לפני כעשרה חודשים נולד לנו בן בכור בשעה טובה. הברית הייתה בזמן, וגם הפדיון. לאחר תקופה גיליתי שהיינו צריכים לברך הטוב והמיטיב בשעת הלידה, ולא ברכנו. לא למדנו על כך לפני, ושנינו לא ידענו שיש לברך. את האמת שיש בי רצון גדול לברך, ולהודות לקב"ה על הטוב הגדול שעשה עמנו. לכן אשמח לדעת האם יש אפשרות לברך גם עכשיו, אפילו שכבר עבר כל כך הרבה זמן ?
בנוסף, הבנתי שיש גם יש עניין עם ברכת "שהחיינו" בלידת בת, ורציתי לשאול- אם גם יש עניין בברכה גם בלידת בן בכור ?
תודה.
תשובה:
ראשית ברכת מזל טוב ושתזכו לגדלו בבריאות ובשמחה! אשריכם על הרצון שלכם לקשור את שמחתכם לברכה ולהודאה לריבונו של עולם.
א. ברכת "הטוב והמיטיב" מיועדת למצבים בהם אירע לך מאורע שהוא טוב עבורך וטוב גם לאחרים. לכן קבעו לברך אותה כשנולד בן. בעצם, הברכה מיועדת לאותו הרגע בו המאורע המשמח מתרחש, וכשהאירוע חלף לא אמורים לברך עוד.
יחד עם זאת, ניתן לומר כי הולדת בן היא אירוע מתמשך, שמהווה התרחשות משמעותית בחיי ההורים גם אחרי שהסתיים. ההודעה על לידת התינוק, ארגון הברית וכו' – משאירים את אירוע הלידה למשך זמן מה כאירוע שעדיין מתגלגל.
כל עוד זה המצב, ועדיין לא הוסחה דעת ההורים באופן ממשי מהשמחה של הולדת הבן – לרוב הדעות ניתן לברך עוד "הטוב והמיטיב". אולם, פרק הזמן שחלף כבר מהלידה שלך – קרוב לשנה – הוא כזה שבהכרח עסקתם בו כבר גם בעניינים אחרים ודעתכם הוסחה.
בפוסקים מובאות דוגמאות להשהייה בין הלידה לבין הברכה, אבל בסדר גודל של מספר ימים, וגם על כך יש מחלוקת.
הכלל בברכות הוא "ספק ברכות להקל", כי חשוב להימנע מברכות לבטלה. לכן, את ברכת "הטוב והמיטיב" של הלידה לא ניתן כבר לברך בשם ומלכות.
את הרצון הבריא והיפה להודות לקב"ה ניתן לבטא בדרכים אחרות. אפשר להקדיש מצווה מסוימת שתקיימו כהודאה ושבח – מתן צדקה, לימוד תורה ועוד. אפשר לברך "הטוב והמיטיב" ללא שם ומלכות, או לכוון בברכת "הטוב והמיטיב" שבברכת המזון על הולדת הילד. אפשרות נוספת היא ליצור סיטואציה בה בכל מקרה נכון מבחינה הלכתית לברך "הטוב והמיטיב", ואז לברך ולכוון גם על הלידה. סיטואציה כזו היא למשל שתיית יין משובח שני בתוך סעודה.
ב. לעניין ברכת שהחיינו – לפי הגדרות הגמרא, גם "שהחיינו" וגם "הטוב והמיטיב" הן ברכות שנתקנו על אירועים משמחים, וההבדל ביניהן הוא היקף הטוב: הטוב והמיטיב מיועדת לאירוע שטוב למברכת וטוב גם לאחרים, ושהחיינו מיועדת לאירוע שטוב למברכת עצמה אך לא לאחרים. לכן, אי אפשר לברך גם וגם.
נהגו אכן לברך "הטוב והמיטיב" בהולדת בן ו"שהחיינו" בהולדת בת. ניתן לברך "הטוב והמיטיב" גם על הולדת בת, אבל לא נהוג לעשות להפך – לברך "שהחיינו" על הולדת הבן.
גם כאן, כפי שכתבתי לעיל, ניתן למצוא את הדרך להודות לקב"ה, למשל לאכול פרי חדש ולברך שהחיינו, תוך כוונה לכלול בברכה זו גם את התודה על הולדת הבן.
לסיכום, אולי הצעה מעשית יפה היא לערוך לחברים וקרובים קידוש משובח עם כמה יינות ופירות חדשים, ולייחד את הקידוש להודיה. אפשר לשתף את המתאספים שברכות השבח המיוחדות הן לכבוד הולדת בנכם, לשמוח ולהודות יחד.
מזל טוב!
שלומית
מקורות לעיון ולהרחבה:
א. לגבי ברכת הטוב והמיטיב על לידה:
המשנה במסכת ברכות (נד: ) אומרת:
על הגשמים, ועל בשורות טובות אומר: ״ברוך הטוב והמטיב״… בנה בית חדש, וקנה כלים חדשים, אומר: ״ברוך … שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה״.
נשמע שגם ברכת הטוב והמיטיב וגם ברכת שהחיינו מיועדות להודות על אירוע משמח. מה ההבדל בין שתי ברכות אלו? הגמרא בהמשך (נט:) דנה ומגיעה למסקנה:
הא דאית ליה שותפות, הא דלית ליה שותפות. והתניא: קצרו של דבר, על שלו הוא אומר: ״ברוך שהחיינו וקיימנו״, על שלו ועל של חבירו — אומר: ״ברוך הטוב והמטיב״.
כלומר, דבר שטוב לאדם עצמו מברכים עליו שהחיינו, ועל מה שטוב לו ולאחרים מברכים הטוב והמיטיב. הגמרא שם מביאה לדוגמא את המקרה של הולדת בן כמצב עליו מברכים הטוב והמיטיב – כי לידת הבן היא אירוע שיטיב עם המברך עצמו וכן עם אחרים.
כך פסק גם השולחן-ערוך (אורח-חיים רכ"ג) : "ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב וגם היא צריכה לברך כן".
עד מתי ניתן לברך?
המשנה-ברורה שם מציין (כאחרונים אחרים) כי גם אם האב לא היה במקום הלידה ורק שמע עליה, כלומר שהלידה הסתיימה כבר, אפשר לברך, ו"אין חילוק בין שומע לרואה". האם ניתן לברך רק מיידית עם הלידה או השמועה? בשאלה זו המשנה ברורה מצטט את הפרי-מגדים וכותב:
ועיין בפרי-מגדים, דאפילו אם לא בירך תיכף כששמע גם כן יברך לכולי עלמא, דעדיין הטובה נמשכת.
כלומר, הפרי מגדים קבע שאין בעצם הגבלת זמן עד מתי אפשר לברך על הולדת הבן, כי הלידה אמנם חלפה אבל הטובה נמשכת.
כף החיים שם מסייג:
וכתב אשל אברהם (הפרי מגדים) כאן כולי עלמא מודים אף לאחר כדי דיבור יוכל לברך דעדיין הטובה בעולם… ונראה היכי דמי, אם עדיין תוקף השמחה בלבו. אבל אח"כ יברך בלא שם ומלכות.
דבריו מתייחסים למחלוקת רחבה יותר, האם ניתן לברך הטוב והמיטיב בשם ומלכות על שמועה טובה רק מייד עם שמיעתה, או גם לאחר שחלף פרק הזמן המינימלי של "תוך כדי דיבור". הוא מגדיר את הבשורה על הולדת בן כמקרה בו אין מחלוקת שניתן לברך גם לא בצמידות ממש לשמועה, אלא כל עוד תוקף השמחה בליבו.
הגר"ח נאה בקצות השולחן התייחס באופן דומה (בדי השולחן ס"ד) וכתב:
אפשר דכל זמן שעסוקין באותו עניין ולא הסיח דעתו עדיין מהבשורה יכול לברך ותו לא.
הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות א', ר) מביא את דעת מור וקציעה (סימן רכ"ד) שניתן לברך ברכת הטוב והמיטיב על שמועה טובה עד שלושה ימים לאחר שמיעתה, ומחיל זאת גם על לידה. הוא מתייחס לדברי הפרי-מגדים שהובאו לעיל, אך מסביר שהעיכוב בברכה (בשל התמשכות הטובה) אינו בלתי מוגבל בזמן. לדבריו, כל עוד ההורים נמצאים בזמן של עיסוק אינטנסיבי בבשורת הלידה – מודיעים לחברים וקרובים וכד' – ניתן עדיין לברך הטוב והמיטיב בשם ובמלכות. לדוגמא הוא אומר שעד הפעם הראשונה שהאב מגיע לבית הכנסת ומספר לבני קהילתו על הלידה – אפשר לברך, אולם אם נזכר שלא בירך לאחר שכבר היה בבית הכנסת – כבר אינו יכול.
פוסקים חשובים (בעיקר מעדות המזרח) העידו שאין נוהגים לברך הטוב והמיטיב על לידת בן כלל. זוהי הבנה אפשרית בדברי הרמ"א בסימן רכ"ג, וכך כתב הבן איש חי (פרשת ראה שנה א', ח') כף החיים (רכ"ג, ו) הרב ח"ד הלוי (מקור חיים ב', צ"ב מ"א) והרב עובדיה יוסף. לפי דעה זו, אין לברך גם הטוב והמיטיב וגם שהחיינו על אותה השמחה, ומכיוון שמברכים שהחיינו בשעת ברית המילה, לא מברכים הטוב והמיטיב.
לצד זאת, כמובן, רבים פסקו שאכן יש לברך הטוב והמיטיב ואין זה סותר את ברכת שהחיינו שבברית, שכל אחת מהן נובעת מסיבה אחרת.
אולם נראה ברור כי על אותה שמחה עצמה – הולדת בן – אין אפשרות לברך את שתי הברכות. אמנם הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א סי' רמה) התייחס לברכת שהחיינו על הולדת בן, אבל דבריו העלו שאלות גדולות כיוון שנראה שאינם מתיישבים עם פשט הגמרא בברכות (למשל בדרכי משה סימן רכ"ג).
ב. ברכת הטוב והמיטיב על יין
בגלל שיין מרבה שמחה, נקבעה ברכת הטוב והמיטיב על יין שמוסיפים תוך כדי ארוחה. אם בתחילת הארוחה מברכים "בורא פרי הגפן" על יין אחד, ואז מגישים יין אחד משובח יותר – לפני שתיית היין השני מברכים "הטוב והמיטיב" בשם ומלכות (שו"ע או"ח קע"ה).
ג. לגבי "ספק ברכות להקל"
יש איסור על אמירת שם ה' לשווא, כחלק מהאיסור "לא תשא את שם ה' א-להיך לשווא" שניתן בעשרת הדברות. על כך נאמר בגמרא בברכות, לג. :
ואמר רב ואיתימא ריש לקיש, ואמרי לה רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו:
כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא.
כלומר, ברכה שאין בה צורך נחשבת לנשיאת שם ה' לשווא, איסור תורה חמור. וכך פסק גם הרמב"ם (הלכות ברכות פ"א, הל' טו):
כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמיים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן.
אמנם, רוב הראשונים חלקו על הרמב"ם והגדירו את הברכה המיותרת כעבירה על דברי חכמים, ולא על איסור תורה ממש. כך או כך, לכל הדעות אסור לומר ברכה בשם ומלכות ללא צורך.
צד משלים לתמונה הוא מעמדן ההלכתי של הברכות. כמעט כל הברכות שיש לנו הן בגדר מצווה מדברי חכמים, ולא מדאורייתא. בדברי חכמים הכלל הוא "ספקא לקולא", כלומר שכאשר יש ספק – מקילים. לכן, כאשר יש ספק אם צריך לברך – פטורים מהברכה ולא מברכים. וכך פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ט ג'):
כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו מברך.
לא רק כאשר הספק הוא אצל האדם – כלומר האם בירך או לא בירך – מקלים; גם כאשר הספק הוא בהלכה – כאשר יש מחלוקת האם צריך לברך או לא – הדין הוא ללכת לפי הדעה המקילה. כך נפסק במסכת עבודה-זרה, ז. :
ר' יהושע בן קרחה אומר: בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל. אמר רב יוסף: הלכתא כרבי יהושע בן קרחה.
כלומר, כאשר דובר בדין מדאורייתא – נוהגים כדעה המחמירה, וכאשר מדובר בדין דרבנן נוהגים לפי הדעה המקילה.
לכן, כיוון שהברכות (ובתוכן "הטוב והמיטיב") הנן דין דרבנן – נוהגים כדעה המקילה והמצמצמת את חיוב הברכה, ולא מברכים מעבר לשיעור הזמן שציינו הפוסקים.
