למה חרשים עם שתל קוכלארי מוגדרים חרשים על פי ההלכה?
שלום 🙂
יש לי כמה חברות/חניכות חרשות עם שתל קוכלארי, בעקרון זה סוג של מכשיר שמושתל במוח אחת ל10-13 שנה ובעצם מבצע את פעולת השמיעה במקום האזניים (ממיר את הקול לאות חשמלי ומשדר אותו ישר לחלק הרלוונטי במוח).
ראיתי בהרבה מקרים שבמקרים כאלה האדם עדיין נחשב חרש מבחינת הלכה (נישואין דרבנן, קריאת מגילת אסתר..) ורציתי לשאול למה? הרי מעבר לזה שחרשים כיום הם שונים לחלוטין מחרשים בעבר, הרי הבנאדם שומע! הוא פשוט לא שומע דרך האוזניים הוא שומע דרך המוח, אבל הוא לחלוטין שומע! למה יש פה בכלל הו"א להחשיב אותו כחרש?
תודה רבה!
תשובה:
שלום לך,
ותודה על שאלתך. השאלה מעידה על אכפתיות שיש בך – אכפת לך מהחברות והחניכות שלך, שאת מכירה ורואה את יכולותיהן, ואכפת לך מהתורה ומההלכה. את רוצה להבין מדוע נראה שקיימים פערים בין קביעות הלכתיות מסויימות ובין המציאות, מתוך תפיסה בסיסית שההלכה והחיים אמורים להתאים זה לזה. זוהי עמדה מבורכת ומקדמת למידה.
בעצם יש כאן שתי שאלות –
1. מה מעמדם ההלכתי של חרשים וחרשות השומעים באמצעות שתל קוכלארי? (את מתייחסת בשאלתך לדעה שלפיה "נחשב חרש מבחינת הלכה" ויש לבחון קביעה זו)
2. אם אכן נחשבות חרשות מבחינה הלכתית, מה הסיבה לכך.
שאלה 1: מה מעמדם ההלכתי של השומעים באמצעות שתל קוכלארי?
המשנה קובעת כי חרש פטור מכל המצוות, בדומה לשוטה וקטן. הסיבה לפטור זה הוא כי אינם נחשבים בעלי יכולת הבנה וקבלת אחריות, הנחוצה כדי לקיים מצוות בכוונה ומתוך בחירה. החרשים נחשבו לבעלי רמת הבנה פחותה בהתאם למציאות ימי חז"ל בה לא היתה דרך ללמד את החרשים ולכן לא התפתחו היכולות השכליות והאישיותיות שלהם.
יחד עם זאת, כבר במשנה אנו רואים הבחנה בין סוגים שונים של חרשות. כך נאמר במסכת תרומות (א', ב'):
"חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, לֹא יִתְרֹם [=לא יפריש תרומה מהפירות, כי נדרש לשם כך להיות "בר דעת"]. וְאִם תָּרַם, תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. חֵרֵשׁ שֶׁדִּבְּרוּ בוֹ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם, שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר"
כלומר, החרש הפטור ממצוות הוא דווקא אדם שאין לו יכולת דיבור, כלומר מנותק מהיכולת לתקשר וללמוד. חרש בעל יכולת דיבור נחשב גם לבעל יכולת קבלת אחריות ומחויב במצוות כאדם רגיל.
יש מקורות שונים המציגים עמדות הלכתיות שונות לגבי מעמדו ההלכתי של החרש המסוגל לדבר, אולם להלכה נפסק כי הוא "כפיקח לכל דבריו" כלומר חייב במצוות כאדם שומע (גיטין עא.; חגיגה ב:; רמב"ם, משנה תורה, אישות פ"ב הכ"ו).
לצד זאת, ישנם דינים מועטים והלכות מסויימות התלויות דווקא ביכולת השמיעה, לגביהן קיימת מחלוקת הלכתית האם חרש-מדבר חייב בהן. זאת משום שאינן תלויות בדעת אלא בשמיעה דווקא, והרי אינו שומע.
מצוות אלה כוללות תקיעת שופר, מקרא מגילה, עדות ועוד מספר דינים; כמו כן, לא יוכל לצאת ידי חובה בשמיעת ברכות מאדם אחר.
לגבי מי ששומע באמצעות מכשיר שמיעה (מהסוג הצמוד לאוזן, שאינו שתל קוכלארי), נחלקו הפוסקים האם מעמדו כשל חרש-מדבר או שהוא כשומע גמור. יש שסברו שהוא אינו נחשב שומע כיוון שאינו שומע ממש קול אלא עיבוד אלקטרוני של גלי הקול – ואז אמנם חייב במצוות כי נחשב בר-דעת, אך שונה מהשומעים במצוות התלויות בשמיעה. ויש שפסקו ששמיעתו נחשבת כשמיעה ומעמדו ההלכתי זהה לאדם שומע בכל.
מה שציינת בשאלה לגבי "נישואין דרבנן" הוא דין התקף לחרשים שאינם מדברים, ונישואיהם נחשבים מדרבנן ולא מדאורייתא כי לשם נישואים דאורייתא יש צורך בהבנה ויכולת דיבור. אולם לכל הדעות כיום חרש המדבר דינו ככל אדם לעניין נישואין וגירושין.
לגבי שתל קוכלארי, לרוב הדעות שמיעה באמצעותו זהה לשמיעה רגילה מבחינה הלכתית, ואלו הנעזרים בו נחשבים כשומעים לכל דבר; יחד עם זאת, קיימת בפוסקים גם עמדה לפיה מעמדם כחרשים השומעים באמצעות מכשיר, כלומר כחרשים המדברים, שכאמור דינם שהם חייבים במצוות למעט דינים התלויים בשמיעה.
ראי בהרחבה.
שאלה 2: מדוע להחשיב אדם השומע באמצעות שתל כחרש?
כעת נציג את הדעה לפיה השומעים באמצעות שתל קוכלארי נחשבים כחרשים מדברים ולא כשומעים. כפי שציינת בעצמך, אנשים אלו שומעים בעצב השמיעה באופן שעוקף את האוזן עצמה. זהו לב המחלוקת לגביהם – האם שמיעה שלא באמצעות האוזן דינה כשמיעה?
יש פוסקים שרואים את פעולת השתל כשונה משמיעה רגילה, כיוון שהאדם אינו שומע בעצמו אלא זקוק לשתל, והשתל אינו חלק מגופו. זאת בדומה להזנה באמצעות זונדה שאינה נחשבת כאכילה מבחינה הלכתית, או כמו פרוטזה של יד שאי אפשר להניח עליה תפילין למרות שמשתמשים בה כיד. אחרים – והם כאמור העמדה המרכזית – אינם רואים את פעולת השמיעה כתלויה דווקא בתפקוד האוזן אלא בהגעת המידע הצלילי למוח.
לסיכום,
חרשים המדברים חייבים במצוות אך דינים התלויים בשמיעה לא שייכים בהם.
חרשים השומעים באמצעות מכשיר שמיעה באוזן – נחלקו הפוסקים ולרוב הדעות נחשבים כחרשים המדברים.
חרשים השומעים באמצעות שתל קוכלארי – נחלקו הפוסקים, האם דינם כחרשים המדברים, כשומעים באמצעות מכשיר חיצוני, או כשומעים ממש.
בשולי הדברים ארצה לשתף איתך מחשבה שעלתה בי למקרא שאלתך. יתכן שהשאלה אינה רק בירור אינפורמטיבי של מידת החיוב במצוות של חניכותיך; יש בה גם שאלה מהותית – מדוע יגרע חלקן של חניכותיך מכלל ישראל? מדוע שיהיה כלפיהן יחס של "פחותות", בעוד שהן חיות חיים מלאים ויכולותיהן להיות מאמינות ואחראיות לא נופלות משל כל אדם?
נקודת מבט זו מובנת וטבעית. לעתים אנו נוטות לחבר בין חיוב במצוות לבין שייכות לעולם הדתי וחיבור לה' יתברך. אולם, חיבור זה אינו הכרחי; עולם דתי עשיר ומשמעותי אינו חייב להישען דווקא על חיוב מלא בכל המצוות. מאמר חז"ל "גדול המצווה ועושה" אינו שולל את הערך של מי שאינם מצווים ועושים; יש ביהדות מקום נרחב לנדבה ולעשיה דתית מתוך רצון פנימי שאינו תלוי-חובה. בעולם דתי שלם יש מקום לתנועת הציות לציווי לצד תנועת הנדבה והן משלימות ומעשירות זו את זו.
