האם ניתן לאחר אזכרה של 11 חודש כדי שקרובה מחו"ל תספיק להגיע?
האזכרה של 11 חודש יוצאת בשבת. האם ניתן לדחות ליום ראשון, משום שאם נקדים אחותי שגרה בארה"ב שמגיעה בשישי בבוקר לא תוכל להשתתף בה? תודה! (מנהג תוניס)
תשובה
שואלת יקרה
תודה על שאלתך.
התשובה הקצרה היא שהדחייה תלויה במנהג של משפחתך.
האשכנזים לא נוהגים לציין אזכרה של אחד עשר חודש. בין הספרדים יש הנוהגים לציין סיום אחד עשר חודשים באמירת דברי תורה לזכר הנפטר, אבל פוסקים שציון יום השנה (בסיום שנים עשר חודש) חשוב יותר ולכן אם לא ניתן לציין סיום אחד עשר חודש בזמן עדיף לקיים את האזכרה ביום השנה. לגבי האזכרה ביום השנה נראה שעדיף להקדים אך אם אי אפשר, מאחר שמדובר במנהג' ניתן גם לאחר. במנהגי יהודי מרוקו יש מסורת שציון סיום אחד עשר חודש חשוב יותר מאזכרה ביום השנה. על פי שיטה זו וכן גם מנהג יהודי תוניס ואלג'יר, אין לאחר את האזכרה אבל אפשר להקדים לכל יום ראשון (מרוקו) או שבת (תוניס) מתחילת החודש האחד עשר.
אפרט את הדעות.
בהלכות אבלות (יורה דעה סימן שע"ו) מביא הבית יוסף בשם הכלבו (ספר הלכה שנכתב בתקופת הראשונים) את המנהג לומר קדיש במשך י"ב חודש לצורך עילוי נשמת הורה שהלך לעולמו (ראי בהרחבה בהמשך את המקורות המוזכרים בתשובה). על כך מעיר הרמ"א שהמנהג הרווח הוא לומר קדיש רק י"א חדש כדי שלא ייראה כאילו הבן סבור שדינו של ההורה לגיהינום . הדבר מבוסס על משנה במסכת עדויות (ב, י) האומרת "משפט רשעים בגיהנם, שנים עשר חדש."
פוסקים ומקובלים מהאחרונים, ביניהם החיד"א (שיורי ברכה יורה דעה סימן שעו), מציינים כי לפי האר"י, הקדיש לא נועד רק להציל מהגיהנום אלא גם לעליית נשמה, ולכן צריך לומר קדיש כל י"ב חודש. מסיבה זו הנהיגו להפסיק לומר קדיש במשך שבוע עם השלמת אחד עשר החודשים, ולאחר מכן להמשיך ולומר קדיש עד סוף יב חדש.
האשכנזים נוהגים לסיים את אמירת הקדיש לאחר אחד עשר חודשים ולא לחדשה. אולם אצל הספרדים מקובל לחזור לאמירת הקדיש לאחר שבוע של הפסקה. הבן איש חי מביא בספר תשובותיו "רב פעלים" (חלק ג יורה דעה סימן לב) את המנהג בעירו להפסיק את אמירת הקדיש בשבוע הראשון של החודש השנים עשר, ובסוף החדש האחד עשר לחלק "מאכל ומעות" למנוחת הנפטר שעתה נגמר תיקונו ומשפטו ואינו בחברת הרשעים.
הרב עובדיה יוסף (ילקוט יוסף, אבלות סימן מ סעיף ג, עמ' תר"ה) מתייחס לציון יום האחד עשר על ידי סעודה. הוא קובע שאם אי אפשר לקיים את הציון מסתפקים בסעודה לציון סיום שנים עשר חודש. הוא מדגיש שציון ימים אלה נובע ממנהגים ואינם מעיקר הדין, והדברים החשובים הם הלימוד והקדיש לעילוי נשמת הנפטר בסיום אחד עשר חודש. לכן, אם מתעורר קושי אין לערוך את הסעודה ואפשר להסתפק בעריכת לימוד ולדחות את הסעודה לסיום יב חודש.
