מה פשר הריחוק מאישה נידה ומדוע היא נחשבת טמאה?
מה פשר היחס לאישה נידה ולריחוק ממנה?
מדוע היא נקראת ונחשבת טמאה?
תשובה:
שלום רב,
טומאת אישה נידה כתובה בתורה, בספר ויקרא, טו, יט:
וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב:
התורה מונה את הנידה בתוך שאר הטמאים בגלל הפרשות שיצאו מגופם, ביחד עם הזב, הזבה, ואיש שיצאה ממנו שכבת זרע.
המשמעות הבסיסית של טומאה היא ריחוק מן הקודש. לאדם טמא אסור להכנס לבית המקדש או לאכול בשר קודשים. זהו מצב הלכתי שאין בו שום הקשר שלילי, של רוע, חטא או לכלוך[1]. (להדגמת דבר זה נתאר לעצמנו רופא שניסה להציל פצוע בתאונת דרכים והפצוע נפטר תוך כדי נסיון ההחיאה. הרופא נטמא בטומאת מת ולכן נאסר עליו להתקרב אל הקודש עד שיטהר. ברור שאין במצב זה שום פגם באדם שנטמא, אלא רק תוצאה הלכתית של טומאת המת).
לפי חז"ל כל דיני הטומאה, כולל טומאת הנידה, שייכים לסוג ההלכות הנקראות "חוקים" – מצוות שאין אנו מבינים את טעמן, ואנו עושים אותן רק בגלל שכך גזר הקב"ה. מצוות אלו מבטאות אולי יותר מכל את קבלת עול מלכות השמיים של שומרי המצוות[2].
יחד עם זאת ניסו פרשנים במהלך הדורות להסביר מדוע דווקא במצבים מסוימים האדם נטמא. ההסבר הפשוט ביותר הוא שכל מצבי הטומאה קשורים למוות, והתורה, בהיותה תורת חיים המקדשת את החיים, רוצה להרחיק את המוות מן הקודש. דבר זה ברור בטומאת מת, אך הוא נכון גם בטומאות הנגרמות כתוצאה ממחלות (צרעת, זב וזבה), כי בכל מחלה קשה יש חשש למוות. אותו עיקרון נכון גם למוציא שכבת זרע, שברגע שיצא הזרע מגופו הלך לאיבוד הפוטנציאל להביא ממנו חיים[3] וכן לנידה – כאשר אישה מדממת במחזור החודשי שלה משמעות הדבר היא שהביצית שהבשילה ברחמה לא הופרתה, ולכן עתה הביצית עם רירית הרחם שהתעבתה לקראת הריון פוטנציאלי מתפרקת ויוצאת החוצה. יש כאן מעין מוות, אובדן של חיים אפשריים, שהופך את האישה להיות טמאה.
יש לציין שבימינו, כשאין בית מקדש וכולנו טמאים בטומאת המת החמורה, ממנה נטהרים רק על ידי אפר פרה אדומה, אין להלכות טומאה שום משמעות מעשית. בזמן שבית המקדש היה קיים, מי שרצה להתקרב אל הקודש היה צריך להתרחק מכל הטמאים, ובכללם מהנידה, כי הטומאה עוברת במגע מאדם לאדם, וכן אם נוגעים בבגדיו או במקום מושבו ומיטתו[4]. בימינו הלכות אלו אינן נוהגות כלל.
עד כאן כתבנו על טומאת נידה ביחסה אל הקב"ה, באיסורה להתקרב אל כל דבר קדוש. אולם לנידה יש גם איסור בתחום של בין אדם לחברו – ביחס שבין איש ואישה. התורה מונה את האישה הנידה בין העריות (= נשים שאסור לקיים איתן יחסי מין בגלל גילוי עריות)
ויקרא פרק יח, יט: וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ:
כלומר, במצב של אישה נידה היא אסורה גם בקיום יחסי מין עם בן זוגה. השימוש במילה "טומאה" בהקשר הזה הוא מושאל, כי הטומאה לקוחה מהתחום של בין אדם למקום, אבל אותו מצב גופני משפיע גם על הקשר בין בני הזוג, ולכן קוראים לאישה נידה "טמאה" גם בהקשר הזה. למעשה, נכון יותר לומר שבני הזוג אסורים זה על זה, מאשר לומר שהאישה טמאה, אך בשגרת הלשון לא תמיד מקפידים על כך. בימינו אנשי הלכה רבים מקפידים לדבר ולכתוב בלשון של איסור והיתר ולא של טומאה וטהרה[5].
מן המילים "לא תקרב" לומדים חז"ל[6] שהאיסור אינו רק על קיום יחסים אלא גם על כל התקרבות שעלולה להוביל לקיום יחסים, ולכן ישנן הלכות הנוגעות להתרחקות בני הזוג זה מזה מרגע שמתחיל המחזור, ועד שהאישה נטהרת[7]. צריך להדגיש, בימינו כשאין בית מקדש, ההרחקות בני הזוג נועדו רק כדי למנוע קיום יחסים בזמן שהאישה נידה, האסור באיסור כרת (ויקרא, כ, יח), ולא בגלל החשש להטמא.
גם האיסור על קיום יחסים עם אישה נידה הוא "חוק" שאין לו הסבר הגיוני. עם זאת, ניתנו לו במהלך הדורות הסברים שונים. רוב ההסברים מצביעים על כך שתקופת הריחוק בין בני הזוג יוצרת מקצב קבוע של קרבה וריחוק, וכך נשמרים הגעגוע והאהבה בין בני הזוג ואינם נשחקים[8]. בנוסף, הלכה זאת יוצרת איזון בין הצרכים המיניים השונים של הגבר ושל האישה. כל אדם זקוק למרחב פרטי, אוטונומי משל עצמו אך גם לקשר קרוב ואוהב עם בן או בת זוג. הלכות הנידה מאפשרות את התנועה בין אוטונומיה לאינטימיות, במקצב קבוע, המכניס רוגע ונחת בתוך מערכת היחסים הזוגית. חשוב לציין שאין בשמירת הלכות נידה "תעודת ביטוח" לזוגיות טובה, ועדיין נדרשת עבודה רבה בין בני הזוג על מנת לבנות ביניהם קשר קרוב ויציב. בנוסף, יש להדגיש שקיום הלכות אלו הוא בראש ובראשונה מתוך קבלת עול מלכות שמיים, והסברים אלו אינם הסיבה לשמירת ההלכה, אלא רק נסיון לתת לה פשר ומשמעות.
לסיכום, אישה נידה מוגדרת כטמאה, ויש לכך שתי השלכות. אחת כלפי הקב"ה, כאשר בזמן נידתה היא אסורה להתקרב אל הקודש. להשלכה זו אין שום משמעות מעשית בימינו כשאין בית מקדש. ההשלכה השניה היא במערכת היחסים הזוגית, כאשר בני הזוג אסורים בקיום יחסי מין וביחסי קרבה העלולים להוביל לקיום יחסים. אין בהגדרות אלו שום משמעות שלילית, אלא רק מונחים הלכתיים שאינם אומרים דבר על האישה עצמה או על היחס בין בני הזוג.
נועה
הרחבה ומקורות
[1] אמנם כבר התורה עצמה ישנו שימוש במילה טומאה בהקשר של חטא (למשל ויקרא יח, כד-כח), אך צריך להפריד בין שתי המשמעויות ולבחון בכל מקום האם מדובר במצב הלכתי או במצב בעייתי מבחינה רוחנית.
[2] במדבר רבה (וילנא) פרשה יט: אמר להם (רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו): חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי דכתיב זאת חוקת התורה.
רש"י במדבר פרק יט פסוק ב: זאת חקת התורה – לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה:
[3] כוזרי, מאמר ב אות ס: אמר החבר: כבר אמרתי לך שאין ערך בין שכלנו ובין הענין האלהי, וראוי שלא נטרח לבקש עילת אלה הגדולות והדומה לזה. אבל אני אומר אחר בקשת המחילה מבלתי שאגזור שהוא כן, שאפשר שתהיה הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המות הוא ההפסד הגדול, והאבר המצורע כמת והזרע הנפסד כן, מפני שהיה בעל רוח טבעי מוכן להיות טפה שיהיה ממנה אנוש, והפסדו כנגד כח החיות והרוח…
[4] עיינו בויקרא פרק טו, ועוד.
[5] עיינו למשל בספרו של הרב אלישיב קנוהל, איש אשה.
[6] ישנה מחלוקת כבר בחז"ל ואח"כ גם בפוסקים האם תוקף איסורי ההרחקות הוא מדאורייתא או מדרבנן.
[7] מן הדיוק בפסוק עולה שאישה נידה נאסרת על כל גבר בקיום יחסים ובהרחקות של קרבה, גם אם היא פנויה, ולא רק על בעלה. זהו המקור לאיסור נגיעה בין גברים ונשים.
[8] ילקוט שמעוני תורה פרשת תזריע רמז תקמז: היה ר' מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לז'? מתוך שרגיל בה קץ בה, אמרה תורה תהא נדה שבעה כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טהרתה כיום כניסתה לחופה: