האם מותר לשיר במקהלה מעורבת? מאת: הרבנית רחלי אביישר-לבל
שלום רב, האם מותר לשיר במקהלה מעורבת?
תשובה
שלום לך ותודה על פנייתך.
לצורך התשובה אתייחס למספר רבדים חשובים העולים מתוך השאלה:
- מהו האיסור של "קול אישה" ובאלו תנאים האיסור תקף ומתוך כך לבחון מתוך זה האם שמיעת השירה שלך במקהלה מותרת או אסורה.
- מהם שיקולים נוספים מעבר "לקול אישה" המשפיעים על האפשרות לשיר במקהלה.
אקדים ואומר שהנחת המוצא שלי היא שבחברה שלנו (ביהדות הדתית-לאומית והאורתודוקסית מודרנית) אנחנו מצויים בקהילות ובמקומות עבודה מעורבים של נשים וגברים. אני מאמינה שאנחנו יכולים לחיות חיים קדושים ובריאים בחברה מעורבת, ולכך גם מחנכת ומובילה. בכלל זה אני חושבת שיש תנאים מסויימים המושתתים על ערכי הקדושה שבהם מותרת שירה משותפת של נשים וגברים כולל גם שירה משותפת במקהלה. אפרוס כעת את ההגדרה הבסיסית בחז"ל של האיסור "קול אישה" ולאחר מכן את השיקולים והתנאים השונים להגדרה זו באופן מעשי.
איסור "קול אישה"
שאלתך נוגעת, כאמור, בשאלה יסודית יותר של שמיעת קול אישה שרה על ידי גבר. שאלה זו נדונה רבות על ידי הפוסקים ראשונים ואחרונים ואף באתר משיבת נפש תוכלי למצוא תשובות העוסקות בנושא [1]. אדגיש שהאיסור מתייחס לאיסור על הגבר לשמוע שירת אישה ואיננו איסור לאישה לשיר בפניו. אך מכיוון שאנחנו רוצים לקיים חברה מכובדת ומתחשבת ראוי שהאישה תיקח חלק ביצירת המרחב הציבור הראוי גם לנשים וגם לגברים ולא תיצור מכשול למצוות הגבר.
אכתוב בקצרה את עיקרי הדין:
בגמרא [2] מופיעה מימרא של האמורא שמואל : "קול באשה – ערווה". בהבנת ההקשר של האמירה נחלקו רבותינו הראשונים. ראשוני אשכנז חשובים סברו שאין איסור בשמיעת קול זמר של אשה אלא בשעת קריאת שמע ושאר דברים שבקדושה (וזאת על פי הקשרה של הסוגיה). ראשונים אחרים סברו שההקשר הוא איסור גורף בדומה לאיסור הסתכלות במקומות האסורים באשה שחל לא רק בזמן אמירת דברים שבקדושה.
ר' יוסף קארו פסק בשולחן ערוך [3] כשתי הדעות שאין לשמוע קול אישה גם בעת קריאת שמע וגם בכלל. אך הרמ"א מוסיף ביחס לקריאת שמע שבקול הרגיל בו אין ערווה.
עם זאת יש פוסקים לאורך הדורות שפסקו שבמקרים ובתנאים מסויימים שמיעת שירת אשה אינה אסורה. את רובם תוכלי למצוא בתשובות שציינתי ובתשובות נוספות.
ככלל כדי שתיאסר שירת אישה בכל חומרתה חייבים להתקיים כמה תנאים. הרב הנקין [4] שואל כיצד יתכן ששירת מרים והנשים במעמד שירת הים מתפרשת על ידי הגמרא כפריצות ומסיק מדברי רש"י שם שכדי להגיע להגדרת שירה כזו כ"ערווה" בצורתה החמורה ביותר יש צורך שיתקיימו יחד תשעה תנאים: (א) אשה (ב) יחידה (ג) המשמיעה את קולה (ד) הערב (ה) בכוונה להנאות (ו) לגבר יחיד (ז) המתכוון לשמוע (ח) וליהנות מקולה (ט) ונהנה מראייתה.
כל אלו הם צדדים להחמיר והיפוכם יהיה צד להקל. לדוגמא "תרי קלי לא משתמעי" (שני קולות ששרים יחד אינם נשמעים – ועל כן אינם ערוה) יהיה ההיפוך של יחידה. ועל ידי צירוף של כמה צדדים להקל לא יהיה בכך פריצות כלל.
שיקולים להתיר שירת נשים עם גברים
אציין כאן כמה מההיתרים הרלוונטים שעל פיהם יתכן להתיר שירה במקהלה מעורבת בתנאים מסויימים. מכיוון שאין פירוט בשאלתך כגון אופי וסגנון השירה, המעמדות בהם מופיעה המקהלה ועוד את תצטרכי לעיין בדברים שאביא כאן ועל פיהם לקבוע אם נסיבות המקהלה עומדים בתנאים להתיר או שמא לאסור.
שירת רבים
רבני גרמניה המשיכו לנהוג כפסיקת ראשוני אשכנז ולא אסרו שירה משותפת של נשים וגברים. על פי נוהג זה התיר הרב וינברג [5] שירה מעורבת ותירץ נוהג זה בטעם ההלכתי של "תרי קלי לא משתמעי" – כאשר יש שירה או דיבור משותף של כמה קולות יחד אי אפשר לשמוע בבירור אחד מן הקולות . ולכן אין כאן קול אשה אלא קולות רבים. על פסיקה זו סמכו תנועות הנוער הדתיות בארץ ובחו"ל וכן רבים מאנשי הציונות הדתית להתיר שירה מעורבת של נשים וגברים ביחד אפילו בהופעה [6]
(כדאי לציין שאת התירוץ של "תרי קלי" דחה הרב דוד ביגמן [7] אשר מצא דרך שונה להתיר שמיעת קול אשה בנסיבות מסויימות. ואף הרב וינברג עצמו, בתשובתו המתירה את השירה המשותפת מקשה על תירוץ זה)
שירת קודש
כתב החיד"א שבמקום שיש השראת שכינה מותר לאישה לשיר כיוון שיש אימת שכינה ואין חשש להרהור[8]. יש מי שפסק שאיסור שירת נשים אינו תופס בשירת קודש ואפילו היא שרה לבד "בשביל נס שנעשה לה"[9]
דעה זו אמנם נדחתה בשל סברה להחמיר[10] אולם עלתה שוב ושוב בדברי האחרונים כסניף להתיר שירה משותפת של שירי קודש וזמירות.[11]
רגילות
רבים מן הראשונים הזכירו שדין "שיער/קול/טפח באישה ערווה" זה לא נאמר בקול שהאדם רגיל בו, או בשער הרגיל בו וכו', כפי שראינו בדברי הרמ"א: אבל קול הרגיל בו אינו ערווה" [הערה 3 לעיל] על פי דברים אלו כותב הרב ברוך גיגי[12] כי המציאות היום היא שיש רגילות בשמיעת קול באישה, ועל כן לדעתו יש מקום לבחון את גדרו של האיסור ואת גבולותיו לאור יסוד זה.
שירה תמימה
הרב דוד ביגמן[13] טוען כי "שירה תמימה אין בה איסור כלל, אלא רק שירה שנועדה לגירוי מיני – שירת עגבים היא שאסורה" הוא ממשיך ומסביר כי "הבחנה זו אמנם אינה מפורשת בדברי הקדמונים, אך הולמת מאד את אופי האיסור כפי שתואר בהקשרים התלמודיים ובדברי הראשונים".
(רעיון זה הובא אף בדברי הדברי חפץ בתוך דברי השדי חמד לעיל)
הרב ביגמן מסכם את דבריו ופוסק כי: "אפשר להקל בשמיעת קול זמר של אישה כאשר יש אומדנא ברורה של הקשבה תמימה לשירה תמימה. אומדנא זו תלויה בחמישה תנאים: הקשר, אוירה הולמת, המילים של השיר, הסגנון המוסיקאלי, הלבוש ושפת הגוף."[14]
ניתן לאסוף את כל ההיתרים שציינתי לעיל לתמונה שלימה המתייחסת לתפיסת העולם שהבאתי בתחילת התשובה ביחס לחברה מעורבת כיום המובא בדברי הרב משה ליכטנשטיין [15]. הרב מנתח את המקורות ונוטה לפסוק כמתיריםוחותם את דבריו במילים : "בנסיבות שבהם השירה אינה מעוררת לתאוה מינית, אינה מבליטה את הנשיות באופן חושני, והאדם משער בנפשו שאינו בא לידי הרהור עבירה, אין לאסור שמיעת קול אשה בדיבור או בזמר. בהווי החיים הרגיל, משמעות הענין היא שיש לאסור כל מציאות של קלות ראש, הוללות ומתן פורקן יצרי וכן יש לאסור קול אשה במקום קרוב הדעת אך ניתן להתיר שירת נשים בזמירות שבת, השתתפות בטקסים רשמיים שאופיים רציני ופורמלי, שמיעת פרסומות מזדמנות ברדיו, ועוד מצבים רבים. ניתן וראוי במסגרת ההלכה להתיר במקרים הללו והעושה כן נוהג כדת וכדין. יתר מכן, במקרים רבים המחמיר לאסור במקום שראוי להקל יוצר בעיות אחרות, נמצא חומרו קולו ויצא שכרו בהפסדו. כבכל דבר בחיים, אף כאן, יש צורך ליצור איזון בין ערכים סותרים ומתנגשים ועל הפוסק לשקול את האיזון העקרוני הראוי ואת היישום הנכון למקומו ושעתו."[16]
לסיכום, אמנם יש קולות רבים לאסור שירה במקהלה מעורבת אולם כיוון שהאיסור עצמו הוא איסור "דרבנן" – של חכמים ניתן לסמוך על השיטות המקלות ולשיר במסגרת מקהלה מעורבת בתנאי שהיא מכובדת ואינה מביאה בין בהופעתה ובין בסגנון השירה לקלות ראש והתנהגות שאינה הולמת בנות (ובני) ישראל כשרים.
הערה נוספת, האיסור עצמו נוגע קודם כל לגברים. מצד האישה יש איסור של נתינת מכשול בפני עיוור אולם מאחר ויש המתירים את הדבר אין עוד מקום להגדיר זאת כנתינת מכשול.
לסיום, אזכיר את הרב אברהם יצחק הכהן קוק בשירו "שירת ההוויה"[17] אשר בשיר זה כותב כי אדם שאינו מוקסם מיופיה של הבריאה, ושהמפגש שלו עם יופי ועדינות הטבע לא מעורר בו רגשי קודש כי אם "אש זרה" – הרי ש"ליבתו ערלה" והוא אינו ראוי לה, ולפיכך היא מצווה עליו – "סורה, הריני לך אסורה".
בהמשך השיר מקווה הרב קוק לדור גאולי שישיר שיר הלל ליופי וחיים. דור ש"יקשיב לשפעת רזי ההויה". או אז תענה לו המציאות הטבעית "בחירי, הריני לך מותרת".
בברכה,
רחלי.
[1] כך לדוגמא תשובת הרבנית תמר ביטון:
https://www.meshivat-nefesh.org.il/post-250/
ותשובת הרבנית בת שבע סמט:
https://www.meshivat-nefesh.org.il/post-220/
באתר בית הלל מובאת תשובת הרבנית עידית ברטוב המרחיבה בפרטי הדינים השונים
https://www.beithillel.org.il/%D7%A7%D7%95%D7%9C-%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94/
[2] תלמוד בבלי ברכות דף כד עמוד א
[3] שולחן ערוך אורח חיים סימן עה סעיף ג, ושם אבן העזר כא, א
[4] הרב יהודה הרצל הנקין שו"ת בני בנים, חלק רביעי, מאמרים כ׳
[5] שו"ת שרידי אש חלק א' סימן ע"ז:
https://sites.google.com/site/meorevet/maamarim/shutim1/sh1
[6] הנה לדוגמא פסיקתו של הרב חיים דרוקמן בתחרות השירה של תנועת בני עקיבא , ה"פזמונסניף" משנת 97
ופסיקות דומות מובאות אף בספר פניני הלכה לרב מלמד:
https://ph.yhb.org.il/11-07-12/
[7] הרב דוד ביגמן, לאיזה עניין נאמר קול באשה ערווה
https://www.maalegilboa.org/article/0
[8] חיים יוסף דוד אזולאי, דבש לפי מערכת ק, אות יט
[9] הרב אהרון טולדו, דברי חפץ, דרוש לד דף קיג
https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=24022&st=&pgnum=227
[10] ה"שדי חמד" (מערכת הקו"ף כלל מ"ב). סובר שיש מחלוקת אחרונים בענין שירה כשאין כוונה ליהנות – לרוב הפוסקים אסור ולעומתם, "הרב דברי חפץ" התיר "כל שאינו קול של שירי עגבים ואינו מתכוין ליהנות מקולה כשמשוררת דברי שירות ותשבחות לאל יתברך בשביל נס או שפועה להרדים הילד או שמקוננות על מת לית לן בה כל דלא מכוין ליהנות מקולה". השדי חמד עצמו מכריע להחמיר כרוב הפוסקים אך הוא אינו מבטל את דעת דברי חפץ וכותב כי דבריו נכוחים.
11] שו"ת שרידי אש, הערה 5 לעיל.
[12] הרב ברוך גיגי, תגובה לרב ביגמן בעניין קול באשה ערווה. 2.
[13] הערה 7, לעיל.
[14] נראה כי האומדנא מוסברת על ידי בירור מול הנוגעים בדבר כהסברו שם:
"נשאלתי פעמים רבות איך לנהוג למעשה בזה, בעיקר על ידי תלמידים שנהגו לשמוע שירת זמרות, וגילו את הבעייתיות ההלכתית רק כאשר זכו להשכלה תורנית רחבה יותר. אני שואל אותם תמיד כיצד הם מגיבים לשירת הנשים, והם – ללא יוצא מן הכלל – טוענים שאין השירה מגרה אלא אם היא נועדה לכך. הסימנים לשירה כזאת הם המילים, הלחן, הסגנון המוסיקאלי, הלבוש ושפת הגוף. אנן סהדי שיש שירה שהיא בעייתית ביותר, אך יש שירה שאין בה בעיה כלל."
[15] הרב משה ליכטנשטיין, בפיך ובלבבך – עיון הלכתי בסוגיית שירת נשים, פסקה ה. (מופיע בתחומין לב, -"שירת נשים ללא קירוב הדעת")
[16] על הבעיות האחרות העשויות להיווצר מפסיקה מחמירה הוא מרחיב בדבריו הקודמים: "הרחבת איסור קול אשה מפאת החשש להרהורי עבירה במקום שאין צורך בכך אינו אלא מזיק ונקיטת מדיניות פסיקה של החמרה בענין קול אשה אינו מעלה את האדם אלא מורידו כי הוא מביא לידי הדגשת הקיום הטבעי והיצרי של האדם וצובע את ההווי האנושי כהוויה מינית. אמנם, הרחבת האיסור נותן רשת בטחון הלכתית רחבה יותר לחשש כלפי המחשבה עצמה, אך בה בעת הרחבת החשש גם מגבירה את הגדרת הקיום האנושי כביולוגי-טבעי על חשבון ראיית האדם כיצור נעלה יותר. ככל שנטען ששמיעת קול זמר באשר הוא מביאה את השומע לידי הרהור, גם אם אינו מכוין לכך, משמעות הענין היא שהפוסק רואה את האדם כיצור שדחפיו הטבעיים שולטים עליו בדרגה כזו שהם ברירת המחדל שלו גם כשאינו רוצה בם. לכן, פסיקה מחמירה בענין יוצרת סייג רחב יותר כלפי שמיעת הזמר אך במחיר שהיא ממעטת את הדמות וממזערת את צלם האלקים הנתון באדם. בכך, יצא שכרו בהפסדו. הדמוניזציה המצויה אצל מקצת מן הפוסקים מהרהורי עבירה וההנחה שכל אדם מהרהר בכל מצב נתון ועל כן יש לאסור כל שירה, אף כשאין מתכוין ליהנות, מניחות שמערכת היחסים המתקיימת בין בני אדם בכל עת ובכל שעה היא ביולוגית טבעית ושאין האדם מסוגל לראות או לשמוע אשה מבלי לראותה כאובייקט… הם מניחים שהאדם לא מסוגל להשתחרר מקיומו היצרי בשום מצב בעולם, אף בעת רוממות הרוח דקדושה.
… הכרת כוחם של הצדדים הטבעיים שבאדם, השזורים בהרבה מאד מתגובותיו, היא פן חשוב, אך לא בלעדי, של התמונה ההלכתית. ראיית כלל ההוויה החברתית שבין איש לאשה דרך משקפי הרהור העבירה והדחף המיני, מתוך הנחה שלא ייתכן אחרת, גורם לעיוות דמותו של האדם כיצור רוחני. כשם שההלכה מקפידה על שמירת גדרי הצניעות, כן עליה להקפיד מלהציג את האדם כיצור המונע על ידי דחפים באופן בלעדי ועליה להיזהר מלהטעין במתח מיני כל מפגש שבין איש לאשה, מבלי לקחת בחשבון את המשתנים השונים."
[17] השיר פורסם בקובץ "התרבות הישראלית" בשנת תרע"ג, ונכלל בספר אורות הראי"ה.
תִּלְחַשׁ לִי סוֹד הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ:
חַיִּים לִי יֵשׁ, קַח נָא קַח,
אִם יֵשׁ לְךָ לֵב וּבַלֵּב דָּם
שֶׁרַעַל יֵאוּשׁ לֹא זִהָמֵהוּ.
וְאִם לִבָּתְךָ עֲרֵלָה
– תִּלְחַשׁ לִי הַהֲוָיָה –
וְיָפְיִי לֹא יַקְסִימְךָ,
סוּרָה מֶנִּי סוּרָה
הֲרֵינִי לְךָ אֲסוּרָה
אִם כָּל צִפְצוּף עָדִין,
כָּל יֹפִי חַי,
לֹא הֲדַר שִׁירַת קֹדֶשׁ
אַךְ זֶרֶם אֵשׁ זָרָה בְּךָ יְעוֹרֵרוּ,
סוּרָה מֶנִּי סוּרָה,
הֲרֵינִי לְךָ אֲסוּרָה.
וְדֹר יָקוּם וָחָי,
יָשִׁיר לְיֹפִי וְחַיִּים,
וְעֶדְנָה בְּלִי דַּי,
יִינַק מִטַּל שָׁמָיִם.
וּמֵהֲדַר כַּרְמֶל וְשָׁרוֹן
שִׁפְעַת רָזֵי הַהֲוָיָה
תַּקְשִׁיב אֹזֶן עַם חָי,
וּמֵעֵדֶן שִׁירָה וִיפִי חַיִּים
אוֹר קֹדֶשׁ יִמָּלֵא,
וְהַהֲוָיָה כֻּלָּהּ לוֹ תְדוֹבֵב:
בְּחִירִי, הֲרֵינִי לְךָ מֻתֶּרֶת.