האם אפשר להגיד קדיש מהמרפסת עם מנין שמתקיים ברחוב?
שלום הרבנית,
בעוד שבועיים יש לאבא שלי ייארצייט. אני נוהגת כל שנה כבר 22 שנים לומר קדיש בשלש התפילות שביום הפטירה. חשוב לי מאד למצוא דרך לומר קדיש למרות מגבלות הקורונה. יש אצלנו מניין רחוב אבל אני לא משתתפת בו כי אני בקבוצת סיכון ונמנעת ממרחבים עם אנשים רבים גם אם זה בחוץ. האם אוכל לומר קדיש מהמרפסת שלי ולהיחשב כאילו אני מתפללת עם המנין כדי לומר קדיש?
תשובה:
פונה יקרה
שמחתי בשאלתך. חכמים ראו בצידוק הדין ביום הפטירה מעלה רוחנית לנשמתו של הנפטר, אך ציון זכרם הינו מעלה רוחנית גם לבת המכבדת את הוריה. את מעידה על עצמך שאת אומרת קדיש ביום פטירת אביך מזה עשרים ושתיים שנה, והנחישות שלך להתמיד בכך היא לכבודך. אמירת קדיש על ידי אישה היא נושא שנידון בספרות ההלכתית כבר מהמאה ה 17. אפשר לקרוא דיון מפורט בדעות הפוסקים בנושא זה כאן.
שאלתך מתייחסת לאפשרות לומר קדיש כחלק ממניין שנפגש ברחוב, אך מתוך המרפסת האישית שלך. התשובה הקצרה היא שאת יכולה לומר קדיש מתוך המרפסת האישית שלך, כאשר יש מניין אנשים בטווח ראייה ברחוב ובמרפסות קרובות אחרות.
ובהרחבה, הגמרא מתייחסת בכמה מקומות לאפשרות לצרף אנשים למניין לצורך דברים שבקדושה בזמן תפילה, למרות שהם אינם עומדים בסמיכות זה לזה. בתלמוד הבבלי (עירובין צב ע"א) הגמרא דנה בתנאים שבהם שליח ציבור יכול להוציא תשעה מתפללים ידי חובתם כאשר הם אינם עומדים יחד באותה חצר. מסוגייה זו עולה שכל העשרה צריכים לעמוד ברשות אחת. אך הכרעה זו נראית כסותרת את הכרעת הגמרא בשני מקומות אחרים (פסחים פה ע"ב; סוטה לח ע"ב). מהדיון במקומות אלה עולה שמחיצה איננה יוצרת חיץ בין היחיד לבין הציבור בנוגע לתפילה וברכת כהנים. לסוגיות אלה מצטרף דיון בתלמוד הירושלמי (ברכות, פרק ז' הלכה א') באשר לתנאים שבהם שתי חבורות שיושבות בחדרים או בבתים שונים יכולים להצטרף לזימון לברכת המזון.
בעקבות סוגיות אלה פסקו הראשונים שלתפילה יש צורך בעשרה אנשים הנמצאים בבית אחד, אך התעוררה מחלוקת לגבי ראייה. הראשונים נחלקו האם אדם שעומד אמנם מחוץ לבית אך נראה דרך החלון יכול להצטרף למניין. הרמב"ן, הרשב"ש ומסדר מחזור ויטרי החמירו ולא התירו תפילה אלא בבית אחד ממש. לעומתם רס"ג, ראבי"ה ורשב"א, סברו שאפשר להשוות בין דין זימון לברכת המזון בשלושה לדין תפילה בעשרה. אם אפשר להשוות בין דין הזימון לדין המניין, אפשר להקל גם כשעשרה אנשים נמצאים בשתי רשויות שונות, בתנאי שהם רואים זה את זה.
גם האחרונים נחלקו בסוגייה זו. הם נחלקו בשאלה האם אדם שפניו נראים דרך החלון, אך ראשו איננו מצוי בפועל בתוך החלון, יכול להצטרף למניין, שהרי אי אפשר לומר שהוא מצוי בחדר (ראה הרחבה). השולחן ערוך פסק שאדם שמראה את פניו משם, גם אם החלון גבוה מאד, מצטרף לתשעה אנשים שעומדים בתוך בית הכנסת (ראי הרחבה). אמנם אחרונים רבים החמירו לעניין זה (ראו הרחבה), אך המשנה ברורה (או"ח, נ"ה, סקנ"ז) פסק מפורשות שבשעת הדחק אפשר להקל אפילו בעומדים לגמרי לחוץ. על בסיס פסיקה זו, באביב האחרון בעקבות מגפת הקורונה, נפסק להלכה על ידי הרב שטרנבוך, הרב אשר וייס ופוסקים רבים אחרים שראייה מעבר לחלון מספקיה לצורך הצטרפות למניין. על פי פסק זה הותרו להלכה מנייני המרפסות, אם כי הרב יצחק יוסף פסק להחמיר בנושא זה.
למסקנה, בימים אלה שבהם עדיין משתוללת מגפת הקורונה, יש די פוסקים שאפשר לסמוך עליהם לקיים מניין על ידי עשרה אנשים שחלקם נמצאים ברחוב וחלקם עומדים במרפסות ביתם, כך שהם רואים (ושומעים) זה את זה.
לאור האמור, אין שום מניעה שתאמרי קדיש על אביך מתוך מרפסת ביתך בימי הקורונה. המצב שבו את עומדת במרפסת ביתך, ויש אפשרות פיזית שמניין אנשים בחצר, ברחוב ובמרפסות אחרות יכולים לראות אותך, איננו שונה בתקופה זו ממצב שבו את עומדת בעזרת הנשים ואומרת קדיש כאשר יש מניין אנשים בבית הכנסת.
אני מאחלת לך ולכל עם ישראל שנזכה להתפלל את כל תפילותינו בבתי כנסיות וברוב עם וקהל במהרה
חנה השקס
הרחבה
הבית יוסף, אורח חיים סימן נה, מביא שלוש דעות לגבי השאלה האם אדם הנמצא בחלון נחשב כמי שמצוי בתוך החדר ומחוצה לו:
וכתב רבינו ירוחם שנראה לו שבכל זה הוא הדין לבית הכנסת דגגין ועליות אינם בכלל בית והחלונות ועובי הכתלים כלפנים. ומשמע לי דהאי דחלונות ועובי הכתלים כלפנים – כשראשו ורובו בחלון או על עובי הכותל הנראה מתוך הבית.
ומצאתי שכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב בשם גאון דמכניס ראשו בחלון מצטרף עמהם למניין עשרה, ולא חילק בכך.
וכן כתב באורחות חיים, וזה לשונו: כתב רבינו האיי: מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם – מצטרף עמהם לעשרה, עד כאן לשונו".
על פי הדעה הראשונה, רבינו ירוחם, צריך להיות רוב הראש בתוך החלון כדי שייחשב בתוך הבית. אך ניסוחו של מהר"י אבוהב "מכניס ראשו בחלון" מתפרש בשני אופנים. חלק מהפוסקים הבינו מכך שראשו של המתפלל צריך להיות "בתוך החלון" כלומר בצידו הפנימי של החלון, כדי שייחשב שהוא בתוך חדר התפילה. לעומת זאת מדברי רב האי גאון "ומראה להם פניו" אפשר להבין שמספיקה ראייה בלבד לצורך מניין ולכן אפשר לוותר על הצורך שכל העשרה יהיו ממש באותה הרשות.
השולחן ערוך באורח חיים סימן נה סעיף נ"ד משתמש בלשונו של האורחות חיים אך מאפשר לחלון להיות גבוה מאד:
מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה.
המחלוקת נמשכה גם אצל האחרונים. דוגמא למי שמבין את מהר"י אבוהב לחומרא הוא הרב חיים הירשנזון, שו"ת מלכי בקודש (ק"י ע"ב) המחייב שהראש יהיה בתוך עובי החלון ולא מסתפק בראייה בלבד:
"גם מאי דמייתי משם מהר"י אבוהב דמכניס ראשו בחלון מצטרף עמהם, לאו למימרא דבראיית פנים סגי (=מספיק) אפילו שיהא רשות לעצמו, אלא לומר דלא בעינן (=לא צריך) שייכנס ראשו ורובו אלא בהכנסת הראש סגי, דבהכנסת הראש לחודיה חשיב כאילו כל גופו על החלון. ועל זה מייתי משם האורחות חיים לומר דלא בעינן שיהא כל גופו שם אלא שאף על פי שהחלון קטן שאינו נכנס אלא ראשו חשיב כאילו כולו הוא בחלון. וכל שהפנים – שהן העיקר – הן שם…".
לעומתו המשנה ברורה אורח חיים סימן נ"ה, סקנ"ז פסק להקל:
וקצתם בעזרה — ה"ה אפי' אם ט' בבהכ"נ ויחיד בעזרה. כתב הפמ"ג דההיא דסעיף י"ז וי"ח וי"ט מיירי בשאינן רואין זה את זה. דברואין זה את זה אפילו בשני בתים ממש מצטרפין דומיא דזימון לקמן בסי' קצ"ה ויש מחמירין אפילו ברואין ובמקום הדחק אפשר שיש להקל: