קשה לי עם הרעיון ש"האישה נקנית" בנישואין, איך אפשר להבין את זה?
ערב טוב
התארסתי לא מזמן, וכחלק מההכנה לחתונה התחלתי ללמוד את מסכת קידושין והלכות חופה בכללי. בתוך הלימוד הבנתי כי יש נושא משמעותי מאוד אותו אני לא מצליחה לקבל – "האישה נקנת". איך אני יכולה בחברה בה אני חיה, לקבל את המושג כי האישה נקנת כמו חפץ? איך אפשר לישב את הכאב שנוצר מהחפצה והקטנה בעולם בו אנו חיים?
בחיי יש המון מקומות בהם חיי ההלכה לא חיים בהלימה למעמד האישה בימינו, אך למול החתונה אני מרגישה את הפער המשמעותי הזה.
אשמח לשיטות מחשבתיות והלכתיות איך ניתן ליישם את הקושי והפער.
בתודה מראש
תשובה
שלום וברכה
מזל טוב!! אני מאחלת לך הצלחה רבה בכל ההכנות וגם ההכנה הזו העיונית והרעיונית חשובה. מרשים לפגוש כלה שעסוקה כל כך גם במהות ובתוכן ולא רק בחיצוני.
השאלה שלך מורכבת מכמה שאלות ותהיות, האחת קשורה להבנת המשנה הראשונה במסכת קידושין ומילותיה "האישה נקנית" המתארות לכאורה קניין של חפץ. השניה, קשורה לא רק לכאב שנוצר מההחפצה שמשתמעת מן המשנה אבל גם מהפער בין התפיסה שלנו את הזוגיות ובין התפיסה של ההלכה כביכול. עד כאן לעניין הקידושין ומהותם. מכאן את יוצאת לאמירה כללית על הפער בין חיי הלכה למעמד האישה בימינו (שהחתונה רק מעצימה, אבל ככל הנראה את חווה לאורך זמן).
למעשה יש כאן שתי שאלות עקרוניות (מהותם של הקידושין ושאלת ההתייחסות לפער בין ההלכה והמציאות ביחס לנשים).
ראשית אדגיש שאת ממש אינך היחידה שחשה כאב לנוכח התהיות הללו, וגם בזה יש מעט נחמה. אפתח בשאלה הנקודתית ואעבור ממנה אל השאלה הרחבה.
לעניין מהות הקידושין
כדי להבין את הביטוי "האישה נקנית" צריך להבין את מהות הקניין בהלכה (כמשפטנית, אני יכולה לומר שיחס זה איננו שונה מאוד מן המקובל גם בשיטות משפט נוספות). אמת היא שאחת מצורות הביטוי של הקניין היא הבעלות אבל זו אינה המהות היחידה או המזוקקת ביותר של הקניין. קניין יוצר ביסודו זיקה משפטית או מתקף אותה. לכן, יש השלכות ומענים מגוונים שנותן מעשה הקניין. כזה הוא גם הקניין של אישה והוא איננו מייצר בעלות של האיש על האישה. (הטיעון הזה אגב לא נולד בתקופה שלנו מתוך רצון לסבר את אוזניהן של הנשים. הטיעון הזה נשמע כבר בתקופת הראשונים) הפרשנים המוקדמים הראו שיש שונות מאוד גדולה אפילו בחזות החיצונית של קניין אישה שמבדיל את הקניין הזה מקניין של שדה: השדה הוא החפץ הנקנה והבעלים של השדה הם המוכרים (שני צדדים: קונה ומקנה וחפץ שנקנה) אבל, במקרה של קניין אישה, האישה היא גם "המוכרת" והיא גם זוכה בכסף הקידושין. כמו כן, כסף הקידושין איננו תמורה לאישה, שהרי הוא אינו שווה ערך לשוויה של האישה. פרשנים אחרים ציינו את ההבדל המהותי ולא רק החזותי וקבעו שהאישה אינה הממון של האיש.[1] כסף הקידושין אינו התשלום עבור האישה. הוא מעשה סמלי המתקף את ההתקדשות של האישה לבעלה ואת ההיקשרות והייחוד שלה אליו, את החיבור המיוחד שלהם שמפריד אותם מן העולם כולו והופך אותם ליחידה אחת ואת האיסור שנוצר במעשה הקידושין. האיסור של האישה לכל העולם וגם ההיתר שבצידו לבני הזוג לחיות חיים שלמים זה עם זה בקדושה.
יוער בנוסף, שהמשנה הראשונה של הפרק השלישי במסכת קידושין נפתחת בלשון שונה שמבטאת לכאורה את אותו מעשה ושם נאמר "האישה מתקדשת" ולא "האישה נקנית". ההשוואה בין שתי המשניות מצטרפת אף היא ללמד על המהות האחרת של הקניין שנזכר בתחילת המסכת.
אם כן, תשאלי מדוע בכל זאת קניין ולא הסכם כתוב? התשובה לשאלה זו פשוטה בעיני ומזהירה את מושג הקידושין באור יקרות. רק הקידושין שהתרתם אינה יכולה להיעשות במחי יד ובהחלטה נמהרת מבטיחים זוגיות יציבה שאינה ניזוקה מכל רוח חולפת, מקשיים ואתגרים או מצבי רוח. הם מבטיחים שהקשר החזק הזה לא במהרה יינתק. מי כמונו יודע כמה זה חשוב בעידן שלנו, שאנשים מחליפים מקומות עבודה, חברים, מקומות מגורים בקלילות ובחוסר מחוייבות התא המשפחתי חייב לעמוד בתנודות הזמן ומצבי הרוח. נכון שאפשר לנתק את הקשר הזה אבל לא באבחת הודעת ווטסאפ (כאנקדוטה אספר שבשעתו היו כמה מפלגות שהעלו הצעות חוק למיסוד מערכת של זוגיות שאינה כדת משה וישראל בארץ. כל ההצעות נשענו על "הסכמה חוזית" בין בני הזוג. כל ההצעות אפשרו יציאה מההסכם כמעט בלי מנגנוני הגנה ובלימה. הטענה המרכזית היתה שהליברליזם והחירות חשובים ביותר גם בתוך המסגרת הזו. הקניין של הקידושין נותן להם תוקף שאינו רק "הסכמי" הוא יוצר מעמד אחר, סטטוס חדש שהיציאה ממנו מורכבת יותר).
זאת ועוד, קשה לומר שיש במוסד הקידושין החפצה. נכון הוא שחלון הראווה של הקידושין עוצב בדמות המילים הראשונות של המשנה: "האישה נקנית" מה שתומך ביחסי הציבור הבעייתיים שיש לקידושין, אבל בהתבוננות יותר רחבה על תפיסת חכמים את יחסי הבעל והאישה עולה שלא רק שלא נוצרים יחסי בעלות בין הבעל והאישה בשום שלב, אלא האיש משועבד לאישה ולצרכיה בדרכים מגוונות. בנוסף, רבות מן ההלכות שבינו לבינה מגוננות על האישה מפני החפצה. אביא לכך מספר דוגמאות: האיש מחוייב לאשתו בחובות כלכליים ואישותיים, עיצוב יחסי האישות ואופן ותדירות קיומם תלוי גם ברצונה ובהיענות שלה, האיש מחוייב לכבד את אשתו יותר מגופו, הוא בודאי אינו יכול למוכרה לאחר כמקובל ביחסי בעלות ועוד ועוד. כך שקשה לומר שמי מן החכמים ראה באישה חפץ של הבעל או כזו שאין לה מעמד אנושי, בחירי ועצמאי. בשום שלב חכמים לא התייחסו לאישה כאל קניין בבעלותו של האיש שהוא יכול לעשות בה כרצונו. להיפך הוא המשתקף, שהקידושין נועדו להגן על האישה מפני זרים, להגן על כבודה ולהבטיח את פרנסתה ואת רווחתה. עובדה היא שהצלחנו לצקת תוכן של זוגיות חברית ועמוקה בין בני הזוג בתוך מסגרת הקידושין מבלי לחולל בה שינוי מהותי ומבלי לוותר עליה וזו ראיה לכך שאין התנגשות חזיתית בין הרעיונות המודרניים ובין תבנית הנישואין של התורה, להיפך הם משלימים זה את זה (להרחבה נוספת ראי המאמר של הרב יהודה ברנדס קניין כסף בקידושין היבטים רעיוניים).
על האמור כאן יש להוסיף שהמשנה מתארת שלוש דרכים לקדש אישה: כסף, שטר וביאה. למעשה, כל אחד מדרכי הקניין האלה משקפים סוג שונה של קשר שנוצר בין בני הזוג. אפשר לומר שקניין בשטר משקף קניין של הסכמות. שטר הוא כמו חוזה והוא נוצר לאחר משא ומתן על הפרטים של ההתקשרות ויש בו יותר הדדיות בין בני הזוג. קניין ביאה משקף את האינטימיות שנוצרת בין בני הזוג וקניין הכסף מתאר את ההיבט הכלכלי שנקשר ונכרך עם הקידושין. שלושת אלו מתארים יפה את עומק הזיקה בין בני הזוג (כיום מקיימים את כולם אף שנותנים את הבכורה לקניין כסף מכמה סיבות שאין זה המקום לפרטן) (אני מפנה אותך למאמר של הרב יהודה ברנדס צורה ותוכן בקנייני קידושין ).
פערי הלכה ומציאות ביחס למעמד האישה
ראוי לציין שבכל מעשה הקידושין וגם לא עלינו בגירושין, היוזם והפעיל הוא האיש ולא האישה. האישה אינה מקדשת את האיש, אלא האיש אותה. וכן בגירושין האיש מגרש והאישה מתגרשת. המבנה של התא המשפחתי נוצר כך שעמדת הכח ומפתחות הכניסה והיציאה נתונים בידי האיש ולא בידי האישה. זהו אחד הפרטים הבולטים שמייצרים פער מאוד גדול בין תפיסתנו את מוסד הנישואין ובין האופן שבו הוא מתרחש ובין האופן שבו אנו תופסים את האישה כיום כפעילה, כשווה בין שווים ובין התפיסה המשתקפת מן המקורות ודרכי ביצועם. גם אם אין כאן בעלות של האיש על האישה כמובן שיש כאן חוסר הלימה ואי התאמה למציאות ימינו ויש גם השלכות כואבות לכך שהכח מרוכז בידי האיש.
מרתק לראות שהמפגש הזה של חוסר התאמה בין ההלכה והמציאות לא התחדש רק עכשיו בדור שלנו. כבר בתקופתו של רבינו גרשום מאור הגולה היה צורך להגן גם על האישה מפני גירושין של בעל עריץ או אימפולסיבי. רבינו גרשום גזר חרם על מי שמגרש את אשתו שלא לרצונה. כמו כן, אם מדין תורה אין בעיה שאיש יישא מספר נשים הוא גזר חרם על ריבוי נשים. שתי התקנות הללו שינו באופן דרמטי את מערכת הקידושין והנישואין. הם הקנו לאישה מעמד עצמאי, וגם ייצבו מערכת זוגית הדדית שבה יש רק איש אחד ואשה אחת. התהליך הזה של הוספות ותקנות הוא תהליך מתמשך ופתוח ובכוחו לעצב ולדייק את מערכת הקידושין והנישואין. הרבנות הראשית תיקנה כמה תקנות בנושא, ויש כיום גם אפשרויות מגוונות לחתימה על הסכמים שאף הם משפרים את מעמד האישה בתוך המסגרת של הנישואין.
כמובן שחוסר ההלימה שקיים בתוך המערכת האישותית הוא רק קצה הקרחון. וההתבוננות בו מעצימה עניין שמלווה אותנו משחר ילדותנו של פער בלתי נתפס בין המהויות שאנו מייחסים לנשים כיום ובין המהויות שנדמה שההלכה מייחסת לנשים. מהויות שבהלכה יש להן גם שלל ביטויים מעשיים שלא כאן המקום למנות כי הם באמת פוגשים אותנו על כל צעד ושעל.
אלא שחשוב לדעת שהשינויים הגדולים בתחום של מעמד האישה ובאופן טבעי השינויים במציאות לא השאירו את פוסקי ההלכה אדישים. מטבע הדברים השינויים האלה גררו צורך בבירור הלכתי מחודש והוא מתקיים כל העת. הפוסקים עוסקים בשאלות הלכתיות מן המישור הפרטי שבין אישה לאלוקיה. שאלות רבות נשאלות, חלקן חדשות וחלקן מחודשות: חיוב נשים בתפילה, פטור נשים מזימון, צירופן לזימון בחיק המשפחה, היחס לנשים רבות והאם יש להתכנסותן מעמד (גם אם מכריעים שאין הן יוצרות מניין לדברים שבקדושה), מעמדן לקריאה בתורה, לעלייה לתורה, לריקודים עם ספר תורה ואלה רק דוגמאות התחלתיות לכך שהדיון הזה פוגש אותנו על כל צעד ושעל.
הדיונים ההלכתיים בנושאים הללו נמצאים עדיין על האובניים ולכן, רבות המחלוקות בנושא ולא הגענו לתחושה של מיצוי ורוויה וגם לא נמצא מנוח לנפש שרוצה לפגוש את התורה בחיים. באופן אישי אני יכולה להעיד שברבות השנים מצאתי את עצמי עומדת בצומת הזה שהכריח אותי לברר את הנושאים הרבים ולבחון שוב ושוב נושאים הלכתיים שקשורים במציאות המורכבת החדשה של נשים בנות דורנו. אני יכולה להעיד שליבון השאלות השונות מציף גם שאלות עקרוניות וגם שאלות פרטניות ונקודתיות. הליבון הזה מציף לבטים כדוגמת ההתלבטות אם נכון לשמר את המוכר או שכשיש פתח ומקורות לעגן תפיסות שונות מותאמות יותר למציאות יש להיעזר בהם ולשנות מציאות.
לא אוכל לפתור את שלל השאלות האלה במסגרת המצומצמת הזו, וגם לא להתייחס למורכבות בפתרונן אבל אני מפנה אותך בחום ובשמחה לספרי "חיים היא" שעוסק במורכבות הזו בדרך של אהבת תורה, כנות והתבוננות מיישרת מבט בחיים.
מן הסתם יש עוד המון חומרים שאפשר לקרוא בנושאים האלה (הספר של תמר רוס "ארמון התורה ממעל לה" למשל, הוא ספר מתאים שכיוון העיון בו פחות מעשי ופרטני ויותר פילוסופי ועיוני, יש ספרים נוספים ותצטרכי למצוא את אלו שמרפאים את כאבך המשותף לעוד נשים רבות רבות).
ובשורה התחתונה, הנושא הזה עדיין נמצא בתהליך של יצירה ובתהליך של התפתחות ולוקח זמן עד שדברים מתעצבים מחדש בהתאמה למציאות. הזמן הממושך הזה יוצר את הפער ואת תחושת הכאב ואין לנו אלא לשאת אותו בסבלנות ומתוך אימון בתהליך ההלכתי.
את מוזמנת לפנות אלי גם בפרטי במקרה שיש לך שאלות ספציפיות, והעיקר שתהיה בע"ה חתונה שמחה מאוד מאוד ושתזכו להקים יחד בניין עדי עד ולרפא בזוגיות שלכם את השברים בעם ישראל ובחומות ירושלים.
מיכל טיקוצ'ינסקי
[1] הר"ן (גיטין, ט ע"א) כותב בשם הרמב"ן: " והרמב"ן ז"ל כתב שאין אלו ראיות… לפי שאין אשה זו ממונא של בעל…"