האם בני עדות המזרח מחוייבים בשבועה חמורה בחופה?
האם בני ע"מ צריכים לעשות שבועה חמורה בכתובה?
תשובה
שלום לך,
תפקיד הכתובה, הניתנת מהחתן לכלה בזמן החופה הוא להבטיח את חיובי הבעל כלפי אשתו, בגופו ובממונו. בנוסף לכך התקבל בעם ישראל האיסור על הבעל לשאת אשה שניה, ובזמן קריאת הכתובה, הוא מוסיף התחייבות זו כלפי אשתו. מן התורה, רשאי אדם לשאת מספר נשים, ואף לגרש את אשתו בעל כרחה, אולם חכמינו הבינו שמצב זה אינו רצוי ואף בעייתי, ובאו למנוע אותו. לכן בפתיחת חלק אבן העזר שבשו"ע (סי' א, סי"א) כתב המחבר: "טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו". ובאופן מפורט יותר נכתב בשו"ע במקום נוסף (סדר החליצה לאחר סימן קסט אות מו): "ובזמן הזה אף על גב דליכא חרם דרבינו גרשום שלא גזר אלא עד סוף אלף החמישי, מ"מ כל אדם משביעין אותו בעת נשואין שלא ישא על אשתו".
יתר על כן, אף אדם שנשא אשה שפסקה מללדת, אין יכולים להתיר את שבועתו, שלא יישא אשה אחרת על פניה, שלא מדעתה ומרצונה (סי' קיח סט"ו).
הבסיס לתקנה זו מובא בבית-יוסף (סימן א אות י), שם הוא מציין את חרם דרבנו גרשום, האוסר לשאת שתי נשים (וכן לגרש אשה שלא ברצונה), אך מוסיף בשם תשובת הרשב"א (חלק ג סימן תמו), ש"אותה תקנה לא פשטה בכל גבולותנו… ומעשים במקומנו בתלמידי חכמים ואנשי מעשה, שנשאו אשה על נשיהם… ולא חשש שום אדם בדבר זה מעולם".[1] בנוסף לכך, תקפו של חרם זה הסתיים כבר בסוף האלף החמישי (מהרי"ק שורש קא ענף ד ושו"ע שם סימן א סעיף י).
בהמשך דבריו (אות יא) מביא הב"י את תשובת הרא"ש (כלל מג סימן ז), שהיא המקור לסעיף שהבאנו בשו"ע. על מנת לעצור את תופעת הביגמיה בקרב הציבור, שלא קיבל את חרם דרבינו גרשום, הנהיגו על-פי דברי הרא"ש הללו בקרב רוב עדות הספרדים וארץ ישראל להוסיף על הכתובה גם שבועה מצד החתן, שלא יישא אשה נוספת על פני אשתו, ובשלב מאוחר יותר נוספה גם התחייבות בתקיעת כף על כל תנאי הכתובה ותנאים שנוספו לה (כזכור, החתן מתחייב לכלתו בין היתר: "אנא אפלח ואיזון ואפרנס ואוקיר").
מפאת חשיבות הנושא של מניעת ביגמיה (לעתים אף בלא ידיעת האשה הראשונה), במשך מאות שנים נהגו החתנים מבני עדות המזרח והספרדים להתחייב בפני נשותיהם באופן זה בשעת החופה. מנהג זה מוזכר במקורות רבים כגון, שו"ת הרמב"ם סימן פח, שו"ת מבי"ט חלק ב סימן נ, שו"ת הריב"ש סימן צח, חיד"א שו"ת חיים שאל חלק ב סימן לח.
עם השיבה לארץ וקיבוץ הגלויות המבורך התעוררה השאלה, האם ישנו צורך להמשיך בנוהג זה, או לאמץ את מנהג האשכנזים, אשר קיבלו עליהם את חרם דרבנו גרשום, ואינם נדרשים לשבועה המדוברת.
הרב מאזוז (חוברת 'אור תורה' תש"ן) סבור, כי המנהג לא פשט בכל קהילות המזרח, כגון: בבבל (רב פעלים חלק ב אבן העזר סימן כח), בתימן ובטוניס. ואולם לסברתו, אף במקומות שבהם התקבלה השבועה, יש לבטלה מכמה טעמים (ראה בנספח), והוסיף שאין בזה חשש לביטול המנהג הקדמון, עקב השתנות הדורות והחוקים במדינה, מה שימנע ממילא נשיאת שתי נשים.
גם הרב ז"נ גולדברג הקשה מדוע יש להמשיך בחיוב השבועה במדינת ישראל, ובכך להכשיל את החתנים, שיעברו על שבועתם. שאלתו הופנתה לרבני ירושלים, ונענתה בידי הרבנים בן-ציון אבא שאול ואחריו הרב מרדכי אליהו (מובא במאמר מרדכי כרך א אבן העזר סימן א). שניהם הדגישו את חשיבות השמירה על המנהג, והיתרונות הנובעים מכך במניעת בני זוג מלברוח מנשותיהם אל מחוץ לגבולות המדינה, ושם לשאת אשה נוספת על פניהן, ואף לעגן אותן. בתשובות אלה מצמצם הרב שאול את חיובי השבועה לארבעה תחומים בלבד, והוא פוטר את הנשבעים משבועה על תוכן הכתובה כולה, אולם הרב אליהו מעיד על עצמו, שבעבר סבר כך, אך נמלך בדעתו וחזר בו מן הרעיון. לפיכך יש להמשיך ולהישבע על כל חיובי הכתובה, ובזה לא לשנות ממנהג הקדמונים, ולא להפסיד את הנשים מזכויותיהן.
בשאלה דומה פנה הרב יעקב אריאל לרב עובדיה יוסף, והוא העבירה לרב שלמה עמאר (קובץ זכור לאברהם תשס"ג, שמע שלמה חלק ה אבן העזר סימן כ). אף הרב עמאר הדגיש את חשיבות השבועה לבני ספרד, שלא קבלו את חדר"ג. בדומה לרב שאול, גם הרב עמאר כותב, כי עיקר השבועה נסוב על ההתחייבות שלא לשאת אשה על אשתו, ואילו על יתר תנאי הכתובה אין צורך להישבע. הרב אריאל אף הוא הצטרף לדעת הרב עמאר, ותמך בשבועה זו, כדי למנוע מצב בו יקדש האיש אשה נוספת בארץ אחרת (חבל נחלתו טו סימן נ כאן).
גם הרב יצחק יוסף (ילקוט יוסף שובע שמחות א פרק ט, סעיף כד) מביא את טענות הסוברים לבטל את השבועה, ולאחר מכן מפריך אותן, ומוכיח שישנו חיוב להמשיך במנהג השבעת החתנים כפי שהוא, ולא באופן המצמצם. הרב בן ציון מוצאפי (כאן) סבור גם הוא שאין לעקור מנהג שנהגו קרוב לאלף שנים, מכמה טעמים: מוציא לעז על הראשונים, איסור שינוי מפני המחלוקת, עובר על דברי חכמים ואל תטוש תורת אמך.
מכל האמור עולה, כי לחתן בן עדות המזרח והספרדים ישנו חיוב להישבע שבועה חמורה בעת הקראת הכתובה, ולבטא בזה את רצינות כוונותיו כלפי אשתו, ואם הוא חושש מן השבועה על כל יתר תנאי הכתובה, הוא רשאי לנקוט כשיטת המקלים, אשר מצמצמים את השבועה לנוסחתה המקורית, במקביל לקבלת האשכנזים עליהם את חרם דרבנו גרשום.
אני מאחלת לך רוב שמחות ובשורות טובות,
ושלעולם לא תזדקקו לבדיקת חיובי הכתובה.
עידית
נספח:
טענות הסוברים לבטל את השבועה:
- בימינו גם הנשים עובדות ומפרנסות, ולא פעם משכורתן גבוהה משל האיש, אם כך לא ניתן לחייב את הבעל להיות אחראי בלעדי לפרנסת הבית והאשה, ואין אמת בשבועה זו.
- בשבועתו מתחייב הבעל להוקיר ולכבד את אשתו לכל חייהם המשותפים, אך מטבע העולם, ישנם לעתים חיכוכים בין בני הזוג, והאיש עלול להיכשל ולפגוע בכבוד אשתו.
- השבועה מיותרת, מכיוון שחוק המדינה אוסר לשאת שתי נשים.
- השבועות הכתובות בחלק חושן משפט כבר התבטלו, ומדוע יש להשאיר דווקא שבועה זו?
- יש מי שסבור שאת סדר החליצה המופיע בשו"ע כתב הבית שמואל, ולא המחבר, ומשום כך, אין מדובר במנהג מחייב.
הפרכת הטענות בידי הרב יצחק יוסף:
- למרות הטענות הרבות, אין בכוחנו לבטל מנהג קדמונים, שיסודו בדברי השו"ע וראשונים אחרים. והוא מוכיח כי הלכה זו נכתבה בידי מרן.
- כוונת הנוסח שבכתובה היא על הכבוד שבו נוהג אדם באשתו כדרך העולם, ולא על כל מקרה חריג של מילה פוגענית.
- עוד בעניין ההתחייבות להוקיר, על-פי נחלת שבעה, הביטוי "אוקיר ואכבדך" מבאר, שהאיש מתחייב לכבד את אשתו במלבושי כבוד.
- במקרה של מחילת האשה והסכמתה, רשאי האיש לצאת לחו"ל, ואינו עובר בכך על שבועתו.
- רוב הנשים נישאות על דעת כן שבן הזוג יעבוד ויפרנס כפי כוחו, והוא אינו מתחייב לסכום בגובה מסוים, מכאן מובן שישנה מחילה מצד האשה, והחיוב הוא כללי, שלא יזלזל בסיפוק מזונותיה.
- בעניין האיסור החוקי, החוק עלול להשתנות, וחמור מכך, במקום שהאיש בטוח שלא ייתפס, או שייסע למדינה אחרת, הוא לא יחשוש מנשיאת אשה נוספת, מה שאין כן, כאשר מדובר באיסור הלכתי.
- שבועת החתן שונה משבועת טוען ונטען, מכיוון שאין מדובר כאן בחשש לשבועת שקר של אחד הצדדים (מה שהביא לביטול השבועות), אלא תקנת בית דין לטובת הציבור, שאינה מופנית לאדם מסוים דווקא.
- לחלק מהפוסקים (כגון הרב בן ציון אבא שאול), אין השבועה חלה על כל ההתחייבויות שבכתובה, אלא על ארבעה דברים בלבד:
א. שלא יישא אשה על אשתו.
ב. שלא ייסע לחו"ל בלא ידיעתה.
ג. שלא ימשכן את תכשיטיה.
ד. שלא יגרשה בעל כרחה.
[1] ראשונים ואחרונים רבים כתבו כדברי הרשב"א הללו, ביניהם: שו"ת רדב"ז חלק א סימן שעד, שו"ת מהר"ם אלשקר סימן צה, כנסת הגדולה אבן העזר סימן א, שו"ת מהרשד"ם יורה דעה סימן קמ, שו"ת מהר"י בן לב חלק ב סימן פח, רב פעלים חלק ב אבן העזר סימן כח, ישכיל עבדי חלק ו אבן העזר סימן יד, יביע אומר חלק ז אבן העזר סימן כא.
.