כאישה גרושה האם אוכל לצאת בהדלקת נרות של אימי כשאני מתארחת אצלה? מאת: הרבנית רבקה ויצ'נר
שלום לך.
אני גרושה מזה שנים, ללא ילדים, מתגוררת לבד. החל מנישואיי הקצרים דאז התחלתי להדליק 2 נרות שבת בערבי שבתות וחגים וכך עד היום. לא הדלקתי כרווקה בבית הוריי, זו לא המסורת המשפחתית. לומדת מדי פעם על מהות המצווה לנסות להתחבר אליה, אך עדיין במשך שנים קשה לי מאד נפשית עם המצווה הזו מכך שהתחילה מנישואיי ומאז נמשכת. מודעת לזה שאנשים שגרים לבד צריכים להדליק נרות שבת בביתם, ללא קשר למצבם המשפחתי.
ראיתי תשובה הלכתית לשאלה האם אלמן או גרוש המתארח בבית אמו מחוייב בהדלקת נרות, והמענה היה שאינו צריך להדליק ו'יוצא בהדלקת אמו שהרי ישן בביתה ואוכל משלה' (https://tinyurl.com/2yyjnsrs).
רציתי לבדוק אם אוכל לנהוג כך גם לגביי במצבי, מה שיכול מאד להקל עלי – האם כשאני נוסעת לשבת שלימה למשפחה/למי שישנה בביתם ואוכלת משלהם, האם אוכל לצאת ידי הדלקתם שם, ואז להדליק נרות שבת רק ברוב השבתות כשאני בביתי לבד?
תודה רבה
תשובה
שלום וברכה
אקדים ואומר כי שאלתך נגעה מאוד לליבי. ההתמודדות שלך עם הקושי הכרוך בקיום המצווה, המאמץ שלך למצוא את החיבור שלך, כמו גם האומץ להעלות את הקושי ולבקש מענה הלכתי, ראויים בעיניי להערכה רבה.
אשיב בקצרה ולאחר מכן ארחיב:
בשבתות בהן את סמוכה על שולחן הורייך, אינך צריכה להדליק נרות ואת יכולה לסמוך על הדלקת הנרות שלהם.
ואסביר:
הדלקת נרות היא מצווה מדברי חכמים, אשר חלה גם על גברים וגם על נשים (שו"ע או"ח רסג ב). המצווה חלה על הבית ועל כלל האנשים השוהים בו. הטעם למצווה זו הוא: משום שלום בית. אך אין הכוונה דווקא להשכנת שלום בין איש ואישתו, אלא להשכנת שלום על הבית ויושביו. שכן גם לאדם יחיד יש צער מישיבה בחושך, והדלקת הנר מאפשרת לאדם שלום עם עצמו ועם סביבתו (רש"י על הגמרא בשבת כג ב). המנהג ברבים מן הבתים הוא שהאישה מדליקה נרות ומוציאה בהדלקתה את כל בני הבית (שו"ע או"ח רסג ג). יש שנהגו שאם אחת הבנות לא רוצה לצאת ידי חובה בהדלקה היא יכולה להדליק בנפרד (להרחבה ראי תשובה באתר).
לפי המנהג האשכנזי מותר לבעלי בתים שונים לברך על הנרות, כשנמצאים יחד באותו מקום (אך אין בזה חובה וניתן לצאת בהדלקה של אחד מבני החבורה), מנגד השולחן ערוך חושש לברכה שאינה צריכה, ופוסק שרק אחד מהם יברך (שולחן ערוך או"ח רסג ח). על כל פנים, אורח או אורחת השוהים יכולים לצאת בהדלקת הנרות של בעלי הבית, אם הם ישנים ואוכלים שם באותה השבת. שכן הם סמוכים על שולחן בעלי הבית וממילא יכולים לצאת ידי חובה בהדלקתם (משנה ברורה רסג ז לג).
לכן גם את כשאת מתארחת אצל הורייך, אף שבדרך כלל את לא סמוכה על שולחנם, במהלך השבת את סמוכה על שולחנם כפי שהיית בצעירותך ואינך צריכה להדליק נרות בנפרד מהם. אמנם נשים נשואות רבות נהגו להדליק נרות גם כאשר הן מתארחות בבית הוריהן. אך אין מדובר בחשש דרבנן או דאורייתא, ויש בזה מנהגים שונים (במיוחד לאור החשש של הפוסקים הספרדים מברכה לבטלה, ילקוט יוסף דינים לאשה ולבת הערות פרק טז – הלכות הדלקת נרות שבת לג), ובמיוחד שיש לך צער גדול מזה ודאי שאת יכולה לסמוך על עיקר הדין ולצאת בהדלקת הורייך.
ואף אינך חייבת בהתרת נדרים, שכן בעבר קיימת מנהג זה, למרות שהדבר היה קשה לך, רק כי חשבת בטעות שכך יש לנהוג מעיקר הדין. וודאי שכוונתך לא הייתה לחייב את עצמך במנהג זה ולכן אין כאן חשש לנדר ואינך צריכה התרת נדרים על מנת לשנות את מנהגך (שולחן ערוך יורה דעה ריד).
אני מעריכה את המסירות שלך לקיום המצוות ומאחלת לך שתזכי תמיד לקיים מצוות מתוך שמחה וחיבור
בברכה ובתקווה לשנה טובה וימים טובים לישראל
רבקה ויצ'נר
הרבנית רבקה ויצ'נר היא עמיתה בתוכנית 'הלכתא, חושן משפט', ובתוכנית 'כותבות הלכה'. מלמדת גמרא בבית המדרש אחד העם וחוקרת יחסי הלכה ומגדר באוניברסיטת בר-אילן. בוגרת מהר"ת, ותואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנות בבצלאל. בעבר שימשה כ-JLIC Torah educator באוניברסיטת שיקגו, וכן כרכזת הלכה במדרשיית הרטמן לבנות והשתתפה בתוכניות בית מדרש שונות.
מקורות המוזכרים בתשובה-
חובת הדלקת נרות שבת:
שולחן ערוך אורח חיים רסג ב
אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים, חַיָּבִים לִהְיוֹת בְּבָתֵּיהֶם נֵר דָּלוּק בְּשַׁבָּת; אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל שׁוֹאֵל עַל הַפְּתָחִים וְלוֹקֵחַ שֶׁמֶן וּמַדְלִיק אֶת הַנֵּר, שֶׁזֶּה בִּכְלַל עֹנֶג שַׁבָּת הוּא.
רש"י על הגמרא בשבת כג ב
שלום ביתו – והכי אמרינן לקמן (שבת דף כה:) ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נר בשבת שבני ביתו מצטערין לישב בחשך.
שולחן ערוך אורח חיים רסג ג
הַנָּשִׁים מֻזְהָרוֹת בּוֹ יוֹתֵר, מִפְּנֵי שֶׁמְּצוּיוֹת בַּבַּיִת וְעוֹסְקוֹת בְּצָרְכֵי הַבַּיִת. אִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת נֵר לְשַׁבָּת וּלְקִדּוּשׁ הַיּוֹם, נֵר שַׁבָּת קוֹדֵם. וְכֵן אִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת נֵר לְשַׁבָּת וְנֵר לַחֲנֻכָּה, נֵר שַׁבָּת קוֹדֵם מִשּׁוּם שְׁלוֹם הַבַּיִת, דְּאֵין שָׁלוֹם בַּבַּיִת בְּלֹא נֵר. {וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת יַיִן לְקִדּוּשׁ וְלִקְנוֹת נֵר חֲנֻכָּה עַיֵּן לְעֵיל סִימָן תרע״ח.}
הדלקת נרות בזמן אירוח :
שולחן ערוך רסג ח
