האם יש בעיה למכור כרטיסי כניסה לאתר הפתוח בשבת במסגרת השירות?
שנה הבאה אשרת באתר מורשת שבו אפשר להגיע גם בשבת לסיורים, את התשלום משלמים בעת ההזמנה מראש והסיור מותאם כדי שלא יהיה חילול שבת (אין סרטונים וכו'). אני לא עובדת בשבת, אבל יתכן שאדרש לרשום את ההזמנות במהלך השבוע כשאנשים מתקשרים.
קראתי את התשובות של הרבנית עידית על "מסייע לדבר עבירה" (בקישור כאן) ורציתי לדעת אם גם במקרה הזה יש איסור. האם אוכל להסתמך על כך שכשאנשים מזמינים יש סיכוי שהם מגיעים ברגל (והאם זה תלוי אם האתר נמצא באזור מגורים)? האם זה נחשב שעזרתי להם לחלל שבת
תשובה
שלום,
יישר כוחך על רצונך לתרום לחברה, ובחירתך בתחום המורשת. אני מברכת אותך על התלבטותך, ומחזקת את ידייך שתמשיכי לברר כל שאלה גם בשנת השירות ובהמשך החיים.
החשש שאת מעלה בשאלתך הוא, האם את גורמת או מסייעת בדרך כלשהי ליהודים אחרים לחלל שבת, בכך שאת מוכרת להם כרטיסים מראש, וישנו סיכוי שהם יגיעו למקום ברכב ביום השבת.
לדעתי, אין מקום לדאוג וגם אם לצערנו, תיעשה עבירה של נסיעה בשבת, את אינך אחראית לעשייתה, לא באופן ישיר, וגם לא באופן עקיף.
נעיין בנושאים שהעלית: "לפני עיוור" ו"מסייע לדבר עבירה" ונרחיב אותם בסעיפים נוספים.
אדגיש, כי כאשר מדובר באיסור להכשיל אחרים בעבירה, אף אם בכך הם יקיימו מצווה או מספר מצוות, אין אומרים לאדם: "חטא, בשביל שיזכה חברך" (רש"י שבת ד ע"א, משנה הלכות חלק טז סימן לא, שבות יעקב חלק א סימן טז), למעט במקרי קיצון, למשל, בחילול שבת לשם הצלה מהמרת דת (שולחן ערוך אורח חיים סימן שו סעיף יד).[1]
לפני עיוור לא תתן מכשול
בדורות האחרונים נדרשו פוסקים רבים לשאלת ההזמנה של מחללי שבת לסעודות שבת ולתפילות שבת בבית הכנסת, מתוך ידיעה ברורה, שהאורחים יחזרו לביתם בנסיעה ברכבם הפרטי. בשאלה זו ישנם כמה קווים משותפים עם השאלה שהעלית, והם עשויים לסייע לנו בבחינת הנושא.
כאשר עלתה השאלה בעבר, נטו פוסקים רבים לאיסור, ותלו זאת באיסור "לפני עיוור" (שבט הלוי חלק ח סימן קסה), שבו המארח יוצר מצב, שהאורח יבצע עבירה של חילול שבת בעקבות הזמנתו. גם כאשר אותו אדם יבצע עבירה קלה ויינצל בזכות זאת מעבירה חמורה, או מעבירות רבות (חשוקי חמד פסחים דף כב ע"ב) האיסור חל, ואף כאשר המארח מזמין את האורח לבוא לפני שבת, והאורח מבחירתו ומרצונו מגיע תוך חילול שבת, מוטלת על המארח אחריות לעבירה, כי אלמלא הזמין את האורח, זה לא היה נוסע (משנה הלכות חלק טז סימן לא). פוסקים אלה ראו בכך "מצווה הבאה בעבירה", והיה מי שהחמיר אף יותר מחמת איסור "מסית לדבר עבירה" (אגרות משה אורח חיים חלק א סימן צט), כאשר האורח יחלל שבת באופן ודאי.
כפי שראית, מאיסור התורה "לפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא יט, יד) נלמד, שאסור לגרום לאדם אחר לבצע עבירה ולעבור על איסור, למשל: הושטת כוס יין לנזיר, או איבר מן החי לגוי בן נוח. אך הגמרא (עבודה זרה ו, ע"ב) מסייגת את האיסור למצב של "תרי עברי נהרא", שבו ללא עזרת המכשיל, האדם לא יוכל לעבור את העבירה, ואילו כאשר הוא יכול לחטוא בכוחות עצמו וללא סיוע, אין מדובר ב"לפני עיוור". וכך כתב גם הרמ"א (יורה דעה סימן קנא סעיף א), שבמקרה מעין זה נהגו להקל ולהתיר. ואף לדעה המחמירה (קהילות יעקב ליקוטים חלק ב סימן ז), האוסרת כל פעולה, שגורמת באופן ישיר להכשלה, אף כשאין מדובר בגוף הדבר שנעשה בו איסור (חפצא של איסור), אין כאן לפני עיוור. וכך במקרה שלך, משום שמכירת הכרטיס אינה גורמת לנסיעה בשבת אין איסור "לפני עיוור". יתר על כן, כאשר ישנן שתי דרכי שימוש, הן באיסור והן בהיתר, תולים (כלומר, מותר להניח) שנעשה שימוש בהיתר (משנה שביעית פ"ה, מ"ו).
נראה אם כן, שבמקרה המדובר, כאשר האתר נמצא בתחומי העיר, וניתן להגיע אליו גם באופן רגלי, לא את המכשילה את הקונה, אלא הוא בוחר לעשות זאת מרצונו. מכירת הכרטיס אינה הגורם לחילול שבת, זאת אומרת, שכרטיס הכניסה אינו מוגדר כחפץ של איסור, שאת מושיטה לו ומכשילה אותו בעצם המכירה (מנחת שלמה חלק ב סימן צ).
סיוע לדבר עבירה
במקרה שלנו, האדם שנוהג לנסוע בשבת, נוסע בוודאי למקומות אחרים, ולאו דווקא למקום שאליו הוזמן, ולכן לא מכירת הכרטיס היא שמעודדת אותו לנסוע בשבת.
גם נושא זה נידון בתשובה שקראת, והאיסור לדעת התוס' (שבת ג, ע"א) והרא"ש (שבת שם) אסור מדרבנן כאשר אין מדובר ב – "תרי עברי נהרא", אלא ב"חד עברא דנהרא", כלומר, כשהחוטא יכול לחטוא גם ללא עזרת המסייע. אולם התוס' והרא"ש סתרו לכאורה את דברי עצמם, וכתבו במקום אחר, שאין בכך איסור כלל, ואף מדרבנן. ישוב הסתירה מובא בטורי אבן (חגיגה יג ע"א), והוא מעמיד את ההיתר במקום שבו העבירה מזומנת לעשיה לפני החוטא, ללא מוחה ומעכב בידו, ואם אנו לא ניתן לו, יבוא הוא וייקח בעצמו, במקרה כזה, אפילו איסור דרבנן אין כאן. באופן דומה כתב גם הש"ך (יורה דעה סימן קנא סק"ו), כי כאשר מדובר באדם שחוטא באותו איסור בדרך קבע, איו מצווה להפרישו מן האיסור, ואין עבירה של מסייע.
היתר זה של הש"ך מופיע בפסקים שונים (חשוקי חמד פסחים לט ע"ב, קובץ שיעורים ביצה אות סו), והוא מבוסס על המדרש (תנא דבי אליהו רבה פרשה יח), לפיו אין מצוות תוכחה חלה במקרה שהחוטא רגיל לעבור על אותה העבירה, ולא יקשיב לתוכחה, וכך נכתב בבאור הלכה (סימן תרח סעיף ב): "הוכח תוכיח את עמיתך – ועמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצות, אתה חייב להוכיח אותו, אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו". סניפים נוספים להיתר מובאים ביביע אומר (חלק ב אורח חיים סימן טו, וכן בילקוט יוסף שבת א סימן רמו אות ט), למשל, כשהסיוע אינו ניתן בשעת העבירה ממש, ושאינו ניתן בגוף הדבר, שבו נעשה האיסור וספק דרבנן לקולא. היתרים אלה נכתבו בתשובות נוספות (כגון: שו"ת כתב סופר יורה דעה סימן פג, שו"ת מהרש"ם חלק ב סימן קפד, מנחת שלמה חלק א סימן מד, באהלה של תורה חלק ה סימן כב)
חילול השם
חלק מן האוסרים העלו טיעון נוסף לאסור, מחמת חילול השם שנגרם למשל מהשתתפות של יהודים מחללי שבת בשמחות של שומרי מצוות בעצם הגעתם בכלי רכב על פי הזמנת האדם שומר השבת (שבט הלוי חלק ח סימן רנו, תשובות והנהגות חלק א סימן שנח).
שיקול זה אינו מעניין הדיון, מכיוון שמדובר באתר כלל ישראלי, שככל הנראה מבקריו אינם דתיים בלבד. לצערנו, המציאות של חילול שבת בפרהסיה רווחת ביותר, למעט באזורים מסוימים, המיועדים לאוכלוסיה דתית באופן מובהק, ולכן שיקול זה אינו רלוונטי כשמדובר ברשות הרבים בישראל.
סיבות נוספות להיתר:
מניעת עבירות רבות או חמורות יותר
יתר על כן, מכיוון שמדובר באנשים שנוהגים לנסוע בשבת ממילא יתכן שניתן אף לראות באופן חיובי את הביקור באתרי המורשת בשבת (שאינו כרוך בחילול שבת), כאשר החלופה לכך היא נסיעה לבילוי בקניון או בים. בסיס מעין זה להיתר מופיע בדברי רעק"א (יורה דעה סימן קפא סעיף ו), שנותן עדיפות אף לביצוע עבירה אחת, כאשר היא תמנע מלעבור על מספר עבירות, ובעקבותיו הלך גם הרב אריאל (באהלה של תורה חלק ה סימן כב). ויותר מכך, בילוי כזה באתרי מורשת נושא אופי ערכי וחינוכי, ומהווה זמן איכות משפחתי, שחשוב לחזק בקרב מחללי השבת.
כאן אמנם אין מדובר בהשתתפות בתפילות או בסעודות שבת, אך יש בפעילות זו תועלת רבה של חיבור למורשת העם והארץ, והיא אינה כוללת חילול שבת, עד שגם שומרי תורה ומצוות אינם נמנעים ממנה, כפי שציינת. אם כן, לא רק שאין לפנינו "סור מרע", אלא אף "עשה טוב" יש כאן.
באופן דומה כתב מנחת שלמה (חלק א סימן לה), כי אמנם אין אומרים לאדם שיעשה איסור קטן על מנת להציל מאיסור גדול, אך כשמדובר בהכשלה לשם מניעת איסור חמור וגדול יותר של ניתוק הקשר למורשת עם ישראל ולזהות היהודית, אין בזה שום עבירה, אלא אף הצלה. וכך כתב גם הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות חלק א סימן שנח), שהמכשיל מהסוג המדובר, הוא כעין רופא, החובל במטופל על מנת להצילו ולהיטיב עמו, ומשום כך מעשיו רצויים ומבורכים, ואינם נחשבים כהכשלה, שבה המוטיבציה היא להזיק לחברו.
זאת ועוד, יתכן אף שגם אילו היה הדבר כרוך בעבירה קלה, יש בכך מעט הצלה רוחנית מבילוי במקומות פסולים, מעין "חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה", ואף אם מדובר בספק הצלה, או באדם שפושע במזיד (שו"ע הרב סימן שו סעיף כט, נחלת שבעה סימן פג).[2] אך יש מיעוט חולקים בדבר.[3]
טעם נוסף, המופיע בדברי הפוסקים להקל, הוא החשבתם של מחללי השבת כ"תינוק שנשבה", כאשר רבים בישראל נוהגים כך, ונולדו לתוך מציאות של חילול שבת, מה שמבטל מהם את הגדרת המזיד והמתריס להכעיס, שכופר בכל התורה (מלמד להועיל חלק א (אורח חיים) סימן כט, שבט הלוי חלק ח סימן קסה חשוקי חמד פסחים לט ע"ב, ונדה מב ע"ב, עטרת פז חלק א כרך א – אורח חיים, הערות סימן יג הערה ה), ומשום כך, מותר אף לעבור עבירה כדי להצילם מעבירות רבות.
מכל האמור לעיל, נראה שאין שום איסור במכירת הכרטיסים עבור ביקור בשבת, מפני שאין הכרח להגיע בנסיעה, ואכן ישנם הבאים לאתר ברגליהם. ואף אם המבקרים יבחרו להגיע ברכב, אין לך חלק במעשה זה, והוא נעשה מתוך רצונם ובחירתם בלבד. חשוב לציין, כי יש חשיבות בערבות הדדית בתוך עם ישראל ובמצוות תוכחה, אך ישנו גבול למידת האחריות שלנו על מעשי הזולת, ואיננו נדרשים לזהירות כל כך מופלגת.
יתרה מזאת, יש לראות בחיוב את ביקורם באתרי מורשת במקום במקומות אחרים, הכוללים חילול שבת רב ואיסורים נוספים, כך שאפילו היה בכך סיוע לעבירה, יש בכך גם הצלה מעבירות רבות וחמורות יותר.
אני מאחלת לך ברכה והצלחה בכל מעשי ידייך.
עידית
[1] על המקרים השונים שבהם כן אומרים "חטא בשביל שיזכה חברך" ראי בתוס' עירובין לב ע"ב ושבת ד ע"א.
[2] בעניין פיקוח נפש רוחני תוכלי לראות את דברי השל"ה (פרשת קדושים אות ס) והמנחת חינוך (מצוה רלט).
[3] מגן אברהם סימן רנד סקכ"א, משנה ברורה סימן רנד סק"מ, וסימן שו סעיף נו, שבות יעקב חלק א סימן טז.