הרחבה:
המשנה (תרומות א׳:א׳) מגדירה את החרש יחד עם השוטה והקטן כפטורים מהמצוות, כאן העיסוק הוא ביכולת לתרום תרומה מהיבול, כיוון שנדרשת לשם כך הבנה והם נחשבים חסרי דעת. במקורות רבים הורחב דין זה לפטור מכל המצוות:
חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ, אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. הַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַקָּטָן, וְהַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.
כתב הרמב"ם את הכלל (משנה תורה, הלכות עדות ט׳:י״א):
הַחֵרֵשׁ כְּשׁוֹטֶה שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וְאֵינוֹ בֶּן מִצְוֹת.
המשנה (תרומות א׳:ב׳) מסייגת את הפטור לחרש בכך שלא תהיה לו יכולת הדיבור. חרש מדבר אינו נחשב "חרש" לעניין פטור ממצוות:
חֵרֵשׁ שֶׁדִּבְּרוּ בוֹ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם, שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר:
הגמרא בגיטין דף ע"א ע"א דנה ביכולתו של חרש לתת גט:
אמר רב כהנא אמר רב: חרש שיכול לדבר מתוך הכתב – כותבין ונותנין גט לאשתו. אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן? תנינא, נשתתק ואמרו לו "נכתוב גט לאשתך?" והרכין בראשו – בודקין אותו שלשה פעמים, אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. אמר ליה רבי זירא, אלם קאמרת, שאני אלם דתניא מדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אלם, וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם וממאי דמדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אלם? דכתיב (תהלים לח, יד) ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו.
לפי הגדרת הגמרא, "מדבר ואינו שומע" נקרא חרש אך מבחינה הלכתית הוא "כפקח לכל דבריו" כלומר חייב במצוות כאדם רגיל.
וכך פסק הרמב"ם (משנה תורה, הלכות אישות ב׳:כ״ו):
חֵרֵשׁ וְחֵרֶשֶׁת הָאֲמוּרִים בְּכָל מָקוֹם הֵן הָאִלְּמִים שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין וְלֹא מְדַבְּרִים. אֲבָל מִי שֶׁמְּדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר הֲרֵי הוּא כְּכָל אָדָם.
וכן כתב השו"ע (אורח חיים נ״ה:ח׳):
חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הן כפקחין ומצטרפים [למניין] אבל מי שאינו שומע ואינו מדבר הרי הוא כשוטה וקטן:
לדעת רוב הפוסקים, מוקד הפטור של החרש ממצוות הוא יכולת ההבנה והלמידה, ההכרחית לצורך קבלת האחריות על קיום מצוות. לכן, עצם השימוש בשפה מוציא את החרש מכלל פטור. כך כתב הרב אשר וייס (שו"ת מנחת אשר, חלק ב, סימן פו):
בזמננו שהרוב המכריע (של החרשים) מגיע לדעה שלמה, והם מתפקדים כאחד האדם, אם על ידי שפת סימנים, ואם על ידי קריאת שפתיים – דינם כפקחים גמורים.
הרב עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת (חלק ב סימן ו) הביא דעות שונות לגבי חרשים המתקשרים בשפת סימנים, ופסק שאפשר לסמוך על הדעות הרואות בהם בני-חיוב אך גם לחשוש לדעות הנגדיות לעניין ברכה לבטלה בחזרת הש"ץ:
ובשו"ת שבט סופר (חלק אבן העזר סימן כא), הביא בקצרה מה שכתב אליו הגאון רבי מרדכי הלוי איש הורוויץ, שאם החרש אילם יתחנך בבית הספר לחרשים אילמים, וילמד לדבר בקושי על ידי רמיזותיו ותנועותיו, ויתפקח ויבין להתפלל ולישא ולתת עם בני אדם, יהיה בודאי חייב במצות כשאר כל ישראל. והשיב לו הגאון המחבר, שמדברי הצמח צדק הנ"ל נראה שגם באופן כזה אין חילוק בינו לשאר חרש אילם, אמנם שמעתי מפי מרן אבא הגאון בעל כתב סופר זצ"ל, שלאחר שביקר בעיר וינא בבית הספר לחרשים אילמים, לפי בקשת הנהלת המוסד, ועמד מקרוב על סדר לימודם, היה מופתע לטובה ממה שראו עיניו מכל סדר לימודיהם, והנהגתם, עד שעלה ספק בלבו אם אין דינם כבני דעת לגמרי שמחוייבים במצוות, ואמר לי שביקש מהמחנכים שם לקחת להם תפילין שיניחו אותם בכל יום. ע"כ.
ונראה שלענין הלכה למעשה, כדאים הם הגאונים המקילים לצרף חרש אילם שלמד בבית הספר לחרשים אילמים, למנין, לקדיש ולקדושה. ומכל מקום כשהם מנין מצומצם בצירוף החרש אילם, ראוי לכתחילה שלא יחזור השליח צבור תפלת שמונה עשרה, אלא יאמר תפלת שמונה עשרה פעם אחת בקול רם עם הקדושה, כדי שלא להכנס בחשש איסור ברכה לבטלה.
לגבי דין השומע במכשיר שמיעה, הסביר הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ג סימן לג) מדוע דינו כ"מדבר ואינו שומע" החייב במצוות כפקח אולם עדיין אין מעמדו זהה לשומע בכל:
בענין חרש שמדבר ע"י שהתחיל לשמוע במכונה שבאזניו… אם יש לו דין פקח כמו מדבר ושומע כי אולי שמיעה ע"י מכונה הוא כשמיעה ע"י מיןחצוצרה שהפר"ח באה"ע סימן קכ"א סובר שנחשב שומע, ואולי נחשב אינו שומע ומדבר שהוא כפקח אך להרמב"ם יש שסוברין דהוא כחרש,ואולי נחשב שומע ואינו מדבר שלכו"ע הוי כפקח.
הנכון לע"ד דיש לו דין מדבר ואינו שומע שהוא כפקח, דהנה מכיון שהרמב"ם מפרש בפירושו לתרומות פ"א מ"ב שסבת האלמות היא חרשות הרי סובר שאף שליכא שום סבה ומחלה שלא יוכל בשביל זה לדבר מ"מ הוא בדין חרש דלא מדבר ולא שומע, מוכרחין לומר דעיקר השייכות לדעת להחשיבו אינו בן דעת הוא מה שאינו שומע, משום דכח השמיעה הוא במוח שהוא ממילא קלקול בדעת, אך כיון שאין זה קלקול גדול במוח לכן אם היה מדבר שהיה שייך שיהיה לו התחברות עם בנ"א היה משלים הקלקול והחסרון שנעשה לו בדעתו, אבל כיון שאינו מדבר ממילא ואין לוהתחברות עם בנ"א נשאר מקולקל בדעתו שלכן אין לו דין פקח. ולפ"ז אם אך יכול לדבר ע"י ששומע במכונה הרי אף אם נימא שמכיון שבלא מכונה אינו שומע אית בו הקלקול והחסרון במוח ששייך לדעת, הרי ע"י הדבור שנעשה לו ע"י המכונה התחברות עם בנ"א הרי יש לו להשלים החסרון ויש להחשיבו בדין פקח כהא דמדבר ואינו שומע.
אבל לא מסתבר להחשיבו שומע כהא דשמיעה כשמדברים לו בקול רם וכהא דשמיעה ע"י חצוצרה, דפשוט שכל עניני התורה נידונין כפי שרואין ושומעין בעצם לא ע"י מכונות וכדומה, וכמו שרצים שלא נראו לעין אלא ע"י דבר המגדיל שאינו כלום דהא כל האויר שאדם שואף לתוכו הוא מלא משרצים כאלו שנקראו מיקראבין שע"י ספאקטיווע המגדיל ערך אלף פעמים ויותר הן נראים ואין שום איסור בזה, וכמו כן מה שנראה הפסקבאות בתפילין ומזוזות ע"י ספאקטיווע ולא נראה לעין בעצמו לא נחשב הפסק וכשר, וכדומה הוא בהרבה ענינים, ולכן גם מי שאינו שומע אלא ע"י מכונה כיון שאינו שומע בעצמו אין להחשיבו לשומע, ול"ד לשומע כשמדברין בקול רם דהוא ודאי בחשיבות שומע, דאיכות השמיעה אינו שוהלכל אדם ולא נאמרה מדה לזה, ולכן אם אך שומע אף רק לקול רם נמי הוא בדין שומע. ובשמיעה ע"י חצוצרה כיון שהוא דבר המצוי וגם שהשמיעה ע"י זה אינו דבר מחודש אלא מחמת שמתייחד הדבור רק לאזנו סובר הפר"ח דג"כ הוא בכלל טבעיות השמיעה, מאחר שלא כל אדם שוין ואיך ששומע נחשב שומע אפילו בא בקושי גדול, אבל מכונה ע"י עלעקטרי שהוא שמיעה דכח מחדש אין להחשיבו לשומע מאחר דאינו שומע כלל בעצם.
אף שיש מקום לומר דכיון ששומע ע"י מכונה דעלעקטרי הוא הכרח שיש לו בעצם קצת כח שמיעה שאולי אין זה קלקול גדול לעשותו בדין חרש, אבל לא מסתבר זה מדחזינן דלא היה ספק לנו בחרש שמא יש לו בעצם כח שמיעה אך שלא ידענו עצה איך שישמע למעשה, אלמא דאין זה כלום,אלא דמכיון דנתקלקלה שמיעתו כל כך שאינו שומע אף כשמדברים לו בקול רם ואף לא ע"י חצוצרה המצוי שמייחד הדבור רק לו הוא מדת הקלקול במוח שמקלקל את הדעת כשלא יהיה גם מדבר, שלכן הוא בדין אינו שומע, אבל כיון שמדבר אף שהוא ע"י מה ששמע במכונה נמי עכ"פ הא מדבר ויש לו התחברות עם בנ"א שזה משלים החסרון, שלכן דינו כפקח דמדבר ואינו שומע.
לפי הרב פיינשטיין, אמנם המכשיר מהווה גשר על קושי התקשורת ומאפשר למשתמש בו להשלים את החסרון שמנע ממנו לקנות דעת בחרשותו. אולם עדיין, אין המדובר בשמיעה רגילה ואין לה דין של שמיעה הלכתית כי בפועל האדם עצמו הרי לא שומע.
אולם הרב וואזנר ("שבט הלוי" שו"ת, חלק ח, סימן רעז) חלק על הרב פיינשטיין:
אם שומע על ידי מכונה שבאזנו, ראיתי בתשובת אגרות משה דלא נחשב לשמיעה כלל, וגם אם הוא מדבר, נחשב מדבר ואינו שומע. ומדמה זה לענין ראיית המיקרובים ותולעים קטנים שנראים רק על ידי מיקרוסקופ שאינם נחשבים על פי התורה, דהתורה אינה מדברת ממה שנתחשב רק על ידי מכונה, ולא בלי זה. והוא הדין נמי בנדון דידן דלא נחשב שומע.
ולדידי דבר זה צריך עיון גדול, דודאי לענין תולעים כל שאינו נראה לעין לא ציוותה תורה עליו, וכן לענין הפסק בספר תורה, תפילין ומזוזות, וכדומה. אבל הכא סוף סוף שומע! ויש לומר דנחשב שומע ואינו מדבר, או מדבר ושומע אם גם מדבר, ולזה הדעת נוטה.
גרש"ז אוירבאך (מנחת שלמה ח"א ט') הבחין בין קול טבעי הנשמע באוזן לבין השמיעה באמצעות מכשיר:
"מצטער אני שלפי זה נמצא שהאנשים אשר אזנם כבדה משמוע ומשתמשים במכשיר של מיקרופון וטלפון קטן לקרב את קול המדבר לאזנם, שלפי"ז אינם יוצאים כלל חובת שופר ומקרא מגילה וכדומה. ועכ"פ אינם רשאים לברך על שמיעה זו, כיון שאף גם הם שומעים רק קול תנודות של ממברנה."
לגבי דין השתל הקוכלארי, כאמור לעיל לדעת רוב הפוסקים דין השומעים בו כשומעים רגילים לכל דבר, אולם יש גם דעות חולקות. כך כתב הרב אשר וייס:
והנה מלבד מכשיר השמיעה הסטנדרטי יש מתקן נוסף לשיפור השמיעה, והוא השתל הכוכליארי. וראיתי מי שכתב דבמכשיר זה יוצאים ידי חובה לכולי עלמא, ולדעתי טעות בידו, דגם מכשיר זה מבוסס על מקלט זעיר שהופך את הקול האנושי לקול מלאכותי, אלא שתחת אשר ישמע האדם בכלי השמיעה הטבעיים עוקפים את כלי השמיעה ומעבירים את הקול המלאכותי לעצב השמיעה באופן ישיר, הרי שהנפ"מ בין שתל ובין מכשיר שמיעה רגיל אינו אלא באופן השמיעה, אבל אין ביניהם הבדל בענין הקול הנשמע [שהוא תרגול אלקטרוני ולא קול ממש ואין זה "שמיעה" הלכתית לכל דבר].
הרב חיים נבון (תחומין ל') טען ששמיעה באמצעות שתל דינה כאכילה באמצעות צינור הזנה. זו אינה נחשבת כאכילה מבחינה הלכתית וכן השמיעה עם שתל אינה שמיעה:
הקולות הנקלטים במוח עוברים דרך תיווכו של מכשיר מלאכותי, ומדלגים על האוזן האנושית. האם אפשר להגדיר תהליך כזה כ"שמיעה"? לכאורה, שמיעה היא תהליך המתרחש דווקא בתיווכה של האוזן האנושית. קשה לראות את השתל כאוזן, וקשה גם לומר שישנה שמיעה בלי אוזן. יתכן שמצב זה דומה במקצת לדינו של אדם שנדחס אוכל למעיו בלי שיעבור דרך גרונו, לעניין הגדרת תהליך זה כ"אכילה"… פעולת האכילה אינה רק סיפוק מזון למעיים, אלא פעולה המתרחשת דווקא באמצעות אברי האכילה הטבעיים. בדומה, נראה שפעולת השמיעה צריכה להתרחש דווקא באוזן הטבעית, ואין די בכך שהמידע הווקאלי מגיע למוח. לכן נראה שחרש הנעזר בשתל קוכלארי דינו כחרש המדבר ואינו שומע.
אולם הרב נחום רבינוביץ פסק להפך (תחומין לא):
מעמדו ההלכתי של אדם השומע בעזרת שתל קוכלארי זהה למעמדו ההלכתי של כל אדם שומע אחר. כיום ישנם ילדים רבים, חרשים מלידה, שהושתל בגופם השתל והם מתפתחים בדיבור ובדעת וואף משיגים הישגים לימודיים מתקדמים, עד שאין להבדיל בינם לבין חבריהם שאינם חרשים מלידה גם לא בהטעמת הדיבור וההיגוי. לפיכך, נחשבים כל בעלי השתל הקוכלארי לבני דעת, דינם כדין בריאים והם מחויבים במצוות החל מגיל מצוות כמו שאר האנשים.
על ההשוואה בין שמיעה באמצעות שתל קוכלארי ל"אכילה" באמצעות צינור הזנה [שאינה נחשבת לאכילה מבחינה הלכתית] כתב הרב רבינוביץ שאין הדבר דומה:
הגדרת אכילה היא דווקא בצורתה הטבעית… ברם לא כך באשר לפעולת השמיעה… השמיעה – כמו הראיה- האמיתית, מתבצעת במוח והיא תהליך שכלי… אמנם באדם פעולות הראיה והשמיעה זקוקות לכלים גשמיים, העין והאוזן, אבל תכלית הפעולה היא במוח והיא שכלית בלבד. כדרכנו למדנו, שאם ניתן להחליף את כלי הגוף – העין והאוזן – בכלים אחרים ולהגיע לאותה השגה, או אפילו לוותר לגמרי על כלים גופניים כגון במראה הנבואה שמגיע ישירות אל השכל – הרי זו שמיעה או ראיה מעלייתא, כמו שנאמר "ראה בעיניך ובאזניך שמע" והכל היה במראה הנבואה.
גם מועצת רבני צהר קבעה:
מי ששומע בעזרת מכשירים או התקן קוכלארי הוא בגדר בן חיוב לכל דבר: מצטרף למניין, יכול להיות חזן, ויכול לצאת ידי חובתו בשמיעת קריאת המגילה, בקידוש, בהבדלה ובשאר ברכות.