לא מצאתי התייחסות בדברי הרב עובדיה יוסף לבעיית הדחיה של ציון אחד עשר חדש, אך ישנה התייחסות למקרה הדומה למקרה שאת מספרת עליו. לגבי ציון שנים עשר חדש הוא אומר שאם חל יום השנה בשבת או ביום טוב עדיף להקדים את הלימוד ליום חמישי. אפשרות זו עדיפה על איחור הציון, אך אם מתעורר קושי אפשר לדחות ליום ראשון. מאחר שכל הציונים האלה הם מנהגים ואינם מעיקר הדין ניתן להקל בהם.
לעומת דעה זאת מדברי הרב משאש בשמ"ש מגן (אורח חיים סימן פ"ה, סעיף ז), וכן מספר נתיבות המערב – מנהגי מרוקו (עמ' שכ"ז), משתמע שהמנהג לציין את סיום אחד עשר החודשים צריך להתבצע באופן יותר מוקפד. למשל הרב משאש כותב:
תמיד באזכרת השנה בחדש האחד עשר. לא היו מדקדקין במארוקו שיגמר החדש לגמרי ואז יעשו אותה. אלא כשנכנס חדש הי"א. כל אחד עושה אותה בשבת (=בשבוע) שירצה. או בשבת שני של החדש, או שבת שלישי או רביעי. ותמיד עושין האזכרה רק ביום ראשון בערב, וסעודה.
מדברי הרב משאש משתמע שאפשר להקדים את האזכרה לשבוע השני או השלישי או הרביעי של החודש ולא בסיומו, אך יש לעורכה תמיד ביום ראשון בערב. אבל הוא לא מציין את האפשרות לערוך אזכרה ביום ראשון בערב לאחר סיום האחד עשר חודש.
בספר נתיבות המערב, מנהגי מרוקו ישנם שני דיוקים לגבי מנהג זה. הראשון (סעיף קלו) הוא שעורכים את האזכרה, "פקידה" בלשונו, ברוב עם, לעומת האזכרה של סוף השנה הנעשית רק בחיק המשפחה. הוא מסביר מנהג זה בכך שהפרסום שהנפטר אינו מוחזק כרשע הוא כבוד גדול. הדיוק השני הוא שראוי לעשות זאת בסיום החודש האחד עשר במדויק, ואם אי אפשר בו ביום, "משתדלים לפחות שתתקיים לקראת סיום חודש האחד עשרה." גם הוא לא מביא אפשרות לציין זאת לאחר סיום החודש האחד עשר.
בספר עלי הדס, לקט מנהגי הלכה של קהילות תוניס, מוזכר שנהגו בתוניס לעשות דרוש לעילוי נשמת הנפטר באחת השבתות של חודש האחד עשר). גם על פי מקור זה, אין לאחר את ציון האחד עשר חודש.
לכן, אם משפחתך היא מיוצאי מרוקו או תוניס, וידוע לך על מסורת של הקפדה בנושא זה, נראה לפי מקורות אלה שאת ציון סיום החדש האחת עשרה יש להקדים ולא לאחר. אבל ראוי להוסיף כאן שיקול נוסף. כפי שמדגיש הרב עובדיה יוסף, הדבר החשוב לצורך עילוי נשמת הנפטר הוא אמירת הקדיש ולימוד התורה. האזכרה היא מנהג, ורבים מן המנהגים הקשורים באבלות נועדו בראש ובראשונה לכבוד הנפטר. ראוי שתשאלו את עצמכם מהו שמכבד את ההורה הנפטר יותר מכל? האם ההקפדה על המנהג המשפחתי והקהילתי? אם כן, ואם אתם מיוצאי מרוקו שמקפידים על המנהג המתואר, לכבוד ההורה ראוי להקפיד על היום המוקדם. לעומת זאת אם ידוע לכם בבירור שההורה הנפטר היה רוצה שכולכם תציינו את סיום אמירת הקדיש ביחד, ושתתחשבו זה בזה, הרי שכבודם הוא שתאחרו את המועד ותחכו שהאחות תוכל להשתתף באירוע.
אני מאחלת לכם שתמשיכו ותכבדו את הוריכם בעשיית הטוב ובשלום וברעות שישרו ביניכם. ומן השמים תנוחמו
חנה
הרחבה
א. תקופת אמירת הקדיש אחד עשר או שנים עשר חודשים
המנהג לומר קדיש במשך שנים עשר חדש לאחר פטירת ההורים לא מוזכר על ידי הטור, אבל רבי יוסף קארו ב"בית יוסף" מביא מספר הכלבו (ספר הלכות מהמאה ה 15), שהוא ציווה על בנו לומר קדיש 12 חודש להצלת נשמתו לאחר מותו:
בית יוסף יורה דעה סימן שע"ו
כתב הכלבו על מה שנמצא בהגדה שפעם אחד פגע רבי פלוני באחד שהיה מקושש עצים וכו' אמר ליה אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש א' או יפטיר בנביא על זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל י"ב חדש וגם להפטיר בנביא ויש שמתפללין כל מוצאי שבת תפלת ערבית לפי שבאותה שעה חוזרין הרשעים לגיהנם ואיפשר שתגן עליהם אותה תפלה והמעשה הזה הוא בזוהר בסוף פרשה אחרי מות.
בהגהותיו על הבית יוסף מביא רבי משה איסרליש, הרמ"א מנהג רווח שהוא מצטט מתוך ספר הלכות "בנימין זאב," שנכתב על ידי פוסק הלכות יווני טורקי בן המאה ה 15-16:
דרכי משה יורה דעה סימן שע"ו ס"ק ט
ונהגו העולם שלא יאמר קדיש אלא י"א חדש כי היכי דלא משוי איניש אבוהי ברשיעי ישראל
הרמ"א מביא דעה זו גם בהגהותיו על השולחן ערוך:
הגהת רמ"א, שו"ע יורה דעה סימן שע"ו סעיף ד
…ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב (כל בו וריב"ש בשם תנחומא וספרי ובחיי בשם מסכת כלה וב"י בשם הזוהר ובא"ז בשם תנא דבי אליהו רבא) — על כן נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י"ב חדש… והאבלים אומרים קדיש אפילו בשבת ויו"ט (ב"ז בשם ר"י מקורביי"ל) … ונהגו שאין אומרים קדיש ותפלה רק י"א חדשים כדי שלא יעשו אביהם ואמם רשעים, כי משפט רשע י"ב חדש.
נוצר מתח בין הנאמר בזהר שאמירת קדיש במשך יב חודש עוזרת לעילוי נשמת ההורה ולא רק להצלתו מהגיהינום ולעומת זאת החשש שמא יתפרש על ידי הציבור שהבן רואה בהורהו מי שראוי לרשת גיהנום. כך נוצר המנהג, שמביא החיד"א בשם "כנסת הגדולה" לומר קדיש אחד עשר חדש, להפסיק לשבוע, ולאחר מכן להמשיך ולומר עד תום יב החודשים. וכך אומר החיד"א:
חיד"א, שיורי ברכה יורה דעה סימן שעו
ח. לפי מ"ש רבינו האר"י זצ"ל דהקדיש מועיל ג"כ להעלות נשמתו, נראה שיאמר קדיש כל י"ב חדש. אלא מפני ההמון יפחות שבוע אחרון, כמ"ש הרב כנה"ג סימן ת"ג, דכיון דחשו שלא יאמרו משפט רשעים בגהינם י"ב חדש כל שמחסר מי"ב חדש סגי. ע"ש.
הבן איש חי מביא את מנהג יהודי בבל לעניין זה:
שו"ת רב פעלים חלק ג – יורה דעה סימן לב
..אך המנהג פה עירינו להפסיק שלא לומר קדיש רק בשבוע ראשון של י"ב חודש וסוף י"א חודש קורין אותו שנת החסירה ומחלקים בו מאכל ומעות למנוחת הנפטר כאלו היום נגמר תיקונו ומשפטו ואינו לרשעים שנידונין י"ב חודש שלמים.
ב. ציון סיום אחד עשר חודשים
הרב עובדיה יוסף מתייחס לציון יום האחד עשר חודש וקובע שאם אי אפשר לקיים את הציון מסתפקים בציון יום השנה. הוא מדגיש שמדובר במנהג בלבד ולכן אם מתעורר קושי אין לערוך את הסעודה ואפשר להסתפק בעריכות לימוד ולדחות את הסעודה לסיום יב חודש:
ילקוט יוסף, אבלות סימן מ סעיף ג, עמ' תר"ה
ג. יש נוהגים לעשות סעודה בליל תשלום אחד עשר חודש, ובליל תשלום י"ב חודש. ועורכים לימוד לעילוי נשמת הנפטר, וכל אחד יעשה כמנהג בני עדתו, ומכל מקום עיקר האזכרה הוא בסיום י"ב חודש, ומה שעורכים אזכרה בליל הי"א, הוא מנהג בעלמא. ולכן אם התעורר איזה קושי בעריכת סעודה בליל הי"א, אפשר להסתפק בעריכת לימוד וכדו', ויערכו את הסעודה בסיום הי"ב לחודש. וכבר נתבאר שכל הסעודות שעושים לעילוי נשמת הנפטר, הם מנהג שנהגו עם ישראל, אבל אין להם חיוב מעיקר הדין כלל, והעיקר הוא הלימוד והקדיש שאומרים לעילוי נשמת הנפטר.
מנהג האזכרה בסיום אחד עשר החודשים מהפטירה זוכה לדגש חשוב במנהג יהודי מרוקו.
שמ"ש ומגן, הרב משאש, חלק אורח חיים סימן פ"ה, סעיף ז, מנהגי מרוקו, עמ' קח
תמיד באזכרת השנה בחדש האחד עשר. לא היו מדקדקין במארוקו שיגמר החדש לגמרי ואז יעשו אותה. אלא כשנכנס חדש הי"א. כל אחד עושה אותה בשבת שירצה. או בשבת שני של החדש, או שבת שלישי או רביעי. ותמיד עושין האזכרה רק ביום ראשון בערב, וסעודה. ולמחר ביום שני בבקר, מתפללים עם האבלים בבה"נ, ותיכף עולין לבית הקברות. אומרים לכו נרננה וכו' וקדישים, ואזכר. ומפסיק מלומר הקדישים עד יום א' או יומים קודם תשלום הי"ב חדש
נתיבות המערב – מנהגי מרוקו, אליהו ביטון, עמ' שכז סעיף קלו-קלז
קלו: נהגו לערוך את הפקידה בתשלום אחד עשר חודש בפרסום גדול, ובה מרבים העם לבוא, והפקידה של תשלום השנה נעשית בקרב בני המשפחה בלבד.
הערת "נותן טעם" על אתר על סעיף קלו: והטעם שמרבים באזכרת אחד עשר, כדי לפרסם את הפסקת קדיש כנהוג. ויש בזה כבוד גדול לנפטר שבכך לא מחזיקים אותו לרשע כידוע.
קלז: נהגו להקפיד שפקידה זו של אחד עשר חודש, תהיה בתשלום חודש האחד עשרה לגמרי, ואם אין הדבר אפשרי, משתדלים לפחות שתתקיים לקראת סיום חודש האחד עשרה.
הערת "נותן טעם" על אתר על סעיף קלז: והטעם כי סוף כל סוף היא חסרה, ומה לי הרבה ומה לא מעט, ולכן בעת הצורך לא מקפידים
גם בקהילות תוניס נהגו לציין את חודש האחד עשר במהלך החודש, על ידי דברי תורה באחת משבתות החודש האחד עשר.
עלי הדס, זכרון נסים חי: אוסף מנהגי הלכה של ק"ק תונס שלוקטו על ידי דוד בן זכריה סטבון, פרק כג אות כד:
שלש פעמים בשנה ראשונה של אבלות על אב ואם עורכים דרש. א) דרש השבוע, בשבת של שבעת ימי אבלות, ב) דרש החודש… ג) דרש השנה, באחת השבתות של חודש האחד עשר (על הרוב השבת השניה או השלישית) … ומ"ש שאחר דרש השנה.. מפסיקים האבלים לומר קדיש, כן היה המנהג בכל שאר קהילות המערב. כ"כ הגר| משאש… וגם מנהג אלג'יר שהאב אומר קדיש י"א חודשים חסר שבוע… ומנהגים אלה קרובים למה שכתב הרמ"א … בשם ספר בנימין זאב… ובתונס, מרוקו ואלג'יר, אפילו את חודש ה-יא לא השלימו אלא הפסיקו שבוע או שבועיים קודם.