מבחינת התורה מה צריך לעשות בזמן הפנאי? האם מותר להשקיע בתחביבים?
מבחינת ההלכה מה צריך לעשות בזמן הפנוי? לקרוא תהילים ולהתפלל? אני בת שירות לאומי ויש לי הרבה זמן פנוי בערב וחשוב לי לנצל אותו כמו שצריך. אני משתדלת להרחיב את הידע הכללי שלי וגם לנסות להשתפר בתחביבים שלי.
במהלך שיחה עם חברה עלתה לנו שאלה – זה נחשב בזבוז זמן אם אני עושה את הדברים האלה במקום ללמוד תורה? אם כן אז למה? הקב"ה לא נתן לי כשרונות כדי לנצל אותם? אחרת למה יש לי את הכשרונות האלה? זה רע שאני מרחיבה את האופקים שלי במקום ללמוד יותר תורה?
יש דברים שאני לא מוכשרת בהם אבל הייתי רוצה להיות – למשל אין לי כשרון טבעי למוסיקה אבל אני מתאמנת ולומדת לנגן ולאט לאט אני משתפרת, זה רע שאני משקיעה בזה זמן? ואז במהלך השיחה עם חברה שלי חשבנו על זה- אדם שעובד בתור רופא- קל לראות את הערך המוסף שלו הוא מציל חיי אדם ככה גם לפסיכולוג שהוא עוזר לאנשים. אבל מה עם אדם שהוא מהנדס? גנן של גינות נוי? חשמלאי? איש היי טק? אנשים שמשקיעים בקריירה שלהם זה נחשב שהם מבזבזים את הזמן? בדרך כלל עובדים משהו כמו שבע שעות ביום זה הרבה זמן שהוא "מתבזבז"?
לימודים באוניברסיטה של תואר קשה זה בזבוז זמן? כי אפשר לעשות משהו פשוט יותר שיספיק בשביל להתפרנס? אז למה יש לי כישורים שהם מעבר לדברים הפשוטים האלה? יש לי יכולות יותר גבוהות לא בשביל להשתמש בהם? אישה שמשקיעה זמן בעצמה ומפתחת את עצמה ואת התחביבים שלה זה דבר בעייתי? כרגע אני לא נשואה, אבל כשאני אהיה? זה אסור כי צריך להשקיע בבנין הבית?
כתבתי קצת מבולגן.. זה אמנם שאלות קצת שונות אבל הן מתקשרות אחת לשנייה.
תודה רבה!!
תשובה
שלום,
איזו שאלה נהדרת! שאלה שניכר שנובעת מחשיבה ומרצון עז לעשות את הדבר הנכון כעובדת ה' בעולם.
השאלה שלך כפולה. האחת היא, האם היהדות מכירה במושג 'פנאי' והשנייה, מה נכון/ראוי/צריך לעשות עם הזמן הפנוי שלי. כשבעצם השחקן המרכזי בשאלות אלו הוא 'הזמן'.
א. חשיבות ניהול הזמן
הזמן הוא הנכס היחיד המתבזבז מאליו, מבלי צורך בהתערבות פעילה מצידנו. קשה להפריז בחשיבותו של ניהול נכון וניצול מלא של הזמן.
הרב חיים מוולוז'ין (תלמידו הגדול של הגאון מוילנה, מייסד ישיבת וולוז'יו הנודעת) נהג לומר: ספר מוסר אחד יש אשר לא נמנה בין ספרי המוסר ואף על פי כן מוסר גדול יש בו לכל אדם: והוא ה'שעון'. אם יניח אדם לנגד עיניו את השעון, יביט בו ויספור את הרגעים והשעות כיצד חולפים ורצים הם, דקה אחר דקה, שעה אחר שעה, יום אחר יום, מבלי שיעשה האדם דבר וחצי דבר לצרכי נשמתו, אזי עשוי חשבון נפש זה לעורר את האדם ולהשיב אל לבו את ערך הזמן וניצולו למען תורה ויראת שמים.
על פי זה הסביר רבי זלמן סורוצקין בספרו 'הדעה והדיבור' את בקשת משה רבנו בתפילתו: "למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה" (תהילים צ. יב' המיוחס למשה רבנו) – אם נדע למנות את ימינו שלא ילכו לבטלה, נביא על ידי כך חכמה ללבנו.
מכאן האחריות הגדולה המוטלת עלינו להשתמש נכון במשאב הזמן שניתן לנו על ידי בורא עולם.
ב. ערך הפנאי
בשנים האחרונות יצא לאור ספרו של הרב דוד סתיו, "בין הזמנים", בו מנסה הרב ליצור תחום הלכתי חדש: "הלכות תרבות הפנאי". עם התקדמות הטכנולוגיה התפנה לאדם המודרני זמן רב שבעבר הוקדש למטלות מתישות. מה עושים בכל הפנאי הזה. נקודת המוצא של הספר היא השאלה האם בכלל היהדות מכירה במושג הפנאי. הרי היהדות דורשת מהאדם מסירות טוטלית לעבודת ה' ולקיום מצוותיו. בייחוד מתבטא היסוד הזה במצוות תלמוד תורה: "והגית בו יומם ולילה". לפני שאמשיך בתשובתי שלי, מציעה לך לעיין בספר הנ"ל ולראות אם תוכלי למצוא בו תשובות המתיישבות על ליבך.
הרב סתו אינו הראשון שניסה לייצר קטגוריה הלכתית שעניינה: מה עושים בפנאי? גם בספר ההלכתי הידוע 'שמירת שבת כהלכתה' מקדיש הרב נויבירט פרק לשאלת 'משחקים בשבת'. ודאי שבעל השמירת שבת מבין שחלק בלתי נפרד מהשבת המשפחתית הוא המשחק המשותף לו מקדישה המשפחה זמן.
דומני שכדאי להתבונן גם בפסוק מענין במשלי ג,ו: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ"
הראי"ה קוק (מוסר אביך ב', ב) למד מפסוק זה יסוד חשוב בעבודת ה': "צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם… ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בעניינים אחרים, כי כיוון שהוא עוסק בעבודה זו – הקב"ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דווקא, ובה ימצאנה ולא במקום אחר".
המצודות דוד מרחיב ומבקש מאיתנו לשים לב כיצד בכל מעשה שלנו בעולם נוכל לטעת משמעות ולכוון לשם שמיים : "בכל דרכיך. בכל עניניך דע את ה׳. רוצה לומר, תן דעתך לחשוב לעשות מעשיך למען יבוא בדבר תועלת לקיים דבר ה׳ ואז הוא יוליכך באורח מישור ותצליח בה."
דרכים רבות יש לדעת את ה' וללכת באורחותיו. כל מעשה בעולם הזה, אם כוונתו להרבות טוב בעולם, למנף את היותנו נבראים בצלם ולהנכיח את מלכות ה' הוא מעשה דתי.
כאשר עיסוקנו בזמן הפנוי שלנו מיטיב עימנו בצורה כזו או אחרת, בין אם במנוחה המחזקת את גופנו להמשך העשייה ובין אם בשמיעת מוסיקה המיטיבה עם רוחנו – אלו דברים שתכליתם הפיכתנו לאיתנים יותר גופנית ונפשית והם שיאפשרו לנו להביא ברכה בעולם. אולי לכך התכוון החכם במסכת אבות כשאמר: "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מהאדם" (אבות ב', משנה א') ומפרש המהר"ל (ספר "דרך חיים" על פרקי אבות, עמוד ח) : "דרך ישרה" זו דרך שאין בה סטייה ימינה ושמאלה, היא אמצעית בין שתי דרכים. ומה הן שתי הדרכים? תפארת לעושיה ותפארת מן האדם. כלומר שהדרך הזאת מוצאת חן בעיני הקב"ה ומוצאת חן בעיני בני האדם גם כן."
ג. אז מה לעשות עם הזמן?
כמעט ואין תחום ידע אנושי שלא נוכל להגדיל שם שמים דרכו. מדע, ספרות, אומנות, רפואה, ועוד, כל אלו הם מבעים אנושיים ליכולות הניתנו מאת בורא עולם ואדם.
כך מלמד אותנו ישעיהו הנביא (מ' כ"ו) "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה…" כשם שההסתכלות על הטבע מובילה להכרת ה' כך לימודי הדעת השונים שהם תוצר של התפתחות אנושית שצלם אלוקים בקרבה. ולכן, לימודים באוניברסיטה מקדמים אותך ואת יכולתך להיטיב עם העולם ולהאהיב שם שמים ברבים.
הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ג', פרק כ"ה אומר:
והפעולה הטובה והחשובה היא הפעולה אשר יעשנה העושה למטרת תכלית נעלה, כלומר, הכרחית או מועילה, ותושג אותה התכלית'… 'כי שם דברים רבים הם הכרחיים או תועלתן גדולה אצל אחדים, ואצל אחרים אין להן צורך כלל'
הרמב"ם מניח תשתית לתפיסה ערכית-נורמטיבית-תרבותית של הפנאי. הרמב"ם מניח שיש להתייחס לפעילויות הפנאי בשיקול דעת של שיפוט ערכי. שיפוט זה מגדיר פעילות פנאי מותרת כאשר היא מאפשרת פורקן זמני ומפנה את הלב לעסוק בתכלית העליונה. כמו כן, עולה מדברי הרמב"ם שלכל אדם דרך הנכונה לו לבחירת פעולותיו בזמנו הפנוי.
ר' יונה גירונדי, מחבר הספר שערי תשובה, מסביר כי 'בכללו של דבר, חייב אדם לשום עיניו וליבו על דרכיו ולשקול את מעשיו במאזני השכל, וכשרואה דבר שמביא לידי עבודת הבורא, יעשנו, ואם לאו, יפרוש ממנו'.
זהו מעין 'כלל אצבע' המאפשר להגדיר אם פעילות פנאי מסוימת היא לגיטימית ומותרת. גישה זו אומצה ושוכללה במקורות מאוחרים יותר.
כך כתב הרב יעקב אריאל, תשרי תשס"ד (אתר כיפה):
"אין אנו שוללים את הפנאי כשלעצמו, הוא יכול רק לסייע לנו בחיזוק רוחנו, ביכולתנו להתמסר יותר לצד הערכי שבחיינו… עצם קיומו של הפנאי העודף בחיינו יש בו כדי להעמיד את סולם ערכינו על בסיסו הנכון, שתהיה תורתנו עיקר ומלאכתנו טפל לה."
גם הרב איסר פרנקל, במאמר העוסק בתרבות הפנאי ביהדות (תרבות הפנאי בתפיסת היהדות בתוך א' משיח, ק' ספקטור וא' רונן 2004 עמ' 16-20 רעננה: מכון מופ"ת), מציג פרשנות שלפיה מאחר שהיהדות רואה בגוף ובנשמה ישות אחת, יש צורך לשמור את הגוף ולא רק את הנשמה. כלומר, אין די בלימוד תורה (=חיזוק הנשמה) אלא יש גם צורך לעסוק בפעילויות פנאי המחזקות את הגוף. בכך ניתנת לגיטימציה לפעילויות הפנאי, אבל רק אם מדובר בפעילות שתכליתה לחזק בסופו של דבר את הקשר בין האדם לאלוהיו, בין במישרין ובין בעקיפין.
אני מאמינה שלפתח כישרון אומנותי, יצירתי, או בכל תחום, זהו ביטוי של הכרת תודה למתנות שקיבלת מאת הבורא. ועוד יותר מכך, אולי זה רמז שדרכך בעולם בשמחה ושלמות תלויה בכך שתפני זמן לפתח כישרונותיך שלך, הפרטיים והייחודיים, כי מאת ה' היא.
בבית המקדש שוררו הלוים ובכך הביאו לידי ביטוי את הנשגב שביצירה. כמו כן הושקע בבית המקדש מחשבה רבה על העיצוב הארכיטקטוני ועל היופי של הכלים השונים שבמקדש. אלו הם ביטויים של כשרונות אנושיים, שהזמן שהושקע בפיתוחם תרם ליצירת מקום יפה ומפואר לעבודת ה'.
פיתוח היכולות האישיות, הכשרונות והנטיות של הנפש יכול להיתפס לא רק ככיף אלא גם כהכרח לשמירת הדרך הטובה בחיים. הרב אלימלך בר שאול, בספרו מצווה ולב, כותב:
הלב הוא מקום צמיחה עשיר,
הוא אינו יכול להישאר ניטראלי,
אם אין אתה נותן בו זרע ברכה,
הרי הוא קולט מן האוויר כל מיני מוץ ומצמיח קוצים וברקנים.
נדמה לי שדבריו אלו יונקים ישירות מרבו הגדול, הרב אי"ה קוק זצ"ל. אמנם מדברי הרב בר שאול עולה, שאדם שנטיית לבו היא לעסוק למשל בספורט, עליו להקשיב לרחשי ליבו ולעסוק בספורט על מנת לבנות עוד קומת אדם שבו. הרב קוק לעומתו מבקש לראות כל דבר שהוא המיית לב אישית שלנו כדבר שבקדושה. על ספורט כדוגמה אמר בדברים שהתפרסמו ב"דאר היום" ב8 -באוקטובר 1926 ביחס להתרגשות הישוב בא"י לקראת המכביה הראשונה : " הספורט הוא דבר שבקדושה. בתנועה המכבית היא אחת היסודות הכי חשובים בתנועת התחייה שלנו.." הרבה ביקורת קיבל הרב מהצד החרדי בא"י באותה תקופה, אך רוחו של הרב קוק היא המלווה אותי בתשובתי לך.
מיטיב להסביר את דרכו של הרב קוק זצ"ל הרב יובל שרלו שליט"א(שו"ת על תרבות הפנאי שהתפרסם ברשת מורשת): " בעולמו הרוחני והתרבותי של האדם המתרחש בתוכו, סוערות רוחות פנימיות עזות, התוססות בו, ומבקשות לצאת מן הכוח אל הפועל. יציאה זו היא חיובית מעצם מהותה, שכן היא מתכונות היסוד של האדם, והרצון להוציא מן הכוח אל הפועל את עולם הרגשות והמחשבות והדמיונות הוא חלק מהותי מהאנושיות. טוב לעסוק בעולם זה, טוב לבוא במגע עם התרבות, טוב ליצור אומנות, טוב להרחיב אופקים, וטוב גם ליהנות…"
על כך מוסיף הרב שרלו שצריכה תרבותית זו חייבת להיות חלק מרשת כללית של דמות האדם המאמין. מי שלומדת תורה ושומרת מצוות, ומכוונת אל ד' בכל דרכיה, או אז נכנסת צריכת התרבות כחלק אינטגרלי ממהותה והיא הופכת את חייה כולם לחיים אמיתיים באור ד'. אימוץ דרך כללית של הליכה באור ד' זו הדרך הנכונה להותיר מרווח גדול של חרות פנימית הנותנת לנפש את כלי ביטוייה, יחד עם הברית העמוקה עם תורת ד' והלכותיה.
לסיכום
א. ניהול הזמן הוא הכלי הבסיסי לקידום חיים של עבודת ה' חיונית ורחבה
ב. לזמן פנוי יש ערך רב בבניית אישיות שיש בה עומק ועושר, כך שגם עבודת ה' שלה תהיה עמוקה ועשירה יותר.
ג. כדאי לבחור את העיסוק המקצועי ואת פעילויות הזמן הפנוי לפי השאלה מה יקדם את עבודת ה' שלי, בדרך של שיפור העולם וביטוי הכשרונות שקיבלנו.
מאחלת לך חיים של עשיה ופריחה אישית, שהפנאי שלך ירחיב מקומך ויעשיר את עולמך,
האמיני במתת האל שיש בך והפני יכולותייך פנימה והחוצה להיות ברכה לעולם.
בהצלחה רבה,
יפית
נ.ב.
מציעה לך לקרוא גם את המאמר שכתב הרב יוני רוזנצויג
https://daat.ac.il/daat/kitveyet/maaliyot/tarbut-2.htm