שלום! אני נמצאת כרגע בהריון ראשון ורצינו לקרוא לילד שיוולד בע"ה ´מתן´ מלשון מתנה שקיבלנו כדי להודות לשם אחרי שסוף סוף הצלחנו להיכנס להריון אחרי הרבה שנים של ניסיונות וגם כי הלידה צפויה להיות בחג מתן תורה אבל קראנו שיש כמה רבנים שאומרים שזה שם לא טוב ורציתי לשאול האם אפשר לקרוא כך לילד או לא?

תשובה

ראשית, אפתח בהשתתפות בשמחה הגדולה ובהתרגשות הרבה.

בחירת שם הוא תהליך משמעותי וזכות גדולה להורים.

השם מתן אכן מסמל את המתנה הגדולה בה תזכו בעזרת ה' וגם מתאים מאד לביטוי "מתן תורה" ולחג השבועות.

באופן כללי, אין הלכות מובהקות בעניין בחירת שמות, והנושא נתון באופן עקרוני בידי ההורים. יש בכך בהחלט הנהגות ומנהגים המשתנים בין קהילה לקהילה.

לגבי מה שקראתם או שמעתם:

הגמרא במסכת יומא לח ע"ב מפרשת את הפסוק ממשלי: "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב" ומסבירה שאין קוראים בשמות של רשעים וכך הם נשכחים וכביכול נרקבים. רש"י במקום כותב: "לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע".

אבל, מדברי התוספות שם (וכן בכתובות קד ע"ב), משמע שכאשר מוזכר שיש מישהו אחר שאינו רשע, הנקרא גם הוא באותו השם, ניתן לתת את השם לילד, על אף שהוא מוזכר גם כשמו של אדם רשע.

בתנ"ך אנו פוגשים בשתי דמויות בשם מתן.

הראשון היה אכן אדם רשע –  כהן-בעל, מנהיג עבודה זרה, כפי המתואר בספר מלכים פרק יא פסוק ח. השני היה אביו של שפטיה המופיע בספר ירמיהו פרק לח כחלק מהנהגת העם, ואינו מוזכר כאיש רשע.

לכן, לאור דברי התוספות, ומכיוון שאין כוונתכם חלילה לקרוא על שם מתן כהן הבעל, אין בעיה בשם זה.

לסיכומו של עניין- בבחירת שם ישנם שיקולים רבים וזה אכן עניין משמעותי וחשוב.

נראה לי כי חשוב שתעיינו בהיבטים השונים של השם ותבחרו בו מתוך אהבה ושמחה גדולה!

אני מאחלת שבעזרת ה' מכאן והלאה תמשיכו ותתברכו במתנות טובות.

בת שבע

שלום רב.

בני בן השנה וחצי סובל מלקות ראיה.

הוא בחצי שנה האחרונה עבר 4 ניתוחי עיניים.

ישתבח שמו והילד כן רואה עם אביזר ראיה.

אך בגלל כל התקופות שעבר ביהח ובדיקות וכו הביטחון שלו ירד ואנו רק רוצים לעשות דברים שישמחו את לבבו.

לשמחתינו הוא נפגש עם כמה כלבים שעשו לו שמח בלב ובנפש ועזרו לו לפקוח עיניים.

שאלתי כזו,

מבחינה הלכתית למיטב הבנתי אסור להכניס כלב הביתה.

האם בגלל שהכלב הוא בשביל טיפול ותרפיה מותר להכניס כלב מחמד (לא עבור שמירה)?

תודה מראש

תשובה:

שלום לך!

משמח לקרוא שטיפול רפואי ואביזרי ראיה משפרים את הראיה של בנך. אני מאחלת לך שראייתו תלך ותשתפר ויוכל להנות מזיו העולם. יישר כח על כל העמל וההשקעה בכך.

לשאלתך, ללא ספק, מותר לך להכניס כלב מחמד טוב הביתה בשביל טיפול והקלה על בנך.

האימרות של חז"ל בגמרא נגד גידול כלבים בבית, נאמרו דווקא על כלבים רעים (כלומר, מסוכנים) שמזיקים לבני האדם.

הגמרא במסכת שבת (דף ס"ג ע"א) אומרת:

אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: כל המגדל כלב רע בתוך ביתו – מונע חסד מתוך ביתו.

רש"י שם מסביר כי הוא מונע חסד – משום שאינו מניח העניים לבא לפתחו. אין אפשרות להכנס אליו הביתה לבקש צדקה.

גם הגמרא במסכת בבא קמא (דף טו עמוד ב) עוסקת בכלב רע המסכן את הציבור:

דתניא, רבי נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? תלמוד לומר: לא תשים דמים בביתך.

כלומר, יש פה חשש לסכנת חיים בתוך הבית.

להלכה פסק השו"ע  (חושן משפט סימן תט):

אסור לגדל כלב רע, אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם. ובעיר הסמוכה לספר, מותר לגדלו; וקושרו ביום ומתירו בלילה.

כלומר, אפילו כלב רע, אם יש צורך- מותר לגדלו, רק יש לדאוג שיהיה קשור ולא יפגע בבני האדם.

הכלב שעליו את מדברת, שמתאים לתינוק בן שנה וחצי, ודאי שאינו כלב רע ואין שום מניעה לגדלו.

לסיכום: ודאי, לכל הדעות , שלמען מטרות טובות, מותר וראוי לגדל כלב טוב שיסייע ויקל על בנך.

כמובן, יש לדאוג שהכלב לא יהיה משוחרר בקרבת אנשים, במידה וחלילה הוא יכול לפגוע בהם בדרך כלשהי.

בשורות טובות!

בת שבע

שלום רב,

בעקבות פרסום החשדות כלפי הרב טל,

אני מוטרד מהמחשבה שישנם רבנים שידעו את כל אשר נעשה ושמרו את הדבר כך שנוספו נפגעים. אני מודע לחזקת החפות אבל אני מתלבט מאוד! אולי צריך לדון כל אדם לכף זכות, ובעצם זה לא נכון לפרסם חשדות כאלו. בנוסף להתלבטות הפנימית, אני לא בטוח כיצד להתמודד מול שאלותיהם של חילונים בנושא זה. יש כאן חילול השם בנוסף לחטאים האחרים.
בתודה.

תשובה:

שלום לך. שאלתך חשובה מאוד, משום שהיא עוסקת במתח שבין הרצון למנוע פגיעה בזולת, לבין חזקת החפות, והחובה לדון לכף זכות.

ובכן, אנשי ציבור שפרנסתם מבוססת על שמם הטוב, חייבים לספק לציבור הסברים בנוגע לכל חשד שעולה כלפיהם. כך עולה מדברי הרמב"ן בפירושו על פרשת שמות, י"ח, כ"א. הרמב"ן עוסק בקביעת הגמרא (בבא בתרא, נ"ח ע"ב), לפיה כל דיין שניתן להוציא ממנו ממון בדין, איננו דיין,  וטוען שדיינים שיש כלפיהם חשד כלשהו שמטיל ספק ביושרם, עליהם להפריך את החשד מיוזמתם. כלומר, לפי הקוד האתי שמציע הרמב"ן, כאשר מדובר ברבנים, אין להם רשות להשתמש בחזקת החפות ולטעון לחפותם מבלי לפזר את החשדות כלפיהם.

מבחינה הלכתית, אם אדם פרטי נחשף לסיפורים מטרידים שמהם עולה חשש שרב כלשהו מנצל את סמכותו לפגיעה בזולת, האדם הפרטי חייב לדווח על כך לגורמים שמטפלים בנושאים כאלו, מדין "לא תעמוד על דם רעך". אם מדובר בחשד לעבירה פלילית, יש לפנות למשטרה. אם מדובר בתחום אפור יותר, שבו לא בטוח שיש עבירה פלילית אך ייתכן שיש פגיעה בזולת, יש לפנות לפורום תקנה, שפועל תמיד בחסות היועץ המשפטי לממשלה.

באשר לחשש לשון הרע: מבחינה הלכתית, כבר קבע החפץ חיים שמותר לספר על אדם אחר את כל האמת הידועה לך לגביו, כאשר הכוונה היא לתועלת, כמו למשל מניעת פגיעה בזולת. (התנאים להגדרת לשון הרע לתועלת מופיעים בהלכות לשון הרע, כלל י', לחפץ חיים). גיבוי לכך ניתן למצוא למשל גם אצל רבנו יונה, (שערי תשובה, שער שלישי, רכ"א).

לגבי שאלתך השלישית, כיצד נשיב לחברינו המתרעמים על חילול ה' הגדול. ראשית, ניתן להזדהות עם תחושת חילול ה'. אכן יש כאן חילול ה', והדבר כואב לכל מי שאוהב את ה' ותורתו ומאמין שתורתו אמת. למדנות תורנית איננה מהווה "חיסון" מפני חולשות אנושיות. האדם תמיד יכול לבחור להפר את כללי התורה,  והראיה לכך היא שהקב"ה מכניס בתורתו את הציווי לבחור בחיים ולא בדרך המנוגדת לתורה. אילו התורה הייתה מהווה חיסון מפני בחירה ברע, היה מספיק לצוות עלינו ללמוד אותה, ולא היה צורך לצוות עלינו גם לבחור בה, "ובחרת בחיים".

לבסוף, בנוגע לחובתנו לדון לכף זכות כל אדם: יש המתבלבלים וחושבים שהחובה לדון לכף זכות מחייבת אותנו לפרש כל סיטואציה בעייתית ומחשידה, באופן שמתעלם מהחשד, ולהתאמץ לתת לו הסבר אחר שמנקה את האדם מהחשד. זוהי אי הבנה חמורה של המושג "לדון לכף זכות". כאשר מדובר בחשש לפגיעה בזולת או לפגיעה בך באופן אישי,לדון לכף זכות פירשה להכיר בכך שייתכן שהאדם חטא, אך לקוות שהסיבה לכך איננה נובעת מהיותו אדם רע. חובתנו היא להכיר בחולשה האנושית שעשויה להיות מנת חלקו של כל אדם, אפילו של אנשים גדולים. לאחר שנודע לנו שאדם חטא, נוכל לדון אותו לכף זכות בך שנחשוב על הגורמים שגרמו לו לחטוא: אולי הוא חלילה לוקה בנפשו, למשל, סבור שרוח הקודש מדברת אליו אך למעשה מדובר בהתפרצות מצערת ומסוכנת של מחלת נפש. או לחלופין, אולי הוא בעצמו היה קורבן להתעללות בילדותו. אבל כל הסיבות הללו, לא מפחיתות מהאחריות שלנו לזהות פגיעה בזולת, ולהזהיר את הציבור מפניה.

שנזכה למנוע חילול ה' ולהרבות בקידוש ה'.

אוריה

שלום רב. הייתי רוצה לגעת בשאלה שמטרידה אותי כבר זמן רב ונוגעת בנושא השואה הנוראה שעברה על העם היהודי. ראשית, אציין שכבר קראתי מספר תשובות לשאלות קודמות שנשאלו בקשר לנושא זה אך אף אחת מהן לא הניחה את דעתי משום שאף שחלק מהתשובות עשויות להישמע אפשריות (אני לא ממש רוצה לומר הגיוניות), הן יותר מתאימות למצב שבו מסתכלים על שאלה זו בצורה טכנית, יבשה, משום שנוגעות יותר לשאלת ה"למה" ולא לשאלת ה"איך", שכן ייתכן שהשואה התרחשה בעקבות אחוזי ההתבוללות שעלו בקצב גדול והתקרבו אף למאה אחוזים ושבעקבות השואה קמה מדינת ישראל ובעקבות דברים רעים באים לאחר מכן הדברים הטובים, אך האם היינו יכולים לומר זאת בפני אדם שעבר את הזוועות? אני ממש לא בטוח, משום שאין הן מניחות את הדעת. זאת משום שכאמור הן נוגעות יותר ל"למה" ולא ל"איך", ואני רוצה לגעת ב"איך", כלומר, לא רק למה קרתה השואה (גם כמובן) אלא בעיקר למה היא קרתה כפי שקרתה? למה בסבל רב בעוצמות כה אדירות ובזוועתיות בלתי נתפסת? למה ברמת סבל שכזו?

אשמח לתשובה, תודה

תשובה

שלום רב,

אתה שואל שאלה חזקה מאוד. הרשה לי להזמין אותך לתרגיל מחשבה קצר: דמיין לעצמך שאתה שואל את השאלה הזו, ומקבל תשובה שמניחה את דעתך ואתה מרוצה ומרגיש שנגולה אבן מלבך: "סופסוף הבנתי! הבנתי מדוע השואה התרחשה בעוצמות כה אדירות, מדוע היה הכרח בכל כך הרבה סבל!". ואכן, ברמה האישית זוהי חוויה חיובית. מרגיע לחשוב שיש לנו תשובה אמיתית לשאלה שמייסרת אותנו. אבל כשמדובר בנושא כמו השואה הבעיה מתעוררת לדעתי  ברמה המוסרית והדתית ישנן התרחשויות שבהן הסבל הוא קיצוני ובלתי נתפס עד כדי כך שאין דרך להכיל את משמעותם בשכלנו.להבין אירועים מסוג זה פירושו לסגור אותם בתוך משבצת ובכך לא לתת מקום לממד הקטסטרופלי שהן נושאים בחובם. כאשר אנחנו "מבינים" קטסטרופה בסדר גודל כל כך קיצוני, אנחנו למעשה מקטינים אותה ומבטלים אותה.

האם קורה לך שאנשים בסביבתך התנהגו כאילו הם מבינים אותך אבל הרגשת מועקה גדולה כי אתה יודע שהם רחוקים מאד מהבנה ? זוהי דוגמא פשוטה לאופן שבו "הבנה" של משהו עלולה דווקא להחמיץ אותו. אבל למעשה, בנושא כמו השואה לא רק ההבנה השגויה היא הבעיה אלא אף "ההבנה הנכונה". אנסה להסביר: תורת התארים השליליים של הרמב"ם למשל ( מורה נבוכים, חלק ראשון, פרק נ"ח )  שוללת את האפשרות לתאר את הקב"ה בשמות תואר, גם אם אלו תארים נכונים וטובים, מאחר וכל נסיון לתאר את הקב"ה, שהוא אינסופי, למעשה מקטין ומצמצם אותו. לדעתי, להבדיל, עלינו להתייחס אל השואה באותה מטבע. הממדים הבלתי נתפסים של השואה, על הסבל והאכזריות שבהם, הם אינסופיים,  וכל יומרה להסביר אותם מצמצמת אותם.

בדבריך אתה עושה דבר מדוייק ונכון מאוד: אתה מזכיר את ניצול השואה, מעמיד מולו את כל התשובות שקיבלת עד היום, וטוען שבנוכחותו התשובות הללו לא מניחות את הדעת. אתה כמובן צודק. אני חושבת שהחובה שיש לכל אחד ואחת מאיתנו כלפי ניצולי השואה היא לא להבין. להיפך, עלינו לדעת שאנחנו לא מבינים מה באמת עבר עליהם, איך עבר עליהם, ובוודאי שלא מבינים מדוע. יחד עם זאת, אנחנו מעוניינים לשמוע, לחבק, ובעיקר לכאוב ולשתוק. רק רק בהעדר תשובה אנו נותנים מקום לשואה, לקורבנותיה, ולמי ששרדו אותה.