אני נמשכת בעיקר לנשים, האם אני צריכה לשמור נגיעה גם מנשים וגם מגברים?
שאלה:
בשנים האחרונות הבנתי שאני נמשכת לנשים.
אני נמצאת בעיקר במרחבים נשיים, וכדי לא להתבלבל (כלומר כדי לא לפתח משיכה / התאהבות כלפי מישהי, וכדי לא להנכיח יותר מדי את המשיכה שלי לנשים) החלטתי להתרחק מנשים כמה שאני יכולה, בעיקר פיזית.
אני לא ממש שומרת נגיעה מנשים, אבל משתדלת לא לגעת סתם ולחבק רק אם אני מרגישה צורך גדול.
אני מרגישה שיש לי צורך באנשים קרובים, וצורך במגע, ולכן הפסקתי לשמור נגיעה מגברים מסוימים (יש לי מעט חברים שלא שומרים נגיעה), שברור לי שאני לא נמשכת אליהם.
לאחרונה אני מרגישה שמעט המשיכה שלי לגברים התחזקה, ואני חוששת שהמגע הזה (שהוא תמיד תמים) עלול לגרום לי להרהורי עבירה. אני לא יודעת מה לעשות, אני מאוד לא רוצה לגעת בחברות שלי, ואני גם צריכה לפעמים חיבוק.
חשוב לי לציין שאני משתדלת באופן כללי להתנהג בצניעות, ומפריעה לי ההבנה שתכלס בנושא הזה אני לא הכי צנועה..
תשובה:
שלום לך יקרה.
שאלתך משקפת לבטים רבים ונסיון מתמשך לשמור על איזון פנימי מול אתגר שלא בחרת בו. לפני הכל ברצוני להביע כבוד רב והערכה כלפי כל מה שמשתקף בשאלתך: חשיבה ערכית, שליטה עצמית, מודעות עמוקה לצרכיך ולרצונותיך ושמירה על עקרונותיך. זה נשמע לא קל ורק את יודעת כמה כוחות נדרשים ממך.
את מתארת התלבטות קשה: לגזור על עצמך חיים ללא מגע פיזי כלל – זה קושי לא פשוט. מגע מאפשר קירבה אנושית והוא חשוב לשמירה על איזון רגשי, תחושת שייכות ונחמה ברגעי קושי. רוב המגע שאנו זקוקות לו אינו מגע מיני, ושפת המגע האינטואיטיבית היא לאו דווקא מינית. מאידך, לאפשר לעצמך מגע קרוב עם הנשים שסביבך נראה לך בעייתי בגלל העדפתך המינית.
נביא סיכום קצר של המסקנה ההלכתית ולאחריה פירוט, הרחבה ומקורות:
את לא חייבת לשמור נגיעה עם נשים – רק להימנע ממגע מיני. מגע יומיומי וחברי אינו אסור ואינו בלתי צנוע גם אם את עלולה לחוות אותו כקרוב ואולי כמיני .
את כן חייבת לשמור נגיעה מגברים, כמו כל אישה שחייבת במצוות. וכמובן האיסור חל גם עליהם לנגוע בך.
התשובה עשויה להשתנות לפי פרטים מציאותיים שונים ולכן פניה אישית ישירה לאשת הלכה יכולה לאפשר לך לקבל תשובה פרטית מדויקת יותר למצבך. אם תבקשי, נשמח לתאם לך שיחה טלפונית עם אחת הרבניות.
פירוט:
החלטתך לשמור מרחק מנשים מובנת מאוד מתוך רצונך המוצהר להתנהג בצניעות. כמובן, שזה צנוע יותר מבחינתך לשמור על ריחוק מנשים. אולם, הפתרון שהצגת – להיות במגע עם גברים – נוגד בפשטות את ההלכה. יתכן שמבחינה הלכתית טהורה המגע בנשים חמור הרבה פחות מהמגע בגברים.
מדוע? מסיבה כללית ומסיבה ספציפית.
