מהם כללי הצניעות והמגע בין בני המשפחה בבית?

שלום וברכה,

אשמח לעשות סדר במה שקשור לצניעות בתוך המשפחה. כל המשפחה שלי דתיים ב"ה אך הדברים לא מספיק ברורים לי.

האם מותר לאבא שלי לראות אותי בלבוש לא צנוע, ואני צריכה להתלבש לידו כמו ליד כל בן אחר? ומה לגבי אחים (מעל גיל בר מצוה)?

האם מותר לי לגעת באחים שלי שעברו בר מצוה?

תודה רבה

תשובה:

תודה על פנייתך שמעידה על עמדה אכפתית כלפי ההלכה ורצון לדעת, לשמור ולקיים.

ברקע שאלתך עומדת חשיבות הקשר המשפחתי החם והטבעי, לצד ההקפדה על הגדרים ההלכתיים. יש בהלכה את האיזון בין שימור תחושת הקרבה החשובה כל כך בין ביני המשפחה לבין הצבת גבולות לחשיפה ולמגע.

מגמת ההלכה בנושאי צניעות היא לא רק "מניעת הרהור" ואינה ממוקדת רק בבעיית גבולות הביטוי הארוטי בין גברים ונשים. היא מציבה מודל להתייחסות לגוף, גישה כלפי החיים וסדר עדיפויות פנימי. לכן היא רלוונטית גם עם אנשים שהקשר איתם אינו ארוטי כלל ומבוסס על אהבה משפחתית.

בדברי הבאים אתן את ההדרכות ההלכתיות, והרחבה עם מקורות ונימוקים מופיעה בסוף התשובה.

שאלת לגבי כללי לבוש בשהות עם אביך והאחים, ולגבי נגיעה באחים.

לגבי כללי לבוש: ההגדרה של "לבוש לא צנוע" היא חמקמקה. בהלכה ישנו בסיס יסודי של לבוש שיש להקפיד עליו בכל עת שנמצאים עם בני המין השני מלבד אישך – ובכך נכללים אביך והאחים. 

מעבר ללבוש בסיסי זה, יש מקום בהלכה לנורמות הלבוש המקובלות, ולהתנהלות המכבדת את הזולת ומאפשרת להרגיש בנוח. מה שהחברה בה את חיה מגדירה כלבוש צנוע מחייב אותך. לגבי נורמות אלה, יש הבדל בין הקרובים לבין שאר העולם ויש יותר מקום להתגמשות כשאת עם בני המשפחה הקרובה.

לדוגמא, לפי ההלכה חובה להיות עם חולצה (גם בנים וגם בנות) – ועל כך יש להקפיד גם בבית עם אביך ואחיך. אולם, בעוד הנורמה ההלכתית מחוץ לבית היא להיות עם שרוול, ניתן בתוך הבית להיות ללא שרוול, אם בני המשפחה רגילים לכך וחשים בנוח במצב זה. 

בעניין הלבוש אין הבדל בין אב לאחים. 

לגבי נגיעה באחים בוגרים, יש יותר מורכבות בעמדת ההלכה.

ההלכה מגדירה הבדל בין נגיעה "סתמית" לנגיעה "של חיבה". אין כל בעיה בנגיעה סתמית ונייטרלית בין אחים, אולם יש להזהר מהגזמה במגע של חיבה. יחד עם זאת, ההגדרות מהו אותו "מגע של חיבה" אף הן תלויות במידה מסויימת בחברה ובנורמות הקיימות.

בימינו יש שפסקו שחיבוק ונשיקה אסורים בין אחים, יש שפסקו שאין בכך איסור אך אלו התנהגויות לא רצויות, ויש שהתירו חיבוק ונשיקה באופן המקובל בתרבות שאנו חיים בה.

יש לך על מי לסמוך אם תחליטי לנהוג לפי כל אחת מהדעות הנ"ל. כדאי לקחת בחשבון את תחושותיך ותחושות אחייך לגבי האפשרויות השונות: מה רמת המגע שחשובה לך לשמירה על תחושת קירבה ולכידות משפחתית? מה המחיר של צמצום מגע החיבה עם אחייך? האם הם יוכלו להבין את השיח ההלכתי בנושא?

כמו כן, חיי משפחה מזמנים סיטואציות שונות – גם מגע שאנו נמנעים ממנו ביומיום, יכול להיות חשוב וחיוני במצבים חריגים (של שמחה או צער, למשל). העיקרון המנחה הוא שהן המשפחה והן ההלכה הם דברים יקרים, חיים ומשמעותיים לנו, ולא נוותר לא על שמירת ההלכה ולא על השמחה והטבעיות שבקירבה לאחינו.

אשמח להיות בהמשך קשר איתך לגבי פירוט נוסף אם את מרגישה צורך בכך, וכן לגבי מצבים בהם יש יותר צורך בזהירות.

בברכה,

שלומית

 

הרחבה

השאלה לגבי צניעות בתוך המשפחה מביאה אותנו לבחון לעומק את מושג הצניעות – האם המוקד העיקרי שלו הוא בהרחקה והטלת גבולות על מתח בין המינים והתנהגות מינית בחברה (ואז המשפחה הקרובה לא כל כך חלק מהתמונה) או שהמוקד הוא בהצבת מודל התייחסות לגוף ותכונות פנימיות (ואז הרלוונטיות היא בכל מצב). 

האמת היא ששני המוקדים קיימים במינונים שונים בסיטואציות שונות. שאלתך ממוקדת יותר במוקד השני.

נורמות הלבוש ההלכתיות הבסיסיות מציבות בעצם מודל של התייחסות לגוף – הגוף מהווה משכן לצלם הא-לוהים שבנו, ולכן יש לכבדו ולכסותו, גם בהיעדר סיטואציה "ארוטית". ההלכה מעודדת רגישות כלפי עירום ומגע באמצעות הגבלתם; עמדתה היא שעירום ומגע הם משמעותיים ולא טריוויאליים, ומשמעותם נשמרת כשמוצבים עליהם גבולות. האמונה בנוכחות ה' בעולמנו מחייבת התכסות וצניעות. לכן, נורמות הלבוש מוקפדות גם בשהות עם בני המשפחה הקרובה.

ניתן לזהות שתי רמות של לבוש צנוע – "כיסוי ערווה", כלומר חלקי גוף אינטימיים, הוא חיוב מוחלט כשנמצאים עם בני המין השני, ללא תלות בחברה ובנורמות המקובלות (למעט אישך כשאתם מותרים). לעומת זאת, כיסוי חלקי גוף נוספים הוא נורמטיבי, תלוי הקשר ותרבות.

בדיון לגבי מצבים בהם לא ניתן לקרוא קריאת שמע, למשל במסכת ברכות (דף כד עמוד ב), אנו רואות כי ישנן הגבלות על חשיפת הגוף בין כל גבר וכל אשה, ללא הבחנה בין קרובות משפחה לכאלו שאינן.  

מאידך, הגמרא במסכת יומא (דף סט עמוד ב) מתארת בצורה סיפורית את ירידת המתח האירוטי בין קרובי משפחה, ובעצם אומרת שיחסיהם יכולים להיות קרובים יותר ויש פחות צורך במגבלות צניעות ביניהם.

ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה כא, ב) מצוין קריטריון חשוב של "נתכוין להנות". כלומר, שאלת הצניעות תלויה בסיטואציה, ומצב בו המתח המיני מופחת הוא תובעני פחות מבחינת צניעות.

קריטריון חשוב נוסף הוא ההרגל. למשל בשו"ע אורח חיים סימן ע"ה ניתן לראות גם בדברי השו"ע וגם בדברי הרמ"א שיש הבדל הלכתי בין חשיפת חלקי גוף שרגילים לחשוף לכאלה שההרגל המקובל הוא לכסותם.

צירוף שני קריטריונים אלה מאפשר להקל בלבוש בתוך המשפחה, כסיטואציה בה המתח המיני הטבעי מופחת ובה רגילים ללבוש פחות נרחב מאשר מחוץ לבית. למשל הרב דב ליאור כתב על אבחנה זו בין הנהוג בחוץ לנהוג בבית: https://www.yeshiva.org.il/ask/85972

קריטריונים אלה מותירים גם מקום לגמישות לפי הנורמות של משפחות שונות. 

לגבי הנגיעה בין אחים בוגרים, ישנה בגמרא דוגמא של אמורא שנשק לאחיותיו (עבודה זרה י"ז, ב) וישנן שם שתי אפשרויות להבין את רמת האינטימיות של מגע זה. מעצם הדיון ניתן להבין שהמגע בין אחים בוגרים עלול להיות בעייתי אם הוא אינטימי מדי, אך מצד שני אינו אסור לחלוטין כמו בין גברים ונשים שאינם אחים. קו זה ניתן לראות בהמשך ברמב"ם, שהכליל את האחיות בקטגוריה של "העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן", כלומר שקיים איסור על אינטימיות איתן אך אין מרכיב של משיכה מינית. הוא מסביר כי מגע גופני אינטימי הוא "דבר אסור ומעשה טפשים", אך אינו אוסר מגע סתמי, יומיומי וטבעי. 

גם הרמב"ם (איסורי ביאה כ"א הלכה ו') וגם השו"ע (אבן העזר כ"א סעיף ז) מגדירים חיבוק ונשיקה כקרבה הנמצאת בתחום המוגזם, שיש להמנע ממנו בין אחים, אך אין בעיה במגע פחות אינטימי כגון נתינת יד. כפי שכתב למשל שו"ת משנה הלכות (ה, רכה) "אבל נגיעה סתם באחותו לא מצינו איסור גם להרמב"ם… ופוק חזי מאי עמא דבר, נוהגין ליגע באח באחות". כלומר, הנוהג המקובל הוא שאין בעיה בנגיעה יומיומית וטבעית בין אחים, וכך גם הנורמה המקובלת והסבירה.

ניסוח השו"ע העלה בפי מפרשיו את האפשרות שכוונתו אינה לאסור ממש חיבוק ונשיקה בין אחים. התנסחותו היא "המחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם, כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהם, אף על פי שאין לו שום הנאה כלל, הרי זה מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טיפשים". 

מצד אחד יש כאן איסור ברור, ומצד שני, אילו האיסור היה ברור ומוחלט, לא היה צורך להוסיף את המילים "מגונה", "מעשה טפשים". לכן, היו שסברו שאין ממש איסור אלא רק המלצה לראות את העניין כאסור. יתרה מזו, היו שכתבו שמי שיודע בוודאות שמשמעות המגע אינה בעייתית עבורו, אין עליו מגבלה כלל. כך למשל כתב הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם (מצות לא תעשה שנג): "אבל הכל גדר וסייג ומותר בקרובות למי שמוחזק שאינו חשוד לעשות כיעור ונמנע משאר הנשים". והתוספות (שבת יג. ד"ה "ופליגא") גם כתבו כעין זה. 

בקרב פוסקי זמננו רבים  התירו דרגות שונות של נגיעה בין אחים בוגרים. 

למשל, הרב יעקב אריאל הגדיר את פסיקת הרמב"ם כ"המלצה להמנע מחיבוק ונישוק" : https://www.yeshiva.org.il/ask/87940

הרב דב ליאור מציין שכוונת הרמב"ם שזה "מגונה" ולא אסור מעיקר הדין: https://www.yeshiva.org.il/ask/403

כמו כן, לדעת שו"ת בתי כהונה (באוצר הפוסקים סימן כ"א סעיף קטן נ"א), לפי הרמב"ם והטור אין איסור חיבוק ונישוק בקרובים אלא דרך אזהרה.

הרב יהודה הרצל הנקין (שו"ת בני בנים, חלק ד, סימן יג) הוסיף כי יש מקום יותר להקל במצבי ארעי, כלומר בסיטואציות המתרחשות בחיי משפחה ויש בהן יותר צורך במגע בין האחים מאשר בשגרה. באופן דומה, הרב אלישיב (קובץ תשובות, חלק ב, סימן כ) הגם שגישתו מחמירה יותר, התיר לאדם ללחוץ את ידה של אחותו בפגישתם לאחר פרידה ארוכה.

הרב אליעזר מלמד כתב  (כאן: https://www.yeshiva.org.il/ask/11169  וגם כאן: https://www.yeshiva.org.il/ask/16774 ) כי כיום, בהתאם לנורמות החברתיות הקיימות, מותר גם חיבוק ונישוק כמקובל. זאת משום שבחברה ובתרבות מעשים אלה בין אחים יכולים לבטא את האהבה והקירבה המשפחתית והרצויה שביניהם, ולא לשאת משמעות ארוטית בעייתית.

האם מותר לעשות איפור קבוע?

האם מותר לי לעשות איפור קבוע? ( פס במקום אייליינר)? אני רגישה לחומר והוא תמיד נוזל לי…תודה רבה!!

תשובה:

שאלתך נוגעת באיסור הקעקע הכתוב בתורה:(ויקרא יט, כח): "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה'", והאם איפור קבוע (הנעשה על ידי החדרת צבע מתחת לעור וכרוך בהוצאת מעט דם) הוא כתובת קעקע האסורה בתורה? 


תשובה בקצרה: (התשובה בהרחבה יחד עם המקורות מובאת בסוף הדברים)

 שורש האיסור בתורה הוא על כתובת קעקע כחלק מעבודה זרה. (טור יורה דעה קפ) על כתובת קעקע כיום, שאינה נעשית לשם עבודה זרה, חל איסור לדעת רבים, משום שנעשית כדי להידמות ל"חוקות הגויים". (אגרות משה יורה דעה ח"ב, נג).

השאלה האם איפור קבוע נכלל באיסור זה?

יש פוסקים שהחמירו בכך, למשל: הרב שמואל ווזנר, כ"סרח קעקוע" – הפעולה דומה – החדרת צבע מתחת לעור. הרב יצחק עראמה רואה בכך קעקוע ממש ואוסר. לעומתם – יש המתירים, למשל: הרב עובדיה יוסף, הרב דוב ליאור, מפני שלאחר זמן,  גם אם שנים, האיפור דוהה ונעלם, ואין בו כתיבת אותיות ואינו לשם עבודה זרה. הרב אשר וייס מתיר במקום שיש צורך – עוגמת נפש בגלל מראה וכדו', מפני שהתהליך של האיפור אינו דומה לגמרי לקעקוע. 

נראה שניתן לסמוך על המתירים, בעיקר אם יש צורך בדבר. 

בברכה,

רחל קרן

הרבנית רחל קרן היא ראש בית המדרש במדרשת עין הנצי"ב. בוגרת תוכניות ההלכה בבית מורשה ובמדרשת עין הנצי"ב וישיבת מעלה גלבוע. בעלת תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית ותואר שני מבר-אילן. בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות חינוכית.

 

הרחבת התשובה:

כאמור, איסור הקעקע נזכר בתורה בפרשת קדושים (ויקרא יט, כח): "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּבָּכֶם אֲנִי ה'". אמנם יש המפרשים שמדובר באיסור על פעולה הנעשית בהקשר של אבלות על מת (לנפש = על מת. כך אבן עזרא על הפסוק)  אך בגמרא נלמד איסור הקעקוע כאיסור כללי, ולאו דווקא בהקשר לביטוי אבלות:  

מסכת מכות (כא, ע"א): משנה: הכותב כתובת קעקע, כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב – אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בידו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם. ר"ש בן יהודה משום ר' שמעון אומר אינו חייב עד שיכתוב שם את השם שנאמר: "…וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'"

הטור (יורה דעה קפ) מבאר שאיסור נובע מ"חוקות הגויים", מנהגם של גויים לקעקע את עורם כחלק מע"ז . בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב, נג) טוען הרב פיינשטיין שמאחר שקעקוע הפך לדבר שכיח ומקובל בחברה המערבית, שוב הפכה "כתובת קעקע" לאסורה מטעם זה של "חוקות הגויים", כע"ז. 

יש המסבירים את טעם האיסור– בפגיעה בגוף כפי שנברא, ויש הרואים בקעקוע ביטוי של עבדות, כפי שאכן נעשה בדורות עברו לעבדים, וכלפי עמנו – על ידי הנאצים. 

לגבי גדר האיסור: 

בדיון בגמרא (שם): "אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: עד דיכתוב 'אני ה" ממש [כלומר: האיסור הוא רק אם כותב בקעקע את שם ה' המפורש על גופו]. אמר ליה: לא כדתני בר קפרא: אינו חייב עד שיכתוב שם עבודת כוכבים, שנאמר 'וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה" אני ה' ולא אחר. [האיסור דוקא על כתיבת שם כלשהו של ע"ז]."

המחלוקת בגמרא היא מה נלמד מצירוף המילים "אני ה'" לאיסור: מה היא אותה "כתובת קעקע האסורה – האם כתיבת ה' המפורש על גופו, או כתיבת כל שם של ע"ז. 

בהמשך הגמרא משתמע שהעושה קעקע וכוונתו לשם רפואה –מותר, ובלשונם: "מותר לו לאדם שיתן אפר על גבי מכתו … כל מקום שיש שם מכה מכתו מוכיח עליו" [שלא נעשה לשם ע"ז]. (מכות כא, א).

הפוסקים חולקים-  האם יש משמעות לסדר הפעולות – קודם כתיבה ואחר כך החדרה לעור או אין משמעות לסדר?

את אופן הפעולה מפרש רש"י (שם): כותב תחלה על בשרו בסם או בסיקרא ואחר כך מקעקע הבשר במחט או בסכין ונכנס הצבע בין העור לבשר ונראה בו כל הימים. 

תיאור הפעולה ברש"י נראה דומה לפעולה הנעשית לצורך איפור קבוע.

הרמב"ם (הלכות ע"ז יב, יא) משייך את איסור הקעקע לעניין עבודה זרה והתהליך הפוך:  קודם שריטה ואחר כך מילוי בצבע, וזה האיסור מדאוריתא. . ואם לא כתב – פטור, אבל אסור. סדר זה מופיע גם אצל הרא"ש (פסקי הרא"ש. מכות ג, ז). ואם הסדר אינו כך – פטור. לדעת הריטב"א, אשר דן בדברי רש"י (ריב"ן) וברמב"ם אין הבדל בסדר הפעולות, ואין הבדל אם כתב או עשה רישום אחר. 

ומכאן עולה השאלה: האם עצם הפעולה של החדרת צבע באופן קבוע – אסורה, גם אם לצרכי נוי וקוסמטיקה, או האיסור הוא רק כאשר נכתב דבר בכוונת עבודה זרה? האם צריך להיות רשום בה שם ע"ז? ואם לוקה רק כשמדובר בע"ז, האם בסתם – פטור אבל אסור, או שמותר? 

בדברי ר' ירוחם מהראשונים נראה שאין איסור במצב זה:
"אסור לכתוב כתובת קעקע בבשרו, כלומר, לחקוק רושם בבשרו, שכך היה דרך עובדי עבודה זרה ולוקה עליו מן התורה… ומותר לשום אפר מקלה על מכתו, דמכתו מוכחת עליו שאינו עושה לשם עבודה זרה.  כך פשוט (רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה, נתיב יז, חלק ה, דף קנט, טור ב) מדברי רבנו ירוחם אפשר להסיק שאם אין כוונה לע"ז – מותר. 

אולם בשולחן ערוך עולה שאסור (בשולחן ערוךיורה דעה סימן קפ סעיפים א – ד: )

א: כתובת קעקע היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים: ב: עושה כן על בשר חברו אותו שנעשה לו פטור אא"כ סייע בדבר:

ג: מותר ליתן אפר מקלה על מכתו:

ד: הרושם על עבדו שלא יברח פטור (ונראה דלכתחילה מיהא אסור) (דעת עצמו).

מדברי שולחן ערוך עולה שכל כתובת קעקע אסורה. 

בעל "הלבוש" מביא מקרה נוסף כתובת קעקע על עבד שברור שאינה משום עבודה זרה אך אוסר גם אותה מדרבנן. הלבוש מתיר רק ענייני רפואה (לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, סימן ק"פ).

ומותר ליתן אפר מקלה על גבי מכתו, דמכתו מוכיח עליו שאינו עושה כן משום חוקותיהם אלא לרפאות המכה…. והרושם על עבדו לעשות בו זה לסימן שלא יברח – פטור, שהרי לא משום חוקת הגוים הוא עושה. מכל מקום לכתחילה אסור לעשות כן מדרבנן אפילו בעבדו.

וכך גם בפתחי תשובה (שם)

מדברי שו"ע ונושאי כליו נראה שניתן להבין שגם האיפור הקבוע – אסור, כי גם בו מחדירים צבע תחת העור כדי לתת צבע סביב העין או על גבי השפתיים וכדומה, כמו שעושים בכתובת קעקע. 

על פניו מעיון במקורות אלו יש בעיה באיפור קבוע. 

(דיון נרחב על פי המקורות הנזכרים לאסור – ר' יצחק עראמה "בארות יצחק". סימן יח. )

הרב אשר וייס (שו"ת מנחת אשר. ח"ב סימן נו) דן האם האיסור חל רק על כתיבת אותיות, או גם בצבע וציור ומכריע שאין הבדל, אולם פוסק שיש מקום להקל מסיבות של צורך גדול – צלקת וכדו', או שנגרמת לה עוגמת נפש או בעיה בחיי הנישואין. השיקול להקל הוא משום שהקעקוע לא נשאר לנצח, משום שאין בו כתיבה ואין בו כוונת ע"ז, ומשום שלרפואה, מותר, וכאן מדובר ברפואת הנפש.

הרב עובדיה יוסף דן באיפור קבוע ומראה מדוע בכל זאת ניתן להקל כאן

הרב עובדיה יוסף ב"טהרת הבית" (חלק ג. דיני חציצה הערה י') פוסק להקל בעניין איפור קבוע מפני כמה ספיקות שיש בעצם האיסור בזה. שהרי דעת כמה ראשונים שלא אסרה תורה אלא כתיבת שם עבודה זרה על גבי העור, שכך הייתה דרכם של עובדי עבודה זרה, לרשום שם עבודה זרה על גבי עורם על ידי קעקוע, כדי להראות דביקותם בעבודה זרה שלהם. (כפי שראינו בדברי ירוחם). ועוד שיש פוסקים שלא אסרה תורה אלא כתיבת אותיות או ציור שלם, מה שאין כן באיפור קבוע שבודאי אינו שם עבודה זרה, וגם אינו אותיות. ואף שלהלכה נראה לאסור אפילו כתובת קעקע שאינה שם עבודת כוכבים ואינה אותיות בכלל, מכל מקום לעניין איפור קבוע יש עוד טעם להקל בזה, מפני שאינו קבוע כל כך, שהרי אחר כמה שנים הולך הרישום ונעלם, מפני שאינו נרשם עמוק בבשר האדם אלא רק תחת שכבת העור הראשונה, ובאופן כזה יש מקום להקל. (כאן יש מקום להעיר שאיפור קבוע נעשה תחת שכבות נוספות של העור ולא רק האפידרמיס – השכבה העליונה ומשום כך הוא נהיה קבוע. אבל לאחר מספר שנים הוא יורד ומשום כך אינו כקעקוע). 

מסכם הרב עובדיה יוסף: נראה לו שאף אשה העושה איפור כזה לצורך נוי ויופי, יש לה על מה שתסמוך ואינה עושה איסור, ואם עושה כן לצורך כיסוי וטשטוש צלקת או להשלים צורת שיער בגבות, יש להקל בזה אף לכתחילה.

מכל הנ"ל עולה שאפשר יהיה לעשות איפור קבוע כאשר יש צורך בדבר – רגשי, או גופני. 

הערה נוספת:  לגבי שאלת החציצה בעת טבילה במקווה: 

כאשר אישה טובלת במקוה, היא צריכה לבדוק את עצמה היטב היטב מכל דבר של חציצה, שהרי אם יהיה עליה דבר החוצץ בינה לבין המים – כי אז הטבילה איננה טובה. 
וכתוב בשולחן ערוך סימן קצ"ח: 
"צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ…" 
חציצה הינו דבר שאשה מקפידה עליו להסירו, וכן שמכסה חלק ניכר מגופה. אבל כלל גדול בענייני חציצה – כל העשוי לנוי אינו חוצץ. רק דבר שמקפידה להסירו – חוצץ. כך פוסקים הרב מרדכי אליהו ב"דרכי טהרה" והוא מחריג את האיפור הקבוע, גם אם מחזיק כמה שנים, והרב אלישיב קנוהל (איש אשה עמ' 114-115). הרב זכריה בן שלמה ב"אורות הטהרה" מתייחס גם לקעקוע שאף הוא אינו חוצץ, וכן לאיפור קבוע שהוא "קעקוע זמני" אשר בודאי אינו חוצץ – זה דבר שאין בו ממש ואי אפשר להסירו בדרך רגילה. 

בתי מתחתנת, האם מותר לי לגעת בחתן שלי?

ברצוני לשאול, עד כה התחתנו מילדינו רק בנים. ובשעה טובה ביתי התארסה ומתחתנת בקרוב. לכלות שלי אני מתייחסת ממש כבנותיי. כעת בפעם הראשונה יש לי חתן(ואנו מרגישים שיש לנו בן חדש למשפחה) רציתי לשמוע התייחסויות הלכתיות איך אני אמורה להתייחס לחתן של ביתי מבחינה פיזית (חיבוקים וכדומה..). האם ממש כמו אל הבנים שלי או באופן שונה?

 

תשובה

שלום וברכת מזל טוב לשואלת היקרה,

אשרייך שאת נוהגת בכלותייך כבנותייך ואשרייך שאת חשה ברצון לנהוג כך גם כלפי חתנך הטרי. אין ספק שהדרך הזו ראויה ונכונה מאוד, כדי לקיים קשרים טובים הן שלכם ההורים עם בני המשפחה החדשים שאתם זוכים לקבל למשפחתכם והן עם ילדיכם שנישאים ומרגישים שגם בני הזוג שבחרו רצויים ומקובלים במשפחתם.

עם זאת, צריך לזכור שההלכה מגבילה אותנו במגע של חיבה עם בני המין השני, וההגבלה הזו חלה על כולם, למעט אב ובתו ואם ובנה. יוצאי הדופן היחידים בהקשר הזה, וגם הם נתונים במחלוקת הפוסקים, הם סב ונכדתו, שהרי בני בנים הרי הם כבנים. לכן, גם אם את מרגישה קשר רגשי כמו של קרבה ראשונה כלפי חתנך הטרי, עדיין מבחינה הלכתית אסור שיהיה ביניכם מגע פיזי, גם אם הוא מגע דומה לחיבת אם לבנה ולא למגע של חיבה בהקשרים מיניים. באותה מידה, כמובן שגם לאישך אסור לחבק את כלותיכם. יחד עם זאת, חשוב לזכור שיש דרכים רבות שאינן פיזיות להביע חיבה כלפי הזולת, ומתוך החום ששידרת כבר בשאלתך אני סמוכה ובטוחה שתמצאי את הדרכים הראויות להביע את החיבה לחתנך.

אני מאחלת לכם אהבה ואחווה ושלום ורעות גם בין ילדיכם לבני הזוג שלהם וגם ביניכם לבין הבתים החדשים שילדיכם מקימים.

חני פרנק

הרבנית חני היא בוגרת המכון התלמודי העיוני במתן, יועצת הלכה בוגרת נשמת ועמיתת המכון למנהיגות הלכתית ע"ש סוזי ברנפלד. היא בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים ומסיימת תואר שלישי בחקר הלכה באוניברסיטת אריאל בשומרון. הרבנית חני עוסקת בהוראה, הדרכה, כתיבה וריכוז של תוכן במכון 'ידעיה' ובמסגרות מגוונות נוספות.

הרחבה:

בפרק י"ח בספר ויקרא, בתוך פרשת העריות, נמצאים הפסוקים הבאים:

(ו) אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה':

(יט) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָה לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ:

(כ) וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ:

מפסוק כ' מובן שיש איסור להיות ביחסי אישות עם אשת איש. האיסור בפסוק ו' ובפסוק י"ט הוא במחלוקת הפוסקים גדולה, האם דין "לא תקרב" מהתורה שייך רק לגבי יחסי אישות, כפי שסובר הרמב"ן,[1] או שהוא חל גם על קרבה של חיבה שמביאה ליחסי אישות, כפי שסובר הרמב"ם[2] על פי המדרש בספרא.[3] מפסוק ו' לומדים שהאיסור אינו רק על אישה נידה, אלא חל על כל העריות האסורות, ובתוכן גם על איסור אשת איש. גם אם נפסוק לפי הרמב"ן, עדיין מגע של חיבה יהיה אסור מדברי חכמים, כסייג לתורה, וממילא אין לעבור עליו.

ברור שהיחס בין חמות לחתן, הוא יחס של ערווה אסורה. ולכן יהיה אסור לחמות לחבק את חתנה. זאת בשונה מהמגע בבניה הבוגרים, שהרמב"ם והשו"ע התירו אותו, אבל גם בהיתר הזה הם הכניסו סייגים (שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כא סעיףז):

המחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם, כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהם,  אף על פי שאין לו שום הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טפשים, שאין קרובים לערוה כלל, בין גדולה בין קטנה, חוץ מהאב לבתו ומהאם לבנה. כיצד, מותר האב לחבק בתו ולנשקה ולישן עמה בקירוב בשר, וכן האם עם בנה, כל זמן שהם קטנים. הגדילו, ונעשה הבן גדול והבת גדולה עד שיהיו שדים נכונו ושערה צמח (יחזקאל טז, ז), זה ישן בכסותו והיא ישנה בכסותה. ואם היתה הבת בושה לעמוד לפני אביה ערומה, או שנתקדשה, וכן אם האם בושה לעמוד בפני בנה ערומה, ואף על פי שהם קטנים, משהגיע ליכלם מהם, אין ישנים עמהם אלא בכסותן.

לשון השולחן ערוך כאן, שהעתיק את דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א, ברורה, שגם כאשר מדובר באחת מהעריות שלא מעוררות מינית את האדם, מתוך קרבתו המשפחתית אליהן, עדיין אסור יהיה לו לחבק ולנשק אותן, למעט אב לבתו ואם לבנה. וכפי שכתבתי לעיל, יש מי שמתירים כאן גם סב ונכדתו.[4]מכאן פשוט שאם אפילו קרובות מדרגה ראשונה כמו אחיות נאסרו, חמות וחתן על אחת כמה וכמה.

הערות שוליים:

[1]השגות הרמב"ן לספר המצוות מצות לא תעשה שנג:

והנה הרב (הרמב"ם) מצא הברייתא הזו המפורשת ותלה דבריו באילן גדול. אבל כפי העיון בתלמוד אין הדבר כן שיהיה בקריבה שאין בה גלוי ערוה כגון חבוק ונשוק לאו ומלקות… אבל אין זה עיקר מדרש בלאו הזה אלא קרא אסמכתא בעלמא. והרבה מאד כן בסיפראובסיפרי.

ודע כי הקריבה לאשה בכתוב תאמר על הביאה כענין (דבריםכב) ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים וכתיב (ישעי' ח) ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן…

[2]רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה א:

כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה.

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה שנג:

והמצוה השנ"ג היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה. כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות. והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה (אח"מיח ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. כאילו יאמר לא תקרבו מהן קירוב יביא לגלות ערוה. ולשון ספרא [פי"גה"ב (בד"חהט"ו)] לא תקרבו לגלות אין לי אלא שלא יגלה מניין שלא יקרב תלמוד לומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אין לי אלא בנדה בל תקרב ובל תגלה ומניין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו תלמוד לומר לא תקרבו לגלות. ושם (ה"חובד"חהכ"א) אמרו ונכרתו הנפשות העושות מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא תקרבו יכול יהו חייבין כרת על הקריבה ת"ל העושות לא הקרבות. וכבר נכפלה האזהרה באיסור אלו הדמיונות ואמר (שם) לבלתי עשות מחוקות התועבות…

[3]ספרא אחרי מות פרשה ח פרק יג:

(ב) ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה,  אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא תקרב תלמוד לומר לא תקרב אין לי אלא נידה בל תקרב בל תגלה, מנין לכל העריות בל תקרב וובל תגלו, תלמוד לומר לא תקרבו לגלות, אני ה' אני נאמן לשלם שכר.

[4]ראו פתחי תשובה אבן העזר סימן כא ס"קה:

האב לבתו. עבה"ט (עיין באר היטב) דה"ה (דהוא הדין) בת בתו; ועב"ש ס"ק י"ד (ועיין בית שמואל סעיף קטן י"ד) שהקשה דהא (שהרי) הר"ן כתב בת ותנן (שנינו) בת בתו לא תנן, ובשאר פוסקים לא מצינו ההיתר מפורש מנ"ל (מניין לנו) להקל בבת בתו? וטרח ליישב ע"ש (עיין שם)… 

קריאת מגילה באולפנה. מאת: הרבנית מרים רייסלר

התשובה ניתנה על ידי הרבנית מרים רייסלר

 

האם כדאי שהבת שלי (ואני) נשתתף בקריאת המגילה בבית ספר שלה בה הקריאה היא על ידי התלמידות והצוות – או עדיפה הקריאה הקהילתית בבית הכנסת שלנו? האמת היא שאף פעם לא הצטרפתי לקבוצה כזאת של נשים קוראות מגילה, ועם זה, לא חקרתי את הנושא ואני מניחה שזה לא לגמרי אסור, אך אולי לא ראוי.

תשובה:

שלום לך,

שאלתך פותחת בדיון שנכתב עליו רבות בשנים האחרונות – קריאת מגילה לנשים ע"י נשים, אך היא נוגעת בנקודה נוספת – מקומם של בתי הספר בסוגיה זו. אתייחס בקצרה לנקודה הראשונה ובהרחבה לשנייה.

כפי שהנחת בעצמך, אין איסור בקריאת מגילה של נשים לנשים, ואישה יכולה להוציא נשים ידי חובה במצווה זו. יש נשים רבות שבגיבוי הרב הפוסק שלהן מגיעות לקריאה כזו בהתרגשות, שומרות בקפידה על קריאה מדויקת ומשובחת, וחוות בכך ברכה רבה. אולם, יש רבנים שמסתייגים מקריאה כזו, כשהעניין שעומד במרכז הסתייגותם הוא החשיבות שניתנת לקיום של מצות מקרא מגילה ברוב עם, דבר שבא לידי ביטוי בקריאה הקהילתית בבית הכנסת עם גברים ונשים. לפרטי הדיון ההלכתי בנושא זה את מוזמנת לעיין בפסק ההלכה באתר בית הלל כאן

מעבר לטיעונים אלו, חשוב לשים לב שהאפשרות לבחור בנוהג שלא נהגת בו בעבר מציפה את המתח בין מסורת לחידוש. כנר לרגלינו עומדת הדביקות המבורכת של נשים במנהג אבות ואימהות, ולאורה מתחדדת השאלה מתי המסורת נפתחת לשינויים שבאים לעולם דרך המציאות המשתנה. הנוהג של קריאת מגילה לנשים ע"י נשים הולך ומתרחב במקומות רבים כך שבדורות הבאים יש סיכוי טוב שהוא יתבסס וירגיש כמסורת, אך ברור שנכון להיום לנשים רבות אין הדבר כן, ועצם הבחירה מעוררת הסתכלויות חדשות יחד עם חששות.

אולם שאלתך מאירה פן נוסף וחשוב – מקומו של המוסד החינוכי של בתך בחג הפורים. יש בקריאה מרכזית בבית הספר שיקולים ערכיים חיוביים נוספים, ששונים מהשיקולים של קריאת מגילה ע"י נשים בקהילה, וחשוב לקחת גם אותם בחשבון. אציין שלושה מהם:

כפי שכתבתי, אחת ההסתייגויות מקריאת מגילה לנשים על ידי נשים היא שקריאה זו אינה רבת משתתפים כמו בבית הכנסת, ולכן אין בה קיום מספק של "ברוב עם הדרת מלך". בקריאת מגילה בבית הספר אין חשש כזה אלא ההפך הוא נכון – הקריאה מתקיימת בקהילה של החברות לספסלי הלימודים, ובכך גדלה העוצמה של פרסום הנס אצל הבנות, שמסתכלות סביב ורואות חברות רבות שכולן באו יחד כדי לחגוג את אמונתן בקב"ה וביכולתו לחולל ניסים, בימים ההם בזמן הזה.

נקודה חינוכית נוספת היא שקריאת מגילה במסגרת בית ספרית מוסיפה חוויה  שמלאה קדושה וכבוד. קריאת מגילה עבור הבנות ע"י הבנות דורשת לקיחת אחריות בעולם המצוות – על השקט וההקשבה, על כבוד המעמד, על הערבות זו לזו במצוות, ערכים שחשובים מאד בחיזוק הזהות הדתית של תלמידות מתבגרות, אך מזדמנים בתדירות נמוכה כשהן לומדות במוסד לבנות בלבד. בשל כך קריאה כזו מהווה עבור בית הספר נדבך עוצמתי בפיתוח הזהות הדתית של תלמידותיו, ובכך תורמת לחינוך לחיי תורה ומצוות שנבנה לאורך כל השנה.

טיעון נוסף בעד השתתפות הבנות בקריאת מגילה בבית הספר נוגע במעטפת סביב קריאת המגילה. ברוב המוסדות, לאחר הקריאה, מתקיימת מסיבה ברוח התורה, והמשך טבעי לחוויה רוחנית מרוממת. כך נוצרת אלטרנטיבה למסיבות אחרות שמוצעות לבנות שאינן מושגחות או מכוונות לחוויה רוחנית חיובית.

בשל שיקולים חינוכיים אלה, נראה לי שקריאת מגילה ע"י בנות בבית ספר היא לא רק מותרת – היא  ראויה ואף רצויה, הבנה שתקבל תוקף ברור בעיני בתך אם תשתתפי בקריאה יחד איתה.

עם זה, גם אחרי דברים אלה, את עדיין ניצבת מול המתח בין מסורת לחידוש. חשוב שההכרעה במתח זה בקשר למצווה זו תבוא ממך מאחר שאת מכירה את בתך, את הקהילה שלך ואת בית הספר טוב מכולם. בכל מקרה, אני ממליצה לפתוח את השיח על שיקולים אלה עם בתך, כיוון שהחלטה שתקבלו יחד תוסיף לחינוכה לעולם של תורה ומצוות.

מטעם תפקידי בחינוך, הובלתי לראשונה שנה שעברה קריאת מגילה של צוות ותלמידות בליל פורים. חששתי שיגיעו מעטות, וסידרתי 70 מקומות אך היינו צריכות לפתוח את בית המדרש להכיל כ-250 הנשים והבנות שבאו. הבנתי באותו ערב כמה צימאון היה בקהילת האולפנה ליצור חלל של כבוד וקדושה בין כותלי בית המדרש. לאחר מכן, ראיתי שהחוויה המרוממת והחיובית לא הייתה רגעית, אלא המשיכה ללוות את הבנות ואת הצוות.

בברכת פורים שמח, המחזק את הרוח והנפש בכל עוצמתו,

הרבנית מרים רייסלר

הרבנית מרים רייסלר עוסקת בהוראת מקצועות קודש במוסדות על יסודיים לבנות למעלה מעשרים וחמש שנה. בחמש השנים האחרונות מרים משמשת מובילה רוחנית באולפנת אמי"ת נגה. היא ייסדה ומלמדת במגמת תלמוד לבנות באולפנה ובארץ, ותכנית קיץ של מדרשת אפיקים, וכותבת תוכניות לימודים בתנ"ך, גמרא, הלכה ומחשבת ישראל במשרד החינוך וברשת אמי"ת.

שימוש בקומקום חשמלי בפסח. מאת: הרבנית שורלה רוזן

התשובה ניתנה על ידי הרבנית שורלה רוזן

 

אחדשה"ט! נשוא השאלה הוא שימוש בקומקום חשמלי בפסח ע"י אשכנזים כאשר המיכל של הקומקום עשוי מזכוכית. השימוש של הקומקום בהמשך השנה כולה היה להרחת מים בלבד וההכשרה היא למען הסר ספק. מאחר והמיכל עשוי מזכוכית האם זה אומר שאין לעשות בו שימוש בפסח ויש לאחסנו?
בברכת חג כשר ושמח!

תשובה:

שלום רב,

גם כאשר משתמשים בקומקום חשמלי להרתחת מים בלבד,  צריך לראות היכן הוא ממוקם במטבח.

אם יש לו מקום קבוע רחוק ואינו נמצא קרוב לכיריים, הרי הוא משמש למים ואין בו חמץ ולכן מעיקר הדין אין צורך להכשירו אלא מספיק לנקותו. כמו כן, הקומקום מחובר לחשמל ויש לחשוש לסכנה.

אולם אם אתה חושש שהקומקום בא במגע עם חמץ למשל שהשפריץ תבשיל או נמרח על הקומקום מבחוץ בעודו ח יש להכשירו. דא עקא, כדי להכשיר קומקום,  יש למלא אותו עד הסוף במים ולהרתיחו כך שבהרתחה נשפכים המים על דפנותיו ועלולים להכנס ישירות לגוף החימום שבבסיס הקומקום. רוב הסיכויים שתהליך זה ישבית את הקומקום.

תוכל לנסות לעשות זאת כך: יש למלא את המים עד המקום המותר ולעשות חימום עצמי לאחר שניקינו את הכלי מאבנית כמו כן, על המיים לגלוש כדי להכשיר גם את פתח הקומקום.

מי שמכשיר ילבש כפפות וברגע שהמים עומדים לגלוש יש לנתק מהחשמל.

בידך הבחירה אם לנסות ולהכשיר את הקומקום או לרכוש חדש.

שורלה רוזן

הרבנית שורלה רוזן, טוענת רבנית מוסמכת, בעלת תואר ראשון בתלמוד וספרות אנגלית אונ׳ בר אילן. מנהלת תכנית מתיבתא ללימודי גמרא מתקדמים במתן, לומדת בתכנית ההלכה במתן ירושלים מלמדת גמרא והלכה.

 

הרחבה

מיחם מים של שבת – מיחם משמש למים ואין בו חמץ ולכן מעיקר הדין אין צורך להכשירו אלא מספיק לנקותו. כמו כן, המיחם מחובר לחשמל ויש לחשוש לסכנה. ולכן: אם לא בא המיחם במגע עם חמץ כגון שעומד בפינה מסודרת ורחוק מאוכל אין צורך להכשירו. אולם אם חוששים אנו שבא במגע עם חמץ ראוי להכשירו. יש למלא את המים עד המקום המותר ולעשות חימום עצמי לאחר שניקינו את הכלי מאבנית כמו כן, יש לפתוח את ברז המים של הדוד כדי שהמים יכשירו אף את דרך יציאת המים. מי שמכשיר ילבש כפפות וברגע שהמים עומדים לגלוש יש לנתק מהחשמל.

אם נוהגים להניח חלה על מכסה של המיחם יש לעשות ליבון קל על המכסה עצמו. הואיל וליבון קל יכול לפגוע במכסה ראוי לקנות מיוחד לפסח.

חרדה. מאת: הרבנית שורלה רוזן

אז ככה… אני מפחדת ללכת לנסוע לטיולים או מקומות רחוקים… שנה שעברה נסעתי פעם אחת וכשעברתי את זה הייתה לי הקלה , אבל…עכשיו אני נורא מתעצלת ופוחדת.יש לי חרדה לא הרבה זמן, הכוונה שאני שותה כדורים נגד חרדות.  אבל היצר הרע הורס אותי.. ומכניס אותי לסרטים לא ללכת להתגבר על הפחד. וזה הרבה זמן ככה. ואני לפעמים מסתובבת בחוץ או סתם לקניון , אני מקנאה באנשים שהם הולכים ומטיילים ונוסעים למקומות.

זה הורס אותי נורא מבפנים.
ואני מרגישה שאני בקושי חיה ונושמת. למען עצמי
בתודה אני

תשובה 

קודם כל אפתח בזה שעשית את הצעד הנכון לעזור לעצמך! חז"ל לימדונו " דאגה בלב איש – ישיחנה", כלומר, צריך לשתף בחרדות הקיומיות שלנו כבני אדם כדי לנסות ולפתור אותן.

אכן לא קל לחיות במצב של פחד וחרדה, במיוחד כזה המונע ממך לצאת ולהתאוורר.

כצעד ראשון הייתי מבקשת ממך לשבת רגע עם עצמך ולחשוב מי מהאנשים הקרובים לך ביותר יכול/ה ללוות אותך בתהליך שיעזור לך להתגבר על החרדה ולפנות אליהם בגילוי לב. פעמים רבות עוברים משברים בתהליכי התגברות על חרדות וצריך את מי שיעניק תמיכה ועידוד. אל תוותרי על זה, את לא צריכה להתמודד עם זה לבד!

אנו חיים בדור של מודעות גבוהה לבעיות של חרדה ופחד ויש הרבה אנשי מקצוע שמטפלים במצבים האלה. יחד עם מי שבחרת שילווה אותך בתהליך, צריך לפנות לפסיכולוג/ ית באזור מגורייך כדי שיוכל להקשיב לך ולתת לך את המענה המקצועי הטוב ביותר לפתרון הבעיה.

חזקי ואמצי!

שורלה

הרבנית שורלה רוזן, טוענת רבנית מוסמכת, בעלת תואר ראשון בתלמוד וספרות אנגלית אונ׳ בר אילן. מנהלת תכנית מתיבתא ללימודי גמרא מתקדמים במתן, לומדת בתכנית ההלכה במתן ירושלים מלמדת גמרא והלכה.

רווק אשכנזי שבירך על ציצית צריך לברך על טלית לעלות לתורה?

התשובה ניתנה על ידי הרבנית שורלה רוזן

 

מה הדין אשכנזי לא נשוי שבירך בבוקר על ציצית קטן ואחרי זה ניגש שליח ציבור בבית כנסת האם חייב לברך גם על להתעטף בטלית?

תשובה: 

התשובה לשאלתך מורכבת משתי שאלות שונות: א. האם הליכה לבית הכנסת מהווה הפסק בין הברכה על הציצית קטן ובין הברכה על ההתעטפות בטלית?

ב. ברכת הטלית שאתה שואל עליה אינה טלית אישית שלך, היות ואינך נשוי, אלא טלית ציבורית של בית הכנסת. האם מברכים על טלית של ציבור?

השו"ע (הלכות ציצית סימן  ח סעיף יג) פוסק שמי שלבש טלית קטן ובירך עליה בביתו צריך לחזור ולברך על טלית גדול כשמגיע לבית הכנסת משום שההליכה נחשבת הפסק  המשנה ברורה (סימן ח ס"ק לא) מביא מספר פוסקים הסוברים ששינוי המקום נחשב הפסק וממילא יוצא שלשתי השיטות חייבים בברכה נוספת על הטלית בבית הכנסת.

בין אם ההליכה נחשבת הפסק או שינוי המקום נחשב הפסק, מי שיש לו טלית אישית השייכת לו ומתעטף בה באופן קבוע, יברך עליה בבית הכנסת גם אחרי שברך בבית על ציצית קטן. אותו הדין שייך במי שאין לו טלית כלל, כמו בחור אשכנזי שאיננו נשוי.

לעניין ברכה על טלית של ציבור פוסק המשנה ברורה (סימן יד ס"ק יא) שחייבת בברכה היות והיא קנויה, או, שייכת באופן זמני, למי שלובשה. על דעת כן נמצאות טליתות אלו בבית הכנסת ולכן העובר לפני התיבה ומי שעולה לתורה מתחייב בברכה על טלית של קהל.

לכן גם במקרה ששאלת יש לברך.

בברכה

שורלה

הרבנית שורלה רוזן, טוענת רבנית מוסמכת, בעלת תואר ראשון בתלמוד וספרות אנגלית אונ׳ בר אילן. מנהלת תכנית מתיבתא ללימודי גמרא מתקדמים במתן, לומדת בתכנית ההלכה במתן ירושלים מלמדת גמרא והלכה.

מה עושים עם מצנם (שמקפיץ לחם) בפסח?

התשובה ניתנה על ידי הרבנית שורלה רוזן

שלום וברכה,
לא הצלחתי להבין מה התשובה משאלות שנשאלו כבר..
לגבי מצנם ש"מקפיץ" פרוסות לחם.. מה עושים איתו בפסח?
כמובן שלא אשתמש בו בפסח, אבל הוא מכיל חמץ..
הרי לא משנה מה אעשה תמיד יישארו בו פירורים…

תודה רבה!

תשובה:

שלום לך,

שני האיסורים של חמץ בפסח – האיסור שלא ימצא חמץ ברשותנו והאיסור שלא יראה חמץ ברשותנו נלמדים מהפסוקים בשמות יב, יט: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם"  ובשמות  יג, ז: "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ".

חכמים קבעו שהשיעור (כמות, נפח) של החמץ שבגינו עוברים על שני האיסורים הוא כזית.

במצנם מצטברים פירורים לרוב ולעיתים אף חתיכות קטנות של לחם. השאלה אם כן, האם יש בכל הפירורים ובחתיכות הקטנות גם יחד כזית חמץ? האם הפירורים והחתיכות הם בכלל במצב אכיל ולא שרופים ומפוחמים עד כדי שנאמר שנפסלו מאכילת אדם?

לגבי הפירורים, גמרא מפורשת (פסחים דף ו:) שפירורים אינם נחשבים ע"י בני אדם ('לא חשיבי', בלשון הגמרא) – לא נוהגים לקבץ יחד פירורי מזון ולאכול אותם. מה גם שהפירורים הם במצב שרוף ולא אכיל במיוחד ולכן לא חושבים עליהם בזמן ביטול חמץ (יש לבטל במחשבה חמץ כלשהוא שאולי נשאר בבית ולא נמצא לפני זמן ביעור חמץ). לכן אין צורך לנסות ולהוציא אותם מהמצנם וגם אין צורך לחשוב עליהם בשעת ביטול חמץ משום שהם בטלים מאליהם.

לעומת זאת, חתיכות קטנות של לחם שלעיתים נתקעות בין גופי החימום של המצנם ולא ממש נתפחמו, אף אם נפחן פחות מכזית, נחשבות יותר כאוכל ממשי ויש מי שלעיתים מקבץ אותן יחד ואוכל. הרב משה פינשטיין (אגרות משה ח"א קמ"ה) מבחין בינן לבין פירורים זעירים שבטלים מעצמם, ומסתפק האם חתיכות אלו נחשבות ומצטרפות יחד לכזית חמץ.

כדי לצאת ידי הספק, יש לנער את המצנם מחתיכות שתקועות בו ולהפעיל אותו מס' פעמים כדי לשרוף חתיכות אחרות שאולי ישנן ולא השתחררו בניעור. כך בעצם גורמים לחתיכות שלא יהיו ראויות למאכל ולא מצריכות ביטול. אין צורך להחדיר לגוף המצנם מכשירים שעלולים לפגוע בגופי החימום.

אם עדיין חוששים לחתיכות שאינן שרופות דיין, יש לבטל אותן במחשבה בשעת ביטול חמץ.

חג כשר ושמח

שורלה

 

הרבנית שורלה רוזן, טוענת רבנית מוסמכת, בעלת תואר ראשון בתלמוד וספרות אנגלית אונ׳ בר אילן. מנהלת תכנית מתיבתא ללימודי גמרא מתקדמים במתן, לומדת בתכנית ההלכה במתן ירושלים מלמדת גמרא והלכה.

 

מקורות נוספים לעיון והרחבה:

כמה הוא שיעור כזית?

רובם המכריע של שיעורי התורה הם שיעורי נפח ולא שיעורי משקל .

בתשובות הגאונים (הרכבי סי' רסח) כתוב שחכמים לא נתנו משקל מדויק לשיעורים שמן התורה: "ואם תאמר במשקל? לא פירשו רבותינו משקל ולא דיקדק הקדוש ברוך הוא עמנו במשקל".

וכן הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ה', יב) כותב "…כגוף הביצה הבינונית, לא כמשקלה".

הלכה למעשה נהוג לפסוק כשיטת הגאון רבי אברהם חיים נאה שנפח של כזית עומד על 27 סמ"ק (בערך כנפח קופסת גפרורים קטנה).

בעניין הפירורים

משנה פסחים מה.

תוספות ו:

יראים, סי' שא, שב

המהרי"ל (הלכות עסק המצות) והמגן אברהם (אורח חיים סי' ת"ס ס"ק ב') מבדילים בין פירורי עיסה של בצק העלולים להדבק יחד לכדי כזית חמץ ובין פירורי לחם אפוי שעבור בני אדם הם הפקר ואינם נחשבים אוכל של ממש. יוצא מדבריהם שהפירורים הנמצאים במצנם הם בטלים ולא נחשבים אוכל עבורנו, גם לעניין חשש חמץ בפסח.

דעה חולקת לגבי פירורים: חזון איש, הלכות פסח, קטז: יד, יח

יביע אומר, חלק ז, או"ח סימן מ"ג

האם מותר לשרת כלוחמת בגדוד מעורב? או בגדוד לא מעורב?

התשובה ניתנה במשותף על ידי הרבנית רחל קרן, הרבנית יפית קליימר, הרבנית תמר ביטון והרבנית יעל שמעוני

שלום,

רציתי לשאול האם מותר להיות לוחמת בצה״ל בגדוד מעורב?

אם הגדוד לא מעורב (רק בנות) אז מותר או אסור?

תשובה:

שלום לך,

מגילך (18) אנו מבינות שאת עומדת בפני הכרעה משמעותית בדבר המקום בו תשרתי בשנתיים הקרובות. קודם כל, ברכתהצלחה רבה בכל אשר תבחרי לעשות, ויישר כוחך שאת רואה כמובן מאליו את הזכות והחובה לשרת את המדינה. השאלה ששאלת מורכבת משני נושאים: הנושא הראשון הוא שאלת שילובן של נשים בצה"ל והנושא השני הוא שאלת שילובן במערך הלוחם. בעוד שהשאלה הראשונה היא שאלה הלכתית של מותר או אסור, ולכן במובן מסוים פשוטה יותר, השאלה השנייה היא שאלה של סדרי עדיפויות וערכים העשויים להתנגש, ולכן מצריכה התבוננות מורכבת,הן ביחס להבנת האופי המיוחד של השירות והן בהכרת אופי הבת המבקשת להתגייס כלוחמת.

נפתח בשאלת שילובן של נשים בצה"ל. אנו שותפות לפסיקה ההלכתית של ארגון בית הלל,  שאין איסור הלכתי לבת להתגייס לצבא ההגנה לישראל. מצורף לעיונך קישור למסמך השלם שפורסם על ידי בית הלל. הרבה מדברינו כאן לקוחים משם.

שירות משמעותי הוא אתגר ואף שליחות, הן בצה"ל והן בשירות הלאומי, במיוחד שצרכי העם מרובים ואתגרי הביטחון והחברה זקוקים לידיים מסורות ולב נכון.

ההגנה על המדינה ועל הארץ נחשבת מלחמת מצווה (הרב הרצוג, הרב ישראלי ועוד) וגם נשים חייבות להטות שכם ולהשתתף באתגרי מלחמת המצווה (רמב"ם). המחלוקת בין פרשני ההלכה על אופי השירות הראוי לנשים (רדב"ז) לא מטשטשת את העובדה כי הזרם המרכזי של פוסקי ההלכה רואה בנשים שותפות מלאות לחובת המאמץ הלאומי-ביטחוני (מנחת חינוך; משך חכמה; תפארת ישראל; רש"ש, ההפניות המלאות במסמך של בית הלל).

לעניות דעתנו, נשים במדינת ישראל צריכות להיות שותפות למאמץ הלאומי-ביטחוני. בין במסלול  שירות לאומי ובין במסלול השירות בצה"ל האתגר העומד מול בת דתית הבוחרת להתגייס הוא גדול משום שבמכלול השיקולים ניצבת הדרישה לשמוע בקול ה' וללכת בדרכה של תורה. תהליכים שונים בשנים האחרונות, הכוללים שינויים משמעותיים גם בצבא, יצרו תנאים המאפשרים לבנות דתיות לשרת שירות צבאי ראוי ומתאים לעולמן הרוחני.

לגבי החשש שנשיאת נשק היא "כלי גבר", נראה שיש מקום להתיר (ראי פירוט במסמך של בית הלל). גם עמדת הרבנות הראשית, השוללת גיוס חובה לנשים, פותחת פתח למתן רשות באופן פרטני (ראי פירוט במסמך של בית הלל).

מכאן נעבור לחלק השני של שאלתך, ישנם מקומות ותפקידים בצבא העלולים ליצור מצבים מאד מאתגרים עבור אישה יראת שמים, ולכן נשים רבות תבחרנה להימנע מלכתחילה מלשרת במקומות אלה. שירות במסגרת קבוצה דתית והומוגנית מגדרית עשוי להיות אפשרות תומכת מועילה עבורן. אולם עבור נשים אחרות, התמודדות עם מציאות מאתגרת מבחינה דתית עשויה להיות דווקא גורם חיובי המביא לידי התפתחות והתחזקות דתית, והן עשויות להוות דוגמא לאחרות ולקדש שם שמים במעשיהן. על כל אישה לשקול היטב את השאלות הללו, מתוך היכרות עם אישיותה וכוחותיה.

בעניין גיוס ליחידה קרבית, התשובה היא פרטנית והכרעתה תלויה בשיקולים רחבים מאד, לאו דווקא הלכתיים, ותלויה בתנאים השוררים במקום הגיוס ובאופייך. התורה מקפידה מאד על שמירת טהרת מחנה ישראל (דברים כג) מבחינה רוחנית ומוסרית. תנאי שירות המאפשרים שמירה על כללי הצניעות ועל הרמה הרוחנית של הבת צריכים להוות שיקול משמעותי ואף מכריע בבחירת מקום השירות. על מי שבוחרת לתרום למדינה ולחברה לדאוג לכך שלא תינזק מבחינה אמונית, הלכתית או מוסרית, ואף תוכל להמשיך לגדול בתורה ובאמונה ולהתפתח באישיותה וביכולותיה.

לגבי שירות קרבי ביחידה מעורבת (תפקידים שהם חדשים יחסית במערך הצבאי), עליך לברר היטב מה הם התנאים במהלך השירות.יש להימנע מלשרת בתפקידים בהם מתקיימת פעילות מבצעית הכוללת לינה משותפת ופעילות פיזית מעורבת.

לסיכום, המלצתנו לך היא בראש וראשונה להכיר היטב את אופי השירות בו את חפצה. חשוב ביותר להתייעץ עם אנשים המכירים אותך, את אופייך ויכולותייך, ומאידך – שמכירים היטב את המסלול בו את שוקלת לבחור; ועלייך להיות מוכנה לסגת במקרה בו תנאי השירות אינם מתאימים לאורח חיים דתי. מעל לכל, מומלץ בחום לקחת שנת הכנה לפני הגיוס ללימוד תורה, להתחזקות רוחנית וליצירת ערוצי התקשרות עם דמויות חינוכיות תורניות שילוו אותך לאורך השירות.

יש בקרב רבני ורבניות בית הלל דמויות רבות שיכולות לתת ייעוץ בדילמות אלו. את וחברותיך מוזמנות ליצור קשר לשיח ובירור אישי דרך האתר.

ברכה והצלחה,

חזקי ואמצי!

יפית קליימר, רחל קרן, תמר ביטון ויעל שמעוני

הרבנית רחל קרן היא תלמידת תוכנית ההלכה בבית מורשה וכיום – מסיימת מבחני הלכה ועומדת בראש תוכנית "וסמכת" – תוכנית ההלכה לנשים של מדרשת עין הנצי"ב וישיבת מעלה גלבוע. היא בעלת תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית בהיסטוריה ופילוסופיה יהודית. בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות חינוכית. תואר שני בחוג למגדר באוניברסיטת בר אילן. בעבר, מורה ומחנכת בבית ספר שק"ד. ושליחה חינוכית בבריה"מ לשעבר ובהולנד.

הרבנית יפית קליימר היא בוגרת מכון "כרם" להוראה. בעלת תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית ותואר שני מאוניברסיטת חיפה. מנהלת פדגוגית של המכינה הקדם צבאית "צהלי", מרצה במת"ן השרון ובמת"ן רחובות, ו"במרכז יעקב הרצוג" ומנחת קבוצות. 

הרבנית תמר ביטון היא ראש מדרשת אמי"ת באר – מדרשה קהילתית לבנות בירוחם ובאשדוד,
מייסדת- שותפה של בית המדרש במדבר והמדרשייה התיכונית אמי"ת קמה. בעלת תואר שני בלימודי מדרש ואגדה מהאוניברסיטה העברית. חברת המועצה הרוחנית של רשת אמי"ת.

 

האם צריך להתקלח שוב לפני הטבילה? ושכחתי לסרק במסרק צפוך.

שלום,

אנחנו נשואים טריים..

לפני מספר ערבים טבלתי, ואני מתהלכת עם חשש בלבי. אשמח לתשובתכן.

אני נוהגת להתכונן לטבילה בביתי, וכשאני מגיעה למקווה, להתקלח שוב בזריזות לפני הכניסה למים (וגם על זה- אשמח לדעת האם יש צורך במקלחת כזו, או שדי בהכנה שערכתי בביתי).

לאחר הטבילה (שעברה בסדר גמור, עם בלנית נעימה) חזרתי לחדר, ונזכרתי שלאחר המקלחת הברשתי את שיערי אך שכחתי לסרקו במסרק צפוף.

תשובה:

שלום לך,

בראש ובראשונה מזל טוב לכם לנישואיכם. יתן ה' ותזכו להקים בית נאמן בישראל.

וכל הכבוד לך על ההקפדה במצווה החשובה – מצוות הטבילה.

תנוח דעתך, על ההכנות לטבילה יש להקפיד כפי שלמדת לקראת נישואייך, ולפי מה שתיארת עשית זאת וודאי שהטבילה שטבלת כשרה ואת טהורה לאישך ויכולה להפסיק להיות מוטרדת.

באופן כללי אני ממליצה לא לתת להרהורים מסוג זה להטריד אותך, אלא למצוא את הדרך להבא לפנות מיד לשאלת יועצת הלכה או רב, אפשר גם אנונימית לקו הפתוח של נשמת שפועל בכל יום מהשעה 18:00 בערב, מידע על האתר תמצאי בלינק . http://www.yoatzot.org/hebrew/hotline/

אסביר יותר מדוע נהגת כשורה. בהלכה שמחייבת סירוק השיער במסרק כחלק מההכנות לטבילה נזכר הטעם "שלא יהיו שערותיה נדבקות זו בזו" (שו"ע יו"ד סימן קצ"ט סעיף א). מברשת מועילה לכך בדומה למסרק. וכן לדעת רוב הפוסקים אין חובה לסרק את השערות דווקא במסרק סמיך.

לשאלתך לגבי המקלחת שלפני הטבילה, אכן את נוהגת נכון כשאת מתקלחת שוב במקווה. מטרת המקלחת הזו, להרטיב את הגוף ולהסיר ממנו חציצות שאולי נדבקו בו בדרך מהבית למקווה (ולכן שטיפה במים גם ללא סבון מספיקה). וכן יש לסרק שוב את השערות (במסרק או במברשת) לאחר המקלחת. בהקשר זה חשוב גם מיד לאחר המקלחת לעיין, כלומר לעבור על כל הגוף במחשבה או במעשה ולוודא שלא נותרו עליו חציצות.

לסיכום, כיון שברור מדברייך שסירקת את שערותייך לפני הטבילה, וטבלת ללא חציצות, אין ספק שטבילתך כשרה לכל הדעות. וטוב את עושה שאת נוהגת להתקלח שוב במקווה לפני הטבילה.

בברכת ברכה והצלחה לאורך שנים טובות בטהרה!

חני