ב׳ אוֹ ג׳ בַּעֲלֵי בָּתִּים אוֹכְלִים בְּמָקוֹם א׳, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל אֶחָד מְבָרֵךְ עַל מְנוֹרָה שֶׁלּוֹ, וְיֵשׁ מְגַמְגֵּם בַּדָּבָר. וְנָכוֹן לִזָּהֵר בִּסְפֵק בִּרְכוֹת וְלֹא יְבָרֵךְ אֶלָּא אֶחָד. {הַגָּה: אֲבָל אָנוּ אֵין נוֹהֲגִין כֵּן.}
משנה ברורה שם לג
להשתתף – ובריש סימן תרע״ז הביא המג״א בשם תשובת רש״ל דגם הבחורים צריכין להשתתף ומסיק שם דאפשר דהיינו דוקא כשאוכל בפני עצמו אבל אם סמוך על שלחן בעל הבית הרי הוא בכלל בני ביתו ע״ש:
ילקוט יוסף דינים לאשה ולבת הערות פרק טז – הלכות הדלקת נרות שבת
לג) כלה השובתת בבית חמותה כיצד תנהג לגבי נר שבת
מרן החיד"א בברכי יוסף (שיורי ברכה, סימן רסג סק"ג) כתב, שנראה שלכל הדעות כלה וחמותה, וכן אם ובתה, הסמוכות על שולחן אחד, הברכה אחת היא, ואם כל אחת מדלקת ומברכת לעצמה, הרי היא ברכה לבטלה. וכן כתב הרה"ג מהרי"ל ואלי בהגהותיו כתיבת יד. אבל שני בני אדם החלוקים בעיסתם, והאחד מברך ומדליק, והשני מוסיף שמן ומדליק נרות אחרים, לדעת האליה רבה שפוסק כמהרי"ל יש לברך, אבל לדידן בכל אופן יש להורות כדברי מרן שברכה אחת לכולם. עכת"ד. והובאו דבריו בשו"ת יחוה דעת חלק ב' (עמוד קכב), וכתב עליו אאמו"ר שליט"א, ונראה שכל זה דוקא כשמדליקות בחדר אחד, אבל כלה וחמותה, וכיוצא בזה, שחלוקים בעיסתם, ויש שם חדרים רבים, יכולה כל אחת להדליק בחדרה ולברך, שנחשב כאילו החדר ההוא מושכר לה. והמאמר מרדכי (סימן רסג סק"ו) אחר שכתב לחלק בזה, שכלה וחמותה ביש לכל אחת חדר מיוחד, גם לדעת מרן יש לברך, העיר מדברי מרן החיד"א הנ"ל, וכתב שצריך עיון למעשה. ע"ש. אמנם להלכה כן עיקר להקל בזה, וכן העלה הרה"ג רבי משה פרירה, אב"ד חברון, בתשובה שהובאה בספר זכרונות אליהו ח"ב (עמוד תקיא) וכן פסק הגאון רבי יוסף חיים בבן איש חי (שנה ב' פרשת נח אות יא). וכן המנהג. וע"ע בשו"ת רב פעלים ח"ב (סי' נ'). [ועיין בשו"ת תפלה למשה חלק א' (סימן ח) ע"ש]
הנוהגים איסור בדברים המותרים:
שולחן ערוך יורה דעה ריד א
אֲבָל הַנּוֹהֲגִים אִסוּר בִּדְבָרִים הַמֻּתָּרִים מֵחֲמַת שֶׁסוֹבְרִים שֶׁהֵם אֲסוּרִים, לֹא הָוֵי כְּאִלּוּ קִבְּלוּם בְּנֶדֶר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם טוֹעֶה וְנָהַג אִסוּר בְּדָבָר הַמֻּתָּר, נִשְׁאָל וּמַתִּירִים לוֹ בִּשְׁלֹשָׁה כְּעֵין הַתָּרַת נְדָרִים. וְאִם יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מֻתָּר וְנָהַג בּוֹ אִסוּר, אֵין מַתִּירִין לוֹ אֲפִלּוּ כְּעֵין הַתָּרַת נְדָרִים; דְּהָוֵי כְּאִלּוּ קִבְּלוֹ עַל עַצְמוֹ כְּאִסוּרִים שֶׁאֲסָרְתָן תּוֹרָה שֶׁאֵין לָהֶם הֶתֵּר לְעוֹלָם. {וְהַמִּנְהָג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.}