האם מותר לנשים להיכנס לבית הקברות?

קרוב משפחה שלי נהרג במלחמה וקבור בהר הרצל אני מרגישה ממש צורך ללכת לקבר שלו אבל אמרו לי שאסור.. אני אשמח לדעת אם יש דעה שמתירה

תשובה

שלום לך,

צר לי לשמוע על הקרוב שלך. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

מעיקר הדין אין איסור לאישה להיכנס לבית הקברות אך יש מנהג קבלי שהתקבל אצל נשים מסויימות להימנע מכניסה לבית הקברות בזמן המחזור. אין חובה לנהוג על פי מנהג זה, אך אם במשפחה או בקהילה שלך נוהגים כך או באופן כללי מקבלים את מנהגי הקבלה – ראוי לנהוג על פיו. כאשר עומדים במרחק 4 אמות (2 מטר) מן הקבר מותר להגיע לבית הקברות בכל זמן גם לפי המנהג הקבלי. 

בכל מקרה, גם למי שנוהגת על פי מנהג זה, יש מצבים בהם מותר בכל אופן להיכנס לבית הקברות. את מתארת צורך רגשי לעלות לקבר וזה יכול בהחלט להיות סיבה טובה לנהוג כעיקר הדין ולא על פי המנהג. כך גם בימי אזכרות של הנפטר ובמקרים בהם המשפחה עולה ויש מבוכה שלא לעלות איתם, וכדי שלא ידעו שהאישה במחזור. אפשר בהחלט להבין בתקופה המורכבת שלנו את הצורך לבקר בהר הרצל, מקום של קבורת הקדושים שמסרו את חייהם כדי שנוכל להמשיך להתקיים בארץ ישראל. אני מאחלת לך שתמצאי מעט נחמה בביקור בקבר בתוך האבל הפרטי שלך ובתוך האבל הלאומי. 

כעת אסביר את התשובה בהרחבה. 

בתלמוד בשני מקומות ובקבלה ישנם אזכורים ביחס לנשים בליווי המת אשר כפי שנראה, התגלגלו באופן מעניין למנהג של מניעת נשים מכניסה לבית הקברות. 

מניעת נשים מעליה לקבר בתלמוד ובקבלה

בתלמוד במסכת סנהדרין (כ,א) לומדים על מנהגים שונים ביחס לליווי הנשים את הנפטר בעת הלוויה כאשר יש נוהגים שהנשים יוצאות אחר המיטה ויש שנוהגים שיוצאות לפני המיטה (של המת) ודעת חכמים היא שהולכים על פי המנהג באותו המקום:  "תנו רבנן מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה יוצאות, לפני המיטה יוצאות. ר' יהודה אומר לעולם נשים לפני המיטה יוצאות". בירושלמי (סנהדרין פרק ב הי"ד) ישנו הסבר לשני המנהגים: לדעת האומרים שנשים יוצאות תחילה הסיבה היא מפני שהנשים גרמו למיתה לבוא לעולם, ולדעת האומרים שהאנשים יוצאים תחילה זאת מפני כבוד בנות ישראל שלא יביטו בהן. בתוספות בבבלי מבואר שמכיוון שמדובר במעמד של צער שמסיח את הדעת, אין לחשוש לדעה השניה. 

במסכת ברכות (נא,א) ההתייחסות היא אחרת ומזכירה את הסכנה הכרוכה במפגש עם נשים שיוצאות מבית הקברות: "אמר ריב"ל שלשה דברים סח לי מלאך המות.. ואל תעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת מפני שאני מרקד ובא לפניהן וחרבי בידי ויש לי רשות לחבל". מביא החידושי אגדות על אתר את ההסבר של הירושלמי הנ"ל שהנשים הביאו את המיתה לעולם – "ועדיין הוא מרקד ביניהם בעידן ריתחא". מכאן ניתן להבין מדוע שהאנשים יצאו לאחר הנשים בליווי המת, בכדי שלא יעמדו לפניהן בשעה שמלאך המוות מרקד ביניהן. 

המובא במסכת ברכות מתהדהד בזהר ובכתבי האר"י אך באופן מעט שונה. בזוהר (פ' ויקהל, קצו,א) כתוב על הסכנה שבהסתכלות בפניהן של הנשים בזמן הקבורה ועד ההגעה הביתה. ולמה? :"שֶׁכָּךְ הִיא דַּרְכּוֹ מִיּוֹם שֶׁפִּתָּה אֶת חַוָּה". ובהמשך כתוב כיצד יש להיזהר מסכנת המפגש עם מלאך המוות טרם זמנו של האדם: "וּמַה תַּקָּנָתוֹ? בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹטְלִים אֶת הַמֵּת לְבֵית הַקְּבָרוֹת, יַחֲזִיר אָדָם פָּנָיו וְיַעֲזֹב אֶת הַנָּשִׁים אַחַר כְּתֵפָיו. וְאִם הֵן מַקְדִּימוֹת, יֵלֵךְ לְאָחוֹר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרָאֶה עִמָּהֶן פָּנִים בְּפָנִים. וְאַחַר שֶׁחוֹזְרִים מִבֵּית הַקְּבָרוֹת, לֹא יַחֲזר בְּאוֹתָהּ דֶּרֶךְ שֶׁעוֹמְדוֹת הַנָּשִׁים וְלֹא יִסְתַּכֵּל בָּהֶן כְּלָל, אֶלָּא יִסְטֶה לְדֶרֶךְ אַחֶרֶת". נשים לב שאין כאן הוראה שנשים לא תלכנה לבית הקברות אלא שהגברים צריכים להיזהר ממפגש איתן באותה העת. 

בכתבי האר"י כותב (מובא במגן אברהם תקנט ס"קטו) שאין ללכת לבקר בקברים (כוונתו לנשים וגברים כאחד) אם לא לצורך המת או הקבר במיוחד בעת טומאה שאז "מתדבקים בו החיצונים". למרות ההוראה שמן הראוי שאנשים לא ירבו כלל בכניסה לבית הקברות, כפי שרואים במקורות קבליים נוספים, נדייק באר"י שדווקא בזמן טומאה הדבר חמור יותר כך שלגבי נשים באופן ספציפי בזמן הנידה יש להימנע יותר. 

לסיכום, מקורות חז"ל והקבלה מלמדים על קריאה לזהירות מפני הנשים בהליכתן לבית הקברות כיוון שמלאך המוות מצוי ביניהן כיוון שהביאו את המיתה לעולם. אך נשים לב שאין הוראה ספציפית לנשים שלא ללכת לבית הקברות כלל אלא רק להיזהר ממפגש איתן, ובדברי האר"י ברור שמן הראוי שכלל האנשים והנשים יימנעו ככל האפשר מכניסה לבית הקברות. 

כניסת נשים לבית הקברות בפוסקים

באופן כללי, ההלכה אינה נפסקת על פי הקבלה או דרשות לא הלכתיות בתלמוד (כבמסכת ברכות לעיל), אך נראה שבאופן מעניין מהבית יוסף והלאה (תחילת תקופת האחרונים) פוסקים רבים מתבססים על הקבלה בהוראה שעל הנשים להימנע מכניסה לבית הקברות. בנוסף לכך שהמקור להוראה זו היא מהקבלה ולא מסוגיות הלכתיות של חז"ל, ראינו שבקבלה אין הוראה כזו! אלא רק התראה על הזהירות הנדרשת מול הנשים בבית הקברות. קודם הבית יוסף (בתקופת הראשונים) ההלכה נפסקה על פי הגמרא בברכות לבדה שיש לנהוג על פי מנהג המקום בהליכת הנשים לפני או אחרי הגברים אחר המיטה (רמב"ם אבל יב,יא וטור יו"ד שנט). 

בבית יוסף (יורה דעה שנט), לאחר שהביא את הגמרא שנשים יוצאות לפני או אחרי המיטה על פי המנהג, הוא כותב: "בספר הזוהר פרשת ויקהל כתוב שיש למנוע לנשים מלצאת לבית הקברות מפני שאם יוצאות גורמים רעה לעולם וכן ראוי למנעם". אמנם לא כתוב בזוהר "שיש למנוע לנשים", אך הבית יוסף פוסק כך בשולחן ערוך ואחריו רבים מאד מהפוסקים האחרונים. 

צריך להבין מדוע כתב תחילה את הצורך לנהוג על פי מנהג המקום ואחר כך הוסיף, באופן שנשמע סותר, את ההוראה למנוע מהנשים להגיע. ניתן להבין שהיה נהוג בפועל לצאת אחר המיטה אך הוראתו היא שמלכתחילה ראוי שלא תצאנה כלל. מפרש הש"ך את הסתירה אחרת – שיכולות הנשים לצאת אחר המיטה אך מבלי להיכנס לבית הקברות עצמו. 

כמו כן כותב הגר"א באגרת לבני ביתו: "ותשמור שלא תלך לבית הקברות כלל, ששם מתדבקין הקליפות מאד, וכל שכן בנשים, וכל הצרות ועונות באים מזה". רבים הפוסקים המצטטים את דברי הגר"א יחד עם דברי האר"י. ביניהם שבט הלוי הזועק על כך שנשים נכנסות לבית הקברות ופוסק שהעניין חמור מאד (ח"ב ריב; כמו"כ בתשובות והנהגות  מציין את הסכנה בדבר, ח"ד סי' רעד פרק ה,ט).

פוסקים אחרים מצמצמים את ההוראה להימנע, בהבנה שדברי הזוהר על פי הדיוק של האר"י מכוונים דווקא לזמן הטומאה ולכן נשים רק בטרם טבלו במקווה מנידותן לא תיכנסנה לבית הקברות (הפוסקים כך הבולטים ומוזכרים תדיר בפסקי ימינו הם פתחי תשובה קצה, ס"קיט; חיי אדם כלל ג', לח). הרב מרדכי אליהו (צרור החיים עמ' 15) פוסק בלשון "לא טוב" ולא באיסור מפורש ובספר דרכי טהרה (ה,נז) הוא כותב בלשון "ראוי שלא תלך הנידה לבית הקברות מחמת רוח רעה שבבית הקברות" ומוסיף שעל פי הסוד ראוי שנשים לא תלכנה כלל לבית הקברות ובמיוחד אחר המיטה. כמותו פוסק הרב וואזנר (קנין טהרה חלק ב' ה,ב) בלשון "נהגו הנשים" וכן הוא כותב בשיעורי שבט הלוי (קצה, ס"קה) "ולפעמים מקילים לצורך כשאינה שופעת [דם]". בספר גשר החיים, ספר אבלות חשוב, כותב הר' טוקצ’ינסקי (כט,יג): “אין הנשים רשאות לילך לבית הקברות כל עוד לא טבלו כדין”.

פוסקים אחרים תמהו על דין זה, מכיוון שאם אישה צריכה לטבול מנידתה כדי להיכנס לבית הקברות פירוש הדבר שכל רווקה גרושה ואלמנה לא תוכל להיכנס לעולם, משום שלא נהגו לטבול במקווה. בנוסף, הם העלו את פסק הרמ"א (ואזכור למנהג זה גם בבית יוסף או"ח פח) שנשים לא נכנסות לבית הכנסת בזמן נידתן אך יש להקל בימים הנוראים כדי לא לגרום להן צער ולהתיר במהלך שבעה נקיים (ולאסור רק בזמן הראיה). מכאן עולה השאלה מדוע שתהיה חומרא על כניסת לבית הקברות כל עוד לא טבלו, ואילו בבית הכנסת מקילים בזמן שבעה נקיים. (להלכה, הבית יוסף והמשנ"ב שם פוסקים שבפועל לא נוהגים שנשים נמנעות מללכת לבית הכנסת כלל). בשתי נקודות אלו יש מקום לדיון ובעקבותיו יש שפסקו שיש להימנע מכניסה לבית הקברות רק בזמן הראיה (המחזור) וחלקם אף מדייקים בדברי האר"י שכך היתה כוונתו (יביע אומר חלק ד' יו"ד לה, ה; ילקוט יוסף אבלות י,כג; לקט הקמח החדש סי' פח, ס"ק כד; טהרה כהלכה ח"א יד, קל; בנה ביתך יג, לו ועוד). בספר מעולם ועד עולם מובא כ"מנהג מקובלים" שיש המקילים להתיר בשבעה נקיים אך על פי תורת הסוד ראוי שלא תיכנסנה כלל לבית הקברות (ז,יא).

יש פוסקים המדגישים שמדובר במנהג בלבד ואין איסור מפורש לנשים להיכנס לבית הקברות. הרב עובדיה מזכיר את המנהג וכותב שאף הנוהגות להחמיר על פיו אינן צריכות להחמיר על עצמן אלא בימי ראיה בלבד ואפילו בימי הראיה מותר ללכת בימי האזכרה וימים מיוחדים (טהרת הבית ח"ב יב, מד). מלשונו "שהנוהגות להחמיר" ניתן להבין שזהו מנהג חומרא שאינו מחייב כל אישה. כותב זאת במפורש רבי שלום יצחק הלוי (דברי חכמים יו"ד סימן לז) על סמך נושאי הכלים של השולחן ערוך: "משמע שאין אסור לנשים ללוות המת מן הדין, ולפי המנהג המקובל באותו המקום והזמן" והוא מביא פוסקים המסכימים לדברים אלו. אך, לבסוף הוא מציין את מנהג קהילתו: "יצאה מכלל זה יהדות תימן שאין הנשים יוצאות מפתח הבית ללוות ומכ"ש שאין הולכות לבית הקברות".

העובדה שמדובר במנהג ולא באיסור מוחלט באה לידי ביטוי בשו"תים וכתבים רבים בהם יש התייחסות לכניסת נשים לבית הקברות. ניתן ללמוד מהדוגמאות הרבות המובאות שאמנם הפוסקים פרסמו את המנהג והכריזו עליו כדבר מקובל, אך בפועל נשים רבות הלכו לבית הקברות בפשטות שלא על פי המנהג (ר' דוגמאות לכך במאמרה של הרבנית מירב טובול-כהנא "מה לנשים בבית הקברות", תשע"ה עמ' 41-60). גם כיום עינינו רואות שנשים רבות ניגשות לבתי הקברות, בין אם להלוויות ואזכרות ובין עם ביקור בקברי צדיקים, קרובי משפחה וגיבורים בבתי העלמין הצבאיים. 

נסיבות להקל גם לנוהגות על פי המנהג

למרות כל האמור לעיל, גם הפוסקים על פי חומרת המנהג, מביאים מקרים ומצבים בהם יש להקל. 

למשל, אישה העומדת מחוץ לד' אמות של הקבר/ים אינה נחשבת כמי שביקרה בבית הקברות (שיעורי שבט הלוי שם; צרור החיים עמ' 129). 

שבט הלוי מוסף גם את עניין הבושה "במקום שיש בו משום בושה כגון שכל המשפחה הולכת וכד' וכן בקברי צדיקים, מותרת". וכך גם הרב מרדכי אליהו (דרכי טהרה שם) "אם האישה היא בת של הנפטר או אשתו ויש בושה אם לא תלך מותר לה להשתתף בלוויה אבל תיזהר לא לגעת בקבר".  ובספר טהרה כהלכה (ח"א יד, קל): "וגם בימי נדתה ממש, במקרה שאם לא יתירו לה זאת ייגרם לה צער ועגמת נפש גדולה, אפשר להתיר. ומה טוב שתעמוד חוץ לד' אמות מהקברים. וביום הזכרון [יאהרצייט] וכן בימי הסליחות עד יום הכיפורים, יש מי שהתיר להן ללכת אפילו בימי ראייתן."

לסיכום, ראינו שיש מנהג קבלי שהביא השולחן ערוך להלכה ועבר במסורת הדורות בין שאר הפוסקים. רבים מורים על פי מנהג זה ספציפית בזמן נידה ובעיקר בזמן הראיה. יחד עם זאת, ישנן מספר נסיבות להקל בהן גם בזמן הראיה כגון בושה, ימים חשובים כאזכרות וכן ביקור מבלי להתקרב לקבר ממרחק 2 מטר. 

את מתארת צורך רגשי גדול להגיע לבית הקברות לבקר אצל קרוב המשפחה, שנפל כגיבור בצה"ל. זהו צורך רגשי מובן והגיוני במיוחד בימים קשים אלו. אם נהוג בקהילה או במשפחה שלך על פי המנהג הקבלי, תוכלי להמתין לזמן מתאים (אזכרה, או בזמן שאינך במחזור) או להגיע לבית הקברות בכל זמן שתרצי ולהתרחק 2 מטר מהקברים (אם ניתן). אם הדבר לא ניתן, לעניות דעתי מכיוון שאת מתארת צורך גדול, יש מקום להקל ולהגיע בכל מקרה מכיוון שמדובר במנהג ולא בדין.
לעומת זאת, אם אין מנהג כזה במשפחתך, אינך מחוייבת על פי הדין לנהוג על פי תורת הקבלה ואת רשאית להגיע לקבר בכל זמן שמתאים לך.  

בתפילה לבשורות טובות ולהיות ראויים להקרבתם ומסירות נפשם של הנופלים במלחמה על קידוש ה', 

רחל