אנחנו רוצים לכבד את אבי בברכה מתחת לחופה דרך "זום" – האם זה אפשרי?
שלום רב!
בע״ה בני יישא את בחירת ליבו בחודש הבא והוריי אשר מתגוררים בחו״ל לא יוכלו לטוס להשתתף בחתונת נכדם. האם ניתן לכבד את אבי באחת משבע הברכות מתחת לחופה כאשר הוא יברך באמצעות האפליקציה של זום?
בתודה מראש ובברכת התורה והמצווה
תשובה:
שלום רב
תודה על שאלתך. הנושא שהעלית הוא אחד הנושאים ההלכתיים החשובים שעולים בתקופת מגפת הקורונה. מעבר לקושי ולכאב שמעוררת המגפה עצמה, ימי המגפה אינם מתירים לנו לקיים את חיינו בצורתם הרגילה, ואנו נפגעים מכך מבחינה רוחנית ורגשית. אחד האתגרים הכואבים ביותר היא הצורך לבטל את מצוות כיבוד ההורים מפני פיקוח נפש. אתגר כואב נוסף הוא חוסר היכולת להתכנס יחד לקיום המצוות בבחינת "ברוב עם הדרת מלך". שאלתך מעלה את שני אלה כאחד, ולכבוד הוא לך שאתה מתלבט כיצד לצאת ידי חובתך בצורה המיטבית לגבי שניהם.
כבר בתחילתה העלתה מגפת הקורונה והסגר שנדרש בגינה, עלתה השאלה האם מפגש וירטואלי יכול להיחשב כציבור לצורך תפילה ואמירת דברים שבקדושה. הפוסקים התבקשו בכך לשתי סוגיות. הסוגיה הראשונה היא סוגיית הצירוף למניין על ידי ראייה. הסוגיה השניה היא האם ראייה וירטואלית, כמו זו שמתרחשת ביישומי מחשב כמו זום נחשבת ראייה לצורך הלכתי.
בקצרה, התשובה היא שלא ניתן לומר את ברכת החתנים בזום מכיוון שברכת החתנים (שמכונה אצלינו "שבע ברכות") היא ברכת השבח שצריכה פרסום בקהל עם ולכן נדרשת נוכחות במקום שיש בו מניין. אמנם בתקופת הקורונה המרחב הוירטואלי הפך להיות מעין מרחב משתף של הציבור, אך עדיין קשה להתייחס אליו כמקום התכנסות.
להלן אפרט את שיקול הדעת ההלכתי.
הגמרא מתייחסת בכמה מקומות לאפשרות לצרף אנשים למניין לצורך דברים שבקדושה בזמן תפילה, למרות שהם אינם עומדים בסמיכות זה לזה, או אינם נמצאים בתוך אותו בית אך רואים זה את זה, לדוגמא, דרך חלון. אין כאן המקום לפרט את הדיון ההלכתי בנושא. נציין רק שפוסקים רבים החמירו לעניין זה, אך המשנה ברורה (או"ח, נ"ה, סקנ"ז) פסק מפורשות שבשעת הדחק אפשר להקל אפילו בעומדים לגמרי מחוץ לבית ונראים רק דרך החלון. על בסיס פסיקה זו, באביב האחרון בעקבות מגפת הקורונה, נפסק להלכה על ידי הרב שטרנבוך, הרב אשר וייס[1] ופוסקים רבים אחרים שראייה מכבר לחלון מספיקה לצורך הצטרפות למניין. על פי דעות אלה הותרו להלכה מנייני המרפסות, אם כי הרב יצחק יוסף פסק להחמיר בנושא זה.[2] הרחבה בדיון ההלכתי בסוגיה זו ניתן לראות בתשובתי כאן.
ההסתפקות בראייה לצורך מניין מובילה אותנו לסוגיה השנייה והרלוונטית לעניינינו, שאלת הראייה הוירטואלית. עוד לפני פרוץ מגפת הקורונה נידונה שאלת החשבת מפגש וירטואלי לצורך מניין בהקשרים כגון יציאה ידי חובה בקריאת מגילה משידור אלקטרוני.[3] הדיון על החשבת ראייה כזו כראייה לצורך קיום מצוות מתחיל מהדין במסכת ראש השנה (כד ע"א), לגבי ראיית הלבנה. הברייתא במקום דוחה עדות על ראיית הלבנה המשתקפת במים והרמב"ם בהלכות קידוש החודש (ב', ה') פוסק מפורשות ש"אין זו ראייה ואין מקדשין על ראייה זאת".
בעולם המודרני תורגמה שאלת השתקפות הלבנה במים לראייה באמצעים טכנולוגיים. בראיה על ידי אמצעים אלה מה שאנו רואים הוא לא הדבר עצמו, אלא ה"רושם" שהדבר הטביע על דבר אחר בזכות האמצעי הטכנולוגי. אולם, קיומם של אמצעים אלה בעולם המודרני מעלה את השאלה האם הבעייה בעדות שעולה מהברייתא נובעת מרמת הדיוק בראייה, או מעצם העובדה שהראייה לא הייתה של הדבר עצמו אלא של הרושם שלו, ולכן אין להחשיב את הפעולה לראייה (להבחנה שעורכים הפוסקים בין השניים, ראו הרחבה) רוב מכריע של הפוסקים האחרונים לא קיבלו עמדה זו ופסלו את מעמד הראייה באמצעים טכנולוגיים כראייה.[4]
כאשר עלתה השאלה לגבי מניינים בתקופת הקורונה, ועלו שאלות לגבי קיום מניינים בזום ובעיקר לגבי אמירת קדיש, נפסק להלכה על פי רוב מכריע של פוסקי זמננו,[5] שמניין אנשים שרואים זה את זה באמצעות יישומים כזום אינם נחשבים למניין, משום שאין הראייה הוירטואלית נחשבת כראייה. מובן שאפשר לקיים התכנסויות ציבוריות לצורך חוויית עבודת ה' המשותפת, אך אין לראות בכך תפילה בציבור מעבר למה שאפשר לומר בתפילת יחיד.
לכאורה, היה אפשר לחשוב שאפשר להקל בברכת חתנים לעניין הצטרפות המברך למניין. זאת משום שהדעה הרווחת בין רוב הפוסקים היא שברכת החתנים היא ברכת שבח, ומסיבה זו אפשר להקל בברכה זו מבחינות מסויימות. אבל בשל מעמדה כברכת שבח הנאמרת בקהל עם אין להקל בברכת חתנים לעניין ההצטרפות למניין, ומותר לאומרה רק במניין של עשרה לכל הדעות. מכיוון שראינו לעיל שמי שאיננו מצוי עם הציבור במקום שאפשר לכל הפחות לראות אותו לא מצטרף למניין, הרי אין לומר ברכת חתנים מחוץ לטווח ראייה של שאר הציבור. ואין להתיר לאביך לומר ברכה משבע הברכות דרך "הזום".
יש להוסיף שאין בפסיקה זו כדי לומר שאין לכבד אותו על ידי השתתפות בדרך אחרת במהלך הטקס. ישנן דרכים הנוהגות היום כדי לשלב נשים בחופה, לדוגמא, הקראת הכתובה, אמירת ברכה שמינית של הרב עמרם גאון (ראה כאן), אמירת פיוט על ירושלים לפני שבירת הכוס, דברי ברכה לחתן ולכלה ועוד.
אין לי ספק שרצונך הכן לכבד את אביך, ונחישותך לפעול על פי ההלכה יהיו לצידך ותזכה, אתה ובני משפחתך לשמחה אמיתית ולגאולה שלמה בתוך קהל ישראל.
חנה
הרחבה
לעניין ראייה באמצעים וירטואליים:
כאמור בגוף התשובה, בעולם המודרני הועלתה השאלה האם פסילת השתקפות הלבנה במים כראייה לצורך עדות היתה בשל חוסר דיוק בראייה כזו, או בשל העובדה שאי אפשר להחשיב ראייה אמצעית כראייה.
בשו"ת דבר שמואל, הרב שמואל אבוהב מבחין בין השניים.[6] הוא פוסל עדות פלילית שהושגה בראייה במראה, משום שאין בכך בירור המציאות באופן שלא נתון לשום ספק. אולם הוא מקבל בנוגע להחשבת הדבר כראייה. לשיטתו, אם צבור אנשים רואים את הירח בחוץ, ואין כל ספק לגבי הדיוק בראייה, אדם אחר, שרואה את הירח באמצעות מראה, יכול לברך את ברכת הראיה – ברכת הלבנה. כלומר, על פי פסיקתו ראיית דבר באמצעות הרושם שהוא מטביע באמצעי טכנולוגי נחשבת כראייה בתנאי שאין ספק לגבי הדיוק.
לעניין רמת החיוב של ברכת חתנים:
לעניין האפשרות להקל בשבע ברכות דווקא, ולאפשר למברך לומר את הברכה ממרחק, יש לבחון מהי רמת החיוב לומר את הברכה, ואמירתה במניין של עשרה גברים.
ברכת חתנים נמנית בין עשרה דברים שהמשנה במסכת מגילה (פרק ד משנה ג) אוסרת לאמרם בפחות מעשרה. הגמרא דנה בשאלה מה מקור החיוב לגבי כל אחד מהדברים הנזכרים. חכמי הגמרא, ובעקבותיהם הראשונים הבינו שיש להבחין בין "דברים שבקדושה" שחייבים להיאמר בקרב עשרה גברים גדולים ובני חורין לבין דברים שנאמרים בעשרה כי הם צריכים להיעשות בציבור. לגבי ברכת החתנים המוזכרת במשנה ישנה מחלוקת הנובעת ממקור החיוב לומר ברכה זו.
במקור תנאי אחר, מסכת כלה נאמר ש"כלה בלא ברכה אסורה על בעלה כנידה". מברייתא זו למדו גאונים וראשונים, שברכת החתנים המוזכרת במשנה במגילה היא "ברכה מתירה", מכיוון שבלעדיה אין בני הזוג מותרים זה לזה, בדיוק כפי שאינם מותרים כשהכלה היא נידה. לפי גישה זו ברכת החתנים היא חובה שחלה על החתן, והוא יכול למלא את חובתו רק בציבור של עשרה. ללא הברכה, בני הזוג אינם נשואים לכל דבר. לעומת זאת ראשונים אחרים סבורים שזוהי ברכה החלה על הציבור בנוכחות החתן והכלה, ושהיא במהותה ברכת שבח לקדוש ברוך הוא. החיוב לברכה בציבור נובע מהציפייה שפרסום חסדיו של הקדוש ברוך הוא יתבצע קבל עם ועדה. בדומה לכך גם ברכת התורה במשנה, וגם ברכת הגומל הן ברכות הנאמרות בעשרה, לא מחמת רמת החיוב של המברך אלא מהעובדה שזוהי מצווה של הקהילה, ונאמרות רק בציבור.
הדעה הרווחת בין רוב הפוסקים היא שברכת החתנים היא ברכת שבח, ומסיבה זו אפשר להקל בברכה זו מבחינות מסויימות. אבל בשל מעמדה כברכת שבח הנאמרת בקהל עם יש לאומרה רק במניין של עשרה לכל הדעות. מכיוון שראינו לעיל שמי שאיננו מצוי עם הציבור במקום שאפשר לכל הפחות לראות אותו, אינו נחשב כמצוי עמם במניין, הרי אין לומר ברכה זו מחוץ לטווח ראייה של שאר הציבור.
[3] דוגמא לפסיקה כזו של הרב מנחם פרל במכון התורה והארץ לגבי הצטרפות לקריאת מגילה וסיום מסכת, ראו https://bit.ly/2PyNCaq
[4] הרב יעקב שטרן, ילקוט הגרשוני רכ"ט. אחרונים רבים הולכים לשיטתו, לדוגמא ערוך השולחן (או"ח, סוף סימן רצ"ח), שו"ת דברי יוסף (ב', כ"ג), שו"ת בצל החכמה (ב', י"ח)
[5] בין האוסרים הרב אליעזר מלמד, ראו https://bit.ly/33G3RL6. הרב מיכאל אברהם פסק להקל בנושא זה: https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%91%D7%96%D7%95%D7%9D
[6] פסק זה משו"ת דבר שמואל של הרב שמואל אבוהב (ונציה, מאה 17) מובא בשו"ת הלכות קטנות (הרב ישראל יעקב חגיז , מרוקו, מאה 17).