הסיבה הכללית היא שההלכה תקפה על כולנו ולרוב אינה משתנה לפי ההעדפות האישיות של כל אחד ואחת – במיוחד לא באיסורים. איסור נגיעה בין גברים ונשים קיים גם אם אחד הצדדים אינו נמשך מינית לצד השני, ותקף על כל מגע של חיבה (בשונה ממגע אקראי ובלתי מכוון). כמו כן, גם אם אדם אינו מקפיד על שמירת נגיעה, זה לא מפחית מהאיסור שמתרחש כאשר את נוגעת בו. האיסור הוא כללי ופורמלי, ואינו נובע רק מהצורך להיות צנועים אלא גם מדיני נידה שבתורה.
מאידך, לא קיים בהלכה איסור פורמלי על מגע של אישה באישה. אמנם, יש איסור על קיום יחסי מין בין נשים, אך ודאי שאין איסור הלכתי על מגע חברי, תומך ורגיל בין ידידות.
הסיבה הספציפית היא שרצונך החיובי והנכון לשמור על צניעות עלול להיות חרב פיפיות – הוא מביא אותך למנוע מעצמך גם את המגע המותר לך, ולחפש פיצוי בדמות המגע האסור לך. החשש שלך מהתעוררות המשיכה לנשים – הגם שהוא מובן מאוד – יכול לגרום דווקא לעיסוק יתר בכל מגע ולהעצמת הנוכחות של חששות לגבי כל מגע קטן בתודעתך – מה שעלול להוסיף אינטנסיביות רבה ולהקשות עליך מבחינה רגשית. יתכן שכדאי להגדיר את הקוים באופן גמיש ורך יותר, לא לייחס משמעות לא צנועה למגע שמקובל בין נשים ורובן מרגישות איתו נינוחות, ולהיות פחות מוטרדת מהענין.
האבחנות הדקות בין סוגי מגע שונים וגבולות חמקמקים הן קשות ועלולות לתסכל ולייאש. אם את חשה כך, נסי להזכיר לעצמך שלא ניתנה תורה למלאכי השרת – היא ניתנה לנו בני האדם, עם נפשותינו המורכבות, נטיותינו המגוונות והתמהילים השונים בין קרבה, רוך ומיניות שמאפיינים אותנו. אין גבולות ברורים בתחום הזה. לכן הדרך הטובה היא ההקפדה על גבולות ההלכה ה"יבשה" והאובייקטיבית, תוך אמירה פנימית כנה שה' יודע מחשבות ומצרף מחשבה טובה למעשה – או להמנעות ממעשה, במקרה שלך.
אמנם המצב הספציפי שלך שונה מהמצב אליו כיוונו חז"ל בהציבם את גבולות האיסורים, אך אולי עיון בטעמה של ההלכה שקבעו חכמינו יוסיף לך בהירות נוספת. מגע של חיבה נאסר כסייג ע"י חכמים (לרוב הדעות) כדי למנוע מצב של איסור עריות, שהרי "אין אפוטרופוס לעריות" וחשוב לשים בתחום הזה גדרות ברורים. במגע בין נשים אין סייג הלכתי כזה, אבל את יכולה לאמץ את דרך ההסתכלות הזו שמלמדת על חשיבות הצבתם של גבולות מתוך המודעות לכוחה החזק של המשיכה המינית.
נקודה נוספת שברצוני לציין כאן:
אולי חלק מאותה תחושה של "חוסר צניעות" שאת מתארת לגבי מגע בנשים קשור לאו דווקא למה שהמגע הזה מעורר בך אלא גם לחוסר הסימטריה שבהתרחשות. אם את נוגעת בחברה שאינה יודעת על נטייתך לנשים, יתכן שקיים פער בין האופן בו את תופסת מגע זה לאופן בו היא חווה אותו, ואולי זה גם משהו שמפריע לך וגורם לך להמנע ממגע. אי הנוחות הזו גם היא מובנת מאוד, אולם יש לזכור שאף אחת מאיתנו לא יודעת אף פעם באמת מה משמעות המגע שלנו לאף אדם אחר, כיצד המגע נחווה ומה משמעותו בעיני הצד השני. ניתן גם לסמוך גם על הידיעה הסטטיסטית שרוב האוכלוסיה נמשכת למין השני ולהניח את דעתך שכנראה אצל האישה השניה המגע לא נחווה כמגע של חיבה מינית. לכן, לא כדאי להיות מוטרדת מחוסר הסימטריה הזה. את אחראית על הגבולות שלך ולא על תחושותיהן של אחרות – כמובן בתוך גבולות המקובל וברגישות.
