק במעמדו ככהן. מסורת הכהונה עוברת מאב לבנו. בית הדין יחקור את השושלת המשפחתית של האיש ויחליט אם ישנו ספק במעמדו ככהן. יש סיכוי שבית הדין יבקש לראות תמונות של מצבות הקברים של אבותיו; האם אביו או סבו קבור באמצע בית הקברות או בחלקת כהנים או בשורה הראשונה ליד שביל; או יבקש עדות מהימנה שאכן האיש הוא כהן; או ישאל בכמה דורות בני משפחתו היו חילונים וכדומה.

אפשרות אחרת היא שבית הדין יחליט שהאיש אכן כהן אבל הוא חלל (כלומר שהוא בעצם צאצא של אחד מאבותיו הכהנים יחד עם אישה שנישא לה באיסור – כגון גרושה). במקרה והוא כהן חלל, יתירו לו להינשא לגרושה.

בדורות האחרונים רבו מקרים כגון אלו. רבנים גדולים נשאלו ובחלק מהמקרים אכן התירו את הנישואים. טוב יעשו האיש והאישה אם יגשו לרב מנוסה בשאלות כגון אלו ויבקשו פתרון.

אם לא יימצא פתרון הלכתי והם יחליטו לחיות יחד במסגרת של ידועים בציבור או להינשא בנישואין אזרחיים, אלו לא קידושין כדת משה וישראל. הם צריכים להחליט בעצמם אם הם מוכנים לחיות יחד ללא קידושין. במידה ונולד ילד מתוך זוגיות כזו הוא אינו ממזר ויוכל להתחתן בתוך קהל עם ישראל. הבן ייחשב "חלל" ולא יוכל להשתתף בפעולות הדתיות המיוחדות לכהן, כגון נשיאת כפיים. בת כזאת, בתור חללה, לא תוכל להתחתן עם כהן מבחינה הלכתית.

אני מקוה שתמשיכי לתמוך בחברתך עד שתמצא מזור. התמודדות כזאת קשה מנשוא, במיוחד ללא תמיכה נפשית ומעשית.

בברכה,

הרבנית ד"ר רחל לבמור

גילוי הראש של אשה נשואה בצילום בנסיבות מיוחדות

שלום לכבוד הרב,

לפני כשנה וחצי התגלה אצלי גידול ממאיר. בהשגחה פרטית היום אני ב"ה נקיה מסרטן ואני מתכננת לעשות סעודת הודיה. ערב הטיפול הכימותרפי הראשון הלכתי לספרית לעשות קרחת כדי שלא אאלץ לחוות את הטראומה של נשירת השיער בעקבות הטיפולים. המעמד אצל הספרית היה מאוד מעצים וצולם ואני תוהה האם אני יכולה לשתף את הסרטון עם אנשים שקרובים אלי (גברים ונשים, לא רק בני משפחה) כחלק מתהליך ההודיה שלי לקב"ה. אני חושבת שבסרטון הזה יש עוצמה גדולה מאוד שחשוב שאנשים יראו אותו. אשמח לדעת מה הרבנית חושבת?

תודה מראש ובשורות טובות עלינו ועל כל עם ישראל

 

תשובה:

שלום רב.

תודה רבה על שאלתך.

אנחנו מצטרפות בהתרגשות רבה להודיה ולשמחה שלך על שנרפאת מהמחלה ועל כך שאת יכולה לזכות לעמוד להודות ולהלל.

מרגש לקרוא שההתמודדות עם המחלה היתה גם חוויה מעצימה ומרוממות מבחינה רוחנית.

בעז"ה , הקב"ה ישלח רפואה שלמה ומהירה לכל חולי עמו ישראל.

 

כדי לדון בשאלה שלך יש לחזור לשורש איסור גילוי שיער לאישה.

האיסור מופיע אצל חז"ל בגמרא בשני הקשרים שונים.

האחד ב מסכת כתובות דף עב עמוד א-ב:

ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית.

…ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע. ראשה פרוע דאורייתא היא! דכתיב: [במדבר ה'] ופרע את ראש האשה, ותנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש!

 

הגמרא דנה בנשים שבשל התנהגותן, יכול הבעל לגרשם ולהוציאן ללא זכויותיהן, אחת מהן היא האישה היוצאת וראשה פרוע, כלומר איננו מכוסה.

מסקנת הגמרא פה היא כיסוי ראש הוא מדאורייתא ולא רק "דת יהודית" (מנהגי צניעות שנהגו בנות ישראל). בהמשך הגמרא מסבירה מה נכלל באיסור הדאוריתא (כיסוי ראש חלקי באופן מסוים) ומה נחשב לדת יהודית (כיסוי ראש מלא).

 

מקום נוסף שהדין מופיע בגמרא הוא דין אמירת ק"ש ושם יש דיון לגבי אילו אברים נחשבים לערוה שאי אפשר לומר ק"ש מולם (אולי אף לומר כל דברים שבקדושה.)

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כד עמוד א:

אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? … אלא: באשתו, ולקריאת שמע. אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר [ישעיהו מ"ז] גלי שוק עברי נהרות, וכתיב [ישעיהו מ"ז] תגל ערותך וגם תראה חרפתך. אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר [שיר השירים ב'] כי קולך ערב ומראך נאוה. אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר [שיר השירים ד'] שערך כעדר העזים.

 

בעקבות עין בסוגיות נחלק את תשובתנו ל3 חלקים:

 

  1. דין צילום ולא מראה אמיתי.
  2. האם יש ערווה והרהור עבירה בסיטואציה של הורדת שיער בגלל מחלה.
  3. האם יש ערווה והרהורים במקום של סעודת הודיה לה', אולי אפשר להחשיבו כמקום של גילוי שכינה.

 

האם יש איסור גילוי ראש לאישה נשואה בצילום?

 

מסברא ראשונה-

צילום אינו מראה אמיתי ולכן קשה לאסור.

מצאנו בתשובת הרב ליאור ברשת שדימה שיער בצילום לפיאה נוכרית, שסופסוף איננה השיער עצמו.

https://www.yeshiva.org.il/ask/7735

 

אולי יש אפשרות ללמוד את הדין מעיסוק באומנות ובצפיה בתמונות שאינן צנועות וכך כותב הרב בנימין יהושע זילבר שו"ת אז נדברו (חלק י"א, סימן נ"א):

 (בהגדרת המציאות החדשה של תמונות של נשים לא לבוושת כלל או חלקית כותב הרב זילבר): אין כאן איסור ראיית ערווה או שאר מקומות בגוף האשה, שדינם כערוה, אלא איסור תורה של "ונשמרתם מכל דבר רע": " וזה עדיין ברור לי שתמונה זה לא ערוה ואין כאן משום איסור הסתכלות של 'לא תתורו' רק משום איסור 'ונשמרתם'.

וכן מביא הרב אהרון קירשנבאום במאמרו "האומנות בהלכה" (בספר "אומנות ויהדות" בעריכת ד' קאסוטו, עמוד 49 הערה 17 ) בלשונו העדכנית:

ברם יש לציין שהמושג "ערווה" קשור תמיד ליצור חי. פסלים, תמונות, צילומים ותקליטים – אף האירוטים ביותר והמתועבים ביותר, וחיב ההרחקה מהם אינו מוטל בספק – לא חל עליהם איסור 'ערווה'.

 

נראה כי אין איסור ובכל זאת, לא ראינו אפשרות להתיר בכל מקרה גילוי שיער בסרטים.

יש לזכור, שהיום, בשונה מלא מעט שנים, הסרטונים מאד בהירים, מצויים ונגישים, יכולים להראות בהם ש"זמן חי" ויש להם כמעט אמיתות ואולי יש לחשוש פה יותר.  

 

הסיטואציה בו הצטלמת:

 מכיוון שהצילומים של שיערך היו לא בזמן בו השיער משמש יופיה של האישה אלא דווקא כמעמד גילוח, במעמד של הסרת שיער, אפשר לסבור כי זו סיטואציה שאין בה חשש הרהור וערווה.

 

 הסיטואציה של הקרנת הסרטון:

כפי שתארת בשאלתך, הקרנת הסרטון בו רואים את שיערך מגולה מיועד דווקא לסעודת הודיה לקב"ה. הסרטון אמור לעורר רגש רוחני של גילוי שכינה ולא חלילה להפך.

