מה המשמעות של החיים ושל הזמן?
שאלה:
איך אפשר למצוא מה המשמעות שלי בחיים? והאם המשמעות בחיים היא שליחות/ ייעוד/ תיקון ומה פירוש כל מושג?
וגם: למה החיים נפרשים על פני ימים? (איני יודעת אם יש קשר לשאלתי הראשונה. אם ישנו אשמח לדעת)
תשובה:
שלום לך,
את שואלת שאלות קיומיות עמוקות בסגנון קהלת – על תכליתם של החיים ומשמעותו של הזמן. אפשר לקחת את התשובה להרבה כיוונים מחשבתיים שונים, אך אתגרת אותי לענות לך דווקא מתוך נקודת המפגש בין שתי השאלות שלך – משמעות הקיום ביחס לחלוקת הזמן. אני מקווה שמשהו מקצות החוט כאן יפגוש אותך ויעזור לכוון את החיפוש שלך.
החודש הזה לכם
כשעם ישראל יוצא ממצרים הוא מקבל את השליטה בזמן ובטבע – "החודש הזה לכם – מסור הוא לכם", כלומר, אתם תנהלו מעכשיו את הזמן שיחולק לחודשים ולתקופות, ואתם תתבוננו בגרמי השמיים ובכוחות הטבע ותהפכו אותם ליחידות של תרבות, של זיכרון היסטורי, של מועדים. השליטה על הזמן היא נקודת ההתבגרות של העם, שעובר גם מעבדות לחירות וגם מעולם אלילי הנשלט על ידי הטבע לחוויה של שליטה אנושית. המדרש מדמה את השליטה בזמן לשעון אורלוגין עם מנגנון הפעלה, שצריך למתוח לו את הקפיצים כדי שיפעל. זהו לוח-שנה שצריך לעבר את שנותיו ולקדש את חודשיו מלמטה – כדי שיקבל משמעות.
המדרש מביא סדרת דימויים למסירה הזו – מה הקב״ה בעצם מצפה מאתנו כשהוא נותן לנו לשלוט בזמן? מהי הסמכות ומה האחריות שמגיעה איתה יד ביד?
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – מָסוּר הוא לכם.
א"ר יהושע בן לוי: למלך שהיה לו אורלוגין וכיון שעמד בנו מסר לו אורולוגין שלו.
א"ר יוסה בר' חנינה: למלך שהיה לו שומירה, וכיון שעמד בנו מסר לו שומירה שלו.
א"ר אחא: למלך שהיתה לו טבעת, וכיון שעמד בנו מסר לו את טבעתו.
א"ר יצחק: למלך שהיו לו אוצרות הרבה והיה מפתח לכל אחד ואחד, וכיון שעמד בנו מסר לו את המפתחות.
א"ר חייא בר אבא: לנגר שהיו לו כלי אומנות, וכיון שעמד בנו מסר לו כלי אומנותו.
ורבנין אמרין: לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות, וכיון שעמד בנו מסר לו את נרתיקו. (פסיקתא דרב כהנא ה׳)
שני הדימויים האחרונים מעניינים במיוחד בהקשר שלנו: נגר שמוסר לבנו ארגז כלי מלאכה ורופא שמוסר לבנו נרתיק של תרופות. חשבתי שזה יכול לענות על השאלה שלך מה בין ״שליחות״ ל״תיקון״. האם הקב״ה נותן לנו כלי יצירה כדי לחדש בעולם דבר שעוד לא קיים בו? או שהוא מוסר לנו שק של תרופות כדי לרפא עולם שבור, לתקן בעיות ולנסות לשפר ביחס למה שכבר קיים לפנינו?
העולם כנראה זקוק גם לנגרים וגם לרופאים. ניתן לחלק את המטרות הטובות לכאלו שיוצרות ומחדשות ולכאלו שמשחזרות, מרפאות ומאזנות.
הייעוד שלנו הוא כיוון, חתירה אל היעד. אולי תפקידנו לראות מה המסלול בו אנו צועדים, מהי המתנה המיוחדת שקיבלנו, מה הכישרון, מה היכולת ומה הרצון שלנו ומה ניתן באמצעותם לתרום לעולם. מטבעה של הליכה אל יעד, שהיא דינאמית ומשתנה, ומותר אף רצוי לחשב מסלול מחדש מדי פעם.
בא בימים
נאמר על אברהם שהיה זקן ״בא בימים״. החסידות מפרשת שהביא איתו את כל ימיו לנקודת הסיום, או שבא דרך ימיו במלאות ולא רק חלף בעדם. כלומר הוא מיצה כל יום עד תומו, זיהה את המשמעות החד פעמית של כל רגע ובסיכום חייו הביא עמו את כל מה שצבר. ה״שפת אמת״ מפרש שאברהם הביא עמו בזקנתו את כל ההארות שהיה לו בכל יום, איזו מהות חדשה שהתגלתה לו בכל יום מימיו. כך גם על הפסוק ״את מספר ימיך אמלא״ הוא מסביר שכל יום הוא כלי, מיכל לקבל אל תוכו הזדמנויות חדשות, ויש הקבלה בין ההתחדשות של היום בטבע מזריחה לשקיעה לבין ההתחדשות הנפשית של האדם בתורה בכל יום מחדש:
דרשו חז"ל הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום. הענין הוא כי השי"ת מחדש בכל יום מעשה בראשית. ומאחר שיש התחדשות בכל יום בטבע הבריאה שהיא החיצוניות. מכ"ש שיש התחדשות בכל נפש ישראל בכל יום בכח התורה דכתיב אנכי מצוך היום כו'. (שפת אמת, חיי שרה, תרמ״א)
ייתכן שזה עונה לשאלתך על הקשר בין החלוקה לימים לבין מציאת המשמעות. כל יום הוא חד-פעמי, הוא הזדמנות חדשה שלא הייתה כמוה ולא תהיה עוד כמוה ולכן הוא מעניק מחדש הזדמנות לבחירה, לתיקון, לחידוש, לעשיית טוב.
אני נזכרת גם בסיפור התלמודי על ר׳ יהושע בן לוי שמוצא את המשיח בשערי רומא בין כל העניים המצורעים. לשאלתו מתי יגיע סוף סוף, עונה המשיח במילה אחת: ״היום״. לאחר שחולף יום ועוד ימים פוגש ר׳ יהושע בן לוי את אליהו הנביא ומתלונן שהמשיח שיקר לו, אלא שאליהו מסביר לו: ״הכי אמר לך: ״היום – אם בקולו תשמעו״! (סנהדרין צח, א) כלומר, המשיח אינו יעד רחוק, אלא מצוי קרוב וכל יום הוא הזדמנות מחודשת לגאולה, תלוי בבחירה שלנו.
כי זה כל האדם –
מגילת קהלת מסתיימת בפסוק, שבזכותו הוכנסה לתנ״ך (כדברי הגמרא – ״מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה״) – ״סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם״.
הכוונה היא שאחרי כל ההתלבטויות והספקות שהובאו בקהלת, סיכומו של דבר שמשמעות החיים, עבורם נברא האדם – יראת ה׳ ושמירת מצוות.
מאי ״כי זה כל האדם״? אמר רבי: כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, ר' אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו, שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה שמעון בן זומא אומר: לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה.
או בניסוחו המרגש של רש״י:
"סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא" – מה שתוכל עשה ולבך לשמים, "ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" – כי לדבר הזה נברא כל האדם.
נראה לי מתאים לסיים בכך שמשמעות החיים היא ההשתדלות, לעשות מה שניתן לעשות, לכוון את הלב למקום הנכון ולשאוף לשמור מצוות ככל שנוכל – ״כי זה כל האדם״.
בברכה,
תמר