כמובן, הצד השני של חוסר הסימטריה הזה קיים במגע עם הגברים, שגם בו אי אפשר לדעת אם מה שאת חווה כמגע נטול מיניות הוא אכן כזה מבחינת הגבר. זו לא אחריותך; אולם, כאמור, מגע זה אסור הלכתית כך או כך.
את כותבת גם שאת מרגישה שהנטייה המינית שלך משתנה ואת מתחילה להימשך יותר לגברים.
אכן, בגילך הנטייה המינית עשויה עדיין להיות לא יציבה, ויתכן שתמצאי את עצמך באוריינטציה שונה לגמרי בעוד מספר שנים (ויתכן גם שלא). זו אחת הסיבות לשמור על ההלכה הכללית והפורמלית גם אם התחושה היא שהיא לא לגמרי מתאימה לך – משום שאנחנו יצורים גמישים ומשתנים ואי אפשר לשנות את ההלכה לפי מצבו העכשווי של כל אחד ואחת. שאלות של זהות מינית וטלטלות של התגבשותה עלולות להעלות תהיות רחבות יותר – ברמה האישית, ברמה ההלכתית ובאיזורי המפגש בין הזהות האישית לבין השייכות הקהילתית והדתית.
בדרך המפותלת והמבלבלת הזו, שאת הולכת בה ולא יודעת את סופה, יתכן שעולות תחושות קשות. חשוב לא להישאר לבד במסע הזה. אם את מרגישה שהנושא מעיב על חייך, חשוב שתהיה לך דמות קרובה שאת סומכת עליה להתייעצות ולשיתוף. זו יכולה להיות קרובת משפחה, רבנית שמכירה אותך, או אש/ת טיפול.
אני מאחלת לך המון שמחה ושלווה בדרכך, שרצונך הטבעי לצניעות יוביל אותך לתחושה בריאה של ערך עצמי וגבולות מיטיבים, ושתחיי תמיד במודעות לאהבת ה' אותך.
שלומית
הרחבה ומקורות:
מקורו של איסור נגיעה בין גברים לנשים הוא בהלכות נידה המוזכרות בתורה: "ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה" (ויקרא י"ט). לקריאה נוספת על מקורות האיסור ראי בהרחבה של תשובה כאן באתר של הרבנית רחל וכטפוגל. שם היא מראה בבהירות את הדרך מהפסוק אל ההלכה דרך המדרשים, הגמרא ורבותינו הראשונים והאחרונים. כדאי לך לקרוא את תשובתה.
כפי שהרבנית רחל מציינת בתשובתה, יש מחלוקת בין הפוסקים האם מגע של חיבה נאסר מדאורייתא (דעת הרמב"ם ועוד) או מדרבנן (דעת הרמב"ן ועוד). הטור והשולחן-ערוך (אבן העזר סימן כ' סעיף א') פסקו כדעת הרמב"ם.
לשיטה שמגע זה אסור מדאורייתא, הגישה אליו תהיה מחמירה הרבה יותר, ומגע "ידידותי שאינו מיני" בין גברים לנשים יכלל גם הוא בגדר חמור זה. כאמור, הקו בין מגע ידידותי למגע הטעון גם במשמעות מינית הוא דק וגמיש, וקשה לעמוד עליו. בספק דאורייתא יש להחמיר, ואין אפשרות ממשית להקל בנושא זה בו הספק הוא מובנה. לשיטה שמגע של חיבה נאסר מדרבנן, יכולה להיות גמישות במצבי צורך משמעותי להקל בו.
שאלתך עוסקת בשני סוגי מגע שיש לגביהם ערפול מסוים – מגע של אישה בגברים שהיא אינה נמשכת אליהם מינית, ומגע של אישה בנשים שהיא כן נמשכת אליהם מינית. כפי שנראה, לכל אחד מהסוגים התייחסות הלכתית שונה.
