שאלות בקשר לעזרת הנשים בבית הכנסת
שלום
הקהילה שלנו מבקשת להגדיל את שיתוף הנשים במרחב בית הכנסת ולעשות זאת בהתאם להלכה. אשמח לקבל תשובות לגבי כמה סוגיות, כולל המקור ההלכתי שעליו הן מבוססות, בין הוא מתיר או אוסר:
א. האם אפשרי להעביר את ספר התורה ל"סיבוב" גם בעזרת הנשים לפני/אחרי הקריאה?
ב. האם ניתן להקים "עזרת משפחות" לצד עזרת נשים ועזרת גברים, בה משפחות אשר מעוניינות לשבת ביחד במהלך התפילה יוכלו לעשות זאת, לצד אלו שעדיין מעוניינים לשמור על הפרדה מגדרית? הסוגיה עולה בין היתר בהקשר של הורים גרושים/אלמנים או שאחד מבני הזוג אינו דתי שמבקשים לשבת לצד ילדיהם מהמין השני.
תודה.
תשובה
שלום לך,
מרגש ומשמח לראות קהילה המחפשת את דרכה כציבור ובוחרת בדיון מעמיק ובלימוד הלכתי כדי לעשות זאת. מי יתן ותעברו תהליך מיטיב שיעצים את מקומה של עבודת ה' בקהילתכם, תוך ראיית פני הזולת וכבוד הדדי.
ביחס לשאלה הראשונה על העברת ספר התורה בעזרת הנשים, הנחת יסוד בהלכה היא, שמה שלא נאסר הוא מותר.
העברת ספר התורה בין המתפללים לפני ואחרי הקריאה היא מנהג עתיק, שמבטא אהבה וכבוד לספר. אין מניעה שהספר יועבר גם בתוך עזרת הנשים, על מנת שתוכלנה לבטא גם הן יחס זה כלפיו; אמנם, לא ראוי שגבר יכנס איתו לעזרת נשים או להפך, שאישה תיכנס עם הספר לעזרת גברים.
כך נכתב בפסק הלכה של רבני ורבניות בית הלל בנושא אחיזת ספר תורה על ידי אישה (שם ההקשר הוא ריקוד בשמחת תורה אך הדברים מתאימים גם לשאלתך):
במסכת ברכות (כ"ב.) מובאת דעתו של רבי יהודה בן בתירא שהתורה הושוותה לאש – כשם שהאש אינה מקבלת טומאה כך דברי תורה אינם מקבלים טומאה. על פי זה פסק הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה (י', ח'): "כל הטמאין, ואפילו נידות, ואפילו גויים – מותרין לאחוז ספר תורה, ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלין טומאה". גם בשולחן ערוך פסק כך בהלכות ספר תורה (יו"ד, רפ"ב, ט'). מכאן שאין כל מניעה שאישה תיגע בספר תורה ואפילו היא טמאה בטומאת נדה, ואפילו בימי ראייתן (דהיינו בזמן המחזור עצמו).
למרות שלא מצינו בהלכה הגבלות לאשה נידה בכל מה שנוגע לבית הכנסת, מספר ראשונים מזכירים מנהגים שונים שנשים החמירו על עצמן – לא להיכנס לבית הכנסת בעת נידתן (ראבי"ה, א', ברכות, ס"ח) ולהימנע מלגעת בספר תורה בימי ראייתן (אור זרוע א', הלכות נידה, ש"ס), והם משבחים את מנהגן של נשים אלה. לעומת זאת, בספר האגור (סימן אלף שפ"ח) כתב שבמדינתו נוהגות הנשים להכנס לבית הכנסת ולהתפלל ולענות לדברים שבקדושה, ורק נזהרות מלהסתכל בספר תורה בשעת ההגבהה בנידתן.
הרמ"א (או"ח, סימן פ"ח ס"א) הביא את שני המנהגים, וכתב שהעיקר להלכה שאשה מותרת בכל, אבל שהמנהג במקומו להחמיר במנהגים שהזכרנו. אולם הוא הביא גם את דברי שו"ת תרומת הדשן (פסקים וכתבים, סימן קל"ב) שגם במקום שנהגו להחמיר "בימים נוראים, שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרין לילך לבהכ"נ כשאר נשים, כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ". המשנה ברורה (שם, סק"ז) מעיד כי בזמנו המנהג השתנה ונשים באות לבית הכנסת אף בשעת נדותן באופן קבוע ובכל ימות השנה, ומכל מקום פסק שלא יסתכלו בספר התורה בשעה שמגביהים אותו לעם.
מכל מקום, מהסקירה הנ"ל נראה בבירור שמצד הדין מותר לנשים לגעת בספר תורה ולרקוד איתו, ולמעשה הדבר תלוי במנהג. בעבר הנשים הראו את היראה והכבוד שלהן לתורה על ידי התרחקות מספר התורה בשעת נידתן. היום מנהגים אלה אינם נוהגים בקהילות רבות, ובימינו נשים רבות מראות את אהבתן לתורה בהגעה קבועה לבית הכנסת, בלימוד תורה וברצון אמיתי וטהור להידבק בתורה גם על ידי החזקת ספר התורה וריקוד עימו בשמחת תורה. על כן, נראה שאין מקום לאסור זאת, ויש לעודד נשים הבוחרות בכך לבטא את אהבתן לתורה בדרך זו.
כמובן, יש לזכור תמיד להקפיד על כבוד הספר, קימה מלפניו וכיבודו באופן ההתנהגות והלבוש, כמאמר ערוך-השולחן (יו"ד, רפ"ב) "ספר תורה כשר – נוהגין בו קדושה יתירה וכבוד גדול".
לגבי השאלה השניה שלך האם ניתן להקים "עזרת משפחות" לצד עזרת נשים ועזרת גברים?
המחיצה בבית הכנסת הקבוע היא מרכיב הלכתי מוצק, שאין אפשרות לוותר עליו. אמנם קשה לזהות בחדות מתי בדיוק הפכה המחיצה לחלק מכל בית כנסת יהודי הלכתי, אולם במאות השנים האחרונות ההתייחסות אליה היא כחובה גמורה בכל חלל תפילה קבוע.
המקורות הראשיים לדיני המחיצה הן בגמרא בסוכה, המתארת את הקמת הגזוזטרה המוגבהת לנשים בשמחת בית השואבה, ובגמרא בקידושין המתארת הקמת מחיצות על ידי האמוראים לצורך דרשות מרובות-משתתפים. בשני המקרים אין מדובר על מחיצה קבועה לבית כנסת קבוע, אבל הפוסקים למדו ממקורות אלה לעניין דיני בית הכנסת.
אין "דיני מחיצה" מופיעים באופן פורמלי בהלכות בית הכנסת בשו"ע, אולם כפי הנראה הסיבה היא שנשים לא נכנסו לבית הכנסת כלל עד המאה ה16 ולא היה צורך במחיצות ביומיום.
ישנה מחלוקת האם מדובר בחיוב דאורייתא (הרב משה פיינשטיין) דרבנן (הגרי"ד סולובייצ'יק) או מנהג (). אולם לא מצאנו שיש מקום לבטל את המחיצה או לאפשר ישיבה מעורבת בעת תפילה בבית כנסת. זאת בניגוד למקום תפילה ארעי, כגון מניין רחוב, שם אין צורך במחיצה ממשית אם כי עדיין צריך הפרדה במרחב בין גברים לנשים. אמנם, בקרב המשפחה הגרעינית אין בכך צורך, אבל התכנסות קהילתית לתפילה לא יכולה להיות מעורבת גם כשהמוטיבציה היא ישיבה משפחתית משותפת.
הקושי של הורים יחידניים במציאות בה יש מחיצה בתפילה הוא אמיתי ודורש מענה, אולם מבחינת ההלכה ישיבה ללא הפרדה אינה המענה הנכון.
נוכל להציע עצות שיוכלו להקטין אולי את הקושי – מחיצה יחסית אוורירית (לפחות בחלקה) הממוקמת לאורך החלל, וסידורי ישיבה שיאפשרו להורה לשבת לצד הילד/ה גם אם המחיצה עוברת ביניהם; אפשרויות של "חונכות" עבוד הילדים או הילדות שמוצאים את עצמם ללא הורה בבית הכנסת, על ידי אמא/אבא של חבר/ה קרוב/ה וכדומה; תפילת ילדים משמעותית עם ההורים או לימוד הורה-ילד לאחר התפילה יכולים לחזק את הביחד של ההורים היחידניים עם ילדיהם סביב התפילה.
להרחבה, כדאי לראות מאמר זה של רבנית משיבת נפש רחלי אבישר-לבל, בו מפורטת המפה ההלכתית המלאה של נושא המחיצה כאן.
בברכה,
שלומית