מצאנו בדרשותיו של הבני יששכר את הדברים האלו:

בני יששכר מאמרי חודש כסלו – טבת מאמר ד – הלל והודאה

ד' וישב המלאך הדובר בי וכו' ראיתי והנה מנורת זהב וכו', ונ"ל על פי מה שכתב הרב הגדול מו' חיד"א זלה"ה דהא דאיפסק קול זמר באשה ערוה [ברכות כד א], במקום דאיכא אימתא דשכינתא אין לחוש, והוכיח זה מהגמ' [נדה יג א] דאמר שמואל לר' יהודה שיננא אחוז באמתך והשתן וכו', ואמרו שם להיות שם היה אימתא דשכינה ליכא למיחוש להרהור (והנה עם היות שבעיקר הדין יש לי לפקפק על דבריו ז"ל, עכ"ז דרך דרש הוא), ובזה פירש מאמרם ז"ל הנך יפה רעיתי [שה"ש א טו] זו גילוי שכינה, אף ערשינו רעננה בשבח בנים ובנות, ע"כ, ומאי שייכות זה לזה, ולפי האמור יתכן, דכיון דיש גילוי שכינה יכולין לשבח ביחד בנים ובנות ואין לחוש להרהור, וגם פירש דזהו שאמרה דבורה אנכי לי"י אנכי אשירה [שופטים ה ג], דכיון שאנכי לי"י ויש בכאן גילוי שכינה, על כן*) אנכי אשירה הגם שאני אשה, וכן פירש בזה צהלי ורוני יושבת ציון [ישעיה יב ו] (יושבת לשון נקבה, והכוונה על בנות ציון ואין לחוש לקול אשה) כי גדול בקרבך וכו', ואין לחוש להרהור, ופירש בזה בשם בנו רני ושמחי בת ציון (ולא תחוש לקול אשה) כי הנני בא ושכנתי בתוכך, עד כאן דבריו.

 

גם הרב אליעזר מלמד בפינתו "רביבים" הביא שיטה זו של החיד"א שבמקום שיש גילוי שכינה אין הרהורים ויכולים אנשים ונשים לשיר. הוא גם הביא את שיטות החולקים (שו"ת באר שבע, ח"ב, באר מים חיים ג).

 

בעל השרידי אש לרב וינברג ח"ב סימן ח', כשדן בפסיקה לתנועת נוער על שירת זמירות שבת יחד בנים ובנות מביא גם הוא מביא סברא משיטות הראשונים שסברו שכשאין כוונת הנאה מהקול אין איסור:

"ואולי הוא מפני שהם פסקו כדעת כמה מגדולי הראשונים שסוברים שהאיסור לשמוע קול של אשה הוא רק כאשר מתכוונים ליהנות מקולה, אבל כשאין כוונה כזו, אין איסור. וכן בספר 'שדי-חמד' (מערכת קול) הזכיר דעה של רב ספרדי שהתיר לגברים ונשים לשיר שירי קודש ביחד, משום שבשירי קודש אין חשש להרהור. ואם כן, מאחר שהמטרה היא לשיר שירי קודש ולא ליהנות מקולן של נשים, ועוד שכמה שרים ביחד, כך שבלי תשומת לב מיוחדת לא יבחין השומע בקולה של אשה מסוימת דווקא, לכן התירו הרבנים מגרמניה לגברים ונשים לשיר ביחד שירי קודש."

הציץ אליעזר חלק על השרידי אש אבל בסיטואציות רבות אנחנו נוהגים להקל על פי תושבתו של השירדי אש.

 

יתכן כי ניתן ללמוד מהלכות קול באישה על הלכות כיסוי ראש, ולסבור כי גם בסיטואציה שלך בו ודאי שהסרטון יוקרן לא כדי להנות מיופייך אלא כדי לחוות חוויה רוחנית של הודיה לה' ואולי אפילו גילוי שכינה, יש להקל.

 

אנו סבורות כי השילוב של עצם זה שאין כאן גילוי שיער ממש אלא רק צילום יחד עם הסיטואציה של הסרת שיער בשל מחלה ויחד עם ההודיה לה' על המרפא ממנה, נותן אפשרות להקל בהקרנת הסרטון.

 

יחד עם זאת, לא ניתן להקל ראש בחוויה שלך ושל הצופים שלא רגילים לראות אותך ללא כיסוי ראש ולדעתנו עליך לחשוב היטב אם לא כדאי למצוא טכניקה קולנועית לטששט את תמונתך או את שיערך ברגעים האלה. יש טכניקות רבות שונות ומשונות לטישטוש, לחיתוך הסרט, להשמעת פס הקול ללא התמונה וכן הלאה.

 

בעזרת ה' שתזכי את ובני משפחתך להיות לאורך כל הדרך בסיטואציות של הודיה ושבח לקב"ה.

 

יעל ובת שבע

 

 

 

האם הפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן רלוונטי בימינו?

האם המושג "מצוות עשה שהזמן גרמא" רלוונטי בימינו? האם נכון לפטור נשים מהן? אם זה מהטעם שהן טרודות בעניני הבית וגידול הילדים הרי ברור שמושג הזמן השתנה (נשים לא מכבסות בנהר וכו..) נשים מאותגרות בהרבה משימות היום חלקן רופאות חלקן עורכות דין..מלאות בחוגים שונים ובסדנאות לא מן הראוי שגם בתחום התורני במקום לפתור אותן מדברים מסוימים יהיו יותר מאותגרות..?

(השאלה יכולה גם להתרחב כמובן לעוד הרבה תחומים שקשורים לקיום המצוות ושיתוף נשים בהן אם זה בתפילה בבית כנסת…אם זה לאפשר להן להיות שותפות למנין…ועוד)

 

תשובה:

[בשל חשיבות השאלה ואופייה, הפננו אותה למספר משיבות. ראי גם את תשובתה של הרבנית עידית ברטוב]

 

  1. הרבנית זיוית ברלינר, יועצת הלכה ומשיבה בקו הפתוח של נשמת וראשת מדרשת רוני- מדרשה בצהלי משואות יצחק:

שלום לך, ותודה על שאלתך.

את שואלת לגבי הרלוונטיות של פטור נשים ממצוות עשה שבזמן גרמא לאור השינוי במעמדן של נשים בחברה. שאלה זו נוגעת באופן עמוק בשתי שאלות יסוד בעולם הדתי היום כי בצד השאלה על מקומן של נשים בעולם הדתי יש כאן גם שאלה על ההלכה עצמה, מתי אפשריים בה תהליכי שינוי שמושפעים מהתרבות הכללית ומהמציאות המשתנית בדורות השונים, ומתי היא אינה ניתנת לשינוי.

אני אתייחס, ברשותך דווקא למצוות עשה שהזמן גרמא, ולא להערתך בסוגריים על שותפות בבית הכנסת וכו' כי שם ישנם עקרונות מנחים אחרים, ואפשר לפתוח סוגיה זו לעיון בפני עצמה.
המשנה בקידושין קובעת שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא. אין במשנה הנמקה לקביעה זו.

את החסר במשנה השלימו ראשונים ואחרונים במענה לשאלה מה ראתה המשנה לפטור את הנשים מקיום חלק משמעותי כל כך מהמצוות.

חלק מהנימוקים הם טכניים וחלקם מהותיים.

האבודרהם מנמק באופן הקשור למעמד האישה  "לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו; ואם היתהמחוייבת במצות עשה שהזמן גרמא, אפשר שבשעת עשיית המצווה יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו, ואם תעשה מצוות הבורא ותניח מצוותו אוי לה מבעלה, ואם תעשה מצוותו ותניח מצוות הבורא אוי לה מיוצרה; לפיכך פטרה הבורא ממצוותיו, כדי להיות לה שלום עם בעלה"  (אבודרהם, שער ג, ברכת המצוות).

הרב בן ציון עוזיאל התייחס להיבט של גידול הילדים "ולי נראה שטעם פיטורן הוא משום שלפי טבען ומהות תפקידן בחיים הן משועבדות לזמן במשק הבית וגידול הילדים וטיפולן, ולא הזמן ניתן לרשותן"  (שו"ת משפטי עוזיאל ח"ד עניינים כלליים סימן ד)

וכן כתב ביתר הרחבה הרב משה פיינשטיין:

"זה שהתורה פטרה ממצוות עשה שהזמן גרמה… כי סתם נשים בעולם אינם עשירות ועליהן מוטל גידול הילדים והילדות, שהיא מלאכה היותר חשובה להשם יתברך ולהתורה. וכן ברא השי"ת בטבע כל מין ומין מבעלי חיים שהנקבות יגדלו את הוולדות, ואף את מין האדם לא הוציא מן הכלל בזה, שגם טבע הנשים מסוגל יותר לגידול הילדים, שמצד זה הקל עליהן שלא לחייבן בלמוד התורה ובמצוות עשה שהזמן גרמה" (אגרות משה או"ח ד מט).

כשחושבים על הנימוקים האלו בעולם המוכר לנו המבוכה רבה. 

אנחנו לא חיות בעולם בו יש יחסי אדנות ושיעבוד בין איש לאישתו. בכל תחום בחיים האשה היא בת חורין וריבון על עצמה ועל זמנה. גם השיקול לפיו המעמסה הכרוכה בהולדת הילדים ובגידולם אינה מאפשרת לאישה להתפנות לקיום מצוות אינה עומדת במבחן המציאות המוכרת לנו. אמנם, ברכת האימהות והמשפחה עשויה להיות אינטנסיבית ביותר, אך זו תקופה מסויימת בחיים ואם היא הסיבה לפטור הייתי מצפה לחייב נשים בצעירותן וכן לאחר תום תקופת גידולם של ילדים רכים בשנים.

נמצאנו נדרשות להסבר המהותני.

הרש"ר הירש כתב:"התורה לא חייבה את הנשים במצוות אלה, מפני שאין הן זקוקות להן… התורה מניחה, שיש לאישה דבקות יתרה ונאמנות של התלהבות לייעודה, והניסיונות המזומנים לה בתחום ייעודה – סכנה מועטת נשקפת לה מהם; משום כך לא היה צורך להטיל עליה את כל המצוות המוטלות על האיש."..  (רש"רהירש,ויקרא כ"ג מ"ג)

נשברו קולמוסים רבים, בפולמוסים רבים, סביב השאלה האם ניתן להגדיר מהות מגדרית ולקבוע לפיה את השייך לכל מין. מבלי לנקוט עמדה בשאלה זו יש לציין בכנות, כי התהליכים שעברו על הנשים ועל החברה כולה בעקבות יציאתן של נשים לעבודה ורכישת השכלה מתקדמת בכל התחומים הביאו לידי מצב שדור הנשים שאנו חלק ממנו כיום שונה באופן מהותי מהדורות שלפנינו, ואיני חושבת שניתן להשליך באופן ישיר מאמירות על טבעם של נשים וגברים שנאמרו על הדורות הקודמים ולצפות להתאמתם לימינו.

נותרנו עם הפער בין הקביעה שנשים פטורות לתחושה שהטעמים המובאים בפנינו אינם מספקים את הנפש.

כאן יש להתבונן בשאלה השניה והיא מידת הגמישות ההלכתית.

קביעה הלכתית שמקורה במשנה, נפסקה להלכה בגמרא ועל ידי הראשונים מחייבת אותנו הלכתית גם כאשר הנימוקים (שכזכור מופיעים רק בשלב מאוחר יותר) אינם תקפים.

המשמעותי היא שגם אישה עצמאית ומשכילה שעיתותיה בידיה, כיום, אינה חייבת במצוות עשה שהזמן גרמא.

ריבוי הנימוקים, וההעדר שלהם מהמקורות הראשוניים בגמרא, אינו מאפשר לנו להבין את הסיבה לכך.

אולם, וכאן אני רואה את העיקר- יש להתבונן בשאלה מה משמעות הפטור. יש שראו בפטור הנשים ראיה לכך שאינן שייכות במצוות אלו כלל ואין להן לקיימן. כך מובנות חלק מהדעות בסוגיא שלפיהן לא רק שהנשים פטורות ממצוות אלו אלא שחל עליהן איסור לקיימן. גישה אחרת תראה בכך מצווה, שלקיומה יש ערך והיא רצויה בעיני ה' אלא שאין בדבר חיוב. גישה כזו ניתן לראות בגמרא המתארת את רצונו של רב יוסף, הפטור ממצוות כאשה בשל היותו עוור, לקיים את המצוות חרף הפטור.הגישה המקובלת היא שלמרות הפטור אישה רשאית לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא

יש מחלוקת בפוסקים האם מי שפטורה מקיום מצווה תברך עליה או לא.התוספות פוסקים שניתן לברך וכך נוהגות האשכנזיות.

אני חושבת שלאור העובדה שרובנו נשים היכולות וחפצות לקחת חלק במעשה הדתי, ובוודאי בתקופה בה האישה פחות טרודה בהקמת המשפחה רצוי ומבורך המצב בו אישה תקבל על עצמה קיום מצוות, לפי יכולותיה. כדאי להזכיר כי תהליך כזה כבר התקבע בציבור ביחס למצוות מסויימות שנשים קבלו על עצמן, למרות שהן פטורות מהן, כשמיעת קול שופר בראש השנה ושמיעת פרשת זכור.

ברצוני להציע כיוון מחשבתי נוסף. ניתן לראות בתהליכים של חיזוק זכויות הפרט וערעור ההיררכיות תהליכי התפרקות של החברה ואכן, חלק ניכר מהתהליכים הללו מדאיג ומדאיב ביותר. עם זאת, ובמבט פנימי יותר על המציאות ניתן לזהות כאן בשורה לעולם שיש בו מעבר משפה של חיוב והכרח לשפה של הזדהות ורצון. במובן זה היכולת ל"חייב" את עצמנו במצוות,להביע את חפצנו העמוק בהן כנשים שאינן מחויבות , היא זכות שניתן לשמוח בה ולהעצים אותה.

מאחלת לך כל טוב, זיוית

 

מקורות להרחבה:

משנה קידושין א ז

תלמוד בבלי קידושין לד.

תלמוד בבלי חגיגה ט"ז :

תלמוד בבלי ראש השנה ל"ג.

תוספות לתלמוד בבלי עירובין צ"ו.

שו"ע או"ח תקפ"ט סעיף ו' והרמ"א שם

אבודרהם, שער ג, ברכת המצוות

רש"ר הירש, ויקרא כ"ג מ"ג

שו"ת משפטי עוזיאל ח"ד עניינים כלליים סימן ד

אגרות משהאו"ח ד מ"ט 

האם הפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן רלוונטי בימינו?

האם המושג "מצוות עשה שהזמן גרמא" רלוונטי בימינו? האם נכון לפטור נשים מהן? אם זה מהטעם שהן טרודות בעניני הבית וגידול הילדים הרי ברור שמושג הזמן השתנה (נשים לא מכבסות בנהר וכו..) נשים מאותגרות בהרבה משימות היום חלקן רופאות חלקן עורכות דין..מלאות בחוגים שונים ובסדנאות לא מן הראוי שגם בתחום התורני במקום לפתור אותן מדברים מסוימים יהיו יותר מאותגרות..?

(השאלה יכולה גם להתרחב כמובן לעוד הרבה תחומים שקשורים לקיום המצוות ושיתוף נשים בהן אם זה בתפילה בבית כנסת…אם זה לאפשר להן להיות שותפות למנין…ועוד)

 

תשובה:

[בשל חשיבות השאלה ואופייה, הפננו אותה למספר משיבות. ראי גם את תשובתה של הרבנית זיוית ברלינר]

 

 

 

שלום לך, ותודה על השאלה.

אני חייבת להודות, 

ששאלתך מעסיקה גם אותי, ורבות הנשים (והאנשים), שרואות בה שאלת מפתח בכל ענייני עבודת ה' של בנות ונשים בדורנו. מכיוון שפתחת פתח לדיון נרחב ומעמיק, אתמקד רק בשאלתך העיקרית, ואם תרצי, נוכל בהזדמנות נוספת לדון ביתר פירוט גם בעניינים הנוספים שהעלית.

אם נחפש את המשמעות הפשוטה והישירה של הביטוי "מצוות עשה שהזמן גרמן", נגיע באמת לכיוון שאותו ציינת בדברייך, וכך גם כותבים ר' דוד אבודרהם (ברכת המצוות ומשפטיהם), ר' אהרן הכהן מנרבונה (ספר כלבו סימן עג) ועוד, שהתחייבות האשה לצרכי הבית מונעת ממנה להתחייב למצוות התלויות בזמנים ספיציפיים.

 

צדקת, כשהדגשת את פערי המצבים בין המציאות הקדומה, בה נשים (וגם גברים) היו משועבדים לצרכי הקיום היומיומיים, לבין ימינו, שבהם מלאכות רבות נחסכות מאתנו, וכן צדקת בתיאור עולמן העשיר והמגוון של הנשים בימינו, הן בעולם התעסוקה והלימודים, והן בתרבות הפנאי. כולנו נהנים מפירות השינוי המבורך, נשים, גברים וילדים.

