האם צריך לשרוף את ספרי ביאליק משום שהוא היה אפיקורס ועזב את דרך התורה?
בעודי לומד נתקלתי בפירושו של ביאליק על סדר זרעים, הוא כתב אותו לאחר שחזר בשאלה והוא לכאורה היה אפיקורס (שכן הוא רצה ליצור מעין יהדות חדשה, כמה שתהיה קרובה ליהדות, זו לא היהדות).
האם מותר ללמוד מספר זה/סתם לעיין בו.
במידה ויש לי אותו באופן פיזי, האם אני צריך לשרפו/לגנזו במידה והוא מוגדר באפיקורוס/מין?
תשובה
שלום וברכה,
אני מברכת אותך על למדנותך ורוחב ידיעותיך זאת במקביל לדיוק בקיום דברי רבותינו.
בקצרה:
שריפת ספרים שנכתבו על ידי אפיקורס הוא במקרה ספציפי של כתיבת ספר תורה. אכן ישנו גם איסור ללמוד מתוך ספרי הגות של אפיקורסים, שמטרתם וכן ביכולתם להסיט את היהודי מעיקרי האמונה, אך כפי שאראה בהרחבה, ספרי ביאליק אינם כאלו.
תשובה בהרחבה:
בשאלתך הנחת מספר הנחות יסוד, בין היתר – מי מוגדר אפיקורס, מה דין ספרים שכתב, ובאילו ספרים מדובר.
אני מניחה שדבריך מכוונים לדברי הגמרא (גטין מה, ע"ב): "ספר תורה שכתבו מין – יישרף, כתבו גוי – ייגנז". סוגיה זו מציגה סברות שונות ביחס לכופר ולגוי, לשיטת רבי אליעזר, מדובר בספר שנכתב לשם עבודה זרה ממש, ולכן יש בו פסול מעיקרא ודינו להישרף, אך לסברת התנא האחר, מדובר בכתיבה ע"י אדם שאינו מצווה על הנחת התפילין או לימוד התורה (כגון: כותי, אשה או קטן), ולכן כתיבתו פסולה ודינו גניזה, אך אין מדובר בכוונת מזיד של כפירה. בהמשך מובאת ברייתא, לפיה מותר לקנות ספרי תורה מן הגוי ולקרוא בהם, ובלבד שהם כתובים כהלכה.
בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רפא ס"א, ס"ג) נפסק: ס"ת שכתבו אפיקורוס, ישרף. כתבו עובד כוכבים, יגנז. נמצא ביד אפיקורוס, ואינו יודע מי כתבו, יגנז. נמצא ביד עובד כוכבים, ואינו יודע מי כתבו, יש מי שמכשיר ויש אומרים יגנז… ס"ת שכתבו מסור, עבד, אשה, קטן, כותי, ישראל מומר, פסולין.
כפי שניכר מהדיוק הלשוני, מדובר על ספרי תורה שנכתבו ביד, ולא על ספרים מודפסים העוסקים בנושאים תורניים. וכשמדובר באפיקורס הכוונה ליהודי הכופר בעיקרי האמונה, או אף הפך ממש לעובד עבודה זרה. מכיוון שכך, הוא לא כתב את הספר מתוך הכוונה הנדרשת – לשם קדושת ספר תורה, וכן לא כתב את אזכרות השם – לשם קדושת שם ה', שהרי כותב זה הנו כופר במציאות הבורא או בייחודו.[1]
יתר על כן, הגדרת המין או האפיקורס בפירושו של רש"י (שם ובמקומות נוספים בתלמוד)[2] הוא: "מין האדוק בעבודת כוכבים, כגון: כומר." מדבריו עולה, כי לא רק שאין קדושה באזכרות השם, אלא שכתיבתן נעשתה לשם עבודה זרה ממש.
