ריחוק בין בעל ואישה ומניעה מיחסי אישות לאורך זמן

/ב /על ידי

שלום משיבת נפש

מאז הלידה של הילד השלישי שלנו, בעלי התרחק ממני מאד. הוא לא מתעניין בי, לא מבחינה רגשית ולא מבחינה פיזית. הוא לא מתקרב אלי ולא מתעניין לדעת אם אני בכלל טהורה או לא, זה לא נראה חסר לו. זה מצב שהוא מאד קשה לי, אבל אני בעבודה מול עצמי ומקבלת הרבה כוחות מחברות טובות שמבינות את ההתמודדות ולא שופטות אותי. אני עסוקה מאד עם הילדים ומשלימה עם המצב ה"שקט" הזה שאנחנו חיים כשני זרים בתוך אותו הבית בלי זוגיות אבל גם לא במלחמה. בשלב הזה, בגלל ההתנהגות שלו אני בעצמי גם כבר לא מעוניינת במגע שלו. 

האם זו בעיה שאנחנו לא ביחד באינטימיות זוגית כל כך הרבה זמן (לפחות חצי שנה שאין בינינו מגע)?

ממילא בעלי לא מראה שום עניין בזה. והאם בכלל אני צריכה להמשיך לטבול במקווה? אני דווקא אוהבת לטבול וזה עושה לי טוב, אבל זה לא משרת שום מטרה זוגית.  

אשמח לתשובתכן

תודה רבה ותזכו למצוות

 

תשובה

שלום יקרה,

המצב שאת מתארת מעציב וכואב ויחד עם זאת נשמע שאת מצליחה להשקיע בעצמך ולמצוא דרכים להתחזק. אנחנו מחזקות אותך בכך ומתפללות איתך שהמצב בבית לא רק יהיה "שקט" אלא גם מקום של שמחה וטוב.

 מבחינה הלכתית בזוגיות יש התחייבות מצד האיש ומצד האישה לקחת חלק בסיפוק הצרכים המיניים אחד של השני ולהיות שותפים לעונג שבמצוות עונה ובקרבה הזוגית שהיא יוצרת (ראי מקורות בהרחבה). כמובן שיש מינונים והסכמות שונות אצל זוגות שונים. לאורך חיי הנישואין קורה לעיתים שאחד מעוניין והשני לא, בזמנים אלו אין לקיים יחסי אישות ללא הסכמה מלאה ורצון של שני בני הזוג (ראי הרחבה). אך לאורך זמן, על פי ההלכה אין זה נכון להימנע מהמצווה וכמובן שזה לא מצב בריא לקיום זוגיות תקינה. במצב שבו באופן מתמשך אחד מעוניין והשני לא יש לגשת לגורם מקצועי לקבלת עזרה כיוון שלמרות שאין לקיים יחסי אישות ללא הסכמה של שני הצדדים, המצב אינו תקין כשנמנעים מיחסי אישות באופן מתמשך ומעינוג בן או בת הזוג. כמו כן כששני בני הזוג לא מעוניינים ביחסי אישות לאורך זמן יש לקבל ייעוץ ואם בכל זאת המצב נמשך כך זה יכול להוות עילה לגירושין.

 המצב שלך הוא מורכב וכמובן לא המצב המתואר לעיל. בעלך בחר להתרחק ממך ולהימנע מיחסי אישות ואת בתגובה כאובה וגם מרגישה רחוקה ממנו. חוסר הרצון שלו נראה כמבטל את חובתך כלפיו בסיפוק עונג המיני. יחד עם זאת, כדרכה של אישה נשואה ולמען השמירה על השקט היחסי שקיים כרגע בבית, אני ממליצה לך להמשיך לטבול במקווה כדי להיטהר, במיוחד אם זה משמח או מעצים אותך כפי שהזכרת. זה גם יאפשר לך להיות זמינה לקשר של מגע או יותר אם באופן פתאומי בעלך יחזור להביע עניין בך להתעניין בך ללא הכנה מוקדמת ואת תרצי גם להתקרב. בנוסף, זה יכול למנוע השלכות משפטיות עתידיות.  

 

בהתייעצות עם טוענת רבנית, ראיתי לנכון להעלות נושא נוסף שאולי כדאי לך לתת עליו את הדעת והוא הנושא שהזכרתי למעלה, הנושא המשפטי. מבחינה משפטית אם בעתיד אחד מכם יתבע שלום בית בבית הדין או יתבע גט, יכולות להיות השלכות לכך שלא הייתם באינטימיות לאורך זמן רב. אין זה אומר שאת חייבת ליזום יחסי אישות, אבל יש דברים אחרים שתוכלי לעשות כעת כדי שלא למנוע בעיות משפטיות בעתיד אם תגיעו לכך. אם תרצי לברר יותר בעניין כדי שלא תפגענה זכויותייך בעתיד, אנחנו ממליצות לך להיות בקשר עם טוענת רבנית. (ראי כאן רשימה של טוענים וטוענות). 
דברים אלו אינם משמשים ייעוץ משפטי אלא רק הפניה למקורות מידע לבירור הנושא. 

לסיום חשוב לי לומר לך שיש כתובות של אנשי מקצועי שיכולים להיות לך לעזר לפי הרצון והצורך שלך ואנחנו מעודדות אותך להיעזר בייעוץ שיכול לשפר את המצב בבית. 

אני מקווה מאד שתימצא הדרך לתקן את הקשר השבור ביניכם. וגם אם לא, אני מתפללת שכל פתרון שתמצאו יהיה בדרכי נעם, לטובה ולברכה. 

בברכה שה' ימלא כל משאלות ליבך לטובה, 

רחל

 

 

הרחבות 

מצוות עונה וחובת בני הזוג לספק את העונג המיני אחד של השני

את חובת הגבר לפקוד את אשתו לומדים בספר שמות (פרק כ"א, י') "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" –  מצוות עונה היא מצוות קיום יחסי אישות שבין האיש לאשתו.  חז"ל (כתובות סא, ב) קבעו את התדירות שהבעל חייב לקיים את המצווה ולמלא את חובתו כלפי אשתו, לפי כוחו ועבודתו של הבעל (ויתכן לומר כיום, של שני בני הזוג). התדירות הנמוכה ביותר היא פעם בחצי שנה לספנים אשר מתרחקים לאורך זמן מביתם ולכן פרק זמן זה הוא פרק הזמן שאין לזוג לעבור אותו ללא קיום מצוות עונה ואם עברו אותו זוהי עילה לגירושין (שו"ע אבן העזר ע"ו, א-ג, יא, יג). 

כיום שתנאי העבודה השתנו התדירות הממוצעת לקיום המצווה היא פעמיים בשבוע (אגרות משה אה"ע חלק ג', כח, ופניני הלכה ברכת הבית ושמחתו פרק ב,ז)

 

אין ציווי מפורש בתורה המחייב את האישה להשתעבד לבעלה לענייני אישות. אך להלכה על פי מקורות חז"ל אישה שנמנעת מיחסי אישות באופן קבוע כדי לצער את בעלה מאבדת מזכויותיה בכתובה מדין "מורדת" (רמב"ם הלכות אישות יד, ח-ט, שו"ע שם עז, ב). מכאן מבינים שלחז"ל היה ברור שקיימת חובה כזו של האישה כלפי בעלה. ביחס לסיבת ומקור החיוב ישנן דעות שונות ונפרט מעט מן הדעות. לפי הרשב"א הזוג נישא זה לזו לצורך כך והאישה קיבלה על עצמה בעצם נישואיה מחוייבות זו (וכן הבעל לאשתו) "דנשתעבדו [התחייבו] זה לזה לכך שע"י כך עמדו ונשאו" (רשב"א נדרים טו, ב ד"ה ואמר). הנצי"ב מלמד שחובת האישה כלפי בעלה היא חלק מהקנין שהוא עושה בשעת הנישואין (שו"ת משיב דבר חלק ד, לה). הרב מלמד מסביר בסברא שאף על פי שמצוות עונה בעיקרה מוטלת על הגבר, קיום המצווה על ידו תלויה בשניהם יחד ויש לאישה שותפות מלאה בקיום המצווה של הגבר אחרת אין ערך כלל למצווה. (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ב, ב).

הרמב"ם בדעת מיעוט לא רואה את מצווה עונה כמצווה של האישה כלל, אלא כזכות שהיא זכאית לה במסגרת הנישואין מאת בעלה. (הלכות אישות יג, ב-ג). 

בעניין הטבילה כותב האגרות משה שהאישה לא תמנע מטבילה (כאשר מתאפשר לה לטבול) מכיוון שמחוייבת למצוות עונה של בעלה בזמנים שקבעו חז"ל. (אגרות משה או"ח חלק ד', עה)

 

קיום יחסי אישות בהסכמה ובהדדיות

בהמשך לדברים לעיל, שאישה מחוייבת ביחסי אישות אנחנו לומדים מחז"ל שזה לא כולל היענות בזמן שאינה רוצה בכך: "ואמר רמי בר חמא אמר רב אסי אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצוה שנאמר ואץ ברגלים חוטא וא"ר יהושע בן לוי כל הכופה אשתו לדבר מצוה הווין לו בנים שאינן מהוגנין" (עירובין דף ק,ב). פוסק הרמב"ם: "…ולא יהיו שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים ולא אחד מהן ולא תהיה ישינה ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם יספר וישחק מעט עמה כדי שתתישב נפשה"  (הלכות דעות ה, ד') ובשו"ע שאין לגבר לשמש מיטתו כאשר אשתו אינה רוצה בכך. (אורח חיים ר"מ, ג'). אפשר לסכם בדברי המהרי"ט "ודאי לא משעבדה ליה…  בכל שעה" (שו"ת מהרי"ט חלק א', ה'). האגרות משה מביא דוגמה מתי אין לה חיוב, למשל כשמדובר בתדירות גבוהה מן הרגיל או בזמן שלאישה קשה לקיים יחסים (אגרות משה שם). 

 כל זה כאמור כאשר מדובר במצבים זמניים שהאישה לא מעוניינת בקיום יחסי אישות. 

 

ניתן לקרוא עוד על שני הנושאים הנ"ל בספר "אבוא ביתך" של הרבנים סתיו עמ' 403-416 ובספר נשמת הבית עמ' 141-144

 

כיצד יתכן שהקב"ה מצווה עלינו להילחם בשבעת העממים ולהימנע משלום?

/ב /על ידי

לפי מה שהבנתי אנו מצווים בפרשת ואתחנן לא לכרות ברית עם העם היושב בארץ. איך זה מסתדר עם כך שאנו שואפים לחיות בשלום עם העמים סביבנו? קשה לי לחשוב שהקב"ה מצווה אותנו להילחם ולהתנגד לשלום, האם יש פרשנות על ציווי זה שיכולה לעזור לי להבין לעומק את הציווי בפרשה?

 

תשובה

שלום לך ותודה על השאלה הרגישה.

כשאנו קוראות בתורה ומרגישות פער בינה לבין התחושות המוסריות שלנו – יהיו שלוש תגובות אפשריות: מצד אחד, יהיו כאלו שיוותרו על התורה מתוך טענה שהיא לא מוסרית, מצד שני יהיו כאלו שיוותרו על האינטואיציה המוסרית ויכפיפו עצמם לתפיסה מקורית ושטוחה של התורה ללא רובדי פרשנות (פונדמנטליסטית), ויהיו מי שיעשו כדרכך וינסו לתווך. אני מרגישה כמוך שהקב"ה אחראי לשתי המתנות – הוא גם נתן לנו את התורה וגם חנן אותנו ברגש אנושי מוסרי, ולכן עלינו כבריותיו לחפש פרשנות במקרים של סתירה לכאורה, בדיוק כפי שביקשת. זוהי דרכם של חכמינו בכל הדורות.

בהקשר זה אני רוצה לצטט את המורה נחמה לייבוביץ' בעלון הדרכה למורים (משנת 1971), באשר למצווה דומה של מחיית עמלק:

"והן זו פרשה קשה ביותר, כי מה מקומו של צו איום ונורא זה בתורה אשר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". ואל ישמח המורה אם לא יקשו הלומדים קושיה זו ואם יקבלו פרשה זו מבלי לתמוה. סימן רע הוא להם! וכל גדולי קדמונינו שאלו שאלה זו וחפשו תשובה, ולא היה הדבר פשוט בעיניהם כלל."

ובכן, סימן טוב הוא לך ושבח גדול בכך שאת שואלת, אף אם התשובות שאציע יהיו פחות חזקות מעצם השאלה המטרידה.

אציע מספר כיוונים שיתווכו מעט את הפער בין צו התורה לצו המצפון האנושי שלנו.

(ניתן היה לענות שמושגי המלחמה של התורה מותאמים לנורמות של העולם העתיק, אך מאחר ואנו מאמינים שהתורה היא נצחית – עלינו לחפש מענה מוסרי המתאים גם לדורנו)

 

  • שבעת העממים

הציווי שעליו שאלת בפרשת ואתחנן מופנה לדור הכניסה לארץ והוא ממוקד ברשימה ספציפית של שבעת העמים שחיו אז בארץ: "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי – שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ… הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם…"  ומיד מופיע גם הסבר בתוך הפסוקים: "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים".

הרמב"ם בספר המצוות מסביר "שהם שורש עבודה זרה ויסודה הראשון, והוא אמרו יתברך: החרם תחרימם, וביאר לנו בהרבה כתובים שסיבת זה כדי שלא נלמד מכפירתם". (מצווה קפ"ז)

כלומר, מדובר במציאות בה הארץ מוצפת בעמים העובדים עבודה זרה עוצמתית, שבמהותה משולבת גם עם גילוי עריות ושפיכות דמים. דור בני ישראל הנכנסים לארץ נולדו במדבר הנקי מתרבות אנושית, והנה רגע לפני שהם מגיעים לליבה של האלילות המסוכנת והטוטאלית המאפיינת את העמים בכנען, הם מצווים לבטל אותה ואת המחזיקים בה, כדי לא להתפתות אליה. 

אמנם החרמת שבעת העממים נחשבת למלחמת מצווה הנוהגת לדורות, כל עוד הם נמצאים כקולקטיב מאיים, אך כבר הרמב"ם מציין שעמים אלו: "תמו ונכרתו בימי דוד ונתפזרו הנשארים ונתערבו באומות עד שלא נשאר בהם שורש". כלומר זו מצווה שאינה רלוונטית עוד במציאות שלנו.

 

  • כי לא שלם עוון האמורי

בברית בין הבתרים הקב"ה מתאר לאברהם את מהלך הירידה למצרים ותולה את ההמתנה לגאולה במשך ארבעה דורות, בכך שעדיין לא מלאה סאת העבירות שלהם: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה, כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה". מכאן ניתן ללמוד שיש מהלך גדול של שכר ועונש א-לוהיים, והאמורים (כשם כולל לשבעת העממים), צברו עוונות עד שהגיעו לשלב שהקב"ה לא יכל יותר לשאת והארץ לא יכלה להכיל. ואז נלחמים בהם דור עולי מצרים בשילוב של עזרה משמיים ("וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ" או בניסוח אחר: "וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ")

ברית הין הבתרים מגלה לנו את המהלך מאחורי הקלעים של הגמול הא-לוהי. בפרספקטיבה של ארבע מאות שנה, זה נראה חלק מחישוב היסטורי של צדק ולא מהלך שרירותי שנועד לפנות את מי שמפריע לנו בדרך. אדרבה, משהים את העונש במשך ארבעה דורות, כדי לתת להם הזדמנות לתקן את דרכיהם ולשוב מעוונם ואז לא יהיה צריך להשמידם. בלשונו של הרמב"ן: "…כי מיום הגזירה האריך לו, כי הוא פוקד עון על שלשים ועל רבעים, כי אם ישובו לא יחרימם אבל יהיו למס עובד או יפנו להם".

 

  • הרוצה להשלים – ישלים

חז"ל מסתייגים מהמלחמה האוטומטית היכולה להצטייר מהפסוקים ומציעים דרכי מניעה מראש. הם מספרים שלפני כיבוש הארץ יהושע שלח שלוש אגרות לעמי הארץ: "מי שהוא רוצה להפנות – יפנה, להשלים – ישלים, לעשות מלחמה –  יעשה." (ירושלמי שביעית, פ"ו, ה"א). כלומר, לפני שפותחים במלחמה צריך להשתדל למנוע אותה ולאפשר נתיבים אחרים, מועדפים. בבוא יהושע לקיים את הצו להחרים את עמי הארץ, הוא נתן שלוש ברירות – לברוח, לעשות שלום או להילחם. ואכן המדרש בירושלמי ממשיך ומספר שהיו עמים שבחרו בכך. למשל: "גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי, גבעונים השלימו". כלומר, יש כאן פתח לשלום או להיפרדות ללא מלחמה.

 

  • אומות המתוקנות

גם במקומות אחרים בתורה משתקפת רוח השאיפה לשלום, הקודמת לכל קרב. כך למשל בדברים כ': "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ". ורק אם הם בוחרים להילחם – אין ברירה אלא להילחם בהם, וגם זה רק מול אנשי הצבא ולא מול אוכלוסיה אזרחית של טף ונשים. הפסוקים הללו עוסקים אמנם במלחמת רשות, אך יש אפשרות להבין שזה חל גם במלחמת מצווה, כמו עם שבעת העממים. 

וכך מסכם זאת הרמב"ם בהלכות מלכים:

"אין עושים מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצווה שנאמר: "כי תקרב אל עיר להילחם אליה וקראת אליה לשלום". אם השלימו וקבלו שבע מצוות שנצטוו בני נוח עליהם אין הורגים מהן נשמה והרי הם למס" (משנה תורה, הל' מלכים ו')

מהי קבלת שבע מצוות בני נח? – זו ההפיכה שלהם מעובדי אלילים מסוכנים ל"אומות מתוקנות". אם הם כבר לא עובדי ע"ז, שופכי דמים ומגלי עריות, אם יש להם מערכת משפט מסודרת – הרי אין חל עליהם יותר דין החרם וצריך לחיות לצידם בשלום. למעשה, אפשר ללמוד מכך שהציווי אינו "גנטי" על עמים מסוימים, אלא על מציאות תרבותית מושחתת, שברגע שהיא נעלמת, אין לו תוקף.

—

לסיום, עם מבט לזמננו, חשוב לומר שהעמים החיים לצידנו כיום בארץ, לא רק שאינם עובדי אלילים, אלא וודאי קיבלו עליהם שבע מצוות בני נח והם מהמתוקנות שבאומות.   

באגרת לר' עובדיה הגר, מציין הרמב"ם ש"אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל וכבר נכרתה מפיהם ומלבם והם מייחדים לאל ייחוד כראוי שאין בו דופי". לגבי הנצרות ואמונתם בשילוש (אלוהות המורכבת משלוש ישויות) הייתה יותר מחלוקת אצל הפוסקים, אך מקובל מאז המאירי לראותם כ"אומות הגדורות בדרכי הדתות".

בכל אופן, בימינו, זו בוודאי אינה שאלה מעשית, אלא התמודדות פרשנית.

אני מקווה שמשהו מהכיוונים הללו מיישב קצת את דעתך, המשיכי לשאול ולדרוש.

בברכת "ה' יברך את עמו בשלום"! 

תמר

האם מותר לשיר כשנמצאים בנות ובנים יחד?

/ב /על ידי

שאלה: 

שלום, יש לי שאלה… ניסיתי קצת לחפש לבד ולא מצאתי כ"כ תשובה ומקורות לעיין בהם. השאלה שלי היא האם מותר ללכת להופעה שבה הקהל מעורב ואין מחיצה או הפרדה? אני שואלת מכמה בחינות:

א. מבחינת צניעות- ריקודים ושירה…

ב. במקרה שזאת הופעה של זמר דתי בהרבה מהשירים יש בחינה של תפילה או ששרים ממש שירי קודש ויכול להיות שיהיו סיטואציות שהן כמו תפילה של גברים ונשים ביחד. האם יש בעיה גם מהבחינה הזאת?

השאלה עלתה לי בעקבות חתונה שהייתי בה שהרגשתי פתאום בתור משמחת שבכסא כלה לדוגמה יכולים להיות מצבים שגברים רואים נשים רוקדות או מתפללות ושגם הכלה עצמה יכולה להתפלל או לרקוד לפני כולם בחופה או לאחריה… אשמח גם להתייחסות בהקשר של חתונה. תודה רבה!

 

תשובה: 

לפני שאתייחס באופן ספציפי לשאלות שאת שואלת, רציתי לברך ולשבח אותך על הרגישות והעדינות הרוחנית איתה נשמע שאת מתהלכת בעולם ועל ההבנה שרגישות זו צריכה לקבל ביסוס וכלים בשפה ההלכתית של תשובה ומקורות לימודיים שגם אותם ניסית לחפש.. הרגש הבריא לרצות התנהלות קדושה והשכל הבריא שמחפש את הכלים הנכונים לאור הזה, הוא שילוב יקר שאני מתפללת שתמשיכי לפתח בתוכך. 

האמת היא שביחס לסיטואציות שאת מתארת אין מקורות הלכתיים מובהקים, אנסה לשרטט את העקרונות שנדמה שעל פיהם כדאי לנהל את ההחלטות בכל סיטואציה וסיטואציה. במידה ואת מרגישה שלא די לך בהם בשביל להכריע, את מוזמנת לחזור ולשאול: 

1. עקרון ראשון הוא שמרחב בו נמצאים נשים וגברים בערבוביא המייצרת קלילות וקלות ראש  – הוא מרחב בעייתי. ההלכה מכנה בכמה מקומות את המרחב הזה "פריצותא" ונדמה שהיא לא רק חוששת למדרון החלקלק ולהשלכות שעשויות להיות לקלות ראש כזו, אלא היא רואה בסיטואציה עצמה יצירת מרחב שמהווה אנטיתזה לקדושה ולחיים משמעותיים אליהם ההלכה והתורה מכוונת אותנו. 

2. עקרון שני הוא שלא כל מרחב של ערבוב בין נשים לגברים הוא בעייתי. פסיקה מעניינת בהקשר זה נמצאת אצל הרב ווינברג שחי במאה הקודמת והכריע בשו"ת שרידי אש (ראי בהרחבה) שאין בעיה של שירה משותפת של נשים וגברים במחנות של תנועות הנוער שכן הם שרים שירי קודש ועל כן לא שייך לכנות את הסיטואציה "פריצותא" וגם דין "קול באשה ערווה" לא שייך בה בדרך כלל. 

3. עקרון שלישי הוא שהפרדה מלאה, ולרוב הפוסקים גם מחיצה, נדרשת כאשר מדובר על כינוס שמטרתו המוצהרת היא תפילה (לשיטת הרב משה פיינשטיין שמובא בהרחבה ההפרדה והמחיצה בהקשר זה הם חיוב דאורייתא, לגבי המחיצה נראה שלהרבה פוסקים החיוב הוא מדרבנן). 

4. עקרון רביעי לגבי הפרדה ומחיצה בכינוסים אחרים, נדמה שהדבר תלוי בשאלה מה האווירה הנוצרת כאשר גברים ונשים נמצאים בערבוב.  הסוגיה בסוף מסכת קידושין (המובאת בהרחבה עם הסבר) מתארת שאביי ורבא, שניים מגדולי האמוראים, הקפידו להפריד בין נשים לגברים גם בכינוסים לדרשה וכדומה. סיפור זה מתואר בגמרא אך למעשה לא נפסק להלכה בספקי הפסיקה (ברמב"ם, בטור או בשלחן ערוך) ולכן נראה שנתון נוסף שצריך לשקול על מנת להכריע בהקשרים כאלה הוא מה מנהג הקהילה והחברה שבתוכה את חיה: בחברה בה נשים וגברים עובדים יחד  ונפגשים זה עם זה, דומני שאין חיוב להתנהל בהפרדה מלאה, אך כמובן שיש לשים לב שהאווירה שנוצרת איננה אווירה של קלות ראש אלא אווירה מתאימה.    .  

ביחס לשתי הסיטואציות הספציפיות שתיארת בשאלתך: 

הופעה – במידה ואת יוצאת עם חברות או בני משפחה, ולמעשה לא מביעה עניין וחיבור עם גברים אחרים המגיעים להופעה גם הם, אני לא חושבת שיש בכך איסור, אך שימי לב שאת מרגישה בנוח ובטוב עם המרחב. 

חתונה – סיטואציה של חתונה מזכירה בדרך כלל את המרחב בו עסק הרב ווינברג בתשובה שלו בשו"ת שרידי אש (אליה הפנתי בתשובה והיא מצויה במקורות להרחבה). כיוון שכך גם כאן נדמה שאין בעיה הלכתית בשירה של נשים, לגבי ריקודים  – ריקודים של ממש יש להקפיד שיקרו בהפרדה ומאחורי מחיצה, שמחה שיש בה גם בחינת "כל עצמותי תאמרנה" אפשר גם ליד כסא הכלה, ושוב במידה והאווירה מתאימה.    

אני מצרפת לך מספר מקורות שתוכלי לעיין בהם יותר ולחדד לעצמך את העקרונות הנ"ל ומתוכם העדינות והרגישות הרוחנית שנדמה שכבר קיימת בתוכך – תכריעי כיצד נכון לנהוג בכל אחת מהסיטואציות שהזכרת.

בהצלחה וכל טוב

חנה

מקורות

גמרא מסכת סוכה דף נא ע"א. 

משנה: מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול

גמרא: במוצאי יום טוב כו'. מאי תיקון גדול? – אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו, חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. היכי עביד הכי? והכתיב 'הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל'?! – אמר רב: קרא אשכחו ודרוש: 'וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד'. אמרו: והלא דברים קל וחומר: ומה לעתיד לבא שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם – אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם – על אחת כמה וכמה

ביאור קצר: המשנה מתארת שבשמחת בית השואבה בבית המקדש בתחילה היה ערבוב בין נשים לגברים ובהמשך עשו חכמים תיקון גדול והפרידו את המינים. בסוף הסוגיה אומרת הגמרא שהפרדה נדרשת גם במקומות בהם לכאורה לא שולט יצר רע כמו הלוויה. 

רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה יב

אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר (ויקרא כ"ג) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבבו אלו עם אלו 

ביאור קצר: הרמב"ם מגדיר את הבעיה שביקשו חכמים לפתור בהפרדה בבית המקדש כבעיה בעצם הערבוב, בשונה מהאופן בו הוא עצמו מסביר בפירוש המשנה במסכת סוכה שהבעיה היא חשש הסתכלות ולא עצם הערבוב.  

גמרא מסכת קידושין דף פא ע"א

אביי דייר גולפי רבא דייר קנה אמר אבין סקבא דשתא ריגלא

פירוש רש"י שם: 

גולפי – מקום קבוצת אנשים ונשים או לדרשה או לחופה היה מסדר קנקנים של חרס הרבה ביניהם שאם יבאו זה אצל זה יקשקשו וישמע קול:

דייר – לשון דרי דרי (מגילה דף יב.) שורות שורות:

דייר קנה – מסדר קנים שהעובר עליהן קולם נשמע:

סקבא דשתא ריגלא – ריעוע של ימות השנה ליחוד ולעבירה ימות הרגל שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה ונותנים ונושאים זה עם זה סקבא דדרישדור"א (רידוישידור"א: קיהיון, פגימוּת [כאן בהוראה מושאלת: נקודת התורפה]) בלע"ז כמו דמסקב להו לחמרייהו (ב"מ דף כז:):

ביאור קצר: הגמרא מתארת שאביי ורבא הקפידו על הפרדה מלאה ועשו "טריקים" שונים כיצד לדאוג שההפרדה תישמר, כאשר הסיטואציה בה עסקו איננה בית מקדש או בית כנסת אלא דרשה או חופה. 

שו"ת אגרות משה,חלק או"ח א' סימן ל"ט 

אבל בשעת התפלה וכשמזכירין שם שמים ודברי תורה וקדושה מסתבר שהוא דאורייתא שהלא הקדושה שתיקנו בביהכ"נ כתב הר"ן במגילה דף כ"ו שהוא משום שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה עיי"ש ואם דברי הקדושה עצמן אין בהם דיני הקדושה לא היה שייך לתקן קדושה על ביהכ"נ בשבילם, ולכן משמע שבעת התפלה הרי הוא בדיני קדושה מדאורייתא ויהיה אסור לנהוג בו קלות ראש בתפלה מדאורייתא.

ביאור קצר: הרב פיינשטיין מכריע שהפרדה ומחיצה בבית כנסת הם חיוב דאורייתא. הבסיס לדבריו הוא שיטת הר"ן שמסביר שכל הקדושה שיש בבית כנסת קשורה ותלויה בכך שאומירם בו "דבר שבקדושה" (כלומר קדיש וקדושה וכדומה). עקרון זה מגדיר שכאשר מתפללים בבית כנסת צריך להקפיד הקפדה יתרה שלא תהיה קלות ראש וממילא נדרשת הפרדה מלאה בין גברים לנשים. 

 שו"ת שרידי אש ח"א סימן ע"ז

ומה שנוהגים לשיר ולזמר זמירות קודש בנים ובנות יחד – כבר נשאלתי ע"ז ממנהיגי המחנות, והשבתי להם, כי בבואי לברלין ראיתי בבתי החרדים מזמרים אנשים ונשים יחד זמירות קודש בשבת, והשתוממתי למנהג זה שהוא נגד דין מפורש באו"ח סי' ע"ה סע' ג', שקול זמר אשה בשעת ק"ש אסור. ועי' שם במג"א, שקול אשה ערוה, כגון אשת איש או נדה אסור אפילו שלא בשעת ק"ש והבתולות בימינו לעולם בחזקת נדה… ואולם אחרי חקירה ודרישה נאמר לי כי הגאון הצדיק ר"ע הילדסהיימר ז"ל וכן הגרש"ר הירש ז"ל בפרנקפורט על נהר מיין התירו בזמירות קודש לזמר יחד, והטעם משום דתרי קלא לא משתמעי וכיון שמזמרים יחד אין חשש איסור, אבל לא נחה דעתי בזה וחפשתי ומצאתי בשדי חמד מערכת קול, שהביא בשם רב ספרדי להתיר זמירות קודש של אנשים ונשים יחד… ואולי מטעם זה כתבו הפוסקים לאסור רק קול זמר אף שבגמ' נאמר קול סתם, משום שזמר גורם להרהורי תאוה ולא קול סתם שרגיל בו. מ"מ יש מקום לומר, שבזמירות קודש הזמר מעורר רגש קודש ולא הרהור עבירה. ועי' בב"י שהביא בשם רה"ג, שאף בשעה שמנגנות אם יכול לכוון לבו לתפלתו בענין שאינו שומע אותה ואינו משים לבו לעי' אין לו להפסיק קריאתו… ויש עוד סניף להתיר זמירות קודש עפ"י מה שכתב הרמ"א באבהע"ז סי' כ"א, שכל שאינו עושה דרך חיבה רק כוונתו לשם שמים, מותר. ומקור דבריו בתוס' קידושין פ"ב, א ד"ה הכל לש"ש, שע"ז אנו סומכים השתא שאנו משתמשים בנשים, ואף שיש לחלק בין שימוש בנשים ובין שמיעת קול זמר, מ"מ יש לומר כיון שהמזמרים זמירות קודש ג"כ מתכוונים לש"ש, כדי לעורר רגשות דתיים אצל הבנות ולטעת בלבם חיבה לקדשי ישראל, יש לסמוך על המקילים

ביאור קצר: הרב ווינברג מתאר שמע ששרים שירי קודש גברים ונשים יחד והתחלה התפלא על כך עד שהכריע שאין בדרבר איסור כיוון שכאשר האווירה היא אווירה של קדושה אין חשש של קלות ראש ויצר הרע.      

קדיש נכדה על סבתה כשהוריה בחיים

/ב /על ידי

נקודת המוצא שלי שנשים , הלכתית , יכולות לומר קדיש.

סבתא שלי נפטרה במוצאי שבת הזו. שני ההורים שלי בחיים.

אבא שלי אינו אדם דתי, והבריאות שלו לא מה שהיתה. כשסבא שלי נפטר הוא התאמץ כדי לקום ולתיקין ולומר קדיש, אבל הוא היה אז הרבה יותר צעיר ובריא. הוא מחפש מי שיכול להוריד ממנו את העול הזה ושאל אותי אם אני מוכנה לומר קדיש במקומו. ידוע לי שיש אנשים שמשלמים לאדם אחר שגם ככה הולך למניין, בשביל להגיד קדיש. ברור לי שאבא שלי לא יעשה את זה ושיעדיף שאני אומר. אני, כאדם ששני הוריו בחיים, יכולה להוריד את מאבא שלי את המשימה הזו כדי להקל עליו? יש עליו המון עומס גם ככה. והוא סעד את סבתא שלי במסירות נפש וכיבוד הורים שאין שני לו. אבא שלי צדיק. גם בלי להיות אדם שומר תו"מ מבחינת מצוות של בן אדם למקום.

 

תשובה

שלום רב

אני משתתפת באבל שלך ושל משפחתך על מות סבתך מהשמים תנוחמו.

אני מצרפת לתשובה שלי את הפסק של בית הלל המתיר לאישה לומר קדיש.  כאן עולה שאלה אחרת האם אדם יכול לאמר קדיש במקום הוריו.

יש חיוב לאמר קדיש על אב ואם (שולחן ערוך יורה דעה  שע"ו, סעיף ד') ויש שיאמרו שהמצווה היא דווקא עליהם (שם יורה דעה סימן קל"ב משנה ברורה ס"ק י'). כשאין בנים שיאמרו קדיש  מותר לנכד או לאדם אחר לומר קדיש לזכותו של הנפטר (יש מי שיאמר שיש לנכד חיוב לומר קדיש (שו"ת הרמ"א). כשלאדם יש רק בנות והנכד רוצה לומר קדיש על סבו הוא צריך לבקש רשות מהוריו שבחיים לעשות כן (הרמ"א שם סעיף ב'  בשם אגור ותשב"ץ ותשובת מהרי"ל סי' ס"ד)

לסיכום, החיוב לאמר קדיש הוא על אבא שלך ואם הוא ביקש ממך לעזור לו לאמר קדיש  (ואמא שלך הסכימה) זו מחווה מדהימה מצידך. 
אם היוזמה מגיעה מצידך חשוב שתדעי, שלמרות דברי הרמ"א,  יש שנהגו  לא לאמר קדיש בחיי ההורים כדי לא להעמיד אותם בצורך לתת הסכמה ובכדי שילדים לא יחליטו החלטות בשביל ההורים המזדקנים. תציעי לאביך לעזור לו בחנו יחד מתי יתאפשר לו בקלות ובבריאות לאמר קדיש ומתי לא. השאירי את ההחלטה בידיים שלו.

בברכה,

בתיה

זוגיות קבועה ללא נישואין והורות משותפת שלא עם בן הזוג

/ב /על ידי

שלום, זאת שאלה שממש מביך אותי לשאול אבל אני מרגישה צורך גדול בלברר אותה.

אני אתן קצת הקדמה כדי שתוכלו להבין את השאלה ולעזור לי…

אני נמצאת במקום אישי מבולבל. אני נמצאת בהליכים פסיכולוגיים ע"מ להתגבר על מחסומים שיש לי בתחום הזוגי ועדיין, אני מרגישה צורך גם במענה הלכתי.

מחוויות בחיים שלי אני מרגישה שכדי לספק לי ולכל האנשים האחרים את האושר הדרוש יש להבדיל בין הורות לזוגיות.

כמובן שאם לא הייתי אדם דתי היה לי יותר קל לנהל את חיי בתחום הזה, אבל חשוב לי להיצמד להלכה כמה שאפשר.

אני רוצה לייצר לעצמי "הורות משותפת" עם אדם ללא קיום יחסי אישות כלל. שנהיה רק הורים לילדים המשותפים שלנו (כי אני כן רואה ערך רב בגידול ילדים תחת המודל המשפחתי של אב ואם) ואת חיי האישיים לקיים יחד עם בן זוג.

אני לא רוצה שיהיה לו שום קשר לילדי או לאבא של ילדי ולכן גם אני נמנעת מלחשוב על חתונה. כרגע אני נמצאת בזוגיות עם אדם שלא מעוניין בילדים ומהבחינה הזאת אנחנו כביכול באותו המקום (כי אין רצון לילדים משותפים אז לא משהו שמפריע במערכת היחסים). אנחנו מנהלים מערכת יחסים זוגית לכל דבר (אני עדיין בתולה!)

ברור לי שמבחינה הלכתית לא נוכל לקיים יחסי אישות (אני ובן זוגי) וזה פער מאוד גדול בחיי זוגיות שהיינו רוצים לנהל.

ועכשיו לשאלה שלי. האם בן זוגי יכול להגדיר אותי הלכתית כפילגש בלי אישה נוספת? מה הם הלכות פילגש? מה מעמדה מבחינה הלכתית? איך נהפכים לפילגש מבחינה רשמית ע"פ ההלכה? האם "הזוג" יוכלו להינשא בשלב כלשהו? מה עונשה של פילגש? האם זה דבר שאפשרי כיום?

 

תשובה

שלום לך

תודה על פנייתך, המורכבות שאת מתארת מאד מורגשת וקראתי את השאלה כמה וכמה פעמים כדי לנסות ולהבין כמה שיותר ממה שבחרת לחלוק אתנו. שמחתי לשמוע שאת משקיעה בטיפול ובברור הסבך שאת מצויה בו. 

עיקר שאלתך מתייחסת למעמדה ההלכתי של הפלגש, ואכן אנסה לענות על כך, אבל ברשותך אתייחס גם לחלקים המקדימים של הפניה שלך, מתוך מודעות לכך שאני יודעת רק מה שכתבת ולא יותר מזה, ושהתהליכים החשובים קורים מן הסתם בטיפול.

את מחויבת להלכה ואת כותבת שחשוב לך המודל המשפחתי של אב ואם.

נראה שעולות כאן שתי נקודות מרכזיות. הראשונה לגבי מבנה משפחתי שמפריד בין זוגיות להורות והשניה (וסליחה אם זה נשמע פשטני) היא איך אפשר הלכתית לקיים יחסי אישות בלי קידושין.

 

לגבי העניין הראשון, אף שלא זו עיקר הפניה שלך, אני מרגישה שחשוב לאמר: 

ישנן במציאות משפחות בהן הורים לילדים אינם בני זוג. רובן כתוצאה מגירושין, מיעוטן בקרב נשים בשנות הפוריות המאוחרות שלהן שמאמציהן למצוא בן זוג מתאים לא עלו יפה, מסיבות שונות. במקרים אחרים עולות שאלות של נטיות מיניות  ותחושה שאין להן/ם שום אפשרות לחיות עם בן/בת זוג לפי הדגם התורני.

 מדובר במצב בדיעבדי שהאנשים והנשים המצויים בו לא תכננו אותו וכמעט תמיד לא היו בוחרים בו מראש. מזוית הראיה של התורה והעולם ההלכתי יש הבדל עצום בין מצבי חיים שקרו או שהם פתרון למצוקה גדולה ורבת שנים לבין תכנון מראש של משפחה כזו. המודל המיטבי של אב ואם כולל את החיים המשותפים שלהם, את הזוגיות והמשפחה. 

ילדים נפלאים ובריאים גדלים גם במשפחות פחות נורמטיביות, אבל אם השאלה היא לכתחילאית, בשלב ובמצב שאפשר לכוון את העבודה האישית אליו, יש לאמר דברים נחרצים על ההשקפה התורנית וההלכתית על מבנה המשפחה וטובת הילדים. הדרך המיטבית לגדל ילדים היא במשפחה בה יש זוגיות אוהבת בין שני הוריהם. התורה מלמדת אותנו שהחיבור המקודש בין בני הזוג הוא המצע המתאים ביותר לגידול ילדיהם.

מדברייך ברור שישנן מורכבויות, שיש לך דרך ללכת ושאת צועדת בה באומץ. בגילך ועם הרצון והמחויבות שלך אני רוצה לעודד אותך שלא לכוון מראש לפתרונות שנועדו, בקושי רב, למצבי אין ברירה.  

 

לגבי האפשרות לאישות במערכת היחסים הנוכחית שאינה מכוונת לחתונה:

על נושא היחסים לפני חתונה כותבת הרבנית חנה גודינגר כאן . בתמצית, איסור זה נלמד מכמה מקורות:  

– אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה (ויקרא יט, כט). 

– לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל (דברים כג, יח). 

– עצם מצוות קידושין, שמשמעה שאין לקיים חיי אישות ללא קידושין.

אמנם, את שואלת לגבי יחסים קבועים עם  אדם אחד, ובצדק בהקשר הזה את מנסה לברר את מעמדה של הפלגש. 

נראה שמוסד הפילגשות מצוי בפועל רק בתנ"ך, שם מדובר על קשר קבוע וממושך, הפילגשים חיות בקביעות עם בעליהן, יולדות להם ילדים ונתבעות לנאמנות גמורה. מדובר בנשים במעמד נמוך, על פי רוב שפחות. חז"ל דרשו את הנוטריקון פלגש – פלג אשה: חצי אשה, בלי זכויות או הגנות. 

בימי חז"ל ובדורות שאחריהם דומה שלא היה מצב מצוי של פלגשות, והיא נידונה בד"כ כמבנה משפטי, המשמש לתיאור ופתרון הלכתי בדיעבד, של בעיות קיצון שנוצרו במציאות, כמו מצבי עגינות, וטיהור ילדים מכתמי ייחוס. 

בתקופת הראשונים הנושא עמד במחלוקת שקולה אך תאורטית: בפועל לא נהגה פלגשות בקהילות ישראל.

ידוע שהרמב"ם סובר שמדובר באיסור (למירב הדעות דאורייתא) שהותר רק למלך. לצידו באיסור הפלגשות עומדים ראשונים רבים [1].  

בראש המתירים עומד הרמב"ן [2] ואף שסבר שישנה אפשרות שכזו, חשש לה מאד מצד הנזק שהיא עלולה להביא לעולם, והורה שלא להתיר אותה הלכה למעשה.  

לפני כמאתיים וחמישים שנה היעב"ץ סבר שהפלגשות עשויה להיות פתרון מתאים לצרות דורו, וכתב תשובה הקוראת לחכמי ישראל להתיר אותה. קריאה זו נותרה ללא מענה, ולמעשה נדחתה ע"י חכמי ישראל.

לאור זה נראה שאי אפשר לאמר שיש בימינו היתר להכנס למצב של פלגשות, וישנם פוסקים רבים האוסרים להחזיק פלגש גם בדיעבד. לכן, הדרך למערכת יחסים מלאה עוברת דרך חופה וקידושין.

 

לגבי הדברים האחרים ששאלת בעניין פלגש – אף שפלגשים היו על פי רוב תוספת לנשים החוקיות, זה אינו תנאי להיות פלגש, ולשיטות המתירים אין בד"כ מניעה לשאת לאשה מי שהיתה פלגש של אדם.

מאחר שאין מסורת של פלגשות ונראה שבימינו אין לה היתר בזרמים המרכזיים של ההלכה, קשה לדבר על פרטי ההלכות שלה, אבל עיקרן: קביעות ומונוגמיות של האשה ושמירת הלכות נידה. 

היעב"ץ, שכאמור ניסה לפתוח את האפשרות הזו מתאר מה היא הפלגשות מבחינתו:

"מכל מקום איני רוצה שיסמוך אדם על ידי בזה כי אם ע"פ הסכמת גדולי הדור. ואם ייטבו דברי אלה בעיניהם. … עוד אני מעיד במי שרוצה לסמוך על הוראתי זאת על כל פנים לא יעשה כזאת עד שיימלך ברב ומורה צדק לעדתו. שיסדר לו ההיתר ע"פ יחוד גמור בטוח ממכשול דהיינו לייחד לה חדר בביתו ולהזהירה מייחוד כל שאר אדם. ושבאם תמצא שעברה ולא נזהרה. ישלחנה מיד מביתו. וכן יצוונה שתטבול בזמנה ויודיענה שאין בזה בושה כלל. ולבאר לה גם כן שהבנים שתלד ממנו כשרים כשאר מיוחסים שבישראל כשתשמור בריתה ותהא נאמנת לאיש הזה. מה שאין כן אם תזנה עליו. אזי בניה בני זנונים וחייבים עליה משום קדשה על כל ביאה וביאה בין איש זה בין אחרים… והכל הולך אחר כוונת הלב. בלבד שיכוין אדם דעתו לשמים. רחמנא לבא בעי."

אנחנו מבקשות לחזק אותך בתהליך הבירור הפנימי של רצונותיך ואמונותיך, ואנחנו כאן לכל שאלה ולכל סיוע שנוכל לתת לך.

רחלי

 

 

 

 

[1] רש"י בראשית כ"ה ו מחייב קידושין לפלגש, שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן שיד, שו"ת הריב"ש סימן שצח, רבנו יונה שערי תשובה חלק ג, צד-צה, יד רמ"ה סנהדרין כא, א, סמ"ג  לא תעשה רכב, רי"ד סנהדרי גדולה כרך ה  עמוד קכט, המאירי סנהדרין כא,א ועוד.

[2] רמב"ן שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן רפד

מתירים אחרים מבין הראשונים הם :  ראב"ד הלכות אישות א, ד., רא"ש  שו"ת הרא"ש כלל לג (א) ו-לה (י) , ריטב"א, בברכי יוסף, אבן העזר, סימן כו, טור אבן העזר, סימן כו. אבודרהם ברכת אירוסין ונישואין,  ר"ן  שו"ת הר"ן, סימן סח.