האם משלוחים חיים של בעלי חיים מותרים מבחינה הלכתית?
האם משלוחים חיים של בעלי חיים מותרים מבחינה הלכתית?
תשובה
שאלתך אודות כשרותם של בעלי החיים שמיובאים ארצה באמצעות משלוחים באוניות צפופות ועמוסות היא שאלה חשובה מאוד. שאלה זו מחייבת מחשבה על היחס שבין הלכות כשרות ובין החובה להמנע מצער בעלי חיים, ועל היחס שבין הלכות כשרות ואתיקה ומוסר.
בימים אלו מונחת על שולחן הכנסת הצעת חוק בנושא הזה, ובהצעת החוק מצוי תיאור של המסע הקשה שעוברים בעלי החיים המובאים כאן בארץ לשחיטה כך:
בסוף שנות התשעים החלה תופעה אכזרית של ייבוא עגלים וטלאים חיים לישראל, אך ורק לשם שחיטתם כאן. בעלי-החיים מיובאים מאוסטרליה וממזרח אירופה, במסעות ימיים ממושכים שעשויים להימשך שבועות. במהלך המסע בעלי-החיים מוחזקים בצפיפות קשה, מתבוססים בצואתם ובצואת חבריהם, וסובלים מעומסי חום, מטלטלות הדרך ומפגיעות קשות נוספות. רבים מהם חולים ורבים אינם שורדים.
האם אם כן, בעלי החיים הללו אינם כשרים לאחר שנשחטו בארץ כדין? בפרשת שמיני נזכרים דיני כשרות הבשר, אלו נוגעים לזן הבהמה והחיה לדרך השחיטה ולמידת הכח שיש להפעיל על הסכין. אמנם, מי שעסקו בטעמי המצוות בחרו להצביע על הדרך ה"הומנית" שבה בחרה התורה כדרך הכשרה להמתת בעלי החיים, אולם בתורה לא ניתן נימוק ועל כן לא ניתן לתלות את הכשרת הבשר בכך שיהיה גם "הומני". אילו היה ברור שבעלי החיים הופכים לטריפה בהובלה כעין זו (הופכים בעלי מומים ידועים הנזכרים בהלכה והמהווים אינדיקציה למותם הקרב) כמובן שלא ניתן היה להכשירם עוד. אם המצב הוא כזה שסטטיסטית מספר הטריפות עולה, הרי שקיים חשש של בעית כשרות. הנתונים הללו צריכים להיבדק. אם זה אכן נכון, הרי זה כעין מה שכתב ר' משה פיינשטיין על פיטום עגלים שלדבריו הם נעשים חולים מזה וצריכים למיני תרופות עד כדי כך שמיעוט העגלים אינו טריפה ולדבריו אין להם חזקה שאין בהם טרפה :
ובדבר העגלים שנתחדש זה לא כבר שמפטמין אותן …והכל מודים שרובן טרפות היפוך מחזקת בהמות שהן כשרות…
לדבריו אין ל"בעלי נפש" לאכול מעגלים כאלו גם לאחר בדיקת בני מעיים, ולמי שאינו מחמיר יכול לאכול רק לאחר בדיקת בני מעיים ואין לסמוך על ההנחה שרוב הבהמות אינן טריפות הקיימת בדרך כלל בהלכה (שו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סי' צב).
כפי שציינתי, בהתאם לכך יש לבחון האם אכן נגרם נזק רפואי לבעלי החיים המיובאים כפי שמצוין בהצעת החוק "רבים מהם חולים ורבים אינם שורדים" ואם ועד כמה הדבר נכון גם לגבי השורדים ויש לבחון אילו נזקים נגרמים להם ואיזה סוגי נזקים, אם הם מאלו הגורמים לטריפה של ממש.
אם יתברר שאין חשש טריפה בבעלי החיים הללו הרי שברור ומובן הוא שעל פי ההלכה יש להימנע מצער וסבל מיותרים לבהמה הנשחטת שלא לעבור על איסור צער בעלי חיים. אולם, כאן מול הצער של הבהמה המיועדת לשחיטה עומדים עניינים כלכליים, על כן נותר לדון בדין צער בעלי חיים ומגבלותיו.
איסור צער בעלי חיים מקורו בתורה בחיוב לפרוק מן הבהמה את משאה "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות, כג, ה). איסור זה נזכר בחז"ל במקורות שונים, הלכתיים ואגדיים (ראו למשל, שבת קי, ע"ב; בבא מציעא פה, ע"א). בפועל נחלקו הפוסקים אם צער בעלי חיים הוא איסור דאורייתא אם לאו (ראו רש"י, שבת, קכח, ע"ב). להלכה נאסר לצער בעלי חיים. אך בד בבד קבעו פוסקים רבים שצער בעלי חיים שהוא לצורך האדם הוא מותר (תרומת הדשן פסקים וכתבים, סי' קה בדיונו אודות מריטת נוצות אווזים, וראו: לבוש אבן העזר, ה, יד; השרידי אש כתב כן לגבי שימוש בבע"ח לתועלת הרפואה: שו"ת שרידי אש, ח"ב סי' צא וכן, שו"ת ציץ אליעזר, חי"ד סי' סח ועוד).
אולם, מהי הגדרת צורך? ר' משה פיינשטיין סבור שבמקרים שבהם יש הקלה לאדם מסתם הכאת בהמה, נניח כשהאדם שרוי בכעס והוא רוצה לפרוק את כעסו על בהמה וזה יועיל אחר כך לשכך את חמתו, המעשה יהיה אסור. מעשה כזה אסור למרות שיש בו "צורך" או "תועלת" לאדם. זהו צורך צדדי ולא ישיר. והוא כותב במפורש:
והנה לאלו שעושין זה איכא ודאי איסור דצער בעלי חיים דאף שהותר לצורך האדם הוא כשאיכא צורך, כהא דלשוחטם לאכילה ולעבוד בהם לחרישה ולהובלת משאות וכדומה.
אבל לא לצערם בעלמא שזה אסור אף אם יהיה לאחד הרוחה בזה (שו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סי' צב).
על פניו, נראה שהובלת בעלי חיים בתנאים קשים שכאלו אינה חיונית לעצם העניין של השחיטה וזהו "לצערם בעלמא" והדבר אסור משום צער בע"ח.
גם הרב יצחק וייס סבר שהפסד כלכלי אינו נחשב אוטומטית לצורך ורק הפסד שהיה מתיר מלאכה בחול המועד נחשב להפסד. הוא מציע להגדיר הפסד כלכלי כזה שאין לו תקנה
דדוקא בריוח המצוי, שאפשר למכור סחורתו אחרי זמן האסור, לא הוי בכלל הפסד, אבל בריוח שאינו מצוי אחרי זה כדבר האבד דמיא (שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' קמה)
מדברי הפוסקים הנ"ל ניתן ללמוד לענייננו, הגדלת רווחים על ידי מעשה אקטיבי של דחיסת בעלי חיים לאוניה לימים ארוכים אינו אלא ניסיון לגריפת רווחים גבוהים יותר, אך לא הפסד מרובה כזה שהיה מתיר מלאכה בחול המועד.
בתקופתנו, גדלה הרגישות לצערם של בני אדם ובד בבד גם לצערם של בריות אחרות. ויש ציפיה להתגברות המידה של "ורחמיו על כל מעשיו". הרגש המוסרי הזה גרם לכך שבבתי עסק הוצע "תו תקן" מוסרי למעסיקים ששומרים על זכויות העובדים, אף שתעודות הכשרות אינן תלויות בכך, ויש ציפיה ש"תו תקן" הלכתי כזה יוצע גם ביחס לבעלי החיים. אך בינתיים, נראה שגם אם לא ניתן לשלול את כשרותם של בעלי חיים כאלו, הרי שלהבנתי אין מדובר בבשר "חלק". כלומר, אלו שמקפידים על אכילת בשר חלק לא יוכלו לאכול בשר ממשלוחים חיים.
מיכל