מגע בגברים ללא משמעות מינית מובהקת
איסור נגיעה כולל כל נגיעה של חיבה – כלומר כל מגע מכוון שנובע מידידות, חברות, משיכה או קירבה. לפי רוב הפוסקים, הוא אינו כולל נגיעה אקראית ובלתי מכוונת, כגון בנסיעה צפופה בתחבורה ציבורית (אגרות משה אבן העזר ב', י"ד).
לעומת זאת, מגע טכני מקצועי אינו אסור, ודווקא כשיש בו צורך – כמו למשל מגע של רופא באישה חולה.
הבית יוסף (על הטור יורה דעה סימן קצ"ה) התייחס בחומרה לטיפול רפואי של איש באשתו החולה, וכתב:
…וכתב עוד בתרומת הדשן בשם גדול אחד, דאשה חולה ובעלה רופא אסור למשש לה הדפק – ונראה מדבריו שאפילו בשאין רופא זולתו אסור. וגם בתשובות דלהרמב"ן סימן קכ"ז אסור לבעל למשש דפק אשתו נדה ואף על פי שלשון השאלה היה בשיש שם רופאים אחרים אלא דבעלה ניחא לה משום דמזומן תדיר – נראה דלמאי דאסר לא שנא לן בין יש שם רופאים אחרים לאינם. ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדבריו דשרי משום פיקוח נפש אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל, דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן. אבל להרמב"ם, דנגיעת ערוה אסורה מן התורה, הכא אף על פי שיש בו פיקוח נפש איפשר דאסור משום דהוי אביזרא דגילוי עריות, וצריך עיון.
כלומר, להבנתו העמדה האוסרת מגע של חיבה מדאורייתא תאסור אפילו מגע של צורך, ותתיר רק במצב של פיקוח נפש. לצד זאת, יש לציין כי המקרה בו הוא דן הוא מגע בין בני זוג האסורים זה לזו – מצב שיש בו פוטנציאל לעבירה חמורה. מדבריו עולה כי אין איסור בטיפול של רופא באישה חולה שאינה אשתו האסורה לו.
הרשב"א הסביר את החילוק הזה:
אפילו הושטת כלי מיד אשתו נדה לידו אסור לפי שליבו גס בה ובקריבות מעט איכא למיחש להרגל עבירה; אבל בשאר נשים שאין ליבו גס בהן [אינו רגיל לקרבתן] בדברים אלה כגון הושטת כלי וכיוצא בו אין בהם משום הרגל עבירה במי שאין לבו גס בה
(שו"ת הרשב"א א' סימן א'קפח)
הדרך המקובלת בין הפוסקים היא שאין איסור דאורייתא בנגיעה סתמית ומקרית, שאין בה קרבה. יש מחלוקת האם קיים במצב כזה איסור דרבנן, ובמצב של צורך רפואי הוא אינו חל (אפשר לקרוא בפירוט בספרם של הרבנים סתיו, אבוא ביתך חלק ב', עמ' 33).
מה קורה בתחום האפור – מגע שאינו ממש טכני וסתמי אבל גם איננו מיני, אלא ידידותי ושגרתי?
המאירי (בית הבחירה, עבודה זרה יז. ד"ה אע"פ) הסביר:
אף על פי שבאיסור קריבה פירשה תורה "לא תקרבו לגלות ערוה", שהדבר מוכיח על קריבה שלא בכוונת גילוי ערוה שמותרת, מכל מקום צריך אדם להיזהר על כל קריבה שבעולם.
ניכר שאין בהירות לגבי רמת האיסור, אך כוונת רוב הפוסקים היא להכליל את התחום האפור בתוך האיסור. כך כתב הש"ך על דברי השולחן-ערוך יורה דעה סימן קצ"ה סעיף י"ז:
ומיהו אם החולה מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדברי תשובת הרמב"ן סימן קכ"ז דשרי מפני פיקוח נפש, אלא דיש לומר דלטעמיה אזיל דסבירא ליה דנגיעת נדה אינו אלא מדרבנן.
אבל להרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה, הכא [במקרה של טיפול רפואי של רופא באישה האסורה עליו] אף על פי שיש פיקוח נפש אפשר דאסור משום אביזרא דגילוי עריות, וצריך עיון – עד כאן לשון בית-יוסף. …ואין נראה, דודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה … מה שאין כן הכא, וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים אע"פ שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים וכן עושים שאר מיני משמושים ע"פ דרכי הרפואה. אלא הדבר פשוט [שמגע טכני מקצועי במקום צורך לא נאסר].
הש"ך מגדיר שהאיסור מדאורייתא לדעת הרמב"ם אינו אלא במצב בעל משמעות של "תאווה וחיבת ביאה". ניתן היה להסיק, לפיכך, שמגע "חברי-תמים" לא יוגדר כ"מגע של חיבה" ולא יהיה אסור.
אולם, על דברי הש"ך דייק הרב משה פיינשטיין – שו"ת אגרות משה יו"ד ב, קלז, שמגע שאינו בבירור מגע טכני – אסור מדרבנן. רק אם ניכר שאין זה מגע של חיבה, כגון נגע לצורך רפואי – מותר, שכן חכמים לא גזרו על מצבי דחק וחולי:
..ואף שהם לא יעשו משום חיבת ביאה שלכן לא היה להו איסור מדאורייתא [גם במקרה שאין במגע משמעות מובהקת של חיבה, ועל מגע כזה נפסק שאין בו איסור דאורייתא], מכל מקום מדרבנן משמע דאסרו אף בלא חיבת ביאה, אם לא ניכר שאינו לחיבת ביאה, דכן משמע מהש"ך יו"ד סימן קצ"ה דכתב דאף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה, משמע דמדרבנן אסור, ומסיק לכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממשמשים דופק של נשים אפילו הן א"א ונכריות ואפילו שאר משמושים, והוא מטעם דלא אסרו אלא כשלא ניכר שאינו לחיבת ביאה ומשמוש הרופאים ניכר שאינו לחיבת ביאה אלא לרפואה.
במקום אחר הסביר הרב פיינשטיין כי
מדרבנן אסרו גם שלא בדרך תאוה משום דאפשר לבוא מזה גם להתקרבות דבדרך תאוה, וגם בשביל הרואים שלא יבחינו ויחשבו שהוא דרך תאוה
(אגרות משה יורה דעה, ג', נ"ד)
נראה לומר שככל שהמגע מביע יותר קרבה, כך הוא מועד יותר להידמות ל"דרך תאוה" גם מצד המשתתפים בו וגם מצד מראית העין – ולכן רמת האיסור עולה. קשה אמנם לקטלג סוגי מגע באופן חד, אך ניתן לומר שלפי רוב שיטות הפוסקים רק המגע של קצה הסקאלה, מגע שאינו נראה ככולל מרכיב של חיבה אישית, לא נכלל באיסור.
הרבנים דוד ואברהם סתיו התייחסו לשאלה של צעירה העובדת עם בני נוער בעלי צרכים מיוחדים, שביקשה לדעת האם מותר לגעת בהם מגע בעל אופי ידידותי ותומך ללא משמעות מינית מצידה. הם לא התירו זאת, וכתבו:
אם ננקוט כדעת רוב הפוסקים, הרי אם החיבוק ניתן מתוך רצון טהור לתמוך ולעודד, הוא ייחשב כמגע שאינו של חיבה, ואילו לדעת הרב זילבר, ההיתר תלוי במאפיינים האובייקטיביים של הפעולה. עם זאת, גם אם נאמר שכוונה תמימה יכולה להתיר את המגע מצד הגורם המטפל, יש להגביל זאת למצב שבו אין סבירות גבוהה לקיומה של כוונה מינית מצד המטופל, כדי שלא יהיה במגע משום "לפני עיוור". משום כך, קשה יהיה להתיר לבת שירות לחבק נער בן ארבע עשרה שנה, גם אם מבחינתה מדובר במגע טהור ותמים.
לעיל ראינו כי הפוסקים נחלקו (בדעת הרמ"א והש"ך) בשאלה אם נגיעה שאינה של חיבה אסורה מדרבנן או מותרת לגמרי. לאור האמור לעיל, נראה להכריע כי בנגיעה שבאופן אובייקטיבי אין בה ולו שמץ של חיבה והנאה, כגון סיוע טכני וטיפול רפואי, יש לסמוך על דעת הפוסקים שהתירו מגע כזה לכתחילה, ואילו במגע שיש בו פוטנציאל של הנאה וקרבה, ראוי להחמיר כדעת האוסרים מדרבנן מגע שאינו של חיבה, בצירוף עם דעת הפוסקים שמגע כזה נחשב כמגע של חיבה. נראה כי כך גם מנהג העולם (שומר ההלכה), שלא לחוש למגע טכני בעלמא (כגון בקבלת עודף ממוכר או במדידת לחץ דם), אך להימנע בנסיבות רגילות מלחיצת יד ושאר מיני מגע של קרבה.
ניתן לסכם כי המגע שלא נאסר הוא כזה שצופה אובייקטיבי היה מתרשם שאין בו משמעות מינית לאף אחד משותפיו, ולעומת זאת מגע ידידותי או תמיכתי המביע קרבה רגשית אינו בוודאות כזה. לכן לא ניתן להתירו, על אף שהוא נחוץ מבחינה רגשית.
יחד עם זאת, במצבים של צורך רפואי (כלומר צורך שהוגדר על ידי רופא) יתכן בתנאים מסוימים להתיר אפילו מגע שאינו טכני, כגון חיבוק (הרב חיים גרבר, חוברת בית הלל מס' 12).
נמצא אם כן, שכיוון שהפן המיני אינו התבחין היחיד לאיסור אין בהכרח קשר בין משיכה מינית לאיסור נגיעה בין גברים לנשים. האיסור חל גם בין נשים וגברים שאין משיכה מינית ביניהם, כל עוד מדובר במגע מכוון שמביע קירבה כלשהי. אין הסכמה בין הפוסקים מהי רמת חומרתו של האיסור, אך הוא ודאי קיים.
יש לציין כי במקורות הראשוניים העוסקים בנושא, ניכר כי לא קיים גדר של מגע בין גבר ואישה שאינו בעל פוטנציאל של משמעות מינית. דוגמא מייצגת לכך ניתן לראות במדרש פסיקתא זוטרתא אחרי מות נ, ב – נא, א, על הפסוק "לא תקרבו לגלות ערוה" נאמר:
דבר אחר: 'לא תקרבו לגלות' – קריבה של גילוי עריות אסור, אבל שאינה של גלוי עריות מותר. שהרי אדם מנשק ומחבק את אחותו ואת דודתו ואת אמו. עולא אמר אפילו שום קריבה אסור. "לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב".
הדוגמאות היחידות שהמדרש יכול להביא למגע שאינו בגדר "תקרבו לגלות ערוה" הן המגע בקרובות משפחה ש"ליבו של אדם אינו נוקפו עליהן" (כהגדרת הרמב"ם). בכל אישה שאינה ממשפחה קרובה המגע ייחשב כ"קריבה של גילוי עריות". ולשיטת עולא, אפילו מגע בקרובות משפחה נחשב בגדר האסור.
בימינו אנו חווים אולי יותר מגע כ"תמים", בשל שינויים רבים שהתרחשו בעולם, אולם לא נוכל לקבוע בוודאות שמגע ידידותי אינו מיני, ולכן לא ניתן להתירו אלא במקרים חריגים ועל ידי התייעצות פרטנית.
נגיעה בנשים שיש לה משמעות מינית
כפי שהראנו, האיסור על מגע של חיבה נובע מפסוק מפורש העוסק במגע בין גבר ואישה. הפוסקים דנו היכן מתקיים איסור דאורייתא והיכן האיסור מדרבנן, כסייג לתורה.
הצורך בסייג הוא משום חומרתו הרבה של איסור ביאה על אישה נידה, שהוא מדאורייתא ועונשו כרת.
לעומת זאת, במגע מיני בין נשים קשה להגדיר איסור דאורייתא, ולדעות המקובלות כיום היכן שקיים איסור זהו איסור מדרבנן. אם כך, אין צורך לעשות לו סייג, ו"לא גוזרים גזירה לגזירה".
כמובן, האיסור על יחסי מי בין נשים קיים ועומד גם אם אין הסכמה על רמת חומרתו ההלכתית והיקפו המעשי; אולם, הוא אינו כולל מגע שאינו יחסי מין.
למידע נוסף על איסור זה ניתן לקרוא כאן בתשובת הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי.