למה להביא ילדים לעולם אם ממילא ימותו בסוף?
שלום, יש לי שתי שאלות גדולות –
הראשונה, למה דרך העולם היא שהורים נפטרים לפני ילדיהם? מדובר בסיטואציה קשה וכואבת מאוד. האנשים הראשונים שהילד רואה כשהוא בא לעולם הם ההורים שלו, הם מגדלים אותו, אוהבים אותו, מטפלים בו ודואגים לו. הוא מחובר אליהם בצורה העמוקה ביותר ואוהב אותם, למה ואיך הוא צריך להתמודד עם כאב כל כך גדול? (גם מצב שבו הורים קוברים את ילדיהם הוא מצב קשה מאוד ובלתי נתפס ובכלל לוויה זו סיטואציה קשה).
השאלה השנייה, למה צריך להביא ילדים לעולם אם בסוף כולם מתים? (יודעת שזו מצווה, אבל מה התכלית?)
תודה רבה
תשובה
שלום לך יקרה,
בשאלות שלך אני שומעת את רצון להבין את משמעות החיים ולתת טעם להיותינו כאן לזמן קצוב. המציאות של המוות, או יותר נכון העובדה שאנו בני תמותה, דוחקת בנו לחפש ולהבין בשביל מה אנחנו נמצאים כאן לפרק הזמן שנקבע לנו על ידי הקב"ה.
נתבונן קודם בשאלה השניה – למה להביא ילדים לעולם אם בסוף הם ימותו, כלומר – מה הטעם של חיים שהם מוקצבים בזמן. נדמה לי שאפשר שאפשר להרחיב את השאלה לשאלה רחבה יותר: בשביל מה אנחנו חיים?
למה החיים מוקצבים בזמן?
בציווי ה' לאדם הראשון בספר בראשית כתוב: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". כידוע אדם וחוה לא מתו ברגע האכילה ובמדרש לומדים שהעונש "מות תמות" פירושו שהאכילה מעץ הדעת מביאה את המוות לעולם: "וְלָמָּה נִתְגָּרֵשׁ [מגן עדן? עונש] עַל שֶׁהֵבִיא מִיתָה עַל הַדּוֹרוֹת" (במדבר רבה כג, יג). מכאן שהמוות הינו דבר רע ומכוון כעונש, או לפחות כתוצאה ממעשה חטא, ומביא איתו עצב והתמודדויות קשות לאנושות.
קשה לענות על השאלה למה המוות צריך לנכוח בחיינו, הנסתרות הם לה' אלוקינו ולא נוכל להבין בוודאות את מטרתו. אך זה אינו מונע מאיתנו לחקור ולנסות להבין. הקיום שלנו בכלל מעורר תהיות רבות ואנחנו נמצאים במתח שבין חוסר ההבנה לבין חיפוש וחשיפת הידע. הרב רונן נויברט כתב על כך בהתייחסותו לסיפור בספר הזוהר שמביא את הפסוק "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ,כו). ישנם שני נדבכים בעולמו של ה' – "מי", ו"אלה" אשר מרכיבים גם את השם "א-לוהים". וכך הוא כותב:
"המילה "מי" מייגצת את הנעלם והנסתר, את סימני השאלה. מנגד, המילה "אלה" מייצגת את הגלוי, את הידע שנחשף ונצבר ע"י האנושות. הקיום שלנו בעולם מושתת על המתח שבין הנסתר לגלוי, בין הידיעה ובין היעדרה. לאורך ההיסטריה האנושית כולה שאלנו, חקרנו, חשפנו, גילינו… חייבת האנושות את נדבך ה"מי", את נוכחותם המתמדת של סימני השאלה המזכירים לנו, שככל שנדע יותר, רק נבין עד כמה רחוקים אנו מהבנה מלאה ומהשגת המידע ששיעורו אינסופי".
נדמה שאפשר למצוא נחמה בדבריו בהבנה שהשאלות הן חלק מהוויתנו והן טבעיות וטובות לאיזון שבין האדם לאלוקיו ולקבל באהבה את חוסר הידיעה.
לצד דברים אלו אני רוצה להציע הסתכלות אפשרית על המוות שאולי תעזור לך קצת יותר להשלים עם מושג המוות, למרות כל הקושי הטמון בו. במדרש נוסף המתייחס לפסוק "ביום אכלך ממנו" לומדים שכבר בתכנון המקורי הקב"ה תיכנן שיהיה מוות בעולם וחטא האדם הראשון היה ה"סיבה" להיתלות עליה כדי להביאו לעולם. למה הקב"ה רצה לברוא חיים שיש להם סוף? אציע את ההבנה שלי – תארי לך עולם ללא מוות. איך זה היה משפיע על החיים? מסופר על רבי יהושע בן לוי שנטל את סכינו של מלאך המוות דרך תחבולה וכשמלאך המוות דרש את הסכין בחזרה ורבי"ל לא נענה יצאה בת קול ואמרה 'תן לו שהבריות צריכות לה' (מסכת כתובות עז ע"ב). המוות נחוץ לנו כדי שנחיה את חיינו במלואם, כדי שנעריך אותם ונשכיל לעשות איתם טוב. רוב האנשים לא חיים בתודעה מתמדת של סופיות ולא מעריכים בכל רגע נתון את החיים וכנראה טוב שכך. טוב שיש איזון, כך שמצד אחד אנחנו לא חיים בצל המוות כי זה היה יכול לשתק אותנו; ומצד שני, המודעות להיותינו בני תמותה יכולה להניע אותנו להעריך ולנצל את החיים.
בחכמה גדולה לימד אותנו רבי אליעזר "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות ב,י). מכיוון שאין לדעת מתי אדם ימות עליו לעשות תשובה בכל יום ויום. כלומר, תהיה תמים עם אלוקיך בכל יום ויום ואל תדחה את התשובה כיוון שלא נחיה לנצח. על כן תנצל כל רגע לעשות את רצון בוראך.
יחד עם הנאמר לעיל, יש גם מימד של נצחיות בחיים שלנו. זכינו לכך שיש לנו שורשים חזקים ונושנים מימי האבות והאמהות. לא כל אדם זוכה לכך שהוא חלק מעם שחי חיי נצח, הרבה מעבר לחיים הפרטיים של עצמו. ביהדות אנחנו רואים רחוק מן העבר ואל העתיד וזה מעניק תחושה של אל-מוות בידיעה שיהיה לכל אחד מאיתנו המשך גם לאחר לכתו.
למה אנחנו חיים?
מה משמעות החיים? זאת שאלת המיליון דולר שכל אדם שואל את עצמו וכל פילוסוף עוסק בה. בסופו של דבר זו שאלה שכל אדם צריך לענות עליה בעצמו, הוא ישאל את עצמו מה מרים אותי אל "מעבר" לעצמי, מה מפגיש אותי עם הנשגב ומחבר אותי למשהו רחב יותר? כל אדם יעבור את המסע האישי שלו כדי לברר מה משמעות חייו וכיצד עליו לחיות אותם כדי שיממש את ייעודו.
כאנשים מאמינים אנחנו מוצאים משמעות בחיבור לקב"ה וקיום מצוותיו, שכך אנחנו מתחברים למהות הקיום ולטוב הצרוף. הנביאים העבירו שוב ושוב את המסר מה הקב"ה מצפה מאיתנו: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו,ח). וכן בכתובים, ספר קהלת מסתיים במסר הבא: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹקים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת יב, יג). בחיים שלנו עלינו לשאוף לחסד ואמת, קשר עם ה', שמירת המצוות בתמימות ותיקון עולם. תודעת המוות דוחקת בנו לעסוק בכל אלו, כפי שמלמד המדרש על הפסוק "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָ-הּ" (תהילים קט"ו): לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שמת – בטל מן התורה ומן המצות, ואין להקב"ה שבח בו" (שבת דף ל, א). זה הזמן לחיות חיים של משמעות, לפני שהאפשרות תיעלם.
כל אחד מהערכים המוזכרים בנביאים הוא עולם ומלואו והוגי הדעות הרחיבו עליהם בספרות המחשבה. אזכיר כאן את דברי הרב זקס המתייחס לאחריות האדם ל"תיקון עולם". הוא מלמד אותנו על המשמעות הייחודית שיש לכל אחד, ועל המשימה שמשמעות זו מטילה עלינו: לברר מה התפקיד האישי של כל אדם ומה המשמעות הייחודית שלו. הוא כותב: "אין שני אנשים זהים, וגם לא שני מקומות, שני זמנים או שתי נסיבות שיש זהות ביניהם. היכן ש'מה אני יכול לעשות' נפגש עם 'מה צריך להיעשות' – שם נמצא האתגר האלוקי. שם נמצאת המשימה שלו" (לרפא עולם שבור עמ' 89).
מדוע הורים נפטרים לפני ילדיהם?
זאת שאלה טובה. את בעצם שואלת מדוע צריך לעבור את החוויה הקשה הזאת של להיפרד מהורים אהובים שהביאו אותנו לעולם וטיפלו בנו. אני חושבת שזה קשור למה שכבר כתבתי ביחס למוות בכלל. יתכן שהמוות גורם לנו להעריך יותר את מה שיש. הידיעה שההורים שלנו לא יהיו כאן לנצח אמורה לדחוק בנו להעריך כל רגע איתם ולכבד אותם "תמורת" כל מה שהם נתנו לנו. אצל ילדים, כנראה שהמודעות הזאת פחות נוכחת ולכן רק בגיל מבוגר יותר כשמתוודעים לסופיות של האדם הם מתחילים להעריך יותר את ההורים (באופן טבעי, קשה לילד להעריך את ההורים בגיל צעיר, בעיקר בגיל ההתבגרות).
לעומת זאת, הורים באופן טבעי יודעים להעריך את חיי ילדיהם גם בגלל העמל שהם משקיעים בהם עוד בהיותם ברחם וגם בגלל ניסיון החיים שלהם. זה מוביל לכך שהורים רבים חווים דאגה גדולה לילדים וחרדים מפני האפשרות שהילד שלהם ילך טרם זמנו. לא סתם הורים דואגים לילדים כשהם לא עונים לטלפון לזמן ממושך או מסתובבים במקומות מסוכנים. ההורים, בגלל גילם וניסיון החיים שלהם, כבר מודעים לסופיות של האדם וזה מעורר בהם גם דאגה וגם הערכה לכל רגע של חיי ילדיהם.
צער ופרידה הם חלק מהוויתינו כפי שכתבתי לטוב ולמוטב. ולכן, אני מאחלת לך לסיום שתדעי להתמודד עם הצער כשהוא יבוא, ואם הוא כבר נכח בחייך – שתמשיכי להתמודד איתו עם הרבה כוחות, ושתעריכי כל רגע בחיים שלך ובחיים של הסובבים אותך כדי לנצל אותם עד תום ולתת להם משמעות.
בברכה,
רחל