מה ההלכה לזוג ספרדי שמעוניינים שהאיש ינשק את האישה במקום הצנוע?
שלום וברכה
תודה רבה על התשובה המפורטת לשאלות שלנו על יחסי אישות בצורות שונות! זה בהחלט עזר לי מאד להבין את הדברים והדברים מוסברים בטוב טעם!
אם אפשר לעוד הרחבה בנושא הישוק האיש את המקום הצנוע שבאישה מצד הספרדים שנוהגים דווקא על פי פסקי השולחן ערוך והרב עובדיה בעקבותיו נשמח מאד אם יש עוד הרחבה בנושא.
כמו שכתבתם, זה בהחלט חשוב לקשר הזוגי ובהחלט מוסיף המון בקשר ולי זה משמעותי מאד.
תשובה
שלום וברכה, ותודה שאתה שואל בשאלה חוזרת לגבי מנהג הספרדים במין אוראלי על האישה (המכונה "נישוק באותו מקום" – וראה תשובה קודמת בנושא.
אקדים ואגיד שבהרבה ספרים עכשוויים בנושאים אינטימיים, כגון "שמחת הבית וברכתו" של הרב אליעזר מלמד, לא מחלקים בין הנוהג הספרדי והאשכנזי. ייתכן שהדבר נובע מכך שבנושאים אינטימיים יש פחות שיח גלוי, ולכן לא התגבש מנהג ברור. בסופו של דבר, כל זוג מתנהל בדרכו בחדרי חדרים, ושם הדברים נותרים. בשונה למשל מהלכות שבת וכשרות, שם המנהגים מבוססים היטב וגם ידועים להמון עם, יש פחות מנהג ומסורת לגבי פרטי הפרטים במצוות עונה. ולכן, יש מקום להגיד שכיום כאשר אנחנו פותחים ודנים בנושאים אלו, מאחר שלא קיים בהם מנהג עתיק יומין או מנהג בית אבא , אין צורך לקבע "מנהג ספרדי" כאשר לא היה דבר כזה, ולכן ספרדים יכולים להתנהג גם הם על פי פסק הרמ"א כאן (אה"ע כה:ב, ובמיוחד שדבריו לא סותרים את דברי המחבר שם). הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל כתב דברים ברוח זו, ובמיוחד היום בארץ ישראל כאשר נקבצו כאן יהודים מכל העולם (ראה בהרחבות). דומני שרוב הזוגות השואלים יכולים לסמוך על זה בכדי לנהוג על פי התשובה הראשונה שכתבתי באתר – גם ספרדים הנוהגים לפסוק ע"פ השו"ע, גם תימנים, גם אלו ממקומות שונים בעדות המזרח. העיקרון צריך להיות שבגלל שהרמ"א מתיר הכל (ולפניו גם הרמב"ם – ראה בהרחבות), ומדובר בדבר האינטימי שלא שייך בו מנהג, הכל נשאר פתוח לזוג, והם יכולים להחליט מה מתאים להם. למי שהנחות אלו מקובלות עליו ומרגיש בנוח איתן , אני מציעה לעצור כאן בקריאה ולחזור לשאלה הראשונה שכתבתי בנושא.
ובכל זאת אענה על פי בקשתך כמי שמקפיד ללכת דווקא על פי פסקי השולחן ערוך ובעקבותיו הרב עובדיה (לא מצאתי שהרב עובדיה פוסק בנושא): כפי שהסברתי בתשובה הקודמת יש אכן סתירה בדברי השו"ע בין דבריו באו"ח סי' רמ, שם הוא פוסק כר' יוחנן בן דהבאי בשלושה מתוך ארבעת דבריו (כולל האיסור על נישוק באותו מקום, בסעיף ד), לבין דבריו באה"ע סי' כה, שם הוא לא מזכיר דברי ר' יוחנן בן דהבאי בעוד הרמ"א פוסק כשיטת חכמים ללא היסוס (סעיף ב). אז מה עושים, ואיך ניתן ליישב בין דברי המחבר? וכאן נשאלת השאלה ביתר שאת, עבור בני עדות המזרח הפוסקים על פי פסקי מרן המחבר, וצריכים להבין איך לנהוג באופן מעשי. אציע כרגע שלוש אפשרויות בהבנת דברי המחבר באחרונים, וכל אחד מהאופציות ראוי הוא לסמוך עליו, וגם שילוב של שני האופציות הראשונות ראוי לסמוך עליו, למרות שלע"ד הדרך הראשונה הכי מיושבת, כפי שאבאר:
האופציה הראשונה, אשר מעוגנת היטב באחרונים (ראה הרחבות), זה שהמחבר כתב את עיקר הדין בהלכות מצוות עונה באה"ע סי' כה, בהלכות אישות, אשר שם מקומן של הלכות אלו. ולכן מעיקר הדין גם הוא פוסק כחכמים, שהכל מותר בין איש ואשה נשואים. אך באו"ח סי' רמ כותב המחבר חומרות נוספות לחסידים ופרושים, אשר הם אינם מעיקר הדין. פירוש זה מתיישב היטב גם עם התוכן אשר כולל לא רק פסק כר' יוחנן בן דהבאי בשלשה מארבעת דבריו, אלא גם הסיפור על דרכו של ר' אליעזר בן הורקנוס בתשמיש עם אשתו – "כמי שכפאו שד" – אשר ברור שאין זו עצה להמונים. לפירוש הזה יש חיסרון מרכזי – שהוא עלול לגרום לזוג להרגיש שהם לא מושלמים, ושיש לשאוף לפרישות בחיי האישות, וזה מאוד חבל. אל לו לזוג בימינו להרגיש כך! אנחנו חיים בעולם שונה מאוד מהעולם שבו חי הר' יוסף קארו. עולמנו רווי בתאוות ופיתויים, ודי לזוג המצליח לעמוד על עיקר הדין. יש מגדולי זמננו אשר אמרו במפורש שהפרישות והחסידות הנרדשים באו"ח סי' רמ אינם ראויים לזמנינו, וכך ראוי לפסוק כיום לכולם. וכמו שכמעט ואין מי שיחשוב שנכון לאמץ את התנהגותו הסגפנית של ר' אליעזר בן הורקנוס (שהיה מקיים יחסים רק בחצות הלילה ו"כמי שכפאו שד"), כך גם לא צריך לחשוב לאמץ את דברי ר' יוחנן בן דהבאי. ואבהיר: גם אלו שבתחומים אחרים הם חסידים ופרושים, לא ראוי להם לשאוף לחסידות בתחום האישות, כי בדרך כלל התנהגות כזו נעשית על חשבון הזולת, וסופה לפגוע בשלום הבית – ודברים אלו נכונים גם לאיש וגם לאישה.
אופציה שנייה, היא לנסות לדייק את כוונת המחבר למשהו מאוד מצומצם שמשאיר גם מקום להיתר עבור זוגות החפצים בכך. ניתן להבין בצמצום את "אותו מקום" כמתייחס רק לפתח הנרתיק – המקום שממנו יוצא דם המחזור, ושדרכו יוצא התינוק לעולם. אם מקבלים פירוש זה, אז ניתן לנשק בכל מקום שהוא לא הפתח עצמו. הבנה זו גם יכולה לשמש כפתרון טוב, כי לרוב זה גם לא המקום שמבקשים לנשק (ראה בהרחבות). אך עבור מי שחושש שפתרון זה עלול להסיח את דעתו בשעת מעשה, או למנוע ממנו להתנסות באופן יותר חפשי כאשר הוא משמח את אשתו, ראוי לסמוך על האופציה הראשונה בשופי.
יש אופציה שלישית אשר מציעים כמה פוסקים ספרדים בני זמנינו, דהיינו שהנישוק יקרה בהתחלה דרך בגד, ורק אם זה לא מספק אז הנישוק יקרה בדרך ישירה (ראה הרחבות לדברי ר' חנן אפללו ור' יצחק רצאבי). אני חושבת שהפתרונות ההלכתיים שכבר הצענו עולים יותר יפה מפירוש זה, שיש בו מעין חידוש בהצעת הבגד החוצץ, ודבר שלא מצאנו במקורות קדומים יותר, וזה אפילו עלול להיות חומרא דאתי לידי קולא חלילה, ואין כאן מקום להאריך. בנוסף, ייתכן שפתרון זה לא ייטיב עם זוגות מכמה סיבות: הוא עלול להעמיד את האשה במבוכה, כאשר היא נדרשת להכריע האם הנישוק דרך בגד הוא "מספיק" עבורה. ייתכן שגם מי שלא מרגישה שאופן זה מספק מבחינה פיזית, תסתפק בו כדי לא לעבור למעשה שמוצג כחמור יותר. בעיה נוספת, אך קשורה, היא שהשימוש בבגד יכול להביא לתחושת תסכול והנכחה מתמדת של המתח בתוך דברי המחבר, מה שיכול להקשות על הזוג להרפות ולהיות נוכחים ושמחים יחדיו. בכל זאת ראיתי לנכון להביא הצעה זו, כיון שהיא נוכחת בפוסקי הספרדים בני זמנינו, והיה חשוב לי להעלות אותה לצד ההסתייגות הרבה שלי ממנה.
פרסתי כאן שלוש אופציות, כי חשוב מאוד ששניכם כזוג תרגישו בנוח עם מה שנעשה ביניכם, וייתכן שתעדיפו באופן ברור אחת מן האופציות. רק אציין כאן שאני חושבת שבסופו של דבר האופציה הראשונה היא הכי מתקבלת באחרונים, וגם הכי מתקבלת על הדעת, בחילוק הבהיר שיש בין או"ח סי' רמ ואה"ע סי' כה – שבאמת משקף שתי תפיסות עולם לגמרי שונות לגבי מקום המיניות בחיי הנישואין. באו"ח יש תפיסה קבלית של פרישות גם בתוך חיי הנישואין – בעוד באה"ע יש תפיסה שהמיניות היא חלק חיוני של הנישואין שיש לממש אותו בשמחה והדדיות. זה חילוק שיכול לעזור לכם גם באופן יותר נרחב לגבי הבחירה לשים את הלכות הצניעות שבסי' רמ לגמרי בצד, ולא פתרון נקודתי אשר יצריך שאלה ודיון נפרד לגבי כל אחת מהסעיפים שיש בסי' רמ (הכוונה שלי היא לכל סעיף שיש רק בסי' רמ ושלא חוזר על עצמו באה"ע סי' כה).
אוסיף שמצאתי אצל ר' יצחק רצאבי שהוא מציע צד להקל מכיוון אחר, וזה שאפילו אחרי שר' יוסף קארו התקבל כמרא דאתרא דא"י, מי שנהג כרמב"ם – שהיה המרא דאתרא הקודם – גם נהג כשורה. והרמב"ם, כפי שהזכרנו, מתיר נישוק באותו מקום במפורש (ראה בהרחבות).
ואגיד גם מילה לגבי החשיבות של מצוות עונה: מצוות עונה מנוסחת בלשון הלכתית כמצוות האיש כלפי אשתו. ולכן, אם האישה מביעה רצון להתנסות בנישוק באותו מקום במחשבה שזה יוסיף לתענוג שלה או שזה חיוני לתענוג שלה, ובעלה נענה לבקשתה, אזי הוא זוכה לקיים בכך את מצוות עונה כתקנה (וראה בהרחבות, שם הבאתי את דברי הרב מלמד שכותב מעין דברים אלו).
מקווה שהצלחתי לכתוב את הדברים על בוריים, ומאחלת לכם הצלחה ושמחה בזוגיות בכל התחומים,
הרבנית ג'ני
הרחבות
בדין מנהג המקום
שו"ת שיח נחום, סי' פו
… ג. בדרכי פסיקה שמקורם אינו במנהג חומרא וסייג, האם מורה הוראה כאן בארץ ישראל נדרש לפסוק לספרדי כשלחן ערוך ולאשכנזי כרמ"א, ובפרט במקומות של קהילות מעורבות?
… ג. בעניין שאלתו האם יש להורות לספרדים לנהוג כמחבר ולאשכנזים כהרמ"א – אין בכלל מקום להנהגה כזאת. הדעה הרווחת בציבור שכאילו יוצאי עדות המזרח לעולם הולכים אחרי הבית יוסף והאשכנזים אחרי הרמ"א, אינה אלא אגדה. השלחן ערוך נתקבל ונתפשט בישראל לא כפוסק בלעדי, אלא כפוסק יחד עם נושאי כליו. והרי ידוע שבהרבה עניינים נושאי כליו מכריעים במחלוקת בין המחבר לרמ"א, ויש אשר מכריעים נגד שניהם – תפקידו של מורה הוראה הוא לברר וללבן את הדין ולפסוק על פי סברא ישרה שנראית לו אמת.
פסקים להיתר ברמב"ם ובשולחן ערוך
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא, הלכה ט
אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה…
אבן העזר הלכות אישות כה:ב, דברי הרמ"א
הגה: ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה…
פירוש ראשון – פוסקים המבחינים בין עיקר הדין לבין מנהג חסידות ובעלי נפש
שו"ת משים שלום, אקדמות מילין (עמ' 7)
והנה בעוד שבשאר חלקי התורה די ברור ללומד הישר ולחכמים המורים יודעי העיתים, מה הם גדרי הלכתחילה והבדיעבד של כל פרטי הדינים, הרי שבאורח פלא בהלכות עונה אישות וצניעות בהם אנו עוסקים בעיקר בחיבור זה, אנו מוצאים טשטוש גדול בין עיקר הדין ויסודות ההלכה בשרשה, לבין משנת חסידים וגדרי קדושה וצניעות החורגים משורת הדין, וכפי שהאיר בזה בבהירות ובחריפות הגאון המופלא 'המלאך רפאל' בירדוגו בספרו "תורות אמת" (אה"ע סימן כ"ה): "ואפילו זה נראה שאינו אלא חסידות יתירה דמעיקר הדין שרי, דהא קימ"ל דבבית אפל מותר לשמש ביום וכו', אלא הדבר ברור שאין זה אלא חסידות גדולה וכן עמא דבר, ותמיהא על הרבנים הפוסקים הטור והשו"ע שעירבו מילי דחסידותא עם דברים שמעיקר הדין."
שו"ת אשר חנן חלק ח, אה"ע, סי' קפא
ומה ששאלת ע"ז שאנו כותבים הרבה הדיני אישות לעודד לקיים זאת הכי טוב שיש ואפילו בעזרת תכשירים… והכל לקבל את המקסימום להנאתם הן לאיש והן לאישה… והקש' שהלא הוא היפך דברי הטש"ע… אך השבתי לכת"ר שבדר"כ הפונים אלינו לידע ההלכה בזה היא לא ע"מ להחמיר עליהם אלא שמבקשים להקל ולכך כדאי לצדד שניכר מהש"ע "שלא יכון להנאתו" שדיבר בדרך קדושה יתירה שצריך ליזהר בזה לבעלי נפש לקדש עצמך במותר לך, אך לא מעיקר הדין וכך מורה סגנון לשונו שלא באיסור נקט… [הדגשה שלי]
פירוש שני – התייחסות לאופן האיסור לנישוק באותו מקום ובאופן שבו מותר
שו"ת משים שלום, סימן ג (עמ' קמו-קמז)
סיכום להלכה ולמעשה הדינים העולים והטעם:
א) יש לתפוס בדרך אמצעית ומפושרת, שלכתחילה יש להורות להימנע מהסתכלות ונישוק באו"מ, וכמו שכתב מרן בחלק או"ח, הגם שאנו מחזיקים שכל דבריו שם הם ממידת חסידות, ועל צד הקדושה והפרישות, מ"מ מאחר ומרן כתב זאת בשו"ע בסתמא, מקובלנו שכוונתו היא שכן תהיה ההדרכה לכתחילה וכפי שאכן מקובל להדריך ולהורות.
ב) ומ"מ די להחמיר בזה שהגדרת או"מ הינה דווקנית ומצומצמת לפתק הנרתיק בלבד, ולא לשפתי הערווה והקליטוריס, ובודאי לא לפי הטבעת וסביבותיו. ומן הנסיון הגדול ממאה עדים ובתוך עמי אנוכי יושבת, הרי שהמציאות היא שלרוב ככל השואלים הנצרכים לנישוק באו"מ, דיים בנישוק שאינו בפתח הנרתיק, ובזאת נוכל לקיים ההוראה גם לדעת השו"ע, כי היכי דייתי שפיר גם לספרדים ובני עדות המזרח שקבלו עליהם הוראת מרן.
ג) אך בשעת הצורך ובשעת הדחק נוכל בהחלט לסמוך על שמועתו הטובה של הגרי"ש אלישיב זלל"ה, שמעיקר הדין גם מרן השו"ע מודה שמותרים ההסתכלות והנישוק באו"מ, וכפי מה שחיזקנו וביססנו הוראה זו ביסודות ובראיות איתנים ויציבים בסיעתא דשמיא.
פירוש שלישי – נישוק דרך בגדים
שו"ת אשר חנן חלק ו-ז, אה"ע, סי' עו
אלא שמ"מ למעשה שיש להורות בימינו כי הכל תלוי במבקש או במבקשת, ובשה"צ אם וצריך לזה יש להם על מה לסמוך כחכמים בנדרים, והרמב"ם וסיעתו שהוא מרא דאתרא של ארץ ישראל וארצות המערב… כ"ש בעלי תשובה שהיו רגילים בזה בעברם… ובזה נמי נראה שגם במצבים כאלו גם מרן הש"ע וסיעתו יודו למקרה דנן בדורנו ובזמנינו אנו שרוח הטומאה נתפסת בכל מקום וסביר להניח, שהחשש של חומרא המביאה לידי קולא גבוה מאוד בענינים אלו… וכ"ש שאם או"מ מכוסה בבגדים מותר לנשק…
שו"ת משים שלום, סי' יד, עמ' שמח (נכתב ע"י הר' יצחק רצאבי)
ואם רצונה בנישוק דוקא, כי בלעדי זה אינה נהנית, ינסה תחילה לעשות זאת בהפסק בגד על גבי הבשר, או נייר עדין… אולי אין לה צורך ביותר מזה, כי גם בכך אין צד איסור לכולי עלמא. ואם לאו, על גבי הבשר אבל לא בתוך הנקב אלא מבחוץ, שיש מתירים אפילו אליבא דהשלחן ערוך. אלא אם-כן אינם באים לידי סיפוקם, אזי אפילו בתוכו אין למנוע אותם…
פסיקה של הרמב"ם לעומת פסיקת השולחן ערוך בארץ ישראל
שו"ת משים שלום, סי' יד, עמ' שמח (נכתב ע"י הר' יצחק רצאבי)
כי גם אם אין לנו אפשרות לומר להם בהדיא שהדברים הללו מותרים, מאחר שעל-פי שלחן ערוך הקבוע בכל ישראל להוראה אסורים הדברים, מכל-מקום על-כל-פנים אינם מופרכים ולא מופקעים, ויש להם על מה ועל מי שיסמוכו, אם עושים כך על דעת עצמם, ואין למנעם ולפסוק להם שעושים איסור. ולא עוד אלא שזוכרני מובא בקונטריס הכללים שבתחילת ספר ארץ חיים בשם שו"ת תעלומות לב, שאפילו אחר שקיבלו הספרדים הוראות מרן השלחן ערוך נגד רבינו הרמב"ם שהיה נחשב מאריה דאתרא מעיקרא, מכל-מקום השתא נמי מי שעשה כהרמב"ם עשוי. וצריך לחפש בעת הפנאי.
שמחה במצווה עונה
רב אליעזר מלמד, שמחת הבית וברכתו ב:יט (עמ' 62-64)
"… אולם לדעת רובם המכריע של הראשונים, דעתו של רבי יוחנן בן דהבאי נדחתה והלכה כדעת חכמים שאין בדבר לא איסור ולא סכנה… למעשה, כיון שדעת רוב הראשונים להקל, ובנוסף לכך גם לאוסרים האיסור מדברי חכמים בלבד, אין בדבר איסור… כאשר הדבר משמח מאוד אחד מהם, ובלא זה שמחתו פגומה, הרי ששמחת מצוות עונה גוברת, וראוי שינהגו כדעת רוב הפוסקים…"