באופן דומה אך שונה פסק הרמב"ם: "אבל אפיקורוס ישראל שכתב ספר-תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבו לשמו… ומצוה לשורפו, כדי לא להניח שם לאפיקורסים, ולא למעשיהם. אבל עובד כוכבים שכתב את השם גונזין אותו". (יסודי התורה פ"ו ה"ח). אמנם הרמב"ם מסכים עם מסקנת הסוגיה, שיש לשרוף את הספר, וכן עם טעמו של רש"י, אך הוא מוסיף טעם נוסף, והוא פרסום דעותיו ומעשיו של אותו המין והשפעתו הרעה בקרב בני עמנו, כאשר במעשיו הוא מטיל איבה בין הקב"ה לישראל (על-פי שבת קטז ע"א), ובזה הוא חמור יותר מן הגוי והמומר, שכותבים בסתם, שהרי מנהג אבותיהם בידיהם.[3]
מן העיון הקצר לעיל ראינו, כי עיקר הדיון עוסק בספרי תורה (וכן תפילין ומזוזות), שכתובים בידי אדם, וכוללים את שמות ה' (אזכרות), מה שאמור להיכתב בכוונה ראויה ובקדושה. לעומת זאת בספרים המודפסים בימינו, מה שנעשה ללא כל נגיעה אנושית (ואף בניגוד לימי ראשית הדפוס, אז נדרש מעשה אנושי של סידור האותיות על הגליון), בוודאי אין כוונה – לא לקדושה ולא לטומאה.[4]
יתרה מזאת, איננו מדברים על ספרי קודש, אלא על ספרי פרשנות, הגות ומחשבה. כאן איננו נדרשים לברר את כוונת הכותב בכתיבתו את שמות ה', כשיטת רש"י, אלא להתחקות אחר מטרת הכתיבה, האם יש בה כדי להסית לכפירה או לאמונות שגויות, אף שמדובר בספרים מודפסים. טעם זה קרוב יותר לשיטת הרמב"ם.
בנוגע לספרי מיסיונרים, שכל מגמתם להדיח לעבודה זרה ממש, נפסק שיש לשרפם יחד עם אזכרות השם שבהם (אגרות משה יורה דעה ח"א סימן קעב), וכך הוא פסק אף ביחס לרפורמים (אורח חיים ח"ב סימן נ), שהרי הדפסת ספריהם משאירה שם לרשעים ולמעשיהם .[5]
נימוק אפשרי לגישה זו מופיע בתלמוד הירושלמי (סנהדרין פ"י ה"א), הרואה בחומרה את הקריאה בספרים החיצוניים כדוגמת ספר בן סירא, אך מקל בקריאת ספרי המשורר הומרוס, וזאת דווקא משום שמשלי בן סירא נועדו ללימוד ועיון, ויש בהם דמיון לכתבי הקודש, במצב כזה עלול הלומד לייחס להם קדושה ושורש אלוקי, ואילו בספרים שנועדו להנאה שטחית בלבד, החשש אינו קיים. יתר על כן, הדמיון לספרי הקודש עלול להביא גם לטשטוש גבולות וליחס מקל או מזלזל בכתבי הקודש עצמם (ראה למשל בבית הבחירה למאירי על חולין ס, ע"ב).
ראינו אם כן, שאמנם איננו עוסקים בכתבי קודש, שנכתבו מתוך כפירה, אלא בספרי הגות ומחשבה, שאולי מכילים אמונות והשקפות הקרובות ליהדות, ובכך סכנתם, ואולי אף אינם מכילים תכנים של כפירה, אך כותביהם נודעו ככופרים, והלימוד בספריהם מאדיר את שמם.
על מנת לדייק את שאלתך נותר לברר, האם ביאליק אכן עונה על ההגדרות שהבאנו. אמנם אכן ביאליק שנה ופירש, למד בבית המדרש ועזב אותו לטובת חיים מודרניים, ציונות והשכלה חילונית תוך ביקורת ומרידה במסגרת היהודית, שבה גדל, בשל צרות האופקים שאפיינה את חיי הגלות, אך לא ניתן לטעון, כי הוא כפר בעיקרי האמונה.
ידוע, כי ביאליק צידד בשמירת המסורת היהודית, והטיף לכך, הוא ארגן באופן פומבי פעילויות תרבותיות למען השבת, שתהווה תשתית תרבותית-אמונית, המאחדת את כל חלקי העם. הוא הקים את מפעל "ענג שבת" בהשתתפות עם רב, שבו התקיימו הרצאות ושיעורים בנושאי יהדות, ספרות, הסטוריה וספרות. וראה בשמירת השבת תנאי להצלחת המפעל הציוני כולו.[6]
גם בכתיבתו עסק ביאליק רבות בספרות חז"ל, הן כמקור השראה לשוני והן בתכני כתיבתו, בין היתר בכינוס מדרשי חז"ל לספר האגדה (בשיתוף רבניצקי), ואף מעבר לכך בכתיבת המסה המפורסמת: "הלכה ואגדה", בה הוא מדגיש את חשיבות שמירת ההלכה בשילוב זרועות עם עולם האגדה בעל הרגש, הדמיון והחוויה.[7] גישה זו מצויה ורווחת בימינו, מה שבעבר היה חריג ביותר עבור תלמיד ישיבת וולוז'ין, בה למד ביאליק.
בדבריו אחר מות אחד העם אמר ביאליק: "וביום זה עלינו לשים לב אל לבנו, כי העם העברי אינו יכול להסתפק בטפל, שעליו לשים לב אל לימוד התורה, כי באין תורה אין דעת ואין רצון".[8] ואכן, הוא עסק רבות בהנגשת דברי רבותינו לכל שכבות העם, בכתיבה ובעריכה של סיפורי התנ"ך ומאמרי חז"ל, ובין היתר ערך ביאור לסדר זרעים שבמשנה. ביאור זה צמוד לפרשנות המסורתית המקובלת, הן בהסבר התוכן, והן בגישה הפרשנית, המביאה את דברי רבותינו, סברותיהם ועיקרי מחלוקותיהם.
אסיים בעדות מדברי הרצי"ה קוק: ביאליק ענה שהוא "מאמין במי שאמר והיה העולם, ושבחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו, תורה שבכתב ותורה שבעל פה". הרצי"ה העיד שביאליק ידע כוזרי ומהר"ל ביאליק גם למד את ספר אורות התשובה, וכתב על כך- "את אורות התשובה המשכתי על עצמי ביום הקדוש ואטהר מעט. אכן יש במחברת זו כדי ארבעים סאה לטהרת הגוף והנפש יחד. דברים אלו באו בקרבי לא רק כמים קרים על נפש עייפה כי אם כשמן הטוב בעצמותיי (כאן).[9]
מן האמור לעיל, איני רואה בביאליק אדם כופר, או מין, ולמרות שיש להפעיל שיקול דעת בקריאת כתביו (מה שנדרש מאתנו תמיד), אין לאסור זאת, וודאי שאין לשרוף אותם.
אתה יכול להמשיך וללמוד בפירושו ללא חשש.
בברכה
עידית
[1] עוד על כתיבת אותיות בספר תורה ע"י מחלל שבת, ראה כאן.
[2] שבת קטז, ע"א, עבודה זרה כו, ע"ב, חולים יג, ע"ב.
[3] יש לציין, כי בדברי הרמב"ם מופיעות הגדרות שונות לאפיקורס ולמין , ונושאי כליו מיישבים זאת בדרכים שונות.
[4] להרחבה בשאלת ספרי קודש מודפסים תוכל לעיין בשו"ת יביע אומר חלק ט יורה דעה סימן ח.
[5] ובאופן חריף אף יותר, יש מי שאסר להיעזר במילון שכתב ריפורמי לצורך לימוד תורה. ראה שו"ת משנה הלכות חלק ה יורה דעה סימן קכג.
[6] אגרות ביאליק כרך ה עמ' רטו.
[7] מומלץ לעיין בדבריו במלואם, אך אביא טעימה מהם, בהשוואתו בין החלק ההלכתי שבתורה שבעל פה לבין זה האגדי "סבור אני, שאלו ואלו דברי יצירה הם, אידיאות שנתממשו, רעיונות שיצאו מן הכח אל הפועל על ידי רוחו היוצר של האדם; באלו ובאלו יש מקום למידת התפארת להתגלות בכל זהרה, ואלו ואלו צריכים ל"רוח הקודש" ולרחמי שמים. ההבדל שביניהם אינו אלא בחומר ובאמצעים, כזה שישנו גם בין מקצוע אחד לחברו באמנויות המוסכמות, כגון בין ציור לנגינה…
כל דקדוקי מסכת ברכות אינם אלא כלים ולבושים לדעה נשגבה של “לה' הארץ ומלואה” ולרגש ההתפעלות התמידית, החדשה בכל יום, מפני הדר הטבע וחליפותיו…
והאומר אין לי אלא אגדה – בודקין את אגדתו שמא פרח סרק הוא. למי הוא דומה? למי שאומר: קוטפני את הפרחים ואי אפשי בפירות. סופו שלא יזכה עוד אפילו לפרחים; שאם אין פרי אין גרעין, ואם אין גרעין פרח מנין?… אומה שאינה למודה להיות תוכפת הלכה לאגדה, מוסרת עצמה לתעתועי עולם ומסכנת בעצמה לשכוח את הדרך הישרה והיחידה שבין הרצון ובין המעשה ומן השאיפה אל ההגשמה…יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חבה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשיה, עשיה קשה כברזל, חובה אכזרית".
[8] "על אחד העם" בתוך: דברים שבעל פה, ת"א, תרצ"ה.
[9] עוד על היחס הראוי לביאליק ביחס להשקפת עולמו תוכל לקרוא כאן ו – כאן
לקריאה בנושאים דומים: