שלום רב,
אם לפי הזוהר הקדוש -להבנתי- גבר ואישה ירדו לעולם כנשמה שהופרדה, איך זה אפשרי שבקהילה החרדית, אחרי שהאישה מתה נאמר כמו בסרט "למלא את החלל", הגבר יכול להינשא לאחותה? זה לא עלול ליצור לפגיעה במידה ומדובר בזיווג מתאים?

תשובה:

שלום לך,

בשאלתך את מתייחסת לכך שבני זוג הם מפגש של נשמה אחת שהופרדה ונראה שמטרידה אותך האפשרות של נישואין שניים. העלית בפרט את הדוגמא של התסריט "למלא את החלל", בו גבר מתחתן עם אחות אשתו. בזוגיות זו ברור שהאישה שנפטרה תמשיך ללוות את הזוג החדש, בתור אחות ובתור אם התינוק שהתייתם.

בשאלתך, את רומזת לאמירה שניתן למצוא לה מקבילה בגמרא (מסכת סוטה ב ע"א) "ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני!"

תפיסה זו של זוגיות מעלה סימני שאלה בכל מקרה שמשהו משתבש: כאשר הזוגיות לא עולה יפה או כאשר אחד מבני הזוג נפטר. אמירה זו קשה במיוחד אם מפרשים אותה כביטוי לקשר מיסטי בין שתי נשמות שנועדו זו לזו. אבל נראה לי שהגמרא באה ללמד שזוגיות היא קשר מהותי וטבוע, שאינו ניתן לפרק בקלות. אין באמירה זו כדי לטעון שזיווג שני הוא בהכרח זיווג מסוג ב', ושלא ניתן לבנות קשר אמתי ועמוק בזיווג שני.

האם על בן הזוג שהתאלמן נגזר להיוותר בודד כל חייו? התשובה היא, לא. היהדות מוקירה את החיים על פני המוות. לאחר תקופת האבל, מותר ואף רצוי להמשיך בחיים, ללא הסתייגות וללא שום הסתכלות שלילית על הקשר השני שעתיד להתרקם. תפיסות קבליות אמנם משפיעות על חיינו, אך אין נהוג לפסוק לפיהן, ובודאי שאין להימנע מזיווג שני בעקבותיהן. הדבר מקובל על פני כל קשת התפיסות ההלכתיות, חרדיות ואחרות.

לגבי הדוגמה שהבאת לנישואין שניים – נישואין עם אחות הנפטרת, הדבר מותר על פי כל התפיסות. על פי ההלכה (עייני במקורות בסוף), אסור לגבר להתחתן עם אחות אשתו, כל עוד אשתו בחיים, אך מותר לו להתחתן איתה אחרי שאשתו נפטרה. למרות שאין בכך מצוה או אף המלצה אלא היתר בלבד, הדבר מקובל. לעיתים, האחות עשויה אפילו להיות בחירה טבעית, בפרט כאשר ישנם יתומים צעירים. יש לציין שבצדק רב את רומזת לכך שזוגיות זו עלולה להיות מורכבת.

אני נזכרת בלפחות שתי נשים מפורסמות שהצליחו לבנות זוגיות חדשה ומשמחת, לאחר מות בעליהם: מאיה מורנו (אלמנתו של סג"א עמנואל מורנו) וחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. שתיהן בחרו לשמור על שם הנישואין הראשון שלהן, אינן נמנעות מלהזכיר את בן זוגם הראשון, ואינן נבוכות לומר בציבור שהן עדיין מתגעגעות אליו.

באותה נשימה הן מודות על הזוגיות השניה שנקרתה לדרכם בחסדי הא-ל. הן מחויבות לחלוטין לזוגיות החדשה שלהן, אך גם מחויבות לשמר את הזיכרון של הבעל הראשון. הדבר איננו אפשרי בלבד, הוא מתבקש.

כאשר מוותרים על הרעיון של נפש תאומה אחת ויחידה, ניתן להשקיע בבניית זוגיות איתנה, המבוססת על שיקולים מהותיים, וליצור חיבור בל יינתק, מבלי לחשוש מהאפשרות שבחירה בבן זוג אחד מנעה מפגש עם תאום הנפש המיועד. תפיסה זו עשויה לסייע ולהרגיע גם בבחירת זיווג ראשון.

אני מאחלת לך שתזכי לבנות זוגיות איתנה ומאושרת לאורך ימים ושנים.

רות אלסטר

הרבנית רות אלסטר סיימה דוקטורט במחלקה לתלמוד של אונ' בר-אילן.

מרצה לגמרא במת"ן ובבית מדרש כלנה, ומנחה סטודנטים בכתיבת עבודות סמינריוניות.

מקורות להרחבה

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ב עמוד א

א"ר שמואל בר רב יצחק: כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה, אמר הכי: אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, …אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: וקשין לזווגן כקריעת ים סוף, שנאמר: אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות. איני? והא אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני! לא קשיא: הא בזוג ראשון, הא בזוג שני.

בית הבחירה למאירי מסכת סוטה דף ב עמוד א

והעמידוה בזווג שני ר"ל שהוא בזמן ראוי לענש וגמול אבל בזמן שאינו ראוי לכך והוא הנקרא זווג ראשון מצד שסתמו הוא בזמן הקטנות סמוך לפרק יהיה ענינו כפי המקרה או מערכת התולדה ועל זה אמרו ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרה בת פלוני לפלוני ושדה פלוני לפלוני בנדוניתו ואין לשון זווג שני או ראשון בא בדקדוק אלא לפי הזמן שהוא ראוי להגמל או להענש ודברו חכמים בהווה:

שו"ת יביע אומר חלק עשירי יורה דעה סימן יב

שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן טו סעיף כו: "אחות אשתו אסורה לו מן התורה, כל זמן שאשתו קיימת, לא שנא אם היא אחותה מן האב או מן האם, ואפילו גירש את אשתו. אבל לאחר מיתתה, מותר באחותה."

התשובה התקבלה מהרבנית  ד"ר רות אלסטר

שלום, אני תלמידה בכיתה יא, וחזרתי לאחרונה על פרשת עקדת יצחק. הפעם, השאלות נראות לי זועקות מתוך התורה: איך יכול להיות שהקב"ה מבקש מאברהם לעשות מעשה כל כך לא מוסרי? ואם נניח, שהוא רק התכוון לנסות אותו, איך יכול להיות שאברהם שיתף אתו פעולה, והיה מוכן להקריב את בנו? למה הוא לא התווכח עם הקב"ה כפי שידע לעשות היטב בקשר לסדום ועמורה? האם באמת עלה על דעתו להרוג את יצחק? איך אנחנו יכולים לחיות בשלום עם המחשבה הזו?

תשובה

את שואלת שאלה מצוינת, שאלה שהעסיקה רבים וטובים.

לדעת הרמב"ם (מורה נבוכים ג, כד), מטרת הניסיון היא שנלמד מאברהם על מידת אהבת ה' ויראתו. מטרה נוספת להמחיש לנו "עד כמה אמתי אצל הנביאים מה שבא להם מאת ה' בחזון". שתי תובנות אלה אינן עונות לשאלה המוסרית שהעלית, והן גורמות לאי-נוחות מסוימת, כי לא ברור איך אפשר להאמין בא-ל שאיננו מוסרי, והדרישה לכבות את המצפון כדי להקשיב לצו הנבואי נראית מסוכנת למדי ואף לא לגיטימית (כפי שאמר הרס"ג בצורה מפורשת בספר אמונות ודעות, מאמר שלישי, אות ח).

אין לי פתרון מושלם, אבל אני רוצה להציע לך שלושה כיווני חשיבה שלדעתי עונים על שאלת המוסר האלוקי בתוך פרשה זו.

ההצעה הראשונה: כדי להבין הצעה זו, עלייך לחזור (בדמיון שלך) 3500 שנה אחורה. באותה תקופה, רצח נחשב דבר אסור ומתועב, אך הקרבת ילדים לכבוד הא-ל הייתה לגיטימית ואף נחשבה מעשה אצילי של נאמנות ומסירות נפש. זה קהל היעד של הסיפור, ואברהם אף הוא שייך לתקופה זו. במקום להטיף ישירות נגד הקרבת ילדים, פונה הקב"ה לאברהם ומבקש ממנו להקריב את יצחק. לשמע הסיפור, הקהל עומד במתח: הא-ל ביקש ממנו להקריב את היקר לו מכל, האם אברהם יעמוד בניסיון זה? כאשר אברהם מעלה את יצחק על המזבח, המתח עולה ועולה, אך פתאום, המלאך מתגלה לאברהם: "אל תשלח ידך אל הנער", הקב"ה אומר: "זה בכלל לא מה שאני רוצה, וזה לא מה שרציתי ולו לרגע אחד".

לפי הצעה זו, סיפור העקדה משתמש בגורם ההפתעה כדי להעביר מסר ברור וחד משמעי: הקב"ה אינו רוצה בקרבנות אדם. מסר זה אמנם אינו נדרש לתקופתנו, אך היה נדרש מאוד בתקופת אברהם, ואף בתקופת בית ראשון היו שחטאו בעניין זה בהשפעת עמים אחרים (ראי למשל: ר' ירמיהו ז לא-לב, יחזקאל כ לא).

הצעה השנייה: לפי הצעה זו, הקב"ה לא באמת התכוון שאברהם יקריב את יצחק, וגם אברהם לא באמת התכוון להקריב את יצחק. אברהם היה בטוח שה' לעולם לא ירשה את שחיטתו של ילד תמים (וישנם סימנים לכך לאורך הפסוקים). כאן את מן הסתם שואלת את עצמך: האם זה סיפור "בכאילו"? מה המשמעות שלו אם כל הדמויות משחקות תפקיד שהן לא מתכוונות אליו באמת? איפה הניסיון, אם סוף הסיפור ידוע מראש?

הביטחון שאברהם נדרש להוכיח דומה לניסיון שבו מבקש אדם מאהובו ליפול לתוך זרועותיו. אם הוא בוטח בחברו שיתפוס אותו, הוא ייפול עליו ברצון. משל זה מסביר למה סיפור עקידה מכיל ממד של ניסיון, גם אם סופו ידוע מראש. הוא גם מסביר לשם מה אברהם היה צריך לעבור ניסיון מדומה זה: כאשר בני אדם מתרגלים ליפול זה לזרועותיו של זה, הם לומדים לסמוך זה על זה ומחזקים את הקשר ביניהם. סיפור העקדה מלמד את עם ישראל לסמוך על הקב"ה, גם אם הוא מעביר אותנו בדרכים לא מובנות, מסוכנות או כואבות. יחד עם זאת, הסיפור מלמדנו שהקב"ה אף פעם לא יבקש מאתנו לעשות מעשה לא מוסרי (מתוך מאמרו של פרופ' דרשוביץ, "צדק, מוסר ומשפט – הרהורים בעקבות מעשה העקדה").

הצעה שלישית: בהצעה זו, אני מבקשת לא לפתור את הקונפליקט, אלא דווקא להעצים אותו: באמת, הציווי של הקב"ה להקריב את בנו מעמיד את אברהם במצב בלתי אפשרי, של דרישות סותרות ובלתי מובנות. הקונפליקט קשה במיוחד כיון שהוא דורש מאברהם לעשות מעשה שלא יוכל לחיות איתו בשלום. אולי הסיפור בא ללמד אותנו שגם כאשר נמצא את עצמנו בקונפליקט מוסרי בלתי אפשרי, במקום ליפול לייאוש, נישאר תחת כנפיו של הקב"ה, לא נעזוב את הברית ואת המחויבות שלנו, נמשיך להתייסר ולברר מה נדרש מאתנו – עד שנמצא פתרון. התורה אם כן מפנה את מסריה גם למי שחווה קונפליקט מולה, ומלמדת שגם במצב זה, יש להישאר בקשר עם הקב"ה, כחלק מהברית בינו לבין עם ישראל.

אשמח לשמוע איזו הצעה דיברה אל ליבך.

רותי אלסטר

הרבנית רותי אלסטר סיימה דוקטורט במחלקה לתלמוד של אונ' בר-אילן.
היא מרצה לגמרא במת"ן ובבית מדרש כלנה, ומנחה סטודנטים בכתיבת עבודות סמינריוניות.

השאלה 

אני מחפשת לברר את גדרי ההלכה בנוגע ללבוש. בעיקר לגבי אורך שרוול ואורך חצאית/ מכנסיים. אני מבינה שיש טווח רחב מאוד של הנחיות הלכתיות, וחשוב לי לקבל תשובה מאשה הבקיאה ומחויבת להלכה, וגם תופסת את הצניעות באופן עמוק ופנימי. תודה רבה!

התשובה