 

יחד עם זאת, ואולי ביתר חריפות, לנוכח המערך החברתי המשתנה, והשינויים הנפלאים הללו (החל מחיתולים חד פעמיים ומכונות כביסה, וכלה במסגרות חינוכיות תומכות), המציאות טופחת שוב ושוב על פנינו עם צדו הפחות נעים (והפחות מדובר) של המהלך, והמודרנה גובה את מחירה.

 

עם כל תמיכתי החד-משמעית בכיווני ההתפתחות שהזכרת עבור ציבור הנשים, נשכח מאתנו פרט חשוב, והוא המשפחה. מרוץ הקריירה, המעמד והכסף יצר מציאות בלתי אפשרית, אשר בה שני בני הזוג עובדים שעות רבות לפרנסתם ולקידומם (ולעתים קרובות גם למען סיפוקם המקצועי), והבית איבד את מקומו עבורם ועבור ילדיהם, כעוגן של בטחון ואהבה. הורים רבים אינם מעורבים בחינוך ילדיהם, אינם מספקים את צרכיהם הרגשיים, ואינם מהווים עבורם כל סמכות. תשומת הלב ההורית נקנית במוצרי צריכה, והזמן ההורי מתוגמל בפיצויים חמריים שונים, חלקם מפוקפק ומזיק.

 

(נגעתי על קצה המזלג בבעיה עמוקה וכואבת, שלא זה המקום לפרטה, ולא התייחסתי כלל לערעור הטוטאלי על מוסד המשפחה מצד ערכים ותיאוריות פוסט מודרניסטיים, המעוניינים לעקור כל הגדרה, ולטשטש כל מוסכמה).

 

אפשר אמנם להציע, כי כל זוג ינהל משק בית על-פי בחירתו והחלטתו, אם ע"י חלוקת הנטל הכלכלי והמשימות הביתיות באופן שוויוני, ואם ע"י חלוקת האחריות לשני תחומים נפרדים, ובו האב הוא "שר הפנים, והאם "שרת החוץ", אך עדיין, המצב הנורמטיבי (וברוב המקרים, גם המצב המיטיב), הוא זה שבו האם אחראית על ניהול הבית והילדים, היא היולדת והמניקה, והאב הוא האחראי העיקרי על הפרנסה. 

בדברי אלה אין קביעה נחרצת, מכיוון שהחיים הם דינאמיים ומשתנים, והסדר שמתאים להיום, אינו מתאים למחר, אבל בשורה התחתונה, השינויים המבורכים שציינתי צריכים לבוא תוך התחשבות בשמירת יציבות הבית, על כל יושביו.

 

ברצוני לטעון, כי אמנם הזמנים השתנו, אך המטלות הפיזיות התחלפו במטלות מורכבות יותר, ועדיין קיום מצוות בזמנים מסוימים קשה למי שמטופלת בילדים קטנים. אין זה אומר שהיא אסורה לקיימן כמובן, כאשר הדבר עולה בידה, כשם שאין זה אומר גם, שביום מן הימים ילדיה יגדלו, ועתותיה יהיו בידיה לקיים את כל המצוות שבהן היא חשקה בצעירותה, אך יותר מכך, אין זה נכון לחייב נשים באופן גורף לעמידה בסטנדרטים הלכתיים מחמירים, שיעיקו עליהן ויוסיפו לחץ, ולאו דווקא יקרבו אותן לעבודת הבורא.

 

בשולי הדברים אגע בנקודה נוספת, הכואבת לי באופן אישי, והיא הנטיה לראות בעבודת האיש חזות הכל, ואני מתכוונת לכל תחומי ההוויה והקיום שלנו, בצבא, בחברה, באקדמיה ובעבודת ה'. נשים מואסות לא פעם בתחומי עניין ועיסוק מסורתיים, רק משום שהם אינם נחשבים פופולריים בקרב קובעי הטון בתקשורת ובאקדמיה, וזאת למרות שהן מחוברות לתחומים הללו ומוצאות בהם סיפוק.

 

להבנתי, עצם פתיחת האפשרויות לנשים היא חיונית ונדרשת, אך בה בעת חובה עלינו להרים את קרנן של מלאכת החינוך וגידול הילדים כמקור לסיפוק ולמימוש כוחות וכעבודת ה' גדולה וחשובה, כך שנשים תוכלנה לבחורבחירת אמת בדרך זו בשמחה ובאהבה, ללא התנצלות